אה, עורכת היקרה, בדיוק כשפתחתי ת'דף הזה לראות מה זה, וקראתי ת'שורה הראשונה, אמרתי לעצמי: 'הממ, איזה יופי, עוד דף לאנדקס בקטגוריה של יצירות שנכתבו ע"י חברי הקהילה'.
(אוהבת למצוא פיסות של פאזל )

אבל את זריזה...

ב{{}}מדור ספרים וספרות יש סעיף של יצירות שנכתבו על-ידי חברי הקהילה. הוא באמת לא היה מאונקדס שם, אז הוספתי אותו.

אולי כדי לעשות מדור של סיפורים,יש כאן באתר כמה כותבים מוכשרים,
לפעמים שמחפשים דברים מעניינים לקרוא זאת תהיה ממש מתנה.

איזה יופי.
תודה שהעליתן את הסיפור הזה .

@}

@}

עכשיו אני אהיה עוד קוראה של סיקסו (בזכותך, דקל ובעזרתך, יפעת-את).
הכותרת לקוחה מתפילת הדלקת נרות שבת ("ותשלים בתינו, וזכני לגדל בנים ובני-בנים, חכמים ונבונים..." וכו').

איזה כיף למצוא עוד קוראות של סיקסו!
תמר, מה פירוש הכותרת?

[-:
<מסמיקה מזה שכל מה שכתבתן זה מה שרציתי לשמוע ולא העזתי לבקש. אה, בעצם העזתי...>
תודה.

כהה. ורוגש. כואב. וקשה, ויפה.
ואני לא יכולה שלא לחשוב על סבתא חנה, שאפילו לא הכרת, אבל עכשיו אני חושבת שאולי כן.

“And why don’t you write? Write! Writing is for you, you are for you. Your body is yours, take it."
[הלן סיקסו.]

חיבוק.

<בבקשה תעלי עוד סיפורים מהאוב אל האור. בבקשה. תעשי לי טובה. אם לא איכפת לך.>

אני מצומררת וקצת דומעת, אפילו שכבר קראתי את הסיפור. אוהבת אותך מאוד.

גם אני אוהבת. מאד. תודה. גם לי יש סיפור מז'אנר החלב והאימהות, אבל קשה לי לפרסם. לא מבינה למה.

וואו. וואו!

אני כ"כ שמחה שהעלתי את הסיפור מן האוב אל האור. תודה, חוה ש.

אינטרנט - כלי של מילים אבל העוצמות שיש בסיפור שלך הן מעבר להן. לא מצליחה לתרגם את למילה רק שזה מאוד חזק.

איתנה, גלגלנו את שמך/ניקך בין האפשרויות לשם בתי התינוקת.
המילים שלך מרגשות ומצמררות אותי.

חלפו כבר כמה שנים מאישפוזי הקודם במחלקה. התיאורים כאן מעירים את כל השדים מרבצם. ממש אפשר לחוש אותם יוצאים אלי דרך המסך. זה סיפור עוצמתי.
את כל כך אישה כאן.
נכון. במיוחד:גופי הבוכה המדמם נוטף החלב
תודה.

אמא נמרה, דקל נור,
תודה. חיממתן את לבי.

(אני מחפשת מילה לתגובה, כלום לא מתאים: יפה, מקסים, נפלא? לא מתאים, כי זה כל אלה אבל זה עצוב, קשה, אמיתי)

הלן סיקסו כתבה שאישה צריכה להעיז ולכתוב את הגוף שלה, את נשיותה. שנשים כותבות בדיו לבן, חלב האם המתוק.
את כל כך אישה כאן.

מרגש מאד.

<סליחה, אין לי מלים>

ותשלים בתינו

אני שומעת אותה מתעלפת מבעד לווילון ונזכרת מיד מי כאן האימא, נחפזת ללבוש את בגדי על גופי הבוכה המדמם נוטף החלב.

העולם לא מפסיק כשנולד לי בני, נושמת אותו שעות ארוכות לתוכי, משם יצא ממש. תלולית ראש פחוס מגיחה ממימי התוהו. משפחה סובבת את מיטת הלידה ואני ערה למבוכה, לקנאה, לתחרות על הבכורה. אורות מיותרים רבים דולקים בקליפת מוחי, בעוד גופי אוחז בגופו הרטוב והרך, לומדים להכיר זה את זה מבחוץ.

מהיום בו החלו לנקוף בי ביציות חשבתי שכך איוושע. אביא תינוק, אניח לצדי, ייפסק הרע ואוכל לנוח. מאז בגרתי, הבנתי שהקושי לא ייפסק, רק יהפוך מוצדק יותר. אך בכל זאת קיוויתי שאוכל לנוח. שהמשפחה החדשה שלי תשקיט את רוחות המשפחה הקדומה. עכשיו במסדרון, פני הורי מגלים כי רוח חדשה מלבה את אש האתמול.

וכשכולם הולכים, נשארת עם השקיות, מסדרת אותם תחת המיטה שוב, בוצעת פיסות קטנות של מרציפן חלה. מחכה לבני הצורח בעריסת הפלסטיק השניה מצד שמאל ליד הקיר. ריח גופו עם גופי נודף מראשו, עד לטבילה בכיור הנירוסטה בידה האמונה של האחות. כשחוזר משם, לחיי ממשיכה ללחך את שער ראשו בניסיון ליצור הריח מחדש.

ליד מיטתי רוחשת אימא אחרת. פעמיים כבר ילדה תינוקות אל מול מראה. היא רקדנית ויודעת לכרוע בלי לקרוע. בישיבה מזרחית על המיטה מניחה אצבע קטנה של תינוק גדול ביד רפלקסיבית של תינוק קטן. אחים. לתינוק של האימא האחרת כבר יש שירים: עגלה עם סוסה לילה לילה יקינטון לשפן יש בית. הודעה מצפצפת על מסך מרצד אומרת geshem. מסיטה וילון כבד לראות גשם אחרון לפני הקיץ.

צנוף בכובע כותנה לבן שכובס וקופל יפה יפה, עטוף בשמיכת תכלת רכה, רכוס היטב בכסא הבטיחות, נוסע הבן לביתו. אבא, אימא, תינוק – והבית מלא. אך אני חסרת מנוחה, חשה שמלאכת הקינון טרם הושלמה, מטהרת את חדר האמבטיה, מקרצפת אריחים ומותחת תפרים. ימין, שמאל, שוב ימין. מים קרים מורידים גודש, מים חמים מעודדים זרימה. ייצור החלב במלוא תפוקתו. שמאל, ימין. חשוב שגם את תאכלי. תשני כשהוא ישן. ואל תעשי יותר מדי. מתי יוצא הברית? ימין, גרעפץ, שמאל, ימין, שמאל. תנוחת ערסל, אחיזת פוטבול, כסא נדנדה, דרגש חשוב. לא כל פעם שהוא בוכה הוא רעב, את יודעת. אפשר לבוא לבקר?

רגלי כושלות, מצטנפת במיטה רועדת. ציפורני מפלצת העצב מתופפות בחוסר סבלנות על מדף בחדר לבי. רוצה להיאבק, מחפשת נשק מתאים, אך העייפות גוברת. דמעות חונקות את שדיי והן קשות חמות אדומות.

בואי אימא, כסי אותי, קר לי.

הבן נשאר בבית עם האיש הטוב.

שוב רגליי מושפלות אל-על. שוב מדמים את פנים רחמי בגלים רוטטים. אך עתה ריק. כמנחת פיוס לאלה מסטיטיס, טוש ירוק קובע את גבול האודם ומתכת קרה בוצעת את תוכי. אני מחניקה זעקה. אימא.

טוב, תצטרכי להישאר כאן ארבעים ושמונה שבעים ושתיים שעות לפחות, אנטיביוטיקה דרך הווריד, נבדוק שוב נראה אנחנו מצטערים זה הפרוטוקול יש חשש אין ברירה הלויקוציטים גבוהים. את התינוק אי אפשר כמובן, מה נולד לך? בן? מחר הברית את אומרת? תוכלי להשתחרר לכמה שעות.

אני קמה, מנגבת עצמי בנייר מחוספס וראשי סחרחר, שומעת אותה מתעלפת מבעד לווילון ונזכרת מיד מי כאן האימא. אני נחפזת ללבוש את בגדיי על גופי הבוכה המדמם נוטף החלב. הרופאים נראים מודאגים. איך קוראים לאימא שלך? את שומעת אותי? יש לה סוכרת? בואי אימא, שבי כאן, שתי כוס מים. אל תדאגי, זה בסדר, אני בסדר, לא נורא.

שבה לחדר המיון, תחנת מעבר, מחכה להצבה במחלקה. כאן שוכבים מבוישים בבגדים ונעליים במיטה גבוהה מדי, כדי שהרופא לא יתכופף. במיטה ממול רובצת מפלצת שנעלמו לה הורידים. הרופא מתעקש בכל זאת לדקור. איי איי איי, תעזוב אותי, לא עם אלכוהול, זה קר, כואב לי, אמא'לה בואי, הצילו, לא ביד, לא, אני רוצה בצוואר. בסוף מניח לה. אני מביטה בה ברחמים פטרוניים מבעד לעפעפיים כבדות ודביקות. והיא, שלפני רגע נערמה גושים רוטנים ומייבבים רואה שאני בוכה ומראה לי איפה המגבות נייר כדי לקנח את האף, מנחמת אותי.

מדבקות חדשות מתייגות: נשים במקום יולדות. את צמיד הפלסטיק הזה לא אצרף למזכרות הקודמות: בן של, 3.420 ק"ג, הנקה מלאה, להעיר גם בלילה. קו חלוקת חלב חדש נפתח. בקבוק תינוק נושן מזכוכית ממחלקת יולדות מעוקר במים מאובנים ממייחם. כל רחש מהמיטות סביבי קורא אימא, מזניק חלב לפה רחוק, ואיני יכולה להירדם. אחיות הלילה רוצות שאישן, שאניח להן. מה המקצוע שלך? לא, פשוט יש לך נוכחות כאן, את מאד מורגשת. אחות מוזגת אנטיביוטיקה משקית והקור שמתחיל בזרוע שמאל ממשיך וממפה את ורידי גופי כולם. רחמי מתכווץ בגעגוע. משאבת פלסטיק נצמדת ויונקת חלב קודח, משלבת רעשים חדשים במקצב האנחות נפיחות חריקות מיטות ברזל.

עיני נעצמות אט אט ופתאום שקט. דמות מתקרבת לוילון שחובק את מיטתי, יד שחומה וקמוטה מגששת דרכה אלי, מניחה שלווה על מצחי המיוזע. קול רך ועמוק מרגיע בקצב נענוע תינוק "אאה אאה אאה אה", "אאה אאה אאה אה". ידה לוקחת את ידי ומנתקת בזריזות את חבל האינפוזיה, מנחה אותי "אה יא בינתי, קומי יא חביבתי". אני מזהה את קולה של החולה הזקנה של המיטה מימין. והנה אנו יוצאות את הדלת אל אור ראשון, ומתוך גן של ורדים ואחירותם מעגל נשים נע באיטיות אל האישה ואלי, והן אוחזות נרות ושרות שיר בשפה אחרת לי. נערה בהירת מבט פוסעת מתוך המעגל לכיווני, אוגדת חבילה, ומגישה לי אותה בחיוך. שירת הנשים גוברת כשמוגש לי בני. אך את קריאתו ההחלטית אלי אני שומעת. מכנסת אותו בזרועותיי, ראשו בקפל פנים המרפק, עיניו מביטות בי בידיעה.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות. שגמלני כל טוב.

כתבתי את הסיפור הזה לפני למעלה משנתיים.
מרגישה צורך לשחררו לחופשי.
אשמח אם תגיבו.