אני ממליצה לך לחפש בפייסבוק. יש כמה וכמה קבוצות על חינוך ביתי, וגם קבוצות אזוריות של מפגשים. אם תשאלי באחת הקבוצות הכלליות, למשל דיונים על חינוך ביתי, יזמינו אותך בוודאי לאחת הקבוצות הרלוונטיות לך.

בוקר טוב לך ,

חברה לילד וגם לאמו היא מתנה גדולה מכל מיני סיבות.
נסי להיות בקשר עם יונת שרון וכך אני מניחה תמצאי משפחות מסביבת מגורייך.
בנוסף , למרות המרחק אני זוכרת מהעת בה ילדי היו צעירים יותר שהיו משפחות שהגיעו לשיווי משקל בחרב לאת . מקום נחמד וייחודי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי אני אמא לבן שנה וחודשיים מפתח תקווה
אני לא רושמת אותו לגן - מכיוון שאני מאמינה שגננת לא תתן לילד את מה שאמא תתן לו
אבל בכל אופן תהיתי האם יש כאן עוד אמהות מאיזור פתח תקווה שנפגשות עם הילדים
(הוא בן בכור- והייתי מעוניינת שיפגש עם ילדים בגילו)

אני ממש לא יודעת, אין לנו ניסיון בכך. אני תוהה...

האם הכימיה בין ילדים בגילו קשורה לאיזשהו אופי פנימי של כל ילד, או לסיטואציה שהם נמצאים בה?
במקרה השני, איזו סיטואציה תורמת לכימיה?

ילדי בן 3, בגלל הצורך לעבוד (יחידנית) אני צריכה איזשהו סידור עבורו. האם להיות עם אמא ושני ילדיה (2 ו-4) ועוד ילד בן 3.5, 3 ימים בשבו ע - זה מספיק מבחינה חברתית? כרגע הוא רק מתחיל בדרכו החברתית ומתחיל להתעניין בחברים ולתקשר עם ילדים בצורה סבירה. אך אין סכנה שלא תהיה כימיה עם הילדים המעטים, ואז הוא יהיה תקוע, בלי אופציות?

מתוך הורות-שעושה-מקום-סיכום-מפגש-עם-דני-לסרי http://www.habustanshelsavta.co.il/2008 ... 7%A8%D7%99
"ילד שיגדל בסביבה לא הישרדותית ולא תחרותית יהיה חברותי יותר, עמיד יותר רגשית, בוגר ומפותח יותר!

כך בבית הספר, וכך בבית. המטרה היא לבנות סביבה פחות הישרדותית, יותר משמעותית."

מה זה חברתי?
תכונת אופי או ניסיון להיות בחברה?
אם ילד חברתי באופיו ולא נחשף להרבה חברה, האם זה פוגע בחברתיות שלו?

<בני בן 2.5, לא מרגיש לי שהוא חש בחוסר חברה במימדים של חברה בגן>

תודה על מחשבותיכן המעניינות.

אלא גם את התחושה שהיא שייכת לקבוצה שעושה דברים יחד
בגדול אני מאמינה שיש ערך לעשיה משותפת של קבוצה. זה מביא דינמיקה אחרת בין המשתתפים שלא מתאפשרת במפגש חברתי רגיל.
יש גם חוגים בחינוך הביתי (אומרת מי שמארחת בביתה חוג יצירה לחנ"ב...), ויש גם חוגים אחר הצהריים. לא צריך גן בשביל זה.
אני חושבת שצריך לחפש איזון מתאים בין סוגי המפגשים - מפגש אחד על אחד, מפגש קבוצתי ללא פעילות, ומפגש קבוצתי עם עשיה משותפת. יש בחנ"ב מפגשים מכל הסוגים, ואם אין, אז אפשר פשוט ליזום אחד כזה.
<אוח, קשה החינוך הביתי הזה. כל הזמן צריך ליצור יש מאין>.

לקבוצה יש כח. לפעמים ממש יש רצון לברוח ממנו...ולפעמים הוא כוח מבורך.
נכון. אם כי המרחק בין קבוצה לכנופייה קצר ממה שמשערים.

שעושה דברים יחד (למשל שרים ורוקדים יחד, כמות משמעותית של ילדים - עשרה למשל).
סליחה מראש על הבוטות שתיכף תגיע. היום הם שרים ורוקדים יחד (באיזה מחיר? היה מי שרצה לשבת בצד ולא הרשו לו? היה מי שעשה תנועות לא נכונות והגננת ירדה לחייו?), אבל גם מציקים לילד יוצא הדופן. מחר הם מרביצים לזה שלא נתן להעתיק, ומחרתיים הם מבטאים את שייכותם לקבוצה בנהיגה פרועה יחדיו או באונס קבוצתי של אותה הבחורה.

ההשתייכות לקבוצת בני הגיל היא ממש לא ערך בעיני. היא כלי של המערכת. אם כי בהחלט יש ערך (לצד הסיכון המסוים) לשייכות לקבוצות אחרות: שכנים/ יהודים / ישראלים / אנשים שממחזרים בקבוקי פלסטיק וכולי.

תמר,

לקבוצה יש כח. לפעמים ממש יש רצון לברוח ממנו...ולפעמים הוא כוח מבורך. אני תמיד נהנת לראות (ולחוות בעצמי) קבוצת ילדים שרה, רוקדת, יוצרת. מתהווה אנרגיה מיוחדת, ממש אפשר לחוש בשמחה. לא סגורה על מספרים, ומה שחשוב הוא החוויה המתהווה. יכול להתרחש בין מספר מצומצם (שניים...) ובין מספר רחב יותר.

לא יודעת אם זה דף מתאים אבל רוצה לשמוע מה דעתכם על הטענה של בן זוגי שהילדה לא רק צריכה חברים (בודדים) אלא גם את התחושה שהיא שייכת לקבוצה שעושה דברים יחד (למשל שרים ורוקדים יחד, כמות משמעותית של ילדים - עשרה למשל).

לא יודעת האם הילד צריך את זה , מניחה שזה משתנה מילד לילד ומן הסתם בהתאם לגילו.
אני מרגישה שהילדים שלי מקבלים את זה בקבוצת מפגש קטנה יחסית שיש להם פעמיים בשבוע.
בקבוצה השניה (פעם בשבוע) אין אינטימיות וזה בהחלט פחות מתאים לילדים מסויימים.

אני לא חושבת שחייבים 10 ילדים לפחות , אינטימיות בקבוצה נוצרת גם עם כמות הרבה יותר קטנה של ילדים , זה בעצם תלוי בקבוצה.
להרגשתי , לילדים ממש קטנים , אפילו 10 ילדים זה לפעמים הרבה מידי.

מה הגיל שלה?

אין לי מושג אם היא צריכה את זה או לא, אבל ללא ספק זה אחד הפלוסים במסגרות.
הילדים שלי מאוד אוהבים את זה.
אם כי תלוי בילד, יש ילדים שיכולים להיות שמחים גם בלי זה. ראיתי את זה עליהם בגילאים לפני שהלכו לגן, לא לשניהם זה היה חסר באותה מידה.

בכל מקרה אני לא חושבת שיש שום דבר אחד ויחיד שאי אפשר להסתדר איתו או בלעדיו.

לא יודעת אם זה דף מתאים אבל רוצה לשמוע מה דעתכם על הטענה של בן זוגי שהילדה לא רק צריכה חברים (בודדים) אלא גם את התחושה שהיא שייכת לקבוצה שעושה דברים יחד (למשל שרים ורוקדים יחד, כמות משמעותית של ילדים - עשרה למשל).
.

אני גם הייתי תמימה לחשוב שבחינוך ביתי אין את כל אלה, אבל יש. אני הכי גדול, אני הכי חזק, אני לא חבר שלך, אני כן חבר שלך, כל מיני.
לומדים לחיות עם זה, לצמצם נזקים, ולראות שגם זה לא סוף העולם, אלא דרך תקשורת כזו.... כנראה שזה משרת איזה צורך.

זה בדיוק העניין- שאין להם

נו, זה ברור... מה שאני מנסה להגיד זה שחינוך ביתי הוא לא פתרון קסם לתופעת התחרות, או הבלפנות, או איך שלא תרצי לקרוא לזה. אני לא חושבת שרק בחינוך ביתי אפשר לתת לילד את הביטחון להיות מה שהוא ולהתקבל כפי שהוא , וגם לא שזה מה שבהכרח מקבלים בחינוך ביתי. יש הורים שמשכילים ויודעים לתת לילד בדיוק את זה, גם אם הם שולחים אותו לביה"ס. ויש הורים בחינוך ביתי שלא... אין פה שחור ולבן.

מה שכן, אני מסכימה שלא רק הבית וההורים משפיעים אלא גם מה שמבחוץ - בין אם זה מסגרת חינוכית זו או אחרת, חוגים שהילדים נחשפים אליהם, ילדים אחרים, וכד'

למה את חושבת שזה קורה רק בגן? גם לילדים בחנ"ב יכולים להיות "אלף באקוגן" (חוצמיזה את לא מעודכנת, היום בכלל יש להם אלף גוגוז
זה בדיוק העניין- שאין להם, הם פשוט תמיד בתחרות. (הכוונה הם ממציאים, כשיש אצלנו בבית ילדים מגן על כל דיסק (סרט) שיש לנו אז גם להם יש ויותר, כל מקום שביתי מספרת שהיתה בו הם מתפרצים ואומרים שהם היו בו אך אתמול וכו'. זה דפוס שחוזר על עצמו עם כמה ילדים (לא תמיד דוקא ברכוש, זה יכול להיות בסיפורי גבורה))
יש כל מיני אינטראקציות שנוצרות רק כאשר אין לילד את הביטחון להיות מה שהוא ולהתקבל כפי שהוא. את רואה איך ילד שלא אוהב לצייר בכלל משתלב בגן סטנדרטי לדוג'?

אותי מעניין עד מתי אוד ליה אתם חושבים שתסכימו ליויו הזה - כן גן, לא גן... והאם זה לא משדר לילד חוסר יציבות, או אפילו מפיל עליו איזו אחריות שקצת גדולה עליו? אנא אל תקחי זאת כביקורת, אני כמובן לא יודעת מה הלך הרוח בביתכם, זה פשוט כל כך הפוך מהגישה שלי שזה מעניין אותי לשמוע איך זה אצל אחרים
גם בחינוך ביתי-
הלך הרוח בבית הוא בעיקר השתדלות להימנע מכפיה ככל האפשר.
הגישה הכללית היא שהולכים לגן. לפעמים, ובהתאם לנסיבות, אני מאפשרת חופש.
אני עובדת חלקית כשכירה וחלקית כעצמאית. בד"כ יש מטפלת בבית בין כה וכה. בימים שאני עובדת מהבית אני מאפשרת לו להישאר. בימים שאני עובדת מחוץ לבית (או בתקופת הלימודים) אני מעדיפה לא להעמיס על המטפלת וקובעת לו שהוא הולך לגן כי היום אני לא נשארת בבית. לרוב זה מתקבל בהבנה. אני בד"כ מודיעה לו מראש אם מחר יהיה יום שניתן להישאר בבית או שחייבים ללכת לגן, והרבה פעמים הוא בכל זאת בוחר ללכת לגן, ואני לוקחת אותו. בסה"כ דיי כיף שם בגן, הוא השתלב חברתית מצויין ויש לו חברים ממש טובים שם. הוא נהנה מהפעילויות והמשחקים.

הגננת שלו, אגב, ממש נגד. היא התקשרה אלי לשאול אם הוא חולה, וכשהסברתי לה שפשוט הוא לא רצה ללכת לגן, היא הביעה את מורת רוחה. במקום להסביר את עצמי פשוט אמרתי לה "כן, יש מלא סגנונות הורות, כל אחד בוחר את הסגנון שלו..." זה דיי השתיק אותה. פעם הייתי מצטדקת ומנסה לשכנע, היום אני יותר בטוחה בעצמי וגם מבינה שעבור אנשי החינוך, לרוב אין אפשרות אחרת- הם לא פתוחים לקבל את השוני הזה.
לאחר מכן ביום שישי כשהלך לגן, דיברנו אני והגננת, והיא שוב אמרה כמה שזה לא טוב שאני נותנת לו להישאר בבית כשמתחשק לו, אמרתי לה חד משמעית שאני לא אקח ילד בוכה וצורח לגן, הגן זה בשביל שיהיה לו כיף וטוב ואם זה לא המקרה- זה מפספס את כל הרעיון. אין פה עניין של תחילת שנה או קשיי קליטה. וכמובן שגם ביררתי אתה אם לדעתה יש סיבה לסירוב שלו להגיע לגן, וביקשתי ממנה להיות ערנית לסיבות אפשריות לכך. הוא חזר מרוצה באותו היום, ונראה לי שלזמן הקרוב הוא יילך לגן בכיף.

חשוב לי גם שהגננת תדע שאני עם היד על הדופק, שאם יש בעיה בגן אני לא מתעלמת ושיש תקשורת בבית (=אני יודעת כשמשהו לא טוב קורה בגן) ושאני בשום אופן לא אשאיר ילד בוכה בגן.

שביל בצד
עיקר הבעייתיות שבגן- הוא לומד לקלל P-: מפגר, טמבל, מכוער וכאלה... ויש את "אני אגיד אותך" האלמותי...
לנו אין כבלים בבית אז הוא לא הכי מעודכן בדברים האלה, עכשיו כשאני חושבת על זה אולי יש מצב שזה יגרום לבעיות בעתיד, בינתיים הוא מסתדר חברתית, ניתן לומר אפילו שהוא פורח.
אני מאוד מתפתה להגיש בקשה לחנ"ב לשנה הבאה, הבעיה היחידה היא שלהתפרנס אני צריכה, לפחות לתקופה הקרובה (קנינו בית... ויש הלוואות קצרות טווח חוץ מהמשכנתה לסגור)- אז מה שיוצא זה שהוא יהיה עם מטפלת בבוקר יחד עם אחיו הקטנים. אין באזור שלנו כל כך הרבה משפחות בחנ"ב, המפגש הכי קרוב זה חצי שעה נסיעה וגם שם אין כל כך בנים בגיל שלו או גדולים יותר.
אני מודעת לכך שהדרך שלי בעייתית, אבל אני עושה את המקסימום שאני יכולה תחת האילוצים.
אני מניחה שבעתיד הלא כל כך רחוק אאלץ לבצע החלטה יותר שלמה- לכאן או לכאן, כי בגילאי בי"ס זה כבר לא כל כך פשוט, ואז אני מניחה ש-או שאהיה איתם בבית ואשקיע את מרצי וזמני בנסיעות למפגשים רחוקים יותר, שם האפשרויות לחברה מגוונות יותר, או שאשלח את שלושתם למסגרות "במשרה מלאה" (אפשרות שממש קשה לי איתה)
ברמת העקרון אני מחכה שהתשובות יבואו מעצמן (עם עבודה עצמית וחיפוש)- מחכה שאהיה שלמה עם אלטרנטיבה מסויימת.

אני מבינה את חוסר ההסכמה לבקשת ילד בן 3.
מהמקום שלי- שנאתי את בית הספר בכל רמ"ח איברי. חליתי שוב ושוב רק מהתיעוב שחשתי כלפי המסגרת.
זו היתה מן מלחמה פסיבית שלי עם הוריי- הם התנגדו שאשאר בבית, ואני חליתי שוב ושוב. לפעמים הם פשוט כבר לא האמינו לי ושלחו אותי חולה לבית ספר.
ודווקא בגלל זה חשוב לי להיות קשובה לילדי.
אני לא אהיה שם. במקום של להכריח ילד ללכת למסגרת שרע לו בה. אבל גם לא אמנע ממנו מסגרת שטוב לו בה (אלא אם היא עלולה להזיק לו - כמו בית ספר ממלכתי - אני עובדת בכאלה ומודעת לנזק). הגן אליו שלחתי את הבוציק- אין לי מילים לספר עליו ועל הצוות הנהדר שעובד בו. ולולא מצאתי אותו, קשה לי לדמיין את עצמי שולחת אותו למסגרת אחרת.
ויכול להיות שעשיתי לעצמי הנחות, למרות שבמקום שהוא יהיה חולה כשהחל ללכת לגן - אני חליתי. אני בכיתי, אני עברתי את כל ההתלבטויות.
אבל בכנות אני רואה שטוב לו, הוא גדל. ויותר מכך, אני רואה כמה אני לא הצלחתי לספק את הצרכים שלו במסגרת הביתית.
וזה לא בלתי אפשרי, אבל כנראה שאני לא עשיתי מספיק.
אני כן מאמינה שבנסיבות אחרות זה היה מתאפשר בצורה טובה יותר.

תפוחי אדמה,

ראיתי את מה שכתבת לאלא + לגבי גננות המאפשרות ארוח. במשך זמן רב כזה סידור חיפשתי, אבל לא הצלחתי... .יש לך רעיון איך אפשר לצור סידור שכזה. בשמחה אעזור בגן (גם ברצון ובעניין...), אבל לא ממש מצאתי גננת כזו... .

אני לא יודעת איך הגננות אצלכם, אבל יש מקומות שאין מניעה שיבואו לגן אורחים. אולי את יכולה לעשות סידור חצי קבוע - לבוא ולעזור לגננות ולהתארח עם ביתך בגן?

תודה לכולן על התוגבות.
אכן אני מרגישה שבזמן האחרון הצורך בחברה גדל.
אנחנו כן הולכים למפגשים, שלוש פעמים בשבוע ואני ממש משתדלת (אם כי מודה שזה קצת קשה לי) שלפחות פעם-פעמיים בשבוע ניפגש עם חברים אחה"צ.
אבל אני מרגישה שזה לא מספיק. הילדה שלי מאוד אוהבת חברים, מאוד אינטראקציונית. הבעיה היא שחברים מהמפגשים גרים במרחק הכרוך בנסיעה של לפחות חצי שעה. וביישוב שלנו כולם הולכים לגן.
אני לא חושבת שהיא מבינה לגמרי מה זה גן. היא רק מתחילה להבין שפה בסביבה הקרובה שלנו, כולם הולכים לגן.
ואני גם מרגישה שהדיאלוג שלי איתה מוגבל, מבחינת האפשרות שלי להבין ממנה מה בדיוק הצורך שהיא מבטאת (יותר חברים/מפגשים תכופים יותר/מערכות יחסים קבועות יותר/להיות כמו כולם/להיות חלק מקבוצה/ לשחק בחצר גרטואות המדליקה של הגן)
אנחנו מתכננים לעבור דירה, בין היתר מן הסיבות הללו. אבל לא ברור מתי זה יקרה. ובינתיים אני מרגישה קצת חסרת אונים.

שביל בצד - למה את חושבת שזה קורה רק בגן? גם לילדים בחנ"ב יכולים להיות "אלף באקוגן" (חוצמיזה את לא מעודכנת, היום בכלל יש להם אלף גוגוז) וגם אינטריגות חברתיות אלה ואחרות. חינוך ביתי הוא לא תעודת ביטוח נגד הנ"ל... אולי בגיל שנתיים-שלוש הם עדיין מוגנים יחסית בבית, אבל ברגע שיש יותר ויותר אינטראקציות חברתיות ומפגשים-חוגים-טיולים-סיורים (מה שבא עם הגיל, והאופי של כל ילד) הם נחשפים להכל. גם אם הם לא בגן ובביה"ס.

אותי מעניין עד מתי אוד ליה אתם חושבים שתסכימו ליויו הזה - כן גן, לא גן... והאם זה לא משדר לילד חוסר יציבות, או אפילו מפיל עליו איזו אחריות שקצת גדולה עליו? אנא אל תקחי זאת כביקורת, אני כמובן לא יודעת מה הלך הרוח בביתכם, זה פשוט כל כך הפוך מהגישה שלי שזה מעניין אותי לשמוע איך זה אצל אחרים

אודליה
מעניין אותי לשמוע על איך זה עובר עליכם הכן- לא גן הזה. האם יש התנגשויות בין הערכים בבית לאלו שבגן?
אני לא מתכוונת לערכים המפורשים מהגננות וכו', אלא לדברים שמתרחשים מתוקף המצב בגן (לדוג' התנהגות תחרותית והשוואתית: "לי יש אלף באקוגן" או לכל מיני משפטי אם את חברה שלה אז אני לא חברה שלך ועוד)? האם הוא חוזר הביתה ומבקש "כמו של"? וכאלה?

אצלי זה גם ככה... מבקש גן, הולך בהתלהבות כמה שבועות/ חודשים (וגם זה עם הפסקות...), ואז מבקש ומקבל בית.
העניין הוא שאצלנו אין לי אפשרות להפגיש אותו עם חברים בגילו חוץ מאשר בגן (בן ארבע וחצי), אז כשהוא מבקש גן אני מבינה שהוא מבקש חברה בעצם... מה שיוצא, שבגן הייתה הזדמנות מצויינת להכיר חברים חדשים, היו גם כאלו שהגיעו אלינו הביתה, ויש אחד שגם ב"ימי בית" עדיין מגיע והם חברים טובים. נכון לעכשיו הוא כבר שבוע בבית, איתי ועם אחיו ואחותו הקטנים (ועם בייביסיטר כשאני עובדת, מהבית)אם ירצה ללכת לגן לשחק עם חברים- אני אאפשר, כל עוד הוא רוצה בית- גם טוב.

אני חושבת שבגיל הזה יש שינוי רציני בחברותיות של הילדים. צריך יותר חברה, ואני חושבת שהורים בחינוך ביתי צריכים להתאמץ יותר בשביל ליצר לילדים חברה. להזמין, ללכת, לקבוע...
ממה שאני רואה סביבי, עד גיל 3 אפשר לבלות בבית, לצאת לפעמים, להיפגש לעיתים, יותר לזרום. ואחריו, צריך יותר להתאמץ בשביל זה, אפילו באופן יומיומי. לא בכדי זו שנת משבר בחינוך הביתי.

רוצה להתייחס לעניין "הילד ביקש" - הילדים מבקשים כל מיני דברים. לפעמים זה מתוך מודעות של מה שהם מבקשים, ולפעמים לא. אני באופן אישי מרגישה שילדים בני שלוש לא ממש יכולים לעשות החלטה כזאת עבור עצמם.
מסכימה מאד עם זה וגם עם:
אנחנו כהורים קובעים עבור ילדינו כל מיני דברים, בין היתר באיזה אופן יתחנכו ויגדלו, לפחות עד מידה מסויימת.

ואני חושבת שזאת נקודת מוצא חשובה לדיאלוג עם ילדים בהקשר הזה. התגובה לא צריכה להיות מתוך ההתנגדויות שיש לך לגן, אלא מתוך זה שזאת ההחלטה החינוכית שאתם כהורים שלה קיבלתם. זה דומה בעיני לשאלות שבתי נהגה לשאול על למה אני לא קונה מאכלים מסוימים הביתה (חטיפים וכל מיני ממתקים רעילים) או למה אנחנו לא הולכים למקומות מסוימים. ניסיתי להסביר לה את הסיבות כמיטב יכולתי ובהתאם ליכולת שלה להבין אותן, אבל בתוכי היה לי ברור מאד שזאת לא החלטה שאני צריכה להצדיק, ואני לא צריכה לשכנע אותה. ויכול להיות שהיא לא תסכים או לא תבין, זה בסדר גמור.

כן חשוב כמובן לבחון אם אורח החיים הנוכחי מתאים לכם ולה ואם יש מספיק מענה לצורך החברתי (שאני מסכימה שהוא לא מאד גדול בגיל הזה, אבל כן קיים וחשוב).

<הבת שלי כן הולכת לגן. אבל היתה תקופה אחת של "התנדנדות" שבה מצאתי את עצמי מנסה לשתף אותה בהחלטה אם כן או לא בגלל שהרגשתי חסרת אונים, ובדיעבד אני ממש רואה כמה זה הכביד עליה. חשוב מאד להיות קשובים אליהם בין אם הם בבית או בגן, אבל ההחלטה החינוכית היא רק שלנו. זאת האחריות שלנו כהורים>

רוצה להתייחס לעניין "הילד ביקש" - הילדים מבקשים כל מיני דברים. לפעמים זה מתוך מודעות של מה שהם מבקשים, ולפעמים לא. אני באופן אישי מרגישה שילדים בני שלוש לא ממש יכולים לעשות החלטה כזאת עבור עצמם. רבאק - ילדים בני 10 לא תמיד יכולים... ומה אם ילד שהולך לגן יבקש פתאום לא ללכת לגן? האם באותה מידה יתגמשו הוריו ויתנו לו להיות המחליט? אנחנו כהורים קובעים עבור ילדינו כל מיני דברים, בין היתר באיזה אופן יתחנכו ויגדלו, לפחות עד מידה מסויימת. עבורי, גיל שלוש הוא לא גיל שהם יכולים להחליט, וקשה לי להצביע על גיל שהם כן - אולי כי עוד לא הגענו לגיל הזה מבחינתי (והגדולים אצלי כבר בגיל בי"ס של כיתות אמצע-יסודי). זה גם אחד הדברים שאני אומרת למפקחת בעיתות ביקורי הבית, היא מקפידה לשאול את הילדים אם טוב להם בבית ואם הם רוצים להיות בחינוך ביתי, ואני תמיד מתערבת ואומרת לה שזה ממש לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה שזו החלטה הורית, בדיוק כפי שהיא לא תלך ותשאל ילדים בבי"ס אם טוב להם שם ואם הם לא רוצים במקרה להיות בחינוך ביתי במקום זה

מה שכן - אני חושבת גם שחשוב לשים לב לנושא החברתי, ולדאוג לכך שלילדים יהיו שפע הזדמנויות חברתיות (בהתאם לגיל - שוב, גיל 3 זה גיל צעיר, הם לא צריכים מיליון חברים יום יום למשך 8 שעות... ובטח שלא בלי ההורים). בין אם זה במסגרת חוגים, או במפגשי חינוך ביתי, או מפגשים משפחתיים, וכן הלאה. זה אחד מהתפקידים שלנו כהורים בחינוך ביתי, לפי השקפתי.

אוי, אולי לא כדאי שאני אענה כאן...
חודשיים לפני גיל שלוש, בוציק מכריז בפני אבא ואמא: "אבא, אני רוצה ללכת לגן ילדים!"
היינו בהלם מסויים, מניין הוא בכלל יודע מה זה גן ילדים.
אבל החלטנו לתת לו את ההזדמנות לראות. אם הוא באמת רוצה.
אולי עשינו טעות, אבל הנסיון היה בגן אנתרופוסופי מקסים במיוחד.
הוא כבר רשום עד סוף שנה הבאה. אחר כך כנראה נחזור לחינוך ביתי...
ובוציק אוהב ללכת לגן. הנסיון הציב בפניו התמודדויות לא קלות, אבל אני מרגישה שבמצב שבו היינו, זו היתה בחירה נכונה.
לא הצלחנו לספק לו את החברה לה נדרש.
המפגשים עם בני גילו בקבוצת החינוך הביתי הספיציפית עמה נפגשנו לא ענו על הצורך שלו ולמעשה גם לא על שלי.
משהו לא עבד. אנשים מקסימים, אבל לא נבנתה קהילה.
ודווקא סביב הגן הזה יש תחושה קהילתית ונסיון ליצור דבר אחר. מיד מנסים להכניס את הילד לחברה, להזמין אותו לבתים. כשאם של ילד מהגן יולדת, המשפחות נרתמות לבשל מדי יום אוכל עבור משפחת היולדת.

אני בהחלט יכולה להגיד שההתמודדות עבורי עם כניסתו לגן היתה מאד קשה ואמביוולנטית.
היום בדיעבד אני מאד שמחה עם הבחירה,
אבל, והאבל מאד מאד מודגש,
עדיין אני מרגישה וחושבת שהמקום הנכון ביותר עבורו הוא בבית, בתנאי שאנחנו באמת חלק מקהילה תומכת, וכאן היא חסרה לי.
מקווה למצוא מקום עם קהילה כזו במהרה ולעבור אליו.


אתמול אמר לי שאינו רוצה ללכת לישון. אמרתי - לא יהיה לך כוח ללכת לגן מחר.
ענה: אני לא רוצה ללכת לגן! אני לא אוהב את הגן!
עניתי: בסדר, אתה לא מוכרח ללכת לגן אם אתה לא רוצה.
"אבל אני אוהב מאד ללכת לגן! אני כן רוצה ללכת!"...

אז לא עניתי על השאלה. רק מספרת שגם אנחנו נתקלנו בבקשה, וזרמנו איתה.
לא חושבת שהייתי מנסה מסגרת אחרת. באמת נפלנו על גן יוצא מן הכלל.
ומה יהיה אם יבקש ללכת לבית ספר?
אוףףףףףףףףףףףףף
לא מצליחה לדמיין את עצמי מכניסה אותו למסגרת מגעילה שכזו. מספיק שאני עובדת בכזו מדי פעם.
אולי בחוקוק. או משהו בסגנון.

תמיכה! בבקשה!!!
הגיע הרגע שביתי מבקשת ללכת לגן. בינתיים זה ממש בקטנה (היא בת שלוש).
אבל זה הרגע שחששתי ממנו. והפחד שלי שזה ילך ויתחזק.
אני ממש לא יודעת מה ואיך להגיב וממש לא רוצה להגיב מתוך ההתנגדויות שלי, מה שרק ייצור אצלה צורך חזק יותר לנסות את זה.
מה שעשיתי היום כשהיא ביקשה הסברתי לה שהגן זה כל היום (אצלנו זה עד 4 אחה"צ) ובלי אבא ואמא וכל יום. וגם מניתי את כל הילדים שהיא מכירה מהמפגשים שלנו שלא הולכים לגן
וכשהגעתי לשתי בנות גדולות יחסית (4, 5) היא ממש הופתעה וכמעט שלא האמינה לי.
נראה לי שעד היום היא הסבירה לעצמה שילדים גדולים הולכים לגן.
למרות שכל פעם שהיא שאלה אותי למה X הולך לגן, אני עניתי שזה בגלל שההורים שלו צריכים לעבוד.
אולי לא תשובה אידיאלית. אבל זה מה שיכולתי לענות מתוך החשש שלי לפתוח את הנושא.
אשמח לכל תובנה על איך מתמודדים עם הסוגייה בגיל הזה.

תודה קרוטונית, אקרא. @}

_עוד דוגמא לחידוד: ביום חמישי עברתי איתו ברחוב ואדם מבוגר שאל אותו : "איך קוראים לך?" והוא מייד ענה לו: "עילאי".
אתמול שהיינו בגן הוא עמד די קרוב אליי וילד בן 5 בא ושאל אותו: "איך קוראים לך?" והוא פשוט בהה בו , כאילו לא הבין את השאלה..._
אני לא חושבת שזה מדאיג בכלל שילד בן שנתיים יודע לתקשר עם מבוגרים
כשילד בן 5 נכנס לטווח שלו, מן הסתם הוא עובר ל"מוד" של קליטה - התבוננות מעריצה שמתבטאת בבהייה המוכרת, רואים את זה הרבה אצל ילדים קטנים שבוהים בגדולים מהם.

ואני מודאגת שאולי לא חשפנו אותו מספיק לחברת ילדים, ושמחברת מבוגרים בלבד הוא "ייזרק" לחברת ילדים שהוא לא מכיר...
נהפוכו, נתתם לו בסיס טוב עד עכשיו. לדעתי העיקר הוא למצוא גן עם צוות טוב, ולקשר את הילד היטב לדמויות המטפלות שם. אולי יעזור לך לקרוא בדף פרידה מילד בגן
עם כל ה"חברה" והאקשן שהגן נותן, בגיל שנתיים (וגם אחר כך) ילד זקוק עדיין לטיפול מסור של מבוגרים קבועים, הרבה-הרבה יותר מאשר לשהייה ארוכה בחברת בני גילו.

זה גם משהו תודה!

התובנה היחידה שאני יכולה להציע היא שזו נשמעת לי התנהגות נורמלית לחלוטין לגילו.

מישהי?

רק לקרוא את הדף הזה עשה לי טוב, אבל אני אכתוב בכל זאת את הלבטים שלי:

הבן שלי בן שנתיים וחודש. הוא נמצא איתנו בבית אבל שנינו עובדים, ולכן אין לנו זמן ללכת למפגשי חינוך ביתי.
הוא נפגש עם בת של חברה טובה פעמיים בשבוע למשך שעתיים בערך , ואת ילדי המשפחה רואה פעם בחודש-חודשיים, ואז בקושי מתקשר איתם (אני חושבת שהוא בהלם מהקולניות שלהם).
באופיו הוא לא אוהב קבוצות גדולות ורעש, ולכן כל פעם שהיינו בסיטואציה כזו העדיף להתרחק ולשחק לבד. אין לו בעיה לשחק בלעדי.

אתמול הלכנו לראות גן עם החברה הטובה, והשארנו את שניהם בג'ימבורי של הגן לכמה דקות, ובהתחלה לא הייתה בעיה. אחרי כמה דקות ראיתי שהוא בוכה וכמובן שהגעתי אליו והרגעתי אותו, ומאז כל כמה דקות הוא התחיל לבכות שוב. לקח לי זמן להבין שהוא התחיל לבכות כל פעם שילד אחר בכה או צרח ( הוא בא אליי ואמר לי "ילד בוכה. עילאי עצוב" ) .

בשנה הבאה אנחנו מתכננים לעבור לעיר אחרת והוא ייכנס לגן אנתרופוסופי (כרגע זו האפשרות היחידה, וכן חשבנו על כל שאר האפשרויות), ואני מודאגת שאולי לא חשפנו אותו מספיק לחברת ילדים, ושמחברת מבוגרים בלבד הוא "ייזרק" לחברת ילדים שהוא לא מכיר...

עוד דוגמא לחידוד: ביום חמישי עברתי איתו ברחוב ואדם מבוגר שאל אותו : "איך קוראים לך?" והוא מייד ענה לו: "עילאי".
אתמול שהיינו בגן הוא עמד די קרוב אליי וילד בן 5 בא ושאל אותו: "איך קוראים לך?" והוא פשוט בהה בו , כאילו לא הבין את השאלה...

אשמח לתובנות וחיזוקים @}

מצד שני אני רואה שה"אנשים" שהיא הכי פחות מסתדרת איתם זה בני גילה.
בדיוק.
גן לא יהיה הפתרון כי ילדים בני שנתיים זקוקים בעיקר לחברת של ילדים גדולים מהם/מבוגרים, לא של בני גילם.
הילד שלי התחיל לאחרונה "לשחק" עם ילדי השכנים שגדולים ממנו ב 4 שנים בהנאה גדולה. התחלתי להעזר גם בבייביסיטר צעירה וחמודה, בת 16, שיש לה אחים קטנים (בגיל בי"ס יסודי) והוא מאד מאד מאד אוהב ללכת אליה. זה גם אחלה פתרון שגם מאפשר לי זמן לעצמי.
לגבי הצמדות אליך בבית, אפשר ורצוי פשוט לשתף אותה בעבודות הבית. אם היא רוצה שתשתתפי במשחקים שלה, אצלי עובד שאני מצטרפת לעשר דקות וכשהוא "נכנס" למשחק אני יכולה "לסגת".

הי אום.
מכירה את הגן של ארני בגבעת ברנר?
מעין קבוצת מפגש. מקסים. נשמע לי בדיוק מה שאת מחפשת,
ואני חושבת שתמיד שמחים שם לאמהות שנשארות עם הילדים, כי יש לא מעט שמשאירות את הילד על בסיס כזה או אחר.

אני חושבת שבגלל שרוב הילדים היום במסגרות אנחנו משוות עם המסגרת וזה לא נכון.
תודה. אני כמובן חושבת שאת צודקת, זה שהיא צריכה חברה זה לא אומר שהיא צריכה גן, אבל גן זו אחת האפרויות לפתור את הבעיה...
מפגשי החינוך הביתי היחידים שאני מכירה פה מהאתר לא ממש קרובים ולא בא לי ליסוע רחוק. אולי עם הזמן ועם המחסור בחברה בכלל אני ארגיש אחרת בקשר לזה.

הבכור שלי מאד דומה והוא גם איתי בבית, עכשיו בן 5. אני חושבת שבגלל שרוב הילדים היום במסגרות אנחנו משוות עם המסגרת וזה לא נכון. אנחנו צריכות לפלס את דרכנו היחודית וזה לא תמיד קל ומצריך יצירתיות והרבה אמונה בעצמנו.
אתן לך דוגמא מעצמי, אני והילדים עכשיו בישראל בביקור אבל גרים ביפן ועדיין לא מצאנו ילדים בחינוך ביתי והילדים שפגשנו שהולכים לגן תמיד עסוקים כשהם חוזרים הביתה. זה משהו שמאד תסכל אותי-שאני לא מצליחה למצוא לילד חברה בגילו...עכשיו הבנתי שזה לא מתפקידי לספק לו חברת ילדים בגילו. מתפקידי לספק לו את התנאים המקסימליים שאני יכולה שיהיה מאושר. למשל, פגשתי כמה נשים שיש לי משהו משותף איתן דרך החנות טבע, וכל הזמן ניסיתי להפגש אחרי שהילדים הגדולים שלהן חזרו מהגן אבל זה לא הלך...כשנחזור ליפן אני מקווה להתחיל להפגש איתן בבקרים עם הילדים הקטנים שלהן. כי ביפן רוב הילדים עד גיל 3 בבית. ככה לי תהיה חברה וגם לילד שמאד אוהב אמהות תהיה חברת נשים אחרות.
עכשיו כשאנחנו כאן בביקור אני רואה באיזה קלות הילד מתחבר עם ילדים בגילו. כלומר, הפחד שלי, שזה שאין לו חברים בגילו יזיק לו, זה ממש פחד שלי שלא קשור למציאות.
מקווה שעזרתי(())@}

רעיונות?
מפגשי חינוך ביתי אולי?
שם תמצאו ילדים יותר גדולים ממנה...

זקוקה לאיזו קריאת כיוון.
ביתי נושקת לשנתיים, איתי בבית. לא רשומה לגן בשנה הבאה. אבל יותר ויותר אני מרגישה שקשה לי למלא את הצרכים החברתיים שלה. ילדה מאוד חברותית שבחייה הרבה מאוד דמויות קבועות (קיבוץ).
אם אנחנו רק שתינו בבית לבד, קשה לה נורא. לא זזה ממני סנטימטר. רוצה כל הזמן על הידיים. אין דבר כזה כמעט שאני אתעסק בשלי (נגיד שטיפת כלים) והיא תשחק בצעצועים (מודה שבעצם אני מעולם לא עניינתי אותה בצעצועים והרבה יותר כיוונתי להתעניין בדברים שאותם אמא עושה כך שאין אצלינו "תרבות צעצועים"). כל דבר שרוצה לעשות, נגיד לצייר, חייבת שגם אני אשתתף וגם אני אצייר. לתחושתי זו ילדה חברותית שניזונה מאינטארקציות חברתיות. הרגשתי את זה עליה מגיל אפס. אם אנחנו נמצאים "בשבט" דהינו - המשפחה המורחבת או עוד חברים עם ילדים, היא פורחת ונעלמת ולא צריכה אותי. במשך השבוע אני מאוד משתדלת להיפגש עם עוד חברות עם ילדים בבית, או בכלל מפגשים מזדמנים עם אנשים, אחה"צים תמיד יש את מי לפגוש, אבל הזמן הזה ששתינו בבית הוא זמן קשה לה, ומכאן גם קשה לי, עם כל הנסיון לגוון אותו כמה שיותר. אז אני שואלת את עצמי, אז מה עשינו בזה? אולי הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק, ובכלל היא תפרח אם תהיה בגן? מצד שני אני רואה שה"אנשים" שהיא הכי פחות מסתדרת איתם זה בני גילה. מעדיפה שלא יהיו קיימים. כשאני מספרת לה שעוד מעט תבוא אמא פלונית עם ילד אלמוני היא מבקשת שרק האמא תגיע, בלי הילד. למרות שלאחרונה יש שיפור מסויים בעניין. אז במובן הזה, אולי גן בכלל לא יענה על הצורך שלה בחברה. הכי היא אוהבת: ילדות מבוגרות ממנה בשנתיים שלוש. מסתדרת איתן מעולה, מוקסמת מהן, וגם מתקשרת איתן יפה. אז יש כאלה פה ושם, בעיקר אחה"צ. בעוד חמישה חודשים תיכנס גם תינוקת למשוואה. אני מחפשת כיוון. אני רוצה להיות מדויקת במענה לצרכים שלה, כדי שיהי טוב ונעים לכולם, אבל לא יודעת איך זה אפשרי בכלל.
רעיונות?

תודה פלוני אלמונית!
את מחזקת לי את מה שאני מרגישה בעצמי אבל לפעמים, מרב שכולם ממהרים לשלוח לגנון ומסבירים לי (ואולי לעצמם?) שזה יותר טוב ואפילו חשוב להתפתחות שלו, אני דואגת...סתם.
נראה לי שאני לא אשלח אותה לגנון שנה הבאה אלא אעזר בביביסיטר קבועה שתיקח את הגדולה לגן משחקים מידי פעם. פשוט צריך לקחת יותר עזרה, מה שאפשר.
שוב תודה רבה.

בתור סייעת בגן של בני שנה וחצי-שלוש אני בטוחה שלפני גיל 3 לשלוח ילד לגן מעמיס עליו מאוד מבחינה רגשית ולא ממש תורם להתפתחותו
ילדים בגיל הזה זקוקים להמון מגע והמון יחס אישי ואת זה אין בגן
מה שיש זו תחרות יומיומית קשה מול עוד 15 ילדים באותו גיל על מספר משאבים מצומצם של הצוות.
בגיל 3 ילד כבר יכול להביע את עצמו והוא ממש מחפש פיזית קירבה של ילדים אחרים
בגיל שנתיים ילד עוד צריך את אמא כמתווכת ומספיק לו מגע יומיומי עם ילדים בגן השעשועים או בחוגי אחה"צ, כדי למלא את חיי החברה שלו, פרידה כפויה מאמא למשך 5 שעות כל יום לא ממש תשיג את המטרה של להפוך אותו לחברותי.
גם המגבלה של "אי אפשר חצי שבוע" היא שרירותית ונובעת מטעמים כספיים ולא חינוכיים.

שלום לכולם,
בתי בת שנה ו-8. נמצאת איתי בבית מאז שנולדה. אני עובדת כל יום בין שעה ל-שלוש שעות ואז היא עם אבא/אחותי/אמא שלי - כל יום מי שפנוי...
אני עובדת מהבית-בקליניקה שלי ומטפלת בנשים כך שהיא לא יכולה להיות איתי בזמן שאני עובדת.

אני בהריון שני ואמורה ללדת בע"ה בספטמבר. יש לי התלבטות גדולה לגבי שנה הבאה-האם לשלוח אותה לגנון שבמושב שלנו או לא? יש הרבה שיקולים וכל פעם משהו אחר נראה לי משמעותי יותר. קשה להחליט.
לפני שאסביר על השיקולים-מדובר בקבוצה של גילאי שנתיים עד שלוש (היא תהיה בת שנתיים וחודש בספטמבר) והמטפלות שם נראות לי טובות. אם אחליט שכן לשלוח היא תהיה שם בין 8 או 9 ל-13. אין אפשרות לחצי שבוע. חבל...

למה כן לשלוח?
כי יהיה לי יותר קל כמה שעות רק עם התינוק החדש ובכלל-לעשות עבודות בבית בשקט(כלים, כביסה וכו') ואהיה יותר סבלנית אליה בזמן שהיא כן בבית!
(בימים שאעבוד בבוקר-הביביסיטר-אמא/בעלי/אחותי ישמרו רק על הקטן).

כי תהיה לה חברה בגילה באופן קבוע ובלי הרבה "מאמץ" מצידי (היא מאד חברותית ובנוסף-יהיה לי קשה לצאת איתה הרבה לגן משחקים/לחברים כי אני עובדת כמה ימים בשבוע אחה"צ (אין לי ברירה! וזה לא ישתנה) וגם אהיה עם תינוק קטן כך שלא תמיד נצליח לצאת מהבית בדיוק בזמן הפנוי שיש לנו...)
וגם-לא האמנתי שזה יקרה אבל אני מתחילה להילחץ קצת מזה שעד גיל 3 היא בקושי תהיה ממש עם ילדים בגילה(בגיל 3 אשלח אותה לגן) ואולי זה חשוב לפתח תקשורת טובה עם אנשים וכו' וכו'.. היא נמצאת עם מבוגרים במשפחה אבל לא עם ילדים בגילה. לפחות לא באופן קבוע ומספיק שמאפשר לה לדעת איך לתקשר איתם. זה באמת חשוב?? אולי אני סתם דואגת בעניין?

למה לא לשלוח?
כי זה נראה לי יותר מידי שעות בשבילה, בגיל שנתיים להיות בלעדיי, כל יום. (אין אפשרות לשלוח לחצי שבוע ולשלם פחות..) ואני יכולה לבכות רק מלחשוב על זה שהיא תהיה בלעדיי כ"כ הרבה שעות ביום כל יום! ואני אהיה בלעדיה כ"כ הרבה שעות ביום כל יום! (גם אם אשלח אותה לפחות שעות-אשלם אותו דבר וזה יוצא מאד יקר)
בנוסף-בימים שאני עובדת אחה"צ היא תהיה איתי עוד פחות. עד הצהריים בגנון ואח"כ אני עובדת אחה"צ...

הוצאה גדולה מבחינה כלכלית!! (אנחנו נוכל לעמוד בזה אבל יהיה הרבה יותר קל בלי ההוצאה הזו!) ואני לא בטוחה שזה שווה את זה...


זהו...ההתלבטות קשה אך האמת, נראה לי שלא מתאים לי ולה שהיא תהיה בגנון כזה. אולי פתרון יצירתי אחר? (אני לא אשלח לגנון מחוץ למושב גם אם אמצא משהו לחצי שבוע כי הנסיעות לא נראות לי)
חשבתי אולי לקחת ביביסיטר קבועה כמה ימים בשבוע/כל יום לשעתיים אחה"צ או משהו כזה. היא כמובן תשתעמם עם מטפלת כזו, אז אולי אבקש שתיקח אותה לגן-משחקים לפגוש ילדים במושב? זה יספיק לה מבחינה חברתית??מה אתם אומרים?
בימים שלא אעבוד אחה"צ (אלא בבוקר) אהיה פנויה להיות רק עם התינוק אחה"צ כשהיא עם הביביסיטר ובימים שכן אעבוד אחה"צ לא יהיה לי את הזמן הזה..
אשמח מאד מאד לתגובות/תשובות לשאלותיי.

היי לא מזמן סיימתי את NISA מרתק ביותר מה שיש לה לומר.
שוב תודה ל יונת שרון שמסרה לי את הספר

כן קהילה .
זה מה שחסר גם לי . כלומר קהילה של ילדים החופשיים ממערכת החינוך .
נשמח להצטרף אליכם (-:

ארני ש, כוונתי היתה בגילאים עד 3 בערך אז כבר יותר יותר הילד נמצא עם ילדים אבל עד אז הוא צופה בכולם.
ומכיוון שבבית עם אמא אין הרבה במי או במה לצפות אז בצדק ,ל דעתי, האם נאלצת להפוך אותו למרכז. זה מה שקרה לי עם הבכורה. הדברים השתנו כשנולד לה אח.
אני קוראת עתה את הספר "NISA ", חייה ודבריה של אישה בשבט ציידים מלקטים באפריקה (ספר שכתבה האנתרופולוגית מרג'ורי שוסטק, שחיה עמם כשנתיים).
בספר מתואר כי הילדים שם חיים רב הזמן בחבורות קטנות (מספר ילדים) מגילאים שונים והם עסוקים להם בחיקוי המבוגרים. כלומר, כפי שאמרת את תרבות המבוגרים.
קראתי ב- פעוט מבקש עצמאות. אני מסכימה איתך לחלוטין, מה שחסר לנו היום זו קהילה. זה קריטי לדעתי והיום כשאנו מחפשים מקום לגור בו אנחנו רוצים לוודא שיהיו לא מעט משפחות שמחנכות בבית בסביבה ועדיף באותו ישוב (הילדים שלנו, בהמשך למה שכתבה בשמת לא אוהבים להיות ברכב).

הקשר בחברה שבטית בין הילדים להוריהם הוא אינסטרומנטלי ומבוסס על מגע ולא על מלל
(פעם מרצה סיפרה לנו שפגשה אמא אתיופית והורתה לה לדבר עם הילד והאמא אמרה לה : מה כבר יש לי להגיד לו ?!
זו הייתה דוגמא לאי האוריינות של טעוני טיפוח - מצד שני הילד כל היום במגע איתה )
הילד נמצא רוב היום עם ילדים נוספים, ולא עם אמו.
אין בכלל תרבות של ילדים רק תרבות של מבוגרים בו הוא משתלב בהתאם ליכולתו.

למעשה , בהמשך למה שכתבה בשמת בדף פעוט מבקש עצמאות
העניין הזה מעסיק אותי מאוד , ככה אני רוצה לחיות .

חשבתי לעצמי למה ישנה נטיה כזו של "הילד במרכז" בימינו?
זה לרוב קורה עם הילד הראשון, ואת מי יש לו סביבו כשהוא בבית עם אמא? את אמא! לה הוא מקשיב, אותה הוא רואה , אותה הוא מרגיש. אם היא לא מדברת איתו או עושה איתו אף אחד אחר לא עושה (רב הזמן, כשהם ביחד לבד). זה מצב שונה מהמצב בשבט שם האמא היתה נושאת את ילדה ; מאכילה אותו, מנקה לו, מקשיבה ומדברת איתו מדי פעם, אבל הוא היה יושב לו במנשא ורואה כל-כך הרבה התרחשויות סביבו שהוא לא היה צריך אותה בשביל להעסיק את עצמו (גם היו עוד דמויות שיכלו לעשות דברים עימו). כך היא לא הפכה להיות המרכז או היחידה בשבילו, הכל בשבילו, אז גם הוא לא היה המרכז בשבילה והיא יכולה היתה להמשיך בעיסוקיה.

יש המון תשובות ב למה לא גן וב דמעות גן
ויש לי את התשובה הפרטית שלי, עם בן השנתיים וחצי הפרטי שלי שלמרות שיש לו אחיות גדולות ראיתי שחסרה לו אינטראקציה עם ילדים קצת יותר צעירים אז יצרנו קבוצה של אמהות גן השעשועים וביוזמתה הנמרצת של אחת האמהות אנחנו נפגשות פעם בשבוע בבתים הפרטיים ויש מדריכת מוזיקה מקסימה שעולה לנו 500 ש"ח לחודש (זה יוצא פחות מ-50 ש"ח לילד) ומפעילה אותם למשך חצי שעה ובשאר השעה - שעה וחצי הנוספות הילדים משחקים אחד עם השני ואחד ליד השני והאמהות זוכות לקצת חברת מבוגרים מסביבם. ובשאר השבוע אנחנו נפגשות בגן השעשועים ובספריה העירונית הנהדרת.
מבחינתי החשש היחידי בהתחלה היה שעמרי לא ישתלב כיוון שהוא גדול יחסית - שאר הילדים בגילאי שנה וחצי עד שנתיים, אבל לשמחתי התבדיתי והוא מאוד מבסוט מהחברה.
ולגבי ההערות של כל "דורשי טובתכם" - אפשר להתעלם ואפשר גם כמוני לענות בחיוך רחב וזוהר - לא, הוא איתי בבית ונורא כייף לנו!

שלום לכולכן,
אני חדשה בפורום זה ובאתר, וממש שמחה שיש עוד כמוני שנשארות בבית עם הילדים.
יש לי שתי בנות הגדולה בכיתה א' והקטנה בת שנתיים וארבעה חודשיים, קראתי את מה שכתבתן ונכון שלקטנה שלי יש אחות גדולה, ויש אינטראקציה, גם איתי. פשוט, כמו שצויין, אין כמעט ילדים בגיל שנתיים שלא הולכים לגן, עכשיו שכבר קר אחר הצהריים וחושך בחוץ, חוץ מחוג ג'ימבורי פעם בשבוע, הקטנה שלי לא נפגשת עם בני גילה. בתוך ליבי אני כל הזמן מודאגת מזה, מה גם שהיא מאוד חברותית לכולם לשכנים לאנשים שהיא פוגשת .
רציתי לומר, אני לא יודעת איך אתן, אבל אני כל הזמן מתמודדת עם ביקורת מצד השכנים או סתם אנשים שאנחנו פוגשות בדרך, בשאלות מטרידות כמעט יום יומיות כמו "למה היא לא בגן? "היא צריכה חברים", "היא רוצה ללכת לגן, -נכון שאת רוצה חמודה ללכת לגן?" ועוד כהנה וכהנה שאלות. פשוט להתפוצץ.
אבל כנראה שמשהו מזה נדבק ועכשיו שוב אני מוטרדת שהיא בבית ביחד איתי למרות שטוב לה וטוב לי, וכיף לנו ביחד, והבובונת שלי מפותחת לגילה בהרבה נושאים מילדים אחרים שהולכים לגן.
אשמח לשמוע תגובותיכן.

דברי עם הילדה, תגידי לה שאת רוצה ללכת כי האמא חברה שלך, ותחפשו יחד פתרון. אולי, למשל, תסכמו שלפעמים הולכים לחברות שלך, ולפעמים לשלה. אולי תזמיני אותם אלייך הביתה, ותזמיני עוד אנשים, כך שהיא לא תהיה חייבת לשחק עם שני התאומים. בטח יהיו לה עוד פתרונות טובים.

ד"א - הייתי אומרת את זה באופן פתוח לחברה. אולי גם לה יש אפשרות להזמין עוד אנשים, אולי חבר של התאום הפחות חביב על בתך?

אפרופו הקרבה, יש לי שאלה מציקה. הילדה בת שלוש וחצי ויודעת היטב לומר מה היא רוצה ומה לא. בימים אלה היא עוברת משבר עקב כניסתו הביתה של מישהו חדש (אחיה התינוק). היא מתקשה מאד להתחלק בדברים - וsharing זו ממש מילת המפתח כאן בארה"ב, ובאופן כללי קשה לה יותר מהרגיל עם ילדים אחרים. יש לי חברה חדשה, ישראלית, שמאד מוצאת חן בעיני ואחרי תקופה ארוכה של התפשרות על חברות לטובת הילדה (כלומר - מה לעשות - אני מתחברת כאן עם נשים בגלל היותן אמהות לילדים בגיל המתאים, גם אם אין לנו שפה משותפת).
סוף סוף יש הזדמנות להפגש במשך היום עם מישהי ממש נחמדה ובאותו ראש שיש לה גם ילדים בני שלוש. אך אליה וקוץ בה - הילדה שלי ממש לא סובלת את אחד התאומים וכשהיא שומעת שאנחנו הולכים להפגש איתם היא פשוט "חוטפת חום". היא הודיעה לי לא אחת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא לא רוצה ללכת אליהם. אנחנו כל הזמן מוזמנים לשם וכבר ממש לא נעים לי לסרב, מה גם שאני מאד רוצה להפגש עם החברה. שלא לדבר על כך שלא הזמנתי אליי מחשש למלחמת עולם שלישית. מה עושים? בעלי אומר שאני צריכה ללכת על אף שהילדה לא רוצה, אבל אין לי כח למלחמות ואני גם מכבדת את רצונה - שכאמור היא כבר מביעה אותו באופן מפורש. אשמח לשמוע עצות.

פלונית, יכול להיות שהבן שלך אומר שהוא רוצה להיות "פה", כי כרגע טוב לו פה. זה לאו דווקא אומר שלא יהיה לו טוב אחר כך במקום אחר, או שהוא בכלל מסוגל לדמיין איך הוא ירגיש במקום אחר. אולי הבחירה שאת מציבה בפניו היא לא כל כך רלוונטית לו - יש רק אפשרות אחת שהוא באמת מבין, ולכן הוא בוחר בה.

אני חושבת שעדיף בכלל לא להעמיד אותו במצב שבו הוא מתבקש לבחור. זה לא אומר שלא תהיה לו השפעה על מה שתעשו, אלא שתהיה לו השפעה רק אם הוא ירצה בה. לדוגמא, אם את רוצה לצאת לחברה אז את פשוט מתארגנת, מארגנת אותו, ויוצאת. אם הוא לא מביע התנגדות מיוזמתו, אז אין טעם לשאול אותו ולהעמיד אותו במצב שהוא נאלץ לבחור. אם הוא כן מביע התנגדות, אפשר להשאר בבית, או לנסות לפתור את הנושא בדרך אחרת (כמו למשל בדף להניע ילדים).

לגבי "הילד במרכז" והקרבה עצמית, כדאי להסתכל בדף על מדור עקרון הרצף והדפים שמקושרים משם (במיוחד התרכזות בילד ו-עקרון הרצף בחברה מודרנית). ומעניין לקרוא גם את הדף על מימוש עצמי בחינוך ביתי.

הי בשמת וחגית, תודה על העצות, אני בהחלט מוכנה ליישם אולם מראש יש עקרונות בתפיסת הרצף שמתחברים אליי ויש שלא. אנחנו יונקים,ישנים במיטה משפחתית, היינו הרבה במנשא בשנה הראשונה וקרוב קרוב (ועדיין) אבל בהחלט הנקודה שהילד לא צריך להיות במרכז עפ"י עקרון הרצף (או תפיסת הרצף) לא היתה ישימה אצלנו בבית. אצלנו הילד במרכז. ככה זה וככה אני מרגישה. כבר למדתי להיתפס פחות לעקרונות וללכת יותר עם הלב ואני שלמה עם זה. אולם, ההערות שלך, בשמת, בהחלט מאירות ואולי אני צריכה להתחיל לחשוב גם לשנות. אולי. אני אחפש את "הילד במרכז" כאן באתר ובכל מקרה אם
תוכלי לכוון אותי יותר איפה זה נדון, אני מאוד אודה לך. ושוב תודה רבה רבה על התגובות, ההכוונה, הנכונות לעזרה. אתן מקסימות!!!!!!!!!!!נשיקות.....(אין כזה ציור?)

פלונית,
יובל, כשהיה בן שנתיים (ולפעמים גם היום) נטה לבחור בדבר האחרון שהוצע לו....
אז כשרציתי להיות בטוחה שזו אכן הבחירה שלו - שיניתי את הסדר.

לגבי ה"הקרבה".
אני מסכימה עם בשמת.
צריך להיות ערים למידת "אי הרצון" של הילד. בהתאם ל"כמה" את רוצה.
ואפשר למצוא פתרון ביניים.
פתרון אפשרי זה" עכשיו נצא, ואם מאד תרצה לחזור הביתה אז נחזור".
אבל את צריכה להיות מוכנה שהוא אכן יבקש לחזור הביתה...

פלונית, תודה שפירטת קצת יותר.
האם קראת את הספר "עקרון הרצף"?
האם את מכירה את האתר של "עקרון הרצף"? (סליחה, אין לי פה הקישור)
גם באתר http://www.naturalchild.org/home נדמה לי שיש מאמרים על זה.
הנושא שכדאי לך לקרוא עליו הוא "הילד במרכז" child centeredness וכדומה.
הנושא גם נדון פה באתר, אבל לצערי אני לא זוכרת באיזה דף והקשר... אולי בדף "עקרון הרצף" שיש פה? אני כותבת לא מחוברת, אז אני לא זוכרת את השם המדוייק של הדף, אבל חיפוש בוודאי ימצא אותו מייד. אני זוכרת שיונת כתבה בנושא כמה דברים ממש חכמים (יונת, איפה? איפה?), וגם צפריר התייחס לזה והסביר.
על רגל אחת (קשה, קשה, אני כבר בשבוע 37 והצירים והכל לוחצים לי על המוח...):
מה שאת מתארת נשמע כמו מקרה קלאסי של "הילד במרכז". את, ההורה, המבוגר, האמא, המדריך - שואלת את הילד מה הוא רוצה? ועוד נותנת לו בחירה מתוך כל כך הרבה אפשרויות?
לידלוף מסבירה די טוב למה זה עניין בעייתי, גם לאמא וגם לילד וגם לחינוך שלו ובמיוחד לחיים המשותפים.
רגעי המשבר עלולים ללכת ולהתרבות. בכל מקרה, ההקרבה היא אופציה מאוד רעה. היא רעה גם לילד, וגם זה נדון פה בהרחבה, שוב לצערי אני לא זוכרת איפה, אבל אני בטוחה שכבר הוסבר היטב למה אמא שמקריבה גורמת מצוקה לילד, שתמיד מרגיש שמשהו לא בסדר, שמרגיש שמקריבים בשבילו, וזה דבר שמלמד אותו גם להקריב את עצמו (ואת בטח לא רוצה בזה ולא מתכוונת לזה) ו/או להקריב אחרים (עוד דבר שאת בטח לא רוצה).

עצתי, וסליחה שהיא מנוסחת בלשון של "עצות" - הרעיון הוא שאת תקראי ותחשבי ותבחרי מה שמתאים לך, אבל אני בשביל הקיצור כותבת מה לדעתי כדאי יותר לטובת שניכם, היום ובעתיד:
לא לאפשר לו לבחור.
אם את מאפשרת לו לבחור, אז את נותנת רק שתי אפשרויות - לא יותר - כאשר שתיהן מתאימות לך, ואת שוות נפש לבחירה.
אם את רוצה לעשות משהו שאת רוצה לעשות, כמו למשל להיפגש עם חברה, אז זה לא עומד לבחירה. את מודיעה, שהיום הולכים לבקר את... עוד מעט ב... וזהו.
אם את רוצה ללכת לבריכה, את מודיעה שהולכים לבריכה. לפני שאת מודיעה ועושה את ההכנות, בנחת, את שוקלת בינך לבין עצמך כמה זה חשוב לך. אם הוא ממש ממש לא רוצה, הוא כבר יודיע לך שהוא לא רוצה. אז את יכולה לומר: "אבל אני מאוד רוצה. מה אתה מציע?" ולנהל איתו שיחה בעניין. אם ברור מייד, שהרעיון גורם לו מצוקה, את מסכמת איתו כמו עם כל חבר מבוגר, נגיד, במקרה שאת רוצה לראות סרט והוא לא רוצה לראות סרט, אז בוודאי תחליטו על משהו אחר. באותה צורה תגיעי לעמק השווה עם בנך. הרעיון הוא - בלי הקרבה, אבל גם לא שלו (כפייה בניגוד לרצונו היא הקרבה שלו).

טוב, זה באמת על רגל אחת. שוב, אני מאוד ממליצה לקרוא. זה נושא שנדון בהרחבה עם המון המון הארות.

תודה לבשמת, יונת וחגית על התשובות. הדברים שאמרתן הרגיעו אותי מעט, תודה ליונת על ההארות הברוכות. בשמת - אני מאפשרת לבני לבחור מה עושים היום:חברים (נוקבת בשמותהם), משחקיה, בריכה או בית והוא לרוב אומר שהוא רוצה :"פה". כן, הוא אומר לי מה הוא מעדיף. ההקרבה מבחינתי היא בלתי נמנעת אבל אני חושבת שאי אפשר אחרת לכן אני מקבלת את זה באהבה (למעט רגעי משבר). חגית, אצור קשר עם יונת ואני באמת מקוה שאגלה שאני לא לבד.....ושוב תודה לכן על התגובות.

כן. זה מאד נורמלי שהוא רוצה להיות בבית.
יובל, בן 3 (ו8 ימים אבל מי סופר...) מעדיף לפעמים להיות סתם איתי בבית על פני אטרקציות אחרות שאני מציעה לו.
ובדיוק השבוע שמתי לב שהוא משחק אחרת לגמרי עם חבירם ובלעדיהם.
עם חברים בגילו הוא בעיקר משתולל, קופץ. קצת משחק בבצק, קצת אוכלים ביחד.
אבל כשהוא לבד אז הוא נותן לדמיון שלו לפרוח למקומות רחוקים יותר. הארועים שהוא ממציא לעצמו יותר ארוכים.
עם חברים הוא עדיין לא הגיע לרמת "בא נשחק באבא ואמא". ואיתי, הוא משחק את זה יותר. כי עדיין הוא צריך את הפידבק של המבוגר,
כנראה...

אבל זה במאת כל ילד לגופו, ביום מסוים, בתקופה מסוימת, ותלוי גם מי הם החבירם. יש כאלה שיעניינו אותו יותר ויש כאלה שיענינו אותו פחות.

כמה זמן?
אני חושבת שבשנה שעברה היינו בערך 3 שעות ביום עם ילדים, בממוצע.
אבל לא בכל הזמן יובל היה דווקא עם הילדים. לפעמים ריתקו אותו ענינים אחרים.
ראיתי הבדל גדול מגיל שנתיים עד שלוש בכמות הזמן שהוא מקדיש לחברים בגילו.

לגבי ספטמבר - אני בטוחה שלא רק אתם נשארים בבית (-:
צרי קשר עם קבוצת חינוך ביתי. דרך הרשימה הצהובה, או דרך יונת עם הרשימה המופלאה שיש לה.
או דרך האתר. (איפה את גרה?) ותגלי שאת ממש לא לבד.

בהצלחה.

בנוסף, "חברה" זה לא רק בני שנתיים אחרים. זה יכול להיות גם בן ה-8 שנהנה להצחיק אותו, או בת ה-14 שנהנית לטפל בו, או בן ה-5 שנותן לו להזדנב אחריו, או בת השנה שכל מה שהוא עושה נראה לה מרתק. ועוד יותר מזה אלו יכולות להיות גם את והחברות שלך שעושות כל מיני דברים מעניינים ומרשות לו "לעזור".

ונראה לי חשוב לחזור: לכל אחד העדפות חברתיות שונות. לא לכל אחד מתאים לבלות הרבה עם אחרים. כתבת שאת נורא רוצה שהוא יהיה חברותי - לא בטוח שזה גם מה שהוא רוצה. יש כאלה שזה פשוט לא מתאים להם. ויש לא מעט ילדים בגיל הזה שזה עדיין לא מתאים להם.

קודם כל, ילדים כמובן שונים זה מזה.

אבל לשאלתך:
הילד שלך נשמע לגמרי נורמלי, ממוצע וטיפוסי לגילו.
ילדים שגדלים בתוך שבט, בחוץ, מוקפים באנשים כל היום - להזכירך, קבוצה קטנה של אותם אנשים מוכרים, שזה כמו לגדול בתוך משפחה מורחבת - בוודאי "חברתיים" כבר מגיל צעיר. או לא. כי איש לא מכוון או דוחף אותם, הם יכולים לבלות לבד ועם אמא בלבד, וגם ממילא, שוב, אנחנו לא מתייחסים ל"חברתיות" כשמדובר בתוך המשפחה (נגיד, ילד עשירי במשפחה עם עשרה ילדים, שנמצא כל היום עם אחיו ואחיותיו - חברותי או לא?).

אני מניחה שהילד שלך גדל בחברה שלנו, כלומר בבית נפרד והוא כנראה הבכור.
מה שהוא צריך זה .... אותך.
היחסים איתך יהיו חלק ממה שיקבע אם הוא יהיה חברותי כשהוא יהיה בן ארבע או חמש ומעלה. דבר נוסף שיקבע הוא אופיו המולד.

אבל עצה אחרת לגבי עניין אחר:
היזהרי מכל הקרבה.
אל תקריבי.
תיפגשי עם החברות שלך.
לא ברור לי איך ילד בן שנתיים מצליח למנוע ממך להיפגש עם חברותייך. מה פירוש שהוא "מוותר" ומעדיף להיות לבד בבית? בן השנתיים מודיע לך שהוא מסרב לצאת מהבית? אני לא כל כך מבינה. יעזור אם תוסיפי פה פרטים.
תחיי את החיים החברתיים שלך,
בלי לדרוש ממנו להיות חברותי. אל תצפי ממנו להיות שום דבר שהוא לא. מה שהוא, זה טוב ונורמלי ורצוי.
וגם מה שאת.
את בן אדם מבוגר, שצריך חברת אנשים מבוגרים. ואפשר לעשות את זה בצורה שהוא יוכל להתמודד עם זה - למשל, ע"י זה שאם יש שם ילדים, את לא תצפי ממנו להיות איתם או להתחבר איתם, לא תדחפי אותו, לא תתאכזבי אם הוא ימנע מקירבה אליהם, תבואי עם משהו שיעניין אותו ותהיי את הבסיס שלו, תיפגשי עם חברותייך במקומות שיהיו יותר נעימים לו, וכדומה.
הרעיון של החינוך הביתי איננו להיכלא בבית עם הילד ולהקריב את החיים להיות "תחליף גננת" בשבילו. זה קטלני לאמא ולא חינוכי לילד.
סליחה על הקצרנות, אבל מאוחר אז העדפתי לכתוב על רגל אחת מלא לענות בכלל.

הי, כמה שעות ביום/בשבוע לדעתכם צריך ילד בן שנתיים חברה? (של ילד אחד או שניים), האם זה "נורמלי" שילד בגיל זה יעדיף להיות בבית ולא עם חברים? נראה לי שבני משקיע מאמץ רב בלהיות ביחד עם ילדים ולכן לפעמים הוא מעדיף "לוותר" ולהיות לבד בבית. הוא מאוד רגיש וחכם אבל אני נורא רוצה שיהיה גם חברותי.אני מקבלת אותו כפי שהוא ונענית לצרכים ולבקשות שלו (להישאר בבית) גם אם דעתי שונה, אגב, אני מרגישה "מקריבה" בכל הסיפור, כי גם לי אין הזדמנות לראות חברות אם אנחנו רוב הזמן בבית . עוד משהו קטן: ספטמבר מתקרב, כל חברותיי שולחות את ילדהן לגן ורק אנחנו נישארים בבית (מבחירת הלב) ואז בכלל בקושי ניפגש עם חברים גם אם בני היקר ירצה...כי כולם יהיו בגן....האם שעתיים ביום (אחה"צ) ימלאו ויספקו את הצורך בחברה לקראת גיל 3? אשמח לשמוע את עצותיכם, המנוסים בחינוך הביתי.

ראו גם: חינוך ביתי.