כל כך מזדהה..היה חבר טוב מאוד, פוגשת אותו הרבה בגלל החיבור לאדם משותף וזרות היום ביננו. ומתגעגעת אליו מאוד באופן מוזרהגעגוע גם לא עובר למרות השנים. והמרגיעון אומר "הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי". פשוט גאוני..

וחבל לי, זו בחורה שהייתה לי רוב חיי כמו האחות שמעולם לא הייתה לי.
מכירה את זה, לא תמיד זה בא ממקום של פגיעה או כעס. לפעמים פשוט חל איזה שהוא שינוי. בצרכים של אחת מכן. במקום שבו היא נמצאת.
והדבר הכי טוב לעשות לשחרר... ללא כל רגשות של כעס או פגיעה. לתת לה את הקרדיט ולזכור דווקא את התקופה הטובה שהייתן כמו אחיות. בודאי עשיתן אחת למען השנייה , אי אלו דברים שכדאי לזכור ולהוקיר. עכשיו כל אחת נמצאת במקום אחר וכל אחת תפנה לכיוון שהוא טוב בישבילה. יתכן שבעתיד שוב תפגשו ויחודש הקשר, יתכן גם שלא.

מזדהה.
אצלי מקרה דומה:
חברה הכי טובה שלי התחתנה עם ידיד (ככה כככה) שלי.
למותר לציין שעודדתי את הקשר הזה מתחילתו, מכוונה טובה כי חשבתי שהם מאוד מתאימים, והם אכן מתאימים.
ומאושרים ביחד. ויש להם ילד חמוד בן שנתיים.

אבל... אני והיא כבר לא חברות.פשוט לא.
לא מעט בגלל שהידיד שלי (אלק ידיד...) עשה כל מה שהוא יכול כדי להפריד ביננו, והיא קיבלה את זה.
אז כבר שנה שאנחנו לא מדברות (למעט בפייסבוק מידי פעם...) שום דיבור ממשי. שום מפגשים. כלום.

וחבל לי, זו בחורה שהייתה לי רוב חיי כמו האחות שמעולם לא הייתה לי.

מצטערת אם נדחפתי לדף.

אוי אישה, אני כל כך מבינה אותך...
אני חשבתי שאחרי לידה, וילדים, זה דווקא יקרב בין חברויות ותיקות, אבל גיליתי שבחלק מן המקרים זה רק ריחק יותר...
חברה אחת, שבנה צעיר משלי בכמה חודשים, כאילו הפכה את עורה (ואולי זו אני?) ודווקא כל מה שקשור להיותנו אמהות,
נשים ורעיות, מרחיק ביננו... עד שנדמה לי שכל מה שנשאר הם רק זכרונות של העבר, ובעצם אין מה שיקשר בינינו היום.
האימהות שלנו שונה מאוד אחת מהשניה, היא לא מבינה את בעיותיי ואני לא יכולה להזדהות עם שלה,
אני גם מרגישה כאילו היתה איזושהי תחרות סמויה והיא נעלבה שניצחתי, כי אניי ילדתי קודם....
כל כך מטופש, כל כך עצוב...

אז כן , יכולה לומר שהייתי באותו הארוע. כן הייתי כולי עם כל הלב והוא לב טוב הלב שלי. הייתי. לאחיה, בן- זוגי היה יותר קשה אבל גם הוא היה.
ועכשיו לא מזמן היה להם שוב מפגש. והגענו והיינו. והשארתי את פנקס החשבונות בבית. בבית, שהיה לי מאוד קשה לצאת ממנו. היה לי נוח להשאר בדפוס הישן. אבל יצאתי משם והגענו כולנו.

והיה בסדר. הם שמחו שבאנו.
כלום לא נפתר. אבל גם לא המשיך והסתבך.


ועכשיו לעניין אחר. הייתי עם חברה נוספת שחוגגת יום הולדת. חברות שנים כמה עשורים. כמו אחיות. ובכל-זאת. משהו בתוכי טוען לחוסר אמון באהבתה.
חבל. כי אוהבת אותה. אוהבת באמת. יש קירבה. יש פירגון. אבל יש ריחוק.
כ"כ חבל.
יש לה יום הולדת ולא מצליחה לחדור את מעטה הטמטום הנשי ששרר שם. כ"כ הרבה שטויות נשיות מסביב לשולחן שגם אני הצטרפתי.
ועכשיו בדיעבד חושבת שלא ממש ברכתי אותה.
איזו חברות נפלאה היתה שם פעם. אהבה גדולה נשארה בלב. אבל כמעט וזהו.
כמה חבל
אולי כשאזדקן ויהיה לי זמן, בלי כל היום ילדים, הקשר יתחדש ,בלי החשש.אולי........
.

להגיע , בוודאי ואגיע.
זהו ארוע חשוב מידי משפחתית כדי שאשתמש בטכניקות שהיא השתמשה " יש לי התחייבות קודמת"
אני אגיע , רק שאני רוצה להשאיר את פנקס החשבונות בבית.
התוצאה של לא להגיע יכולה להיות קטלנית באופן מוחלט.
האמת שמצאתי את עצמי מדמיינת את עצמי חוטפת וירוס ומקיאה ללא הפסקה רק כדי לא להיות בסיטואציה הכ"כ מביכה של להגיע בלי ממש להיות מוזמנת.
אבל אחר-כך החלטתי שאני מוזמנת. ואני מגיעה ממקום טוב.
עדין לא ממש מצאתי את המקום הלגמרי טוב הזה.
יצא לי מרגיעון קירבה ללא הקרבה.
מקבלת.

הכי חשוב שתגיעי....

לפחות שאגיע ממקום טוב. ממקום של ברכות בלב.

עדין לא פתרתי את הבעיה
ויצא לי המרגיעון "כשעולה התנגדות - שימו לב

מכירה גם סיפור דומה, וברגע שהתחיל העסק לקרטע, שתי החברות/גיסות תפסו את עצמן בידיים, התיישבו וליבנו עניינים.
תמיד איכשהו נראה לי שיצירת האינטימיות מחדש יכולה לחולל פלאים.
את דווקא כן יכולה לשוחח איתה על בעלך או על חמותך, והיא יכולה לתת לך הרבה דברים שחברה נייטרלית לא הייתה יכולה.
ואת יודעת מה? הרעיון הוא להרים את הטלפון הזה. פשוט ללכת ולהתקשר. נו.... כן, עכשיו עכשיו. ובלי להתנצל פשוט להגיד שאת מתגעגעת אליה וזהו. השאר יבוא

חושבת
מדסקסת בראש פעם ועוד פעם כמו לופ שאינו נגמר.
למה זה קרה , כאילו שבלמה תהיי תשובה שתגשר.
חושבת שהרגשתי שלא אוהבים אותנו.
אהבו אותי (אולי) בנפרד אבלביחד ועוד עם האח ועוד בתוך כל המישפוחה - נהיה להם בלגן.
ופתאום אני לא רק בשבילה אלא יש לי גם משפחה טובענית למדי - במיוחד בהתחלה.
ופתאום האח בעצם יכול לדעת את כל השיחות.......
ופתאום אני לא יכולה לקטר על הבן-זוג או המות או הגיסה.
נהיה בלגן.
וכנראה בגדול זו הסיבה יותר מידי עירבובים ולא הצלחתי או הצלחנו לשרוד אותם.
אבל זה מלווה בכאב ובעלבון ובתחושת החמצה כשלון ומה לא.
חייב להיות מוצא.
חבל אנחנו כ"כ דומים
אנחנו כ"כ דומות ובעצם דווקא בגלל זה שונות.

ואת יודעת מיכל שץ - שבסיפור שלנו יש גם את הדוגמה שאת נתת.
כן החבר של הבעל התחתן עם האחות , הוקם עסק ביחד ו..........-בלגן!!!
והכל גם סביב אותם שמות.
כמו מראות והשתקפויות וכמה לא נוח לנו לראות את בבואתנו,אז מתנתקים.
נדמה לי שכבר אצל הרי פוטר או בילד הזה הוא אני מוצגת ההבנה שרק מי שמסוגל לקבל ולראות את בבואותו כפי שהיא יכול לקבל את המפתח אל שער הקסמים.
רק שאני אהיה מסוגלת לראות שהיא זו אני . שהיא המראה שלי יפתח השער.
הלואי.

דוקא ניסיתי
כמה פעמים , אבל תמיד קצת נתקעת ולא ממש מצליחה.
עכשיו פתאום נזכרתי שבתמימות שוב שכחתי את תאריך יום ההולדת - משהו שהתחיל סיפור בשנה שעברה.
מרוב שהתרכזתי ב"ארוע" ולהתנקות לכבודו - לא לבאס ולא להתבאס
שכחתי את התאריך.
בכנות , לא מסוגלת להתנצל.כנראה שעדין לא.
הכל קשור בסוג של משחק כח די מתיש , שממש לא בא לי לשחק בו. והתנצלות היא חלק מהמשחק.
יצא המרגיעון - כבד את עצמך
כנראה קשור לתחושת העליבות וחוסר הכבוד שאני חשה נוכח המצב.

איזה קטע
אני נמצאת כבר די הרבה שנים בסיטואציה די דומה.
קצת הפוכה אולי. הם היו החברים הכי טובים, כ"כ טובים שהוא (בעלי) התחתן עם אחותו של החבר הכי טוב שלו...
היום הם לא מדברים.
דווקא הזמנו אותם לארוע המשמח, אבל הם בחרו להתעלם מההזמנה.
כ"כ הרבה מים מעופשים עברו מתחת לגשר שכבר אף אחד לא זוכר למה זה התחיל.
וזה נורא מטופש.
אם את יכולה, תתקשרי אליה ותבקשי סליחה....
אני טרם הצלחתי לאסוף מספיק אומץ וכוחות בשביל לעשות את זה. נורא חבל לי...

אני עצובה,
לא מצליחה להבין היכן שגיתי, אבל כנראה ששגיתי - אם הדברים הגיעו לכך.
אפילו הזמנה הם לא שלחו. ובעצם למה שישלחו?
פעם היינו החברות הכי טובות כ"כ טובות עד שהתחתנתי עם אחיה...
ומאז זה רק הלך והתדרדר, אם כל הלמידה הרוחנית של שתינו אם כל העלק רוחניות וחוכמה לא מצליחות להתגבר על הסטיה מהנתיב הראשוני שבאמת כבר איני יודעת מהי,
והנה עכשיו הם חוגגים ארוע משמח ואנחנו אפילו הזמנה לא קיבלנו.
משתדלת לא להעלב , חושבת שרוב הבלגן נוצר כתוצאה מעלבון.
ומהו עלבון? סוג של עליבות סוג של להיות עלוב
וכן באיזה שהוא מקום בתוכי שוכנת הרגשת חוסר בטחון לידה, מרגישה עלובה לידה, פחות מצליחה ,לבושה פחות יפה פחות כסף,פחות טיפוח ..פחות.
והמדידה הזו שהיא יושבת בבסיס משפחתם השתלטה עלי וגם אני מודדת מי יותר? מי פחות? למה? עד שאנו כל הזמן רק מודדים יוצאים נעלבים מושפלים ומשפילים.
מבאס ממש.
פעם היינו חברות כ"כ טובות ואהבנו והיינו.......
והיום - גיסות די מבאסות.