על ידי אמא_נמרה* » 16 מאי 2007, 21:46
חזרתי, עד שהמרק ירתח
אני חוזרת אחורה, משהו ששכחתי והוא חשוב. בהתחלה אבא נמר היה אתי בחדר ועזר לארגן דברים, להכין תה, להוציא חטיפי בריאות, לשים את המנטרות שהכנתי במקום נגיש, לחבר סקייפ (?!), לשים מוזיקה. ביקשתי שיצא. הוא יודע שאני חושבת שלידה זה עסק של בנות ולכן בנים-החוצה. הוא לא היה מופתע.
איך שהוא יצא התחיל הפיוט "אנעים זמירות ושירים אערוג" בביצוע של אשה (לא יודעת מי, לצערי). חיבקתי את וירג'יניה והתחלתי לבכות, ובכיתי ובכיתי. ווי'רג'יניה אמרה "יופי, זה בסדר, זה מרגש". ואני בכיתי מרוב התרגשות שהגעתי עד לכאן, לחדר הלידה, ובכיתי בגלל היופי והשמחה והכאב (כמו בשיר), וזה היה כל-כך טוב.
פתיחה שבע. רייצ'ל מתפלאה שאני לא מרגישה אי נוחות מהבדיקה, אבל איך שהיא מסיימת אני מזנקת מהמיטה.
הגיע הזמן לעירוי אנטיביוטיקה. אחרי ברורים של כמה חודשים וגילוי נוכחות של GBS , השלמתי עם העובדה שיהיה לי עירוי ופתיחת וריד וכל מה שלא רציתי. אבל ידעתי שזה יהיה ובאתי מוכנה. אני אומרת לרייצ'ל, "אני קצת מפחדת מהעירוי, אז תהיי הכי עדינה שאת יכולה, ואני סומכת עליך שאת תעשי את זה הכי טוב ועדין שאפשר". אני מחיכת אליה, היא מחייכת אלי. בזמן שהיא מתקינה את העירוי על גב כף היד שלי, אני מחבקת את וירג'יניה ביד השניה ומניחה עליה את הראש וממלמלת בעברית "שיהיה לי עסק זה לרפואה" זה לא כואב" "זה טוב" "זה עוזר".
באים עוד צירים, הם מתחזקים, ואני מתחילה לעשות "שין ארוך" יותר ויותר אינטנסיבי, התנועות שלי יותר רחבות, אני עצומת עיניים, אבל אני מרגישה שאני תופסת חלל גדול. יד שמאל עם העירוי מונחת על המיטה, יד ימין נפתחת הצדה עם השאיפה, אוספת כוח וטוהר מהיקום וחוזרת לנוח ברכות על החזה שלי עם הנשיפה. היד גם רועדת קצת תוך כדי, ואני מרגישה את האצבעות נפשקות ומתרפות (זה עוד תרגיל של פאולה). הגוף שלי פועל באופן המדויק בשבילו.
האחות סלואן ומפל התערבויות שכמעט התחיל
אני יושבת על הכדור ומקבלת צירים עם וירג'יניה. בשיא הציר אני מרגישה קור עז וחותך בגב התחתון ובמתניים. אני לא יודעת איך וירג'יניה הבינה את זה, אבל היא מחבקת אותי עם הידיים בדיוק היכן שצריך ומחממת אותי, כך שהכאב נסבל ולא משגע אותי.
האחות סלואן שמחליפה את ריצ'ל החמודה נכנסת לחדר ומקלידה על המחשב בלי סוף. אחרי כמה דקות היא מסתובבת ומכריזה שהגיע הזמן למוניטור נוסף. היא קצת מתפלאה שאין עלי את החגורה האלסטית הלא-נוחה (הסרתי אותה איפשהו בהתחלה) ומביאה חגורה אחרת, יותר נוחה ומחברת אותי למוניטור כשאני על הכדור. לא מפריע לי. אחרי כמה דקות אני רואה שהיא מתחילה לשחק עם המוניטור, עם האלקטרודות (?! זה השם?) מזיזה, מסדרת. היא מחליטה שהיא לא בטוחה שהעובר מתאושש יפה מהצירים. גם אני לא בטוחה ששומעים אותו ברור כמו קודם, אבל זה נראה לי הגיוני, כי אני מרגישה שהוא זז כל הזמן ומשנה את המיקום. חוץ מזה שאני כל הזמן זזה, אז אולי המוניטור לא קורא טוב.
אבל האחות סלואן מסתכלת על המספרים של המוניטור ולא מרוצה. היא אומרת בקול דואג ומדאיג "אני רוצה שתשכבי על המיטה על צד שמאל ונשמע את העובר".
טוב, נראה לי שיהיה אחראי לעשות מה שהיא אומרת, רק שלשכב על המיטה זה ממש לא תנוחה מוצלחת מבחינת ההתמודדות עם הצירים.
אל אני נמרה, אני מסוגלת. אני נשכבת על המיטה בין הצירים. מגיע ציר, וזה נורא, פשוט נורא. אני עושה את כל הנשימות, את התנועות, אבל עלבשכיבה על הצד זה נורא כואב, איך אפשר??
אני רוצה לקום. האחות סלואן מאד מודאגת. משהו מתחיל לחלחל אלי (וזה חלק מסוכן, לדעתי). האחות סלואן לא אומרת כלום. בא עוד ציר, ועוד ציר, וזה נורא נורא כואב. אני יודעת שאם לא הייתי שוכבת זה היה פחות כואב. אני שומרת על קצב הנשימות, אני מרגיעה את עצמי שזה זמני.
אבל כשעוברים ארבעה צירים והאחות סלואן רק משדרת עוד דאגה, אני מתחילה לדאוג. ואולי משהו באמת לא בסדר (אבל בתוכי אני יודע שזה בסדר), ואולי התינוק נכנס למצוקה (ובתוכי אני יודעת שאין מצוקה). זו רק קריאה לא נכונה של המוניטור, אני יודעת. האחות סלואן לא רגילה לקרוא מוניטור של יולדת פעילה, אבל עכשיו זה לא מקום לדיונים. יש כאן אחות שמשדרת דאגה, היא מתחילה להדאיג אותי, זה לא טוב, לי אסור להילחץ, אני צריכה להישאר ממוקדת בלידה, לא לעורר חרדות. אני מרגישה שהיא עומדת לקרוא לרופא. אז אני מתחילה להתפלל, בעברית, בלחש, לא טורחת לספר לוירג'יניה מה אני אומרת. רק מתפללת לקב"ה שיתן לי כוח, שישמור על התינוק, שירגיע את האחות סלואן.
וירג'יניה מבינה מה קורה. היא לוחשת לי באוזן שקיבלנו את האחות הכי לחוצה במחלקה, שרואה בכל דבר את הסכנה הכי גדולה. היא לוחשת לי שאני לא אשים לב אל סלואן, שאני לא אתן לה להלחיץ אותי. עוד ציר וגם המוניטור מראה שהעובר מתאושש לשביעות רצונה של האחות סלואן. עברנו את המשוכה הזו.
אני יורדת מהמיטה ומוחקת את הדקות האחרונות. אני יודעת שאם הייתי טיפוס קצת אחר, או עם הכנה פחות טובה, עם פחות ביטחון בעצמי ובתהליך האחות סלואן היתה עלולה להלחיץ אותי באמת ולתקוע את הלידה ומי יודע כיצד היתה מסתימת. אני מעדיפה לא לחשוב על זה. אבל אני רוצה לזכור את זה לפעם הבאה, אם בכלל אתלבט אם ללכת לבית חולים או לא.
הצירים נעשים תכופים ואני כבר לא פוקחת את העיניים ביניהם. הכאב מתגבר ואני מתחילה להאנח. בראש חולפת המחשבה..."עד מתי". השכל יודע שזה שלב מעבר, אבל המהלך הטבעי של קצת נמאס-קצת מייאש-קצת יותר מידי כואב לי מגיע. אני לא רוצה לומר בקול שכואב מידי, אז אני מתחילה להיאנח. וירג'יניה נאנחת אתי. מזכירה לי להישאר עם קולות נמוכים. האחות סלואן אומרת לאחות אחרת לקרוא לרופא. אני שומעת את זה ממרחקים ומבינה שלדעתם הלידה קרובה. אני נאנחת בקול, יותר ויותר בקול במקום לעשות "שין ארוך", אני חצי יושבת על המיטה אני עומדת (זו מיטה מאד גבוהה).
אני שומעת קול של גבר. אני יודעת שזה הרופא.
הוא רוצה לבדוק פתיחה..חה..חה..חה...חה אני לא מסוגלת לזוז. הוא חיב.
אני לא ממש מחוברת, אבל יש בי חלק שצופה (בעיניים עצומות) ויודע שיש דברים שהם בנפשו של הרופא כאן, ואם אני רוצה שהוא יעזור לי, אני חיבת לשתף פעולה. אני מסכימה לבדיקה בין הצירים. נשכבת לרגע על המיטה. דר' רפאל בודק ומיד מכריז "פתיחה מלאה".
מגיע עוד ציר ואני מזנקת לעמידה תוך הדיפת הרופא ממני. כולם קצת המומים, אבל אני בקושי שמה לב. בתוך האנחות הבאות אני מתחילה לומר באנגלית "ללחוץ" "יש לחץ", מקמצת במילים, אני מתרכזת פנימה. זה מאד מאד כואב עכשיו. אני מופתעת. בלידות הקודמות הלחיצות לא כאבו בכלל.
במצב שאני נמצאת התינוק לא יכול לצאת, אני חייבת לקום מהישענות על המיטה. האחות סלואן שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, אונרת לי תשכבי על המיטה על צד שמאל. יענו עושה לי ג'סטה שהיא מציעה לי מיד את התנוחה המתקדמת בתפריט. אני לא טורחת לומר כלום ונעמדת על ארבע על המיטה. דר' רפאל אומר" נאי לא יכול ככה" בעזרת וירג'יניה אני מסתובבת מחבקת את ראש המיטה ועומדת על הברכיים. מצד ימין שלי האחות סלואן מצד שמאל וירג'יניה. אני צריכה ללחוץ, אבל אני פוחדת, זה מאד כואב.
האחות סלואן: תכרעי (עד כאן הכל בסדר), תקחי נשימה עמוקה, תעצרי את הנשימה, תכופפי את הסנטר ותלחצי חזק (בחיים לא!).
וירג'יניה: תמשיכי עם הזרם, תנשמי יופי.
דר' רפאל בעברית (!!) : תלחצי, נמרה, את יכולה, הנה הוא קרוב, יופי, את בסדר, את יכולה, תלחצי".
אני מרגישה שהחדר מלא באנשים, אנשים שעוזרים לי, אנשים שנותנים לי גיבוי, נבחרת מעודדת (באמת לא היו עוד אנשים).
חזרתי, עד שהמרק ירתח :-)
אני חוזרת אחורה, משהו ששכחתי והוא חשוב. בהתחלה אבא נמר היה אתי בחדר ועזר לארגן דברים, להכין תה, להוציא חטיפי בריאות, לשים את המנטרות שהכנתי במקום נגיש, לחבר סקייפ (?!), לשים מוזיקה. ביקשתי שיצא. הוא יודע שאני חושבת שלידה זה עסק של בנות ולכן בנים-החוצה. הוא לא היה מופתע.
איך שהוא יצא התחיל הפיוט "אנעים זמירות ושירים אערוג" בביצוע של אשה (לא יודעת מי, לצערי). חיבקתי את וירג'יניה והתחלתי לבכות, ובכיתי ובכיתי. ווי'רג'יניה אמרה "יופי, זה בסדר, זה מרגש". ואני בכיתי מרוב התרגשות שהגעתי עד לכאן, לחדר הלידה, ובכיתי בגלל היופי והשמחה והכאב (כמו בשיר), וזה היה כל-כך טוב.
[hr]
פתיחה שבע. רייצ'ל מתפלאה שאני לא מרגישה אי נוחות מהבדיקה, אבל איך שהיא מסיימת אני מזנקת מהמיטה.
הגיע הזמן לעירוי אנטיביוטיקה. אחרי ברורים של כמה חודשים וגילוי נוכחות של GBS , השלמתי עם העובדה שיהיה לי עירוי ופתיחת וריד וכל מה שלא רציתי. אבל ידעתי שזה יהיה ובאתי מוכנה. אני אומרת לרייצ'ל, "אני קצת מפחדת מהעירוי, אז תהיי הכי עדינה שאת יכולה, ואני סומכת עליך שאת תעשי את זה הכי טוב ועדין שאפשר". אני מחיכת אליה, היא מחייכת אלי. בזמן שהיא מתקינה את העירוי על גב כף היד שלי, אני מחבקת את וירג'יניה ביד השניה ומניחה עליה את הראש וממלמלת בעברית "שיהיה לי עסק זה לרפואה" זה לא כואב" "זה טוב" "זה עוזר".
באים עוד צירים, הם מתחזקים, ואני מתחילה לעשות "שין ארוך" יותר ויותר אינטנסיבי, התנועות שלי יותר רחבות, אני עצומת עיניים, אבל אני מרגישה שאני תופסת חלל גדול. יד שמאל עם העירוי מונחת על המיטה, יד ימין נפתחת הצדה עם השאיפה, אוספת כוח וטוהר מהיקום וחוזרת לנוח ברכות על החזה שלי עם הנשיפה. היד גם רועדת קצת תוך כדי, ואני מרגישה את האצבעות נפשקות ומתרפות (זה עוד תרגיל של פאולה). הגוף שלי פועל באופן המדויק בשבילו.
[hr]
[b]האחות סלואן ומפל התערבויות שכמעט התחיל[/b]
אני יושבת על הכדור ומקבלת צירים עם וירג'יניה. בשיא הציר אני מרגישה קור עז וחותך בגב התחתון ובמתניים. אני לא יודעת איך וירג'יניה הבינה את זה, אבל היא מחבקת אותי עם הידיים בדיוק היכן שצריך ומחממת אותי, כך שהכאב נסבל ולא משגע אותי.
האחות סלואן שמחליפה את ריצ'ל החמודה נכנסת לחדר ומקלידה על המחשב בלי סוף. אחרי כמה דקות היא מסתובבת ומכריזה שהגיע הזמן למוניטור נוסף. היא קצת מתפלאה שאין עלי את החגורה האלסטית הלא-נוחה (הסרתי אותה איפשהו בהתחלה) ומביאה חגורה אחרת, יותר נוחה ומחברת אותי למוניטור כשאני על הכדור. לא מפריע לי. אחרי כמה דקות אני רואה שהיא מתחילה לשחק עם המוניטור, עם האלקטרודות (?! זה השם?) מזיזה, מסדרת. היא מחליטה שהיא לא בטוחה שהעובר מתאושש יפה מהצירים. גם אני לא בטוחה ששומעים אותו ברור כמו קודם, אבל זה נראה לי הגיוני, כי אני מרגישה שהוא זז כל הזמן ומשנה את המיקום. חוץ מזה שאני כל הזמן זזה, אז אולי המוניטור לא קורא טוב.
אבל האחות סלואן מסתכלת על המספרים של המוניטור ולא מרוצה. היא אומרת בקול דואג ומדאיג "אני רוצה שתשכבי על המיטה על צד שמאל ונשמע את העובר".
טוב, נראה לי שיהיה אחראי לעשות מה שהיא אומרת, רק שלשכב על המיטה זה ממש לא תנוחה מוצלחת מבחינת ההתמודדות עם הצירים.
אל אני נמרה, אני מסוגלת. אני נשכבת על המיטה בין הצירים. מגיע ציר, וזה נורא, פשוט נורא. אני עושה את כל הנשימות, את התנועות, אבל עלבשכיבה על הצד זה נורא כואב, איך אפשר??
אני רוצה לקום. האחות סלואן מאד מודאגת. משהו מתחיל לחלחל אלי (וזה חלק מסוכן, לדעתי). האחות סלואן לא אומרת כלום. בא עוד ציר, ועוד ציר, וזה נורא נורא כואב. אני יודעת שאם לא הייתי שוכבת זה היה פחות כואב. אני שומרת על קצב הנשימות, אני מרגיעה את עצמי שזה זמני.
אבל כשעוברים ארבעה צירים והאחות סלואן רק משדרת עוד דאגה, אני מתחילה לדאוג. ואולי משהו באמת לא בסדר (אבל בתוכי אני יודע שזה בסדר), ואולי התינוק נכנס למצוקה (ובתוכי אני יודעת שאין מצוקה). זו רק קריאה לא נכונה של המוניטור, אני יודעת. האחות סלואן לא רגילה לקרוא מוניטור של יולדת פעילה, אבל עכשיו זה לא מקום לדיונים. יש כאן אחות שמשדרת דאגה, היא מתחילה להדאיג אותי, זה לא טוב, לי אסור להילחץ, אני צריכה להישאר ממוקדת בלידה, לא לעורר חרדות. אני מרגישה שהיא עומדת לקרוא לרופא. אז אני מתחילה להתפלל, בעברית, בלחש, לא טורחת לספר לוירג'יניה מה אני אומרת. רק מתפללת לקב"ה שיתן לי כוח, שישמור על התינוק, שירגיע את האחות סלואן.
וירג'יניה מבינה מה קורה. היא לוחשת לי באוזן שקיבלנו את האחות הכי לחוצה במחלקה, שרואה בכל דבר את הסכנה הכי גדולה. היא לוחשת לי שאני לא אשים לב אל סלואן, שאני לא אתן לה להלחיץ אותי. עוד ציר וגם המוניטור מראה שהעובר מתאושש לשביעות רצונה של האחות סלואן. עברנו את המשוכה הזו.
אני יורדת מהמיטה ומוחקת את הדקות האחרונות. אני יודעת שאם הייתי טיפוס קצת אחר, או עם הכנה פחות טובה, עם פחות ביטחון בעצמי ובתהליך האחות סלואן היתה עלולה להלחיץ אותי באמת ולתקוע את הלידה ומי יודע כיצד היתה מסתימת. אני מעדיפה לא לחשוב על זה. אבל אני רוצה לזכור את זה לפעם הבאה, אם בכלל אתלבט אם ללכת לבית חולים או לא.
[hr]
הצירים נעשים תכופים ואני כבר לא פוקחת את העיניים ביניהם. הכאב מתגבר ואני מתחילה להאנח. בראש חולפת המחשבה..."עד מתי". השכל יודע שזה שלב מעבר, אבל המהלך הטבעי של קצת נמאס-קצת מייאש-קצת יותר מידי כואב לי מגיע. אני לא רוצה לומר בקול שכואב מידי, אז אני מתחילה להיאנח. וירג'יניה נאנחת אתי. מזכירה לי להישאר עם קולות נמוכים. האחות סלואן אומרת לאחות אחרת לקרוא לרופא. אני שומעת את זה ממרחקים ומבינה שלדעתם הלידה קרובה. אני נאנחת בקול, יותר ויותר בקול במקום לעשות "שין ארוך", אני חצי יושבת על המיטה אני עומדת (זו מיטה מאד גבוהה).
אני שומעת קול של גבר. אני יודעת שזה הרופא.
הוא רוצה לבדוק פתיחה..חה..חה..חה...חה אני לא מסוגלת לזוז. הוא חיב.
אני לא ממש מחוברת, אבל יש בי חלק שצופה (בעיניים עצומות) ויודע שיש דברים שהם בנפשו של הרופא כאן, ואם אני רוצה שהוא יעזור לי, אני חיבת לשתף פעולה. אני מסכימה לבדיקה בין הצירים. נשכבת לרגע על המיטה. דר' רפאל בודק ומיד מכריז "פתיחה מלאה".
מגיע עוד ציר ואני מזנקת לעמידה תוך הדיפת הרופא ממני. כולם קצת המומים, אבל אני בקושי שמה לב. בתוך האנחות הבאות אני מתחילה לומר באנגלית "ללחוץ" "יש לחץ", מקמצת במילים, אני מתרכזת פנימה. זה מאד מאד כואב עכשיו. אני מופתעת. בלידות הקודמות הלחיצות לא כאבו בכלל.
במצב שאני נמצאת התינוק לא יכול לצאת, אני חייבת לקום מהישענות על המיטה. האחות סלואן שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, אונרת לי תשכבי על המיטה על צד שמאל. יענו עושה לי ג'סטה שהיא מציעה לי מיד את התנוחה המתקדמת בתפריט. אני לא טורחת לומר כלום ונעמדת על ארבע על המיטה. דר' רפאל אומר" נאי לא יכול ככה" בעזרת וירג'יניה אני מסתובבת מחבקת את ראש המיטה ועומדת על הברכיים. מצד ימין שלי האחות סלואן מצד שמאל וירג'יניה. אני צריכה ללחוץ, אבל אני פוחדת, זה מאד כואב.
האחות סלואן: תכרעי (עד כאן הכל בסדר), תקחי נשימה עמוקה, תעצרי את הנשימה, תכופפי את הסנטר ותלחצי חזק (בחיים לא!).
וירג'יניה: תמשיכי עם הזרם, תנשמי יופי.
דר' רפאל בעברית (!!) : תלחצי, נמרה, את יכולה, הנה הוא קרוב, יופי, את בסדר, את יכולה, תלחצי".
אני מרגישה שהחדר מלא באנשים, אנשים שעוזרים לי, אנשים שנותנים לי גיבוי, נבחרת מעודדת (באמת לא היו עוד אנשים).
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.