על ידי נועה_בר* » 08 ספטמבר 2005, 08:31
בחורה שיושבת בחדר וקוראת ספר, נאמר, זה לא מי-יודע-מה אקשן. גם לשבת על המחשב זה לא זה.
לדעתי זה ממש זה. את בענייניך והוא בשלו.
וזה ממש לא חשוב מה את עושה - מתקלחת, סורגת, אוכלת, מבשלת, קוראת וכו'
העניין הוא שאת ב ש ל ך, ולצד זה תמיד את יודעת פחות או יותר איפה הוא נמצא ושהוא בסדר ומשחק או יותר נכון עסוק בעניניו.
כך הוא מקבל דוגמא של אדם עסוק, מתעניין ויוצר, ויכול לעקוב או לחקות (עכשיו או בעתיד.)
כשעבדתי עם תינוקות היתי מפזרת דברים מעניינים בחדר ומתיישבת בפינה עם משהו לעצמי לקרוא, הכי פחות בולט שאפשר ועם זאת הם יודעים שאני שם, ואפילו לא תמיד בשביל העניין שלי אלא בשביל לאפשר אווירה של ריכוז בלי שאני מפריעה להם. אני שם, "עסוקה" לא "זמינה" לכל שטות, מאפשרת להם להתמודד, לחפש לבד עניין או פתרון ולחקור, ועם זאת כל הזמן שם לתמוך כשצריך.
מתי להתערב זו האמנות.
כמה לתת עצמאות - אפשרות להיכשל, להצליח לבד ולהתחזק ובעיקר בעיקר להיות עם 'האני הפנימי' ולפעול על-פי הקול הפנימי שמתעורר בזמן ריכוז.
ההרגל של המירכוז הוא שבכל רגע שהתינוק מרים את עיניו הוא פוגש עינים ובהן המסר "מה ניתן לעשות עבורך" וזה יוצר מיד מעגל של הפעלה, הוא רוצה - אני מספק.
לכן עדיף כשהילד משחק שהעיניים שלי יהיו בספר, במחשב או בכל מקום אחר, ולא עליו, כך גם פחות "ציפיה" מצטרפת למעגל הסיפוק - ריצוי, והילד "משוחרר" ללכת על פי צו ליבו ולא לפי שום לב אחר.
הסיטואציה הזו גם מאפשרת לי להציץ וללחקור בעצמי במה הילד מתעניין, וכך לספק לו דברים שמושכים ומעניינים אותו, כשהוא מנסה מאוד להתעניין בי ( הכוונה היא שאחרי שכבר חיבקתי, שיחקתי, סיפרתי וכו' אני יכולה "לשחרר אותו" למשחק או עניין. )
בעודי כותבת, ביתי הביאה לי דוגמא חיה ומציאותית:
אני על המחשב, היא בענייניה, מבקשת קלטת ואני שמה לה, מיד היא מבקשת קלטת אחרת.
אני קולטת שהיא צריכה משהו אחר ממני, ואנחנו מתחבקות. היא מבקשת משחק איתי ומקבלת, המשחק הוא מין פאזל שהיא צריכה להרכיב ועד עכשיו לא ממש הצליחה לבד, ואני עזרתי לה. פתאום היא מצליחה לחבר לבד ( תוך כדי שהיא אומרת "אני לא יכולה" ) אני מתלהבת ומשבחת ומיד היא מפרידה ואומרת אימא את תחברי ( היא לא רצתה שאשאיר אותה לבד עם המשחק ) נשארתי איתה עוד וכשהצליחה לחבר המשכתי לעודד. הבנתי שהיא צריכה עכשיו אותי אבל עדיף לי שנעשה משהו יחד כך שהמיקוד הוא לא אני אלא משהו אחר - שלישי.
אני קוראת לזה "תידלוק" - הילד זקוק לקשר, וחיבוק ותמיכה - פיזי או רגשי, ואני שם בשביל זה, ולאט ובהדרגה אני מעבירה את המיקוד ממני לדבר שלישי, וכשזה "תופס" חזק מספיק, אני מתרחקת לעניין שלי.
ריקוד.
התקרבות והתרחקות, כשאנחנו שם, קשובים באמת מתי הילד זקוק לנו, והוא מקבל את המילוי, הוא פנוי לחזור "לעצמו" עם עצמו. יש ימים ויש רגעים כמו לכל אחד וזה היופי עם הקושי שיש בהקשבה פעילה.
כשהצורך נענה בזמן אנחנו מרוויחים הרבה טוב. ילד רגוע, שמח והרבה עסוק בענייניו.
[u]בחורה שיושבת בחדר וקוראת ספר, נאמר, זה לא מי-יודע-מה אקשן. גם לשבת על המחשב זה לא זה.[/u]
לדעתי זה ממש זה. את בענייניך והוא בשלו.
וזה ממש לא חשוב מה את עושה - מתקלחת, סורגת, אוכלת, מבשלת, קוראת וכו'
העניין הוא שאת ב ש ל ך, ולצד זה תמיד את יודעת פחות או יותר איפה הוא נמצא ושהוא בסדר ומשחק או יותר נכון עסוק בעניניו.
כך הוא מקבל דוגמא של אדם עסוק, מתעניין ויוצר, ויכול לעקוב או לחקות (עכשיו או בעתיד.)
כשעבדתי עם תינוקות היתי מפזרת דברים מעניינים בחדר ומתיישבת בפינה עם משהו לעצמי לקרוא, הכי פחות בולט שאפשר ועם זאת הם יודעים שאני שם, ואפילו לא תמיד בשביל העניין שלי אלא בשביל לאפשר אווירה של ריכוז בלי שאני מפריעה להם. אני שם, "עסוקה" לא "זמינה" לכל שטות, מאפשרת להם להתמודד, לחפש לבד עניין או פתרון ולחקור, ועם זאת כל הזמן שם לתמוך כשצריך.
מתי להתערב זו האמנות.
כמה לתת עצמאות - אפשרות להיכשל, להצליח לבד ולהתחזק ובעיקר בעיקר להיות עם 'האני הפנימי' ולפעול על-פי הקול הפנימי שמתעורר בזמן ריכוז.
ההרגל של המירכוז הוא שבכל רגע שהתינוק מרים את עיניו הוא פוגש [b]עינים[/b] ובהן המסר "מה ניתן לעשות עבורך" וזה יוצר מיד מעגל של הפעלה, הוא רוצה - אני מספק.
לכן עדיף כשהילד משחק שהעיניים שלי יהיו בספר, במחשב או בכל מקום אחר, ולא עליו, כך גם פחות "ציפיה" מצטרפת למעגל הסיפוק - ריצוי, והילד "משוחרר" ללכת על פי צו ליבו ולא לפי שום לב אחר.
הסיטואציה הזו גם מאפשרת לי להציץ וללחקור בעצמי במה הילד מתעניין, וכך לספק לו דברים שמושכים ומעניינים אותו, כשהוא מנסה מאוד להתעניין בי ( הכוונה היא שאחרי שכבר חיבקתי, שיחקתי, סיפרתי וכו' אני יכולה "לשחרר אותו" למשחק או עניין. )
בעודי כותבת, ביתי הביאה לי דוגמא חיה ומציאותית:
אני על המחשב, היא בענייניה, מבקשת קלטת ואני שמה לה, מיד היא מבקשת קלטת אחרת.
אני קולטת שהיא צריכה משהו אחר ממני, ואנחנו מתחבקות. היא מבקשת משחק [b]איתי[/b] ומקבלת, המשחק הוא מין פאזל שהיא צריכה להרכיב ועד עכשיו לא ממש הצליחה לבד, ואני עזרתי לה. פתאום היא מצליחה לחבר לבד ( תוך כדי שהיא אומרת "אני לא יכולה" ) אני מתלהבת ומשבחת ומיד היא מפרידה ואומרת אימא את תחברי ( היא לא רצתה שאשאיר אותה לבד עם המשחק ) נשארתי איתה עוד וכשהצליחה לחבר המשכתי לעודד. הבנתי שהיא צריכה עכשיו [b]אותי[/b] אבל עדיף לי שנעשה משהו יחד כך [b]שהמיקוד הוא לא אני[/b] אלא משהו אחר - שלישי.
אני קוראת לזה "תידלוק" - הילד זקוק לקשר, וחיבוק ותמיכה - פיזי או רגשי, ואני שם בשביל זה, ולאט ובהדרגה אני מעבירה את המיקוד ממני לדבר שלישי, וכשזה "תופס" חזק מספיק, אני מתרחקת לעניין שלי.
ריקוד.
התקרבות והתרחקות, כשאנחנו שם, קשובים באמת מתי הילד זקוק לנו, והוא מקבל את המילוי, הוא פנוי לחזור "לעצמו" עם עצמו. יש ימים ויש רגעים כמו לכל אחד וזה היופי עם הקושי שיש בהקשבה פעילה.
כשהצורך נענה בזמן אנחנו מרוויחים הרבה טוב. ילד רגוע, שמח והרבה עסוק בענייניו.