_אצלי הגדול ,בן 4.5 מסרב בנחישות ללכת לגן.(עברנו דירה לפני חודשיים ושינינו גן).בהתחלה הייתי מתעמתת איתו ומנסה לשכנע,אבל בימי האחרונים הבנתי עד כמה הוא לא בעניין.עד כדי כך שהוא בוכה ממש כשאני מתעקשת. לגן הקודם הוא הלך בשמחה.
יש לו אחות בת שנתיים שהיא איתי בבית..ברצון העמוק שלי אני מעדיפה שהוא יישאר קרוב אליי ולא יילך לגן,למקום שלא נעים לו בו._
הי גליה.
הייתי במצב דומה לפני כמה שנים - הגדולה אמנם הייתה יותר קטנה מהגדול שלך, אבל היא סבלה בגן ולא רצתה ללכת,
ואני הייתי עם הקטנה בבית.
בסוף הוצאתי אותה והיינו בבית שנה וזו הייתה שנה מצוינת
(פגשתי בשנה הזו את
תפוח אדמה ועוד אנשים מופלאים בחנ"ב וזה בהחלט אחד הבונוסים של השנה הזו. הי תפוח (-: )
בכל מקרה, גיליתי שלא במפתיע שאכן אין מתכון והצרכים משתנים מילד ליד, וגם עם הגיל.
בכל זאת אם הייתי צריכה לשרטט איזה קו, הייתי אומרת שהאינטנסיביות של גן אינה נחוצה בעליל לטובת סיפוק הצרכים החברתיים של הילד, לפחות עד גיל 4 ולפעמים יותר.
בגיל ארבע וקצת היא נכנסה שוב, למקום אחר לגמרי וטוב הרבה יותר,
וזה עדיין היה מוקדם מדי בשבילה.
אבל היא רגישה במיוחד, וקשורה אליי במיוחד ויכול להיות שילד אחר היה כן מסתדר עם זה וצריך את זה ופחות זקוק לאמא.
מה קורה כשהילד מגיע לגיל ו/או לשלב שבו הוא בכל זאת צריך הרבה חברה ובמשך יותר שעות של היום?
גם אז יש אפשרויות וגם אז לפעמים גן זה הרבה מעל ומעבר למה שצריך.
אני בחרתי באופציה של מסגרות לא כי אני חושבת שזה בהכרח הכי טוב לילד,
אלא בגלל היתרונות שזה מעניק לנו כמשפחה: אני רוצה לעבוד (שנינו רוצים לעבוד ואנחנו אוהבים את העבודה שלנו וגם זקוקים לכסף),
והרבה יותר קל לי כשאני לא צריכה להיות האחראית הבלעדית על ניהול הזמן ועל הפעילויות.
אני בהחלט רואה במסגרות משהו שתומך בי, כאמא, ובנו כמשפחה.
בין היתר זה מוריד ממני הרבה מהצורך לנהל את חיי החברה של הילדים או לדאוג לכך שתהיה להם מספיק חשיפה ודינמיקה חברתית.
ואני לוקחת את זה יחד עם החסרונות, מכירה בהם ומטפלת אם הם יוצרים קשיים.
לדעתי אין דרך נכונה לעשות את ההחלטה, מלבד להוציא את הילד ולראות איך כולכם מסתדרים - להרגיש אותו ואתכם.
כי אני רואה שהאינטואיציה שלך צועקת שכרגע הוא לא צריך להיות שם, וכשהאינטואיציה צועקת, כדאי להקשיב.
בכל מקרה מניסיוני המועט מה שגיליתי על חינוך ביתי - אחרי כל המלל הזה - הוא שני דברים:
- אם אני ממילא בבית עם ילד אחד, אני לא רואה סיבה חיצונית לא להשאיר גם את הילד השני, בגיל המדובר (לא מדברת על גיל בית ספר ומעלה, זה סרט אחר).
- חינוך ביתי מצריך "עבודה" שלי - אני צריכה לקחת אחריות וליזום פעילויות וסדר יום.
זה לא בהכרח משהו קשה, מורכב או מעיק - זה תלוי באופי ובנסיבות. כאמור לי היה ניסיון טוב עם זה לתקופה שבה זה היה רלוונטי, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה שנים.
כך או כך - אם העניין החברתי הוא מה שמטריד אותך, גן הוא לא הפתרון היחיד וודאי שלא האידאלי לעניין הזה.
זה רק עניין של החלטה ופעולה שלך - תוכלי לעזור לו לספק את הצרכים החברתיים גם מחוץ למסגרת, ואפילו בצורה מדויקת יותר, על פי צורכו ולא על פי אילוצי המערכת.
_אצלי הגדול ,בן 4.5 מסרב בנחישות ללכת לגן.(עברנו דירה לפני חודשיים ושינינו גן).בהתחלה הייתי מתעמתת איתו ומנסה לשכנע,אבל בימי האחרונים הבנתי עד כמה הוא לא בעניין.עד כדי כך שהוא בוכה ממש כשאני מתעקשת. לגן הקודם הוא הלך בשמחה.
יש לו אחות בת שנתיים שהיא איתי בבית..ברצון העמוק שלי אני מעדיפה שהוא יישאר קרוב אליי ולא יילך לגן,למקום שלא נעים לו בו._
הי גליה.
הייתי במצב דומה לפני כמה שנים - הגדולה אמנם הייתה יותר קטנה מהגדול שלך, אבל היא סבלה בגן ולא רצתה ללכת,
ואני הייתי עם הקטנה בבית.
בסוף הוצאתי אותה והיינו בבית שנה וזו הייתה שנה מצוינת
(פגשתי בשנה הזו את [po]תפוח אדמה[/po] ועוד אנשים מופלאים בחנ"ב וזה בהחלט אחד הבונוסים של השנה הזו. הי תפוח (-: )
בכל מקרה, גיליתי שלא במפתיע שאכן אין מתכון והצרכים משתנים מילד ליד, וגם עם הגיל.
בכל זאת אם הייתי צריכה לשרטט איזה קו, הייתי אומרת שהאינטנסיביות של גן אינה נחוצה בעליל לטובת סיפוק הצרכים החברתיים של הילד, לפחות עד גיל 4 ולפעמים יותר.
בגיל ארבע וקצת היא נכנסה שוב, למקום אחר לגמרי וטוב הרבה יותר,
וזה עדיין היה מוקדם מדי בשבילה.
אבל היא רגישה במיוחד, וקשורה אליי במיוחד ויכול להיות שילד אחר היה כן מסתדר עם זה וצריך את זה ופחות זקוק לאמא.
מה קורה כשהילד מגיע לגיל ו/או לשלב שבו הוא בכל זאת צריך הרבה חברה ובמשך יותר שעות של היום?
גם אז יש אפשרויות וגם אז לפעמים גן זה הרבה מעל ומעבר למה שצריך.
אני בחרתי באופציה של מסגרות לא כי אני חושבת שזה בהכרח הכי טוב לילד,
אלא בגלל היתרונות שזה מעניק לנו כמשפחה: אני רוצה לעבוד (שנינו רוצים לעבוד ואנחנו אוהבים את העבודה שלנו וגם זקוקים לכסף),
והרבה יותר קל לי כשאני לא צריכה להיות האחראית הבלעדית על ניהול הזמן ועל הפעילויות.
אני בהחלט רואה במסגרות משהו שתומך בי, כאמא, ובנו כמשפחה.
בין היתר זה מוריד ממני הרבה מהצורך לנהל את חיי החברה של הילדים או לדאוג לכך שתהיה להם מספיק חשיפה ודינמיקה חברתית.
ואני לוקחת את זה יחד עם החסרונות, מכירה בהם ומטפלת אם הם יוצרים קשיים.
לדעתי אין דרך נכונה לעשות את ההחלטה, מלבד להוציא את הילד ולראות איך כולכם מסתדרים - להרגיש אותו ואתכם.
כי אני רואה שהאינטואיציה שלך צועקת שכרגע הוא לא צריך להיות שם, וכשהאינטואיציה צועקת, כדאי להקשיב.
בכל מקרה מניסיוני המועט מה שגיליתי על חינוך ביתי - אחרי כל המלל הזה - הוא שני דברים:
[list=1]
[*] אם אני ממילא בבית עם ילד אחד, אני לא רואה סיבה חיצונית לא להשאיר גם את הילד השני, בגיל המדובר (לא מדברת על גיל בית ספר ומעלה, זה סרט אחר).
[*] חינוך ביתי מצריך "עבודה" שלי - אני צריכה לקחת אחריות וליזום פעילויות וסדר יום.
[/list]
זה לא בהכרח משהו קשה, מורכב או מעיק - זה תלוי באופי ובנסיבות. כאמור לי היה ניסיון טוב עם זה לתקופה שבה זה היה רלוונטי, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה שנים.
כך או כך - אם העניין החברתי הוא מה שמטריד אותך, גן הוא לא הפתרון היחיד וודאי שלא האידאלי לעניין הזה.
זה רק עניין של החלטה ופעולה שלך - תוכלי לעזור לו לספק את הצרכים החברתיים גם מחוץ למסגרת, ואפילו בצורה מדויקת יותר, על פי צורכו ולא על פי אילוצי המערכת.