מזדהה מאוד לגבי הפייסבוק, אני שוקלת להתנתק ממנו בערך מהרגע שהתחברתי...
אני שמחה שבינתיים את משאירה, אשמור לי את המתכונים :-)

[u]לא מצאתי מקום שנותן לי לעשות את זה בעברית. אם יש לכם רעיונות איפה אפשר בקלות ובחינם להקים אתר (או בעלות לא גבוהה) אשמח מאד לשמוע.[/u]
מה עם בלוגר של גוגל? הוא לא ממש אתר, יותר בלוג אבל די פשוט לתפעול. גלית המליצה עליו בכיכר ובאמת פתחתי שם בלוג.
בהצלחה.

גליתוש אני מזדהה עם מה שאת אומרת, אני מחפשת את הדרך לצאת מפייסבוק אבל מכיוון שזה הפרסום היחיד שיש לי כרגע, אני לא יודעת מה לעשות בנושא. מעצבן. (ופייסבוק מאד בעייתי לי, כמה שאני שונאת את זה ברגע שאני פותחת אני נסחפת שם לשוטט באופן סתמי ביותר!)
אני רוצה להקים אתר במקום גף הפייסבוק אבל נסיתי כמה פעמים לבד ולא הצלחתי, זה היה מורכב יותר ממה שחשבתי וגם לא מצאתי מקום שנותן לי לעשות את זה בעברית. אם יש לכם רעיונות איפה אפשר בקלות ובחינם להקים אתר (או בעלות לא גבוהה) אשמח מאד לשמוע.

לגבי הדף הזה בנתיים אשאיר אותו כאן ואת לזה עוד מחשבה.
תודה

ואו, זה ממש מוזר. לא שאנחנו צריכות את המקום הזה בשביל להיפגש (()). בכל אופן אני מזדהה אם תחושת הפיזור וחשיפת היתר של האינטרנט. אבל דווקא בבאופן?
הפייסבוק הוא ממש מתקפה אישית מבחינתי, אבל כאן כל כך שקט לי וריק לאחרונה...

אויש... אז אולי נשמור איכשהו רק את המתכונים?...
(מתבאסת ומכבדת בעת ובעונה אחת)

זה משהו שבא יותר מהבטן ופחות מהראש. לנקות את עצמי מעט מהמחשב, לבזבז פחות זמן על שיטוט ריק.
אם פעם הייתי משוטטת כמה שעות ביום ומרגישה אח"כ שביזבזתי זמן יקר היום אחרי רבע שעה אני מרגישה ככה, לרב.
הדפים האחרים שלי פה שייכים לעבר וכבר שכחתי מקיומם אבל הדף הזה שהוא עדיין מעט פעיל מרגיש לי מיותר. רוצה עוד יותר לנקות ולדייק את סדרי העדיפויות שלי. זה אקט יותר סימבולי עבור עצמי מבחינתי.
אני אוהבת ומעריכה את המקום הזה בכל ליבי.
וחוץ מכל זה גם עולה בי הרצון למחוק את השם שלי מכל מיני מקומות באינטרנט, מתחיל להרגיש לי חשוף מידי, תחושה מאד אישית שנובעת כנראה משינויים פנימיים.

תודה נשים אהובות ויקרות.

בדיוק בשבוע שעבר השתמשתי במתכון שלך מכאן לציר עצמות..ויש כאן עוד המון מתכונים שווים ומידע שימושי.
אנסה להספיק להעתיק אותם לפני שימחקו.. (מקווה שאני לא נשמעת פולניה :-) )

הפוסט על הפחד והפוליו מרגש ועמוק ומעצים מאד. אני מאד מאד מזדהה, בהמון רמות.
ומדהים שהצלחת למצוא את הפרסומת הזו עם סבא שלך (!!!!!) ישר ניסיתי לבדוק אם אחד הילדים שלך דומה לו ;-)
שתהיה שנה טובה מלאה אור ואמונה {@

[url=http://adinamassage.wordpress.com/wp-admin/post.php?post=572&action=edit&message=6&postpost=v2]פחד - בין השאר פוליו[/url]

עובר עלי יום משונה עד מאד, יום הראשון של המחזור, עליות וירידות של מצבי רוח, סנטימנטליות...
בארוחת ערב סיפרתי לילדים שלי קצת על סבא שלי שנפטר קצת לפני אמא שלי ואז נכנסתי ומצאתי את זה! http://www.youtube.com/watch?v=[po]ZzKOnN 87x8[/po]
זה האיש :-) לפני כ 30 שנה (הוא מת בגיל 95, איש עסקים ממולח עד יומו האחרון)

קוראת ולומדת ומתפעלת. (()).

_אפשרי כמובן לבחור להאמין שפיספסנו רק מה זה תורם? לי הרבה יותר כיף כשאני בוחרת באמונה שלא פיספסתי כלום
נחמד לבחור אמונה לפי הצורך!_
ממש!
נראה לי שאחת המיומנויות הגדולות ביותר היא לדעת להתבונן באמונות שלי, לשאול את עצמי האם האמונה הזאת משרתת אותי, להיזכר שאמונה היא דבר שנתון לשינוי, ולשנות אותה במידה והיא מעכבת את ההתפתחות שלי.
בסופו של דבר נדמה לי שהאמונות העמוקות המיטיבות מצטמצמות לכמה אקסיומות בסיס כאלה שלוקחות אותנו תמיד קדימה.
שבת שלום וחיבוק גם כאן. @}

_במקום לנסות לאזן את בלוטת התריס אני בתשומת לב על מה גורם לי להרגיש טוב ומה לא.
וכשאני מתבוננת מבחוץ על עצמי אני רואה שאני עדיין זקוקה לפעמים לתשישות הזאת כדי לאפשר לעצמי לנוח, כדי לקבל תשומת לב או עזרה מבעלי או מהסביבה... זה הסיפור של האישה עם תת פעילות של בלוטת התריס_

אין כמוך!
עוקבת, כמו תמיד, בהתפעלות והערכה ואהבה (())

המורה שלי אליסיה גורודוקין 0544609862

יש מטפלת טובה בקרניוסקרל בירושלים?

עדינה תודה על העדכון. מאד מעורר השראה ומחזק.
ההתבוננות, ההומור, העומק.
שבת שלום

[u]לא להכחיש לא להזדעזע ולא לבקר - להתבונן נקי.[/u]
@}

[u]לי דוקא ברור שלפעמים אני מפספסת[/u]
אפשרי כמובן לבחור להאמין שפיספסנו רק מה זה תורם? לי הרבה יותר כיף כשאני בוחרת באמונה שלא פיספסתי כלום D-:
נחמד לבחור אמונה לפי הצורך!

[u]מבחוץ, אני רואה רק את מה שאני לא[/u]
נו, ברור!! אנחנו כל הזמן מקבלים אישור מבחוץ למה שאנחנו חושבים על עצמינו.

אגב, חלק מהעבודה של הקרניוסקרל כמטפלת היא לשקף חזרה לגוף של המטופל את עצמו כשלם. להיות לו למראה. זה נעשה ע"י התבוננות/הקשבה לגוף של המטופל ללא שיפוט, זה הכל :-)
לא להכחיש לא להזדעזע ולא לבקר - להתבונן נקי.

מעוררת התפעלות את, בדרך שאת עושה עם התזונה. במחוייבות. בהסכמה לה.
[u]הזכרתי לעצמי שאני אף פעם לא מפספסת[/u]
לי דוקא ברור שלפעמים אני מפספסת .(רק שאף אחד אחר לא יאשים אותי בכך בבקשה :-))
זה די מבאס אבל מנגד גם עומדות הפעמים שאני מבורכת בחסד, בניצוץ. העיקר שבמאזן הכולל, הכף נוטה לטובת החסד. (או תיקו לפחות) ;-)

[u]נשמתי עוד ומצאתי שהכול בסדר[/u]
שורה תחתונה לתפארת @}

[u]זה לוקח אותי לכל מיני מקומות, מאד מאד פנימה.[/u]
מזה אי אפשר להתחמק אה?
כי כמובן שכשאני מסתכלת עליך, מבחוץ, אני רואה רק את מה שאני לא- את זה שאת עובדת ומצליחה ומסופקת. תמיד האשליה הזו שיש איזה מצב (בדרך כלל אצל אנשים אחרים :-) ), שבו כבר אין עבודה פנימית והדברים פשוט זורמים להם בקלילות כל הזמן...
אבל כשעושים את העבודה הזו, הפנימית, אז באמת מגיעים ל-
[u]נשמתי עוד ומצאתי שהכול בסדר[/u]
וזה- לנשום ולמצוא שהכל בסדר, הרי אפשרי וזמין לנו בכל הנסיבות.
תודה על התזכורת ועל ההשראה (())

[u]טוב שיש אותך.[/u]
מזל שסוף סוף נמצאה הסיבה הראויה לקיומי! D-:
(())

ק' סיסטר |L|

_שלפעמים התשישות היא בדיוק מה שאנחנו צריכות, וכל זה מבלי ללכת לקיצוניות השניה ולוותר על הכל, לשפוך את מי האמבט עם התינוק.
להמשיך לחפש, לעקוב ולקבל את מה שבאמצע, את השינויים הקטנים, מה עושה טוב ברגע נתון, ואיך אותו הדבר בדיוק עושה לא טוב ברגע אחר..._
כן כן זה בדיוק!
יכולת הביטוי שלך תמיד מפליאה אותי. את מצליחה לתאר בכמה מילים מצב כל כך מדויק בעוד אני זקוקה לספר סיפור שלם בשביל לנסות להעביר איזה מסר!
טוב שיש אותך.

[u]וגם הסיפוק שלך מהעבודה- כל פעם שאני קוראת אותך מתייחסת לעבודה שלך אני מקנאה. קינאה טובה, כזו שאני מרגישה איך היא מושכת אותי לשינוי.[/u]
כן, דרך עושה עם העבודה הזאת. זה לוקח אותי לכל מיני מקומות, מאד מאד פנימה. דווקא היה לי יום מאתגר היום, יש לי כזה כל כמה זמן בעבודה, מן אתגר כזה שאפילו לוקח אותי למחשבה לעזוב הכל בפתאומיות, כמו להפיל משהו לוהט מהידיים, ככה זה מפחיד ומעמת אותי עם דברים, מערכת יחסים לכל דבר. אבל היום בחרתי לראות את עצמי בפשטות, קצת מפחדת וזהו.
הרבה נשמתי וקיבלתי את המצב כפי שהוא בלי סיפורים מיותרים, בהבנה שעשיתי את המיטב שלי וזה היה מדויק לשני הצדדים אפילו אם המוח אומר לי אחרת.
הזכרתי לעצמי שאני אף פעם לא מפספסת ואין לי מה להפסיד ושום דבר לא יכול היה להיות אחרת ממה שהוא היה.
נשמתי עוד ומצאתי שהכול בסדר.

ממש מעורר השראה.
גם אני מתעסקת המון עם התבוננות ומחשבות על התזונה שלי שהשתנתה מאוד מאוד בשנה האחרון,
וגם אני מתמודדת עם עליות וירידות אנרגטיות שנדמות לי לפעמים קיצוניות מידי (פתאום שלושה ימים שאין בהם כוח לגרד בפדחת ואז יום קליל).
ותוהה הרבה מה מתוך החיפוש המקיף שלי עושה טוב ומה לא, מתי אני צריכה פשוט לדבוק במשהו גם לא לגמרי בא לי עליו או שהוא דורש ממני מאמץ ומתי באמת באמת לסמוך על עצמי ועל האנסטינקטים התזונתיים שלי.

_הבלוטה לא תתאזן רגע אחד לפני שהיא אמורה להתאזן ולא משנה מה אני אעשה ובנתיים
עד עכשיו זה השיל ממני אמונות מיותרות לגבי אוכל, לגבי הערך העצמי שלי, לגבי איך הדברים אמורים או צריכים להיות..._
כל כך נכון...
לפעמים אני עושה דברים "לפי הספר" שלפיו נראה לי שנכון לי ללכת עכשיו, ובכל זאת משהו נמוך וכבד בי בניגוד לכל הציפיות שלי והמחקרים והתהיות וזה הזמן שנראה שצריך להתחיל לקבל, את הדברים שיש המון גורמים, שאין פורמולת פלא אחת, שלפעמים התשישות היא בדיוק מה שאנחנו צריכות, וכל זה מבלי ללכת לקיצוניות השניה ולוותר על הכל, לשפוך את מי האמבט עם התינוק.
להמשיך לחפש, לעקוב ולקבל את מה שבאמצע, את השינויים הקטנים, מה עושה טוב ברגע נתון, ואיך אותו הדבר בדיוק עושה לא טוב ברגע אחר...

ל' מעריצה אלמונית # 2
@}

עדינה, זה מרתק ומרגש ומעורר המון השראה.
גם ההקשבה לגוף, והאמונה בגוף ובטוב ובעצמך, וגם הסיפוק שלך מהעבודה- כל פעם שאני קוראת אותך מתייחסת לעבודה שלך אני מקנאה. קינאה טובה, כזו שאני מרגישה איך היא מושכת אותי לשינוי.
תודה.

עוקבת אחריך.
ק׳
מעריצה אלמונית.

כשאני מסיימת כמה ימים אחרי שעבדתי באינטנסיביות ואני מפסוטה ומסופקת ואז יש נפילה קשה של אנרגיה המחשבה האוטומטית היא - אוף איזה באסה, היה מושלם עד עכשיו, הייתי מאושרת ועכשיו אני מרגישה על הפנים וזה כל כך מבאס, ומה יהיה הלאה..?. אוף! למה שאני צריכה את זה?
זה האוטומט.
האוטומט, המוח, שמושך אותי להתבאס, להרגיש מסכנה וכועסת על המצב, על ביש המזל שלי... בלה בלה בלה. לא אומרת את זה בזלזול, רק אומרת - מה זה תורם? איך המחשבות האילו עוזרות או מקדמות אותי?
הן לא. ומספיק להיזכר בזה והמומנטום מאבד מכוחו ונשארת אישה עייפה ישובה על ספה עוצמת עיניים נושמת ונחה.

התחלתי לכתוב מידי יום מה אני אוכלת כדי לשלוח לדודה שלי לבחון ולייעץ לי.
חשבתי שאעשה את זה 3 ימים ואז אשלח לה. בנתיים עברו כבר 3 שבועות ואני כל כך נהנית ולומדת מזה ועוד לא שלחתי לה אפילו.
דבר ראשון שגליתי זה שאני אוכלת במהלך היום כל מיני דברים שהם לא בתפריט שלי אבל לא מחשיבה אותם אפילו בפני עצמי.
אני אשכרה אוכלת דברים ומעלימה עין מעצמי ואז לא כותבת את זה ביומן האוכל שלי כי זה מעולם לא קרה!! קטעים, זה ממש ממש משעשע לראות.
ונניח הייתי אוכלת 3 שזיפים ביום אז ביומן אוכל הייתי מוצאת את עצמי כותבת רק 2 שזיפים.
על מי את עובדת????!!!
וזה לא רק מצחיק לראות שאני מנסה לעבוד על עצמי זה גם מראה לי עד כמה אני בתחושת אשמה בפני עצמי.
אז עכשיו אני כותבת כל פיפס. לא כי אני דופקת חשבון אלא כי אני רוצה להיות ערה למציאות ורוצה ללמוד מזה את מה שאני יכולה.
וחוץ מזה שאני חושבת הרבה יותר לעומק לפני שאני אוכלת משהו שחורג מהתפריט שלי ברגע שאני יודעת שבעוד רגע אצטרך לתעד את זה.

אז בגדול, חזרתי לאכול באופן המוקפד הזה, זה עושה לי טוב, אני עובדת המון ויש לי אנרגיה. לפעמים בלילה או אחרי כמה טיפולים רצופים אני מרגישה צניחה ואז אני יודעת שעשיתי יותר מידי ואני צריכה להאט קצת את הקצב.
במקום לנסות לאזן את בלוטת התריס אני בתשומת לב על מה גורם לי להרגיש טוב ומה לא.

וכשאני מתבוננת מבחוץ על עצמי אני רואה שאני עדיין זקוקה לפעמים לתשישות הזאת כדי לאפשר לעצמי לנוח, כדי לקבל תשומת לב או עזרה מבעלי או מהסביבה... זה הסיפור של האישה עם תת פעילות של בלוטת התריס :-)

הבלוטה לא תתאזן רגע אחד לפני שהיא אמורה להתאזן ולא משנה מה אני אעשה ובנתיים
עד עכשיו זה השיל ממני אמונות מיותרות לגבי אוכל, לגבי הערך העצמי שלי, לגבי איך הדברים אמורים או צריכים להיות...
זה מצריך ממני להיות כל הזמן בהקשבה לגוף שלי ולצרכים שלו מעבר לתוכניות שאני מתכננת עבור עצמי, זאת אינדיקציה מאד מדוייקת של מה אני יכולה ולא יכולה לעשות.
כשאני מתחילה להפליג רחוק זה מפיל אותי לאדמה ומאלץ אותי להיות בנוכחות.
אי אפשר להתווכח עם הגוף, זה דבר נפלא! כשאין עם מי להתווכח אין וויכוח. יש שקט ויש שלווה.

שאלתי את עצמי מה למדתי עד עכשיו מכל הנסיונות שלי?
[list=1]
[*] כשהתחלתי עם התפריט התזונתית הראשונה הרגשתי טוב עד שהתחלתי להוסיף כל מיני דברים אחרים והמצב התדרדר.
[*] כשהתחלתי עם התפריט השנייה הרגשתי טוב עד שהתחלתי לסטות ושוב המצב התדרדר.
[*] לעשות בדיקות דם מכניס אותי ללחץ וסטרס וחרדה ומורידה לי את רמת האנרגיה לאפס.
[*] לשים לב איך אני מרגישה מיום ליום עם כל העליות והירידות נותן לי אינדקציה מדוייקת ומספקת לגבי הבריאות שלי.
[*] לדבוק בתפריט שנתן לי אדם עם נסיון נותן לי אמון וכח.
[/list]

אז אספתי את עצמי וחזרתי לבשל לעצמי 3 ארוחות חמות ביום של בשר וירקות.
אני מרגישה שוב מצוין - אמרתי לאחותי
זה הכל פסיכולוגי את יודעת - היא ענתה
שיהיה כך, אין לי בעיה עם זה כל עוד אני מרגישה טוב ויש לי אנרגיה, שיהיה פסיכולוגי, שיהיה פלסיבו, שיהיה :-D

הרבה זמן אני רוצה לעדכן כאן בעניין התזונה שלי.
קשה לי להחליט מאיפה להתחיל ובכלל איך לשים במילים משהו כל כך חמקמק ומשתנה,
עברתי הרבה גילגולים עם זה בחודשים האחרונים.
אתחיל בזה שבמשך זמן די ממושך הרגשתי טוב, חשתי יציבות באנרגיה ובמצב הרוח שלי. אכלתי בשר/דגים 3 פעמים ביום פלוס ירקות מבושלים בתוספת של ציר עצמות כמה פעמים בשבוע.
עם הזמן כמו תמיד התחלתי לסטות פה ושם מהתפריט, קפה עם חברה, מנקה (עם הפה) שאריות פסטה של הילדים, הרבה פירות בין הארוחות, פרוסת עוגת גבינה ביום הולדת...
ואז באופן די פתאומי היתה שוב צניחה רצינית של אנרגיה, תשישות, קנדידה חזרה, כאבי מפרקים, כאב גרון מתמשך, כפות ידיים נרדמות בלילה...
הלכתי לעשות בדיקות דם בעיקר לבלוטה שהראתה שאין שינוי. היא כמעט על אותם ערכים שהיתה לפני חצי שנה כשנבדקתי פעם אחרונה בדיוק לפני שהתחלתי את הדרך שלי עם התזונה הזאת.
כך מצאתי את עצמי נופלת שוב לייאוש, דאגה ובעיקר חוסר אונים.
גמלה בליבי ההחלטה להתחיל לקחת את הכדורים לבלוטת התריס אבל כשהלכתי לקנות אותם משהו עדיין עצר אותי. כנראה שאני עוד לא מוכנה אמרתי לעצמי והלכתי לדבר עם הרופא משפחה.
שאלתי הרבה שאלות, כמו למשל האם אצטרך לקחת את הכדורים כל החיים אם אתחיל איתם עכשיו והוא ענה שבפירוש אצטרך. זה מאד לא מצא חן בעיניי.
בנתיים הוא אמר שהבלוטה עדיין עובדת באופן חלקי.
אחרי כיומיים של חרדה (שכמובן הכחשתי גם ביני לבין עצמי) אספתי את עצמי חזרה וחזרתי לפעולה.
בתחילה התבחבשתי, אמרתי לעצמי - אם התזונה הזאת לא ייצבה לך את בלוטת התריס וכבר נמאס לך מכל הבישולים והבשר תפסיקי עם זה ותנסי הפעם באמת לבדוק בתוך עצמך מה טוב ונכון לך לאכול ולכי על זה.
אבל השביל הזה הוביל אותי רק לעוד בילבול ובלגן פנימי עד שהבנתי שאני לא בדרך הנכונה [b]לי[/b].

יושבת לי בביתי הקט לקראת שבת
שומעת ביטלס ברדיו חושבת איזה אינסופיים הם והג'ון הזה
וחושבת על התרחשות מוקדמת יותר היום ואיך אין טעויות בכלל בכלל
והנה אתן כאן מסנכרנות לי בול.
שבת שלום לאחות עדינה ואמא דבש וקייטי וג'ון וכל החברים.

אמנם אני כבר מאולפת, ובכ"ז ג'ון היטיב לנסח בעיני.
(מה איזה? לנון כמובן. "..life is what happens to you while you're busy making other plans")
חיבוק לשבת

Life is simple. Everything happens [u]for_ you, not _to[/u] you. Everything happens at exactly the right moment, neither too soon nor too late.
קצת קייטי לכבוד השבת {@

very מרגש!
(ביטוי של שכנה של אמא שלי האנגלוסקסית שאני אוהבת במיוחד)
@}

חכמה ומרגשת. (כמו תמיד). @}@}@}

איזה יופי !!! (())

[url=http://adinamassage.wordpress.com/2013/07/10/%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%9f-%d7%9b%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%9f/]אין לאן כי אין לאן[/url]

שלום,
האם אפשר לקבל את מספר הטלפון של דודתך?

"כך היינו" - נפלא וקורע לב. שניהם פשוט מדהימים שם. וזה מסמך שמסכם תקופה, כמו שהיו אומרים בשיעורי הקולנוע. בכלל, היא שחקנית גדולה. וזמרת גדולה, ענקית, אם כי במוזיקה אני פחות מתמצאת.

עדינה, גם אני לא הייתי פה הרבה זמן...
רציתי להגיד לך (כמו שאמרתי פעם לשבע על החלום לנסוע ללונדון) - למה שלא תפרגני לך את ההופעה? זה משהו של פעם בחיים, מה זה משנה כמה זה עולה?
יש לי ויכוחים כאלה עם א' כל הזמן. הוא ממציא תירוצים למה לא ללכת לזה ולהוא ואני אומרת לו - אבל אם היית מקבל כרטיס חינם היית הולך, לא? (זה לא משכנע אותו. אני עוד לא סלחתי לו שלא הלכנו כולנו לבוב דילן).
קיצר, קחי משכנתה ולכי, לדעתי.

רק חייבת לסייג ולומר שראיתי אותו לפני הרבה שנים וזוכרת אותו במעורפל כך שלא ממש בטוחה מה יחסי אליו היום אפרופו [u]סרט נפלא[/u]
אולי אחרי שדיברנו עליו כאן אראה אותו שוב בקרוב.

[u]הסרט עם רוברט רדפורד הוא The way we were מ 1973 ואם לא ראית מאד מומלץ, שניהם כל כך צעירים וראשניים יחסית במשחק שלהם, פחות מלוטשים ממה שהם נהיו אח"כ. סרט נפלא[/u]
תודה!! מקווה שאצליח למצוא אותו ברשת..

'עם הכניסה לגופנו אנו נכנסים לתוך הלב שלנו. "לב" הוא המקום שבו האמנות "מלבלבת".
זאת הסיבה שכתיבה בכתב יד, גם כשנדמה שהיא מסורבלת ולא נוחה, עשויה להוביל אותנו
לאמת עמוקה יותר מאשר טיסת אצבעותינו על מקלדת המחשב.
"אנחנו נידונים לחיים" בתוך גופנו. גם זה משפט שאומר דרשני.
הגוף שלנו הוא מספר סיפורים. כדי לבדוק זאת, שכבו על שולחן עיסוי בלווית מוזיקה כמו The Yearning של מייקל הופה,
שנפרשת ברכות ברקע. בעוד המטפל מעסה את גופכם, גופכם ידבר אליכם.
הוא יגיד לכם מה הצרכים שלכם. הוא יגיד לכם מה המחיר של חייכם וגם מה אין לו מחיר עבורכם.
דימויים וזכרונות יעלו למגע אצבע.
שרירים ייפתחו כדי ללחוש את כאביכם וחלומותיכם.'

ג'וליה קמרון.
מתוך "הזכות לכתוב"
מעניין על מי חשבתי.

שיווו איך החמצתי כאן כל כך הרבה!
עדינה, אהובה, התיאורים שלך כל כך מדויקים שגם בלי לחוות את החוויות או דומות להן הרגשתי הזדהות עמוקה.
וברברה מהממת. אבל לגבי הופעות אנ כבר הבנתי שזה בזבוז כסף במקרה שלי . מעדיפה לשמוע בבית באיכות טובה ובלי שיסתירו לי וידרכו עלי ויעלה לי הון. אני לא מתכוונת לפסטיבלים או התכנסויות אחרות ששם ישעוד דברים מלבד ההופעה עצמה. יש מפגש אנושי מרגש.
אוהבתותך. חיבוק.

[b]ציפורי[/b] - הסרט עם רוברט רדפורד הוא The way we were מ 1973 ואם לא ראית מאד מומלץ, שניהם כל כך צעירים וראשניים יחסית במשחק שלהם, פחות מלוטשים ממה שהם נהיו אח"כ. סרט נפלא.

[u]תגידי, מה שלום התזונה שלך בימים אלו?[/u]
נושא מורכב לימים העמוסים האילו. אספר קצת בזמן הקרוב ברגע שיתפנה יותר זמן וגם אולי כשתהיה לי קצת יותר בהירות בנושא או שלא, נראה.

[po]רסיסים של אור[/po] כמה כיף שאת מגיחה לעתים... גם אני הייתי שמחה לחיבוק אמיתי ממך.

ברור ברור. חשבתי להכניס אותו אבל הוא הכי צפוי וידוע אז וויתרתי עליו...
כיף למצוא אותך איתי בזה סגולה :-)

וגם [url=https://www.youtube.com/watch?v=[po]QwCPAo5e]זה[/url] F8[/po] נכון?

עדינה, איזה תענוג לקרוא אותך. מרגש ממש

תגידי, מה שלום התזונה שלך בימים אלו?

עדינה היפה,
גם אני במתרגשות. התיאורים שלך חיים ואני מדמיינת אותך ילדה ונערה ואישה צעירה ונצבט לי הלב על כל אחת מ"הדמויות" שאת מתארת, כל אחת שקועה בעולמה, מנסה מתוכו לתקשר עם החוץ
ובמיוחד התיאור מאריזונה, אני זוכרת בשבעה של אמא שלי שסיפרת לי על הביקור שלכן שם ובאופן צפוי, קריאת המילים החיות האלה בליווי התמונות מחזירה אותי הישר אל התמונות הפרטיות שלי שנראה לי שלא אשכח כל שארית חיי ומציפות אותי מחדש.
[u]למרות שאף פעם לא באמת באמת הקשבתי לה, יש בי כבוד מאוד גדול כלפי האשה הזאת[/u]
גם אני. @}

טוב איך ייתכן שלא הוספתי את השיר הזה?! [po]סגו לה[/po] הזכירה לי אותו https://www.youtube.com/watch?v=9-[po]8gn6vGu w[/po]
אין שיר לדעתי שלא שמעתי שלה ושלא מתחבר למשהו בילדות שלי אבל השיר הזה הוא ללא ספק [b]ה[/b] שיר של אמא שלי.
היא היתה שרה אותו כל הזמן ומה שזכור יותר מכל הוא הדרך שבה היא היתה מבטא את המילה P-E-O-P-L-E עם השפתיים והלשון בדיוק המירבי.


[u]וגם ממש מפתיע אותי לקלוט שגם בני עולים מאמריקה היו נבוכים מהמוצא שלהם[/u]
זה טבוע בי כה חזק, היו בי רגשי נחיתות איומים בילדות. צחקו עלי כל הזמן, על המבטא על הקולניות...
אפילו כשהפכתי לאמא לא הצלחתי לדבר עם הילדים שלי באנגלית מפני המבוכה וגם בגלל החלום הרטוב שלי להיות צבר ואם לא אני אז ילדיי...

ברברה היא בהחלט הדיווה!
[u]למרות שאף פעם לא באמת באמת הקשבתי לה,[/u]
אז תקשיבי לה קצת! אולי נראה יחד את funny girl, מעניין אם תצליחי to sit through it :-)

אחות לבי כמה ריגשת
אצלי ברברה מתחברת לסרטי שישי בערב בערוץ היחיד שהיה
וכל ההומואיות חברותיי הטובות נותנות לגיטימציה ואף רגש חובה לאהוב את הדיווה :-)
למרות שאף פעם לא באמת באמת הקשבתי לה, יש בי כבוד מאוד גדול כלפי האשה הזאת
וחופשי הייתי הולכת להופעה שלה אם זה היה איתך |L| |L|

איזה סרט זה עם רוברט רדפורד? לא זוכרת שראיתי אותו..

עדינה אני ישראלית ומאוד אוהבת את ברברה סטרייסנד, הנה אמרתי את זה.טוב,בשנים האחרונות פחות.... אבל בתיכון שמעתי אותה עם דמעות במיוחד [url=https://www.youtube.com/watch?v=wj10EzNKA2Mהזה]בדואט[/url] עם נייל דיימונד

אז תודה שהעלית עכשיו את ערימת הזכרונות הזאת,ואכן לו היה חלקי עם יושבי המופע שלה בארץ... נו טוב, טוב שיש יוטיוב :)

[u]וכיף ש"בערוב ימי" אני מסוגלת לוותר על המבוכה מהצד האמריקאי שלי ולומדת לקבל ולהכיר את כל מה שמרכיב את הגוף נפש הספציפי הזה ולאהוב אותה ולצחוק ממנה ואיתה בצעדים קטנים ובטוחים.[/u]
מקסים ומרגש. אני כל כך מזדהה.
וגם ממש מפתיע אותי לקלוט שגם בני עולים מאמריקה היו נבוכים מהמוצא שלהם :-) כעולה מארגנטינה תמיד העולים מארה"ב היו בשבילי בראש הפירמידה של העולים...אולי אפילו יותר שווים מהצבּרים בעצמם!! (אפילו כתבתי על זה משהו בספר שלי :-) ).

הולכת לצלול לקישורים שלך...גם אני אהבתי אותה כילדה.

ואוו עדינה. נכנסתי לרגע וגיליתי שפספסתי כל-כך הרבה. הלב שלי עוד רועד ומפרפר מהתיאורים שכתבת למעלה ותוך כדי שאני כותבת לך העיניים שלי מתמלאות דמעות .הכתיבה שלך על אמא שלך ועל הילדות מעוררת התכווצויות בלב שלי ורגשות שלא נתתי להם שם פתאםפ מקבלים צורה וצבע. חבל שאת לא כאן שאוכל לחבק ולהתחבק (())

כששמעתי שברברה סטרייסנד מגיעה לארץ התרגשתי מהמחשבה
לא עלה בדעתי ללכת לראות אותה אבל כשהאיש אמר "את בטח רוצה ללכת" הלב קפץ בהתרגשות. המוסיקה שלה והיא עצמה כדמות היו נוכחים אצלינו בבית בילדותי בצורה מובהקת.
נו אמריקאים :-)
כמו שהאיש אמר - "ללכת לראות אותה זה בשבילך קצת כמו לראות את אמא שלך" והוא כל כך צדק, זה בדיוק זה.
שיר הערש שאמא שלי שרה לנו כל לילה היה https://www.youtube.com/watch?v=BnwJ5KIcKX4
השיר הזה מעלה דמעות לעיניים כמו הפסקול של ילדותי https://www.youtube.com/watch?v=uBPQT2Ia8fU
והסרט הזה שראיתי עשרות פעמים ויותר ויודעת כל מילה של כל שיר https://www.youtube.com/watch?v=[po]G g3kkGH8Mo[/po] השאלה היא מי חלמה יותר על התפקיד הזה בילדות שלה - אמא שלי או אני?!
והסרט הזה שראיתי אינספור פעמים ויודעת כל מילה בסרט. זוכרת שהיתה לי את הקסטה ואת השיר הזה שמעתי בלופים בלי הפסקה על מיטת הקומותיים שלי וגם עכשיו שאני מקשיבה הדמעות זורמות ללא שליטה https://www.youtube.com/watch?v=7MIm-RLMDQI
והרשימה היא עוד אינסופית.

יודעת שהיא לא בשביל רב הישראלים אבל אני אוהבת את האישה הזאת.
להופעה שלה לא אלך כי הכרטיסים יקרים מידי אבל נחמד לפנטז על זה. ולהיכנס ליוטיוב ולחזור קצת אחורה בזמן מרגש אותי וחוץ מזה דוד שלי התקשר והזכיר לי שבעוד יומיים יום ההולדת שלהם (של אמא שלי ושלו התאום שלה) והיא איתי בלב בימים אילו.

אז זהו, השתוקקתי לחלוק את כל זה איתכן. קצת ממני. וכיף ש"בערוב ימי" אני מסוגלת לוותר על המבוכה מהצד האמריקאי שלי ולומדת לקבל ולהכיר את כל מה שמרכיב את הגוף נפש הספציפי הזה ולאהוב אותה ולצחוק ממנה ואיתה בצעדים קטנים ובטוחים.

תודה עדינה! מחמם לב וצובט בו זמנית, לקרוא אותך. @}

תודה לכל הקוראות. זה מחמם את הלב.

באוטו חזרה מהמכולת
בוקר חג השבועות
בעיקר נסעה עבור השכנה שבעלה חולה והיא לא נוהגת.
על הדרך קנתה לבית שהמקרר בו ריק שמנת חמוצה ובקבוק שוקו למקרה שתעשה למחרת פיקניק עם הילדים ואולי תכין גם היום עוגה ואולי גם פיצה מחר. השכנה אמרה שהילדים והנכדים באים למחרת ותכין להם פיצה ובלינצ'ס וקציצות ירק.
באוטו שמעה שיר של לאקי ג'ים וליבה הכבד על לא הרבה נחמץ ותחושת בדידות עטפה אותה ברכות.
בלילה חלמה שהיא זונה
מחוץ לחדר שלה חיכו המוני אנשים בתור, בעיקר נשים שעל זה שמחה מאד.
בחלום היא אהבה את עבודתה והיתה גאה ובסוף יום העבודה בדרך הביתה חשבה לעצמה שהיא באמת צועדת בעקבות אמה בכל תחום בחייה.

[b]אריזונה[/b]
טניה, החברה הטובה של המשפחה הזמינה אותה להיכנס לחדר - אמא שלך רוצה לדבר איתך- אמרה.
כל השבוע מאז נחתה חיכתה שאמא תדבר איתה.
בערב הראשון שהיא ואחותה הגיעו הן מצאו את אמא בחדר שלה על המיטה הסיעודית. בחדר היה ריח חריף של תרופות.
החדר היה חשוך.
נראה היה שלא איבדה ממשקל גופה אך פניה היו מצומקות וידיה שמוטות.
[list]
[*] אמא- היא לחשה - אנחנו פה
[/list]
דמעה אחת זלגה מעיני אמה, היא פתחה אותן לאט חצי הדרך אך לא הרימה את מבטה - I'm sorry אמרה בקול חלוש.
מאז אותו ערב לא דיברה איתן שוב מלבד לשאול כל כמה שעות האם כבר הגיעה השעה לכדורים שלה.
כעת נראתה יותר אנרגטית.
[list]
[*] את רוצה לומר משהו לאמא שלך? שאלה טניה - יש דברים שהיית רוצה לפתוח איתה? לשאול אותה?
[/list]
הרבה דברים התרוצצו במוחה אבל פחדה לתת להם קול עכשיו.
כיצד תוכל במצב הזה לומר לה את הדברים.
ראשה וליבה נשאבו אל תוך חור שחור.
טניה פנתה לאמה - את רוצה לדבר?
[list]
[*] כן- ענתה והרימה לאט את מבטה בוהה לכיוון דלתות הזכוכית שהובילו לחצר האחורית
[*] את אף פעם לא סמכת עלי - אמרה - לא נתת בי אמון, מאז שאת ילדה ועד עכשיו כאמא אף פעם לא סמכת עלי, הכאבת לי מאד.
[/list]
דמעות הציפו את עיני הבת.
לא נותר לך זמן, צעקה על עצמה בתוך ראשה - תהיי אמיצה, לא נותר לך זמן!

[b]נהריה[/b]
דירה מעל התחנה הרכזית.
סלון לא מרוהט וחדר שינה.
אמא עזבה את הקיבוץ עם 4 ילדים. השניים הקטנים נשארו בקיבוץ עם אבא והיא, הבכורה בת 17 עברה לגור עם החבר בקרית שמונה.
בכל יום שישי רעיה שטראוס שלחה משאית של שטראוס למלא את המקרר בנהריה במוצרי חלב.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בקיצור סיפורי חיים מרתקים

וואו,אין לך מושג מה עשית לי עם הקטע האחרון שאתם בקיבוץ .גרמת לי להבין בבת אחת מה אני עושה לילדי ,עם הטלטלות שלי בנושא הדת.תודה.הכתיבה שלךכלכך נוגעת ללב.

איזה כתיבה. איזה חיים. (()).

עבודה שהיא אוהבת
4 ילדים
בן זוג
קרוואן
חצר, קקטוסים, צמחי תבלין, גינת ירק,
מרפסת עץ
תרנגולות
כלב
2 חתולים
דגים
נחש
סממית אנורקצית
לימודים
בית ספר, גן
שגרה
יציאה משגרה

[b]אריזונה[/b]
מדבר, נסיעה בכביש ללא סוף.
בניה שתואמת את המקום, בתים נמוכים בצבעי מדבר מרוחקים זה מזה, צמחייה מדברית נמוכה, קקטוסים גבוהים.
את היופי היה לה קשה לראות.
היא לא היתה בטוחה את מי היא רוצה לפגוש.
הנוף הכיל בתוכו זכרונות של שבע שנים.
הרִיק באוויר חילחל אליה פנימה.
תחת אדמת החרס הסלעים והחול הצהוב ביעבע השְחור, היא שמעה קירקורי מפלצות.

[b]קיבוץ יסעור[/b]
פינו עבורם בית ילדים שלם לשבוע נסיון בקיבוץ.

[list]
[*] אם את תבלשי אני אלבש.
[*] רק אם היא תלבש אני אלבש.
[*] נו, אני אלבש אותם - אבל אני מרגישה ערומה ככה.
[*] זה רק עניין של הרגל - אמרה אמא - תלבשו כולכן ולא תרגישו לבד וכשנצא החוצה תראו שכולם פה לובשים מכניים קצרים ולא תרגישו מוזרות.
[/list]
היא ידעה שאם היא תלבש את המכנסיים שאר אחיותייה יעשו כמותה.
אבל מה יהיה אם יגלו את זה כל החברות שלה? זה לא משנה, ממילא אלוהים כבר רואה אותי ככה - חשבה לעצמה- והוא היחיד שצריך להיות לי אכפת ממנו.
[list]
[*] כשאהיה בת 18 אני מבטיחה לחזור להיות דתיה, מבטיחה, בנתיים אין לי ברירה אלוהים, אני מצטערת.
[/list]

יצאו מפתח בית הילדים
אמא עם פרמננט קצר, מכנס בד בצבע תכלת וחולצה לבנה קצרה עם פסים צבעי פסטל,
אבא נטול זקן
ושבעה ילדים 10,12, 9, 7, 4, 3 ושנה וחצי במכנסיים קצרים.

וואו איזו כתיבה! ובאשר לפסטיבל, לפני שנתיים הייתי עם הפיונת שם וגם עם זו המכונה כאן [po]רוקדת לאור ירח[/po] ובתה. ובהופעה בערב הפיונת רצתה שנהיה קרוב והיינו ממש על הרמקולים ופחדתי עליה אבל היא נהנתה בטירוף מהבאסים שמרעידים את כל הגוף. לכי תביני...

[u]מקסים...[/u]@}

[u]במשפט הזה חשבתי עליך, לא צוחקת. ונדמה לי שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי איתך.[/u]
וואו! (())

מקסים...מתחבר לכל כך הרבה מקומות אצלי,בעיקר למקום הזה עכשיו שישן במיטת הנוער שלי אצל ההורים
|L| @} מתרגשת לפגוש את עדינה האשה ועדינה הילדה

מרטיט.
מילולית.
הכפות הקרות, הכותונת, הדלת, הרגש, הניסוח.
עדינה הילדה |L|

[u]מחשבות על סוף הביקור כבר החלו להטריד את שלוותה[/u]
במשפט הזה חשבתי עליך, לא צוחקת. ונדמה לי שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי איתך.

איזה כיף למצוא אותך פה מידי פעם רסיסים אהובה שלי.

[u]טוב שאני לומדת עם השנים ששאלות בעיקר נועדו להישאל, לעורר, ולאו דווקא לקבל מענה או תשובה. התשובה בדרך כלל מגיעה ממקום אחר לגמרי, ובזמן שלא מחכים לה.[/u]

וכתיבות האחרונות שלך... וואו. התיאורים כל-כך חיים ומרגשים... (())

קוראת ומרגישה דמעות מדגדגות.
[u]מחשבות על סוף הביקור כבר החלו להטריד את שלוותה[/u]

במיוחד המשפט הזה עורר בי הזדהות עמוקה. עד היום זה ככה אצלי, ביום הראשון של חופשה :-) התיאור שלך כל כך חי ומוחשי שהזכרת לי איך זה היה להרגיש את זה כילדה, בלי התובנות והכלים של הבוגרת...

נגע ללבי מאוד גם הפער בין המציאות היומיומית (במושב) לבין הביקור אצל הסבים. גם זה עורר זכרון עמוק ונשכח של הפערים האלו בילדות בין סיטואציות שונות, של תחושת חוסר השליטה שהיא קשה מנשוא לפעמים.

חמש וחצי בבוקר יום שבת, היא קמה מהמיטה בגופייה דקיקה בלבד ורגליים יחפות,
פסעה על המרצפות הקרות מחדר השינה שלהם דרך המטבח/סלון של הקרוואן אל חדר הילדים ונשכבה במיטה הנשלפת ממיטת הקומותיים.
במהלך הלילה הילדים עברו אליה אחד אחד עד שלא נשאר לה מקום במיטה.
כעת היא התכסתה בשמיכה הכתומה והדקה, הרגישה את כפות הרגליים קרירות, והתרווחה בנעימות על המזרון הקשה.
משהו בשעת הבוקר המוקדמת, במזג האוויר האביבי שהיה חמים וקריר בו זמנית ורגליה הקרירות זרקו אותה לילדותה.
געגוע.

[b]פלורידה[/b]
שעת בוקר מוקדמת, שקט.
מיטה גדולה ומרווחת, ראשה נח על כרית שמנה ורכה, לידה שלושת אחיותייה עודן ישנות.
היא ידעה ש Bubbi ו Poppi בוודאי התעוררו לפניה. Bubbi אף פעם לא ישנה בכל מקרה, ולבטח כבר יצאה להליכת הבוקר עם הכלבים.
Poppi כנראה יצא למשחק טניס או גולף בטרם החום הגדול ולפני הפנקייקים האגדיים בצורות שיכין להן כשיחזור.
היא קמה מהמיטה, יודעת שזאת ההזדמנות שלה להסתובב לבדה בבית שאהבה.
היא פתחה את הדלת של חדר השינה באיטיות ובזהירות פן חריקה או תנועה חדה תעיר את אחת האחיות.
היא יצאה למסדרון בכותונת לילה ורודה, כפות רגליה הקטנות פגשו את המרצפות הקרות והחלקות וצמרמורת קלה עברה בגופה.
פרפרים עדינים ריקדו בצהלה בתוך הבטן.
מחשבות על סוף הביקור כבר החלו להטריד את שלוותה אך היא מיהרה לנער אותם מעליה תוך כדי שהיא פוסעת מהמזדרון דרך הסלון עם ספות העור הגדולות בצבע קרם והכורסא הגדולה של סבא שעמד מול הטלויזיה הגדולה ודרך המטבח המואר אל עבר דלתות ההזזה מזכוכית שהובילו החוצה לפטיו ולבריכה.
היא הזיזה את דלת הזכוכית הכבדה הצידה, לקחה צעד אחד החוצה וכמו מחזירה לעצמה משהו יקר ששייך לה ואבדה, שאפה אל קירבה את האוויר הסמיך הלח והקריר של הבוקר הראשון אצל סבתא וסבא באמריקה.

[b]מושב מבוא מודיעים[/b]
בית סוכנות,
חדר לחמישה ילדים, שתי מיטות קומותיים עשויות משתי מיטות סוכנות שאבא הלחים יחד אחד מעל השני ומזרון אחד על הריצפה.
עוד חדר קטן לשני ילדים, מיטת סוכנות אחת ומיטת תינוק.
חדר הורים.
סלון חמים עם אח, שבבי עץ ואפר מכסים את הרצפה תחתיו.
אינספור זוגות מגפיים ומעילים מפוזרים בכניסה לבית.
רצפה מלאה בוץ ומשחקי ילדים בחורף, בקיץ אבק ומשחקי ילדים.
שולחן אוכל ארוך שאבא בנה מדלת גדולה ישנה, ארגזי עץ מאורכים משני צידי השולחן שבנה באמריקה עוד טרם עלייתם לארץ, בתוכם ארזו חפצים לקראת העלייה.

(())
טוב לקרוא אותך..

_לא מוצאת הסבר הגיוני.
וזה מעצבן אותי - איך אני יכולה להסביר את זה? איך אפשר לבנות כך תיאוריה? דעה? אמונה?!
וכך הייתי צריכה להזכיר לעצמי הבוקר שהחיים הם דרך אחת מתמשכת, הרצון להגיע ליעד מסויים אך ורק משרת את הדרך ותו לא.
אז אני מחייכת לעצמי וצוחקת ומתחילה יום חדש מבלי לדעת דבר_
כל כך מזדהה עם הרצון הזה בהבנה, במשהו מוצק וקבוע לבנות עליו כל הזמן....
תודה שהזכרת לי את האפשרות לצחוק ולשמוח מאי הידיעה..

מאד ממליצה לקרוא את זה [url=http://shifron.blogspot.co.il/2013/02/blog-[po]post]על זה אני לא מוכנה לוותר[/url] 20[/po].html של אורנה שפרון.
בייחוד אם את כמוני מחכה למצב של חיים או מוות לפני שאת מבקשת עזרה וכל בקשת עזרה מצידך מתפרשת על ידך כהפרעה.

קראתי לפני כמה שבועות ומאז טוב לי בהרבה :-)

תוך כדי שאני זורקת גזרים למרק חשבתי לעצמי שהבדל אחד שהיה בשלושת הימים האילו, הילדים היו איתי כל הזמן.
אז אולי אפשר לשייך את הפטריה לרגשי האשמה שיש לי סביב המסגרות שלהם?

אולי.

החיים טובים, מה אני אגיד לכן.

משהו קטן תוך כדי שאני מנקה ופורקת...
וזה מתחבר עם מה שציפרי כתבה כאן ועם מה שכתבתי אני על השאלות והתשובות ועוד משהו שקראתי הבוקר בדף של החיוניות.

כשהייתי בפסטיבל נטשתי את התזונה הקבועה שלי (ולא בקלות במיוחד שרב האוכל היה כל כך מגעיל), אכלתי הכל, דגנים, חטיפים, קפה... ומעט מאד בשר שכמעט לא היה שם. [b]הרבה הרבה[/b] זמן לא אכלתי ככה.
מאז פסח כשהתחלתי לסטות קצת מהתפריט שלי ומאז אני סוטה לא מעט חזרה לי קנדידה מעצבנת, גירוד, פצע...
[b]אבל[/b] אחרי שלושת הימים בפסטיבל כשאני אוכלת מה שבא לפה נעלמה הפטריה!
ולא שהייתי בפחות לחצים מהרגיל שלי, או מאושרת יותר, או שישנתי טוב (ישנתי גרוע!)
לא מוצאת הסבר הגיוני.
וזה מעצבן אותי - איך אני יכולה להסביר את זה? איך אפשר לבנות כך תיאוריה? דעה? אמונה?!

וכך הייתי צריכה להזכיר לעצמי הבוקר שהחיים הם דרך אחת מתמשכת, הרצון להגיע ליעד מסויים אך ורק משרת את הדרך ותו לא.
אז אני מחייכת לעצמי וצוחקת ומתחילה יום חדש מבלי לדעת [b]דבר[/b]
זה הכי קל והכי פשוט.
דף נקי.
וברור שאני בעיצומה של הכנת מרק עוף וקציצות בקר ברגע זה :-)
ושטיפת ריצפה.

[u]בשבילי זו סיטואציה מכאיבה וקשה לפעמים (בתקופות מסוימות אפילו לעיתים קרובות, ולא רק הסיטואציה הזו.. ), אבל רוב הזמן לא מבלבלת, כי אני לא באמת מאמינה שהם מתנגשים[/u]
מאד מסכימה איתך ועם זאת ממשיכה להתבלבל. יודעת בבירור שיש לי כאן עבודה בנושא הספציפי הזה.
אני הופכת לילדה בת 14 כשאני נפגשת עם ה"מימסד". כל ההתמרדות שהיתה לי כנערה צפה ועולה חזרה ובא לי להפוך את השולחנות!

חזרנו מהפסטיבל בלילה. הבוקר אחרי החזרה לשגרה כרגיל אני קצת הפוכה.
היה כיף גדול וגם קשה אבל הפסטיבל הסתיים בהופעה של גבע אלון וזה השאיר טעם מתוק של עוד.
יש לי תמיד התנגדות לאמנים ישראלים ששרים רק בעברית, מעצבן אותי משום מה, אבל הוא הצליח לרגש ולהלהיב אותי כנגד כל ההתנגדויות.
מצאתי את עצמי אפילו עם דומעת באחד השירים.
בסוף הוא נתן סולו גיטרה מעיף, דמיינתי את עצמי לכמה דקות בוודסטוק :-) חשבתי על אבא שלי שהיה בוודסטוק ולא זוכר כלום! טוען שהיה מסטול מידי. איזה ביזבוז.

הבנים היו מול הבמה כל ההופעות, ישבו על גדר הביטחון. איזו אישה שם אמרה שהצלמים מתבלבלים, במקום לצלם את ההופעות מצלמים את הילדים.
בהופעה של "שממל" שהיתה מפוצצת באנשים הרימו את הבנים והעבירו אותם מעל הראשים של כולם שוב ושוב. בסוף ההופעה כולם צווחו במקהלה "איזה ילד, איזה ילד..."
זה בהחלט היה ההיי לייט של שלושת הימים עבורם. אני מניחה שהבנים יזכרו את זה לתמיד.

ים של עבודה מחכה לי היום וגם לימודים אז חוזרת לכובע האישה/אמא...

מימוש, גם אנחנו חגגנו שם יומולדת לבכור :-)

_הימים שלי מלאים בעבודה מופלאה לאחרונה. אישה אחר אישה, כל אחת יותר נעימה מהקודמת
הן אסירות תודה ואני אסירת תודה._
תמיד כל כך מרחיב לי את הלב לקרוא, איך את שם באהבה. @}

כיף שהבלוג של מתעורר לחיים באביב! התגעגעתי!!!! החיים נקראים עמוסים ומלאים שמחת חיים
תהנו בפסטיבל...נשמע כיף!
מאד מתקשה לכתוב אז מסיימת בחיבוק (())

[u]רק שהטוב מתגלה לפעמים בדיעבד, או בדרכים נסתרות ופתלתלות[/u]
תודה על זה! מדויק וחשוב.
עדינה רשמתי לי את המספר את יכולה למחוק (לי לא מרשים למחוק אצלך) ואנחנו לא נגיע, איך שכחתי?!? יומולדת למרכזי :-P

_לאט לאט מה שאני רוצה נופל למקום באופן מדויק.
רציתי קליאנטורה נשית בלפחות 80% ורציתי להפסיק לעבוד בלילות וזה מה שקורה.
וזה קורה ככל שאיפשרתי לעצמי להגיד לא למה שלא רציתי. לא בבת אחת ולא על הכל אבל עם ההבנה שטוב לי להתכוונן באופן מדויק למה שאני רוצה ומותר לי לומר לא למה שאני לא רוצה.
כך ברכות ובהדרגה דברים נופלים למקום._
ממש מרגש לקרוא את זה!

_סוגייה מאד מורכבת ומבלבלת עבורי.
עדיין לא מבינה איך זה שהטוב שלי והטוב שלהם (מה שאני מאמינה שהוא הטוב שלהם) מתנגשים ככה?_

בשבילי זו סיטואציה מכאיבה וקשה לפעמים (בתקופות מסוימות אפילו לעיתים קרובות, ולא רק הסיטואציה הזו.. :-) ), אבל רוב הזמן לא מבלבלת, כי אני לא באמת מאמינה שהם מתנגשים. רק שהטוב מתגלה לפעמים בדיעבד, או בדרכים נסתרות ופתלתלות.
ולפעמים הטוב הוא הצמיחה שבאה מתוך הכאב הזה. מתוך הבלבול והפחדים. מתוך זה שאין שום תשובה או פתרון וחייבים פשוט להיות עם כל מה שיש.

[po]מי מה[/po] תתקשרי אם את מגיעה! משאירה לך שוב את הנייד אם הלך לאיבוד...
תמחקי אח"כ.
נשיקות!!!!!!!

רציתי לצטט אבל הגבירה כבר ציטטה אז מה שהיא אמרה. ווואלה רמות מנשה זה השבוע, אבדוק עם הטף אפשרות הגעה לשבת. זה פסטיבל מקסים ובשבילנו ממש ליד הבית. את השראה !

_לאט לאט מה שאני רוצה נופל למקום באופן מדויק.
רציתי קליאנטורה נשית בלפחות 80% ורציתי להפסיק לעבוד בלילות וזה מה שקורה.
וזה קורה ככל שאיפשרתי לעצמי להגיד לא למה שלא רציתי. לא בבת אחת ולא על הכל אבל עם ההבנה שטוב לי להתכוונן באופן מדויק למה שאני רוצה ומותר לי לומר לא למה שאני לא רוצה.
כך ברכות ובהדרגה דברים נופלים למקום._
איזה יופי!!

[u], החג הזה מרגיש לי מיותר ומזהם בעליל וגם נראה לי שהגיע הזמן שמנהגים וסימבולים חיצוניים יהפכו פנימיים[/u]
אכן האידיליה של החג התנפצה בבוקר למחרת כשמצאנו את שתי השולחנות שלנו מהחצר באחת ממדורות הנוער של המושב שרופים.
עד עכשיו אני בהלם מזה, כולם מכחישים שזה הם כמובן ואני נותרת עם הלשון בחוץ.
לא מצליחה להבין את זה בכלל???
זה החלק של עם ישראל שפחות חביב עלי במילים הכי מעודנות שיש.

ובנימה יותר אופטימית הימים שלי מלאים בעבודה מופלאה לאחרונה. אישה אחר אישה, כל אחת יותר נעימה מהקודמת
הן אסירות תודה ואני אסירת תודה.
והגברים חביבים גם הם.
וגם עבדתי עם כמה ילדים בקרניו שזאת חוויה חדשה וטובה מאד :-)
וכמעט שלא עבדתי בערבים בשבועות האחרונים.
לאט לאט מה שאני רוצה נופל למקום באופן מדויק.
רציתי קליאנטורה נשית בלפחות 80% ורציתי להפסיק לעבוד בלילות וזה מה שקורה.
וזה קורה ככל שאיפשרתי לעצמי להגיד לא למה שלא רציתי. לא בבת אחת ולא על הכל אבל עם ההבנה שטוב לי להתכוונן באופן מדויק למה שאני רוצה ומותר לי לומר לא למה שאני לא רוצה.
כך ברכות ובהדרגה דברים נופלים למקום.

אפילו מצאתי זמן ללכת לצייר לפני כמה ימים.
גם זה ברשימה שלי, למצוא זמנים קבועים כל שבוע ללכת לסטודיו.

בסופשבוע הולכים כל המשפחה לפסטיבל המוזיקה ברמות מנשה.
לא היה לי הרבה כח לזה במחשבה אבל ככל שזה מתקרב אני מתחילה להתרגש.