חשבתי חשבתי ושוב תודה רבה על התגובות שלכם שהניעו אותי למחשבה ממוקדת יותר. שמנדובה, בעקבות עצתך ניסיתי ליצור רשימה של דברים שמפריעים לי. בהתחלה הכל היה מטושטש ומעורבב אבל לאט לאט התבהר:

• לגבי עצמי, מפריע לי שאני מרגישה חוסר סיפוק. חסר לי משהו שייתן לי תחושה של מטרה, מעבר ללהעביר את הזמן בנעימים ולעמוד במטלות היומיומיות. פה ממשיכה לחשוב מה יכול להתאים, בטווח הקצר ובטווח הארוך.
• לגבי הילד, מפריע לי חוסר החברתיות שלו. אני לא יודעת מה בדיוק גורם לזה, אבל החלטתי לנסות לעשות שינוי שם אפילו שזה באמת לא ממש מפריע לו, כמו שאורי אמרה. לי זה מפריע כי הוא בעצם משחק לא מעט עם מבוגרים משחקים ילדיים. משחקים שבאופן טבעי, לדעתי, היו אמורים לקרות מול ילדים אחרים. לי זה מאוד קשה לשתף פעולה עם זה וזה אחד הדברים המרכזיים שבגללם קשה לי יותר עכשיו מאשר בעבר, הצורך הזה לשחק איתו כמו ילדה. וגם מבחינתו זה לא נראה לי בריא. קצת מתלבטת לגבי איך לשנות. אנחנו פוגשים ילדים אבל לא מספיק קבועים (כלומר הילדים לא מספיק קבועים, התדירות קבועה) וגם כשיש כמה ילדים שהוא פוגש שוב ושוב, הם לא ממש מעניינים אותו.

-

תודה על מה שכתבתם. באמת, בפעם הראשונה מזה כמה זמן אני מרגישה שיש לי כיווני מחשבה קצת יותר קונקרטיים.
אני לוקחת קצת זמן לחשוב על הדברים @}

עניין הסדר והניקיון
גם אני מזדהה
אבל זה ככה כשנמצאים הרבה בבית, זה בית שחיים בו. ונראה לי שבאמת היו לך ציפיות מאוד גדולות כאילו אם את נשארת בבית יהיה לך את כל הזמן שבעולם לכל הדברים,אבל זה לא ככה כי ילד דורש די הרבה ולא מגיעים לשאר, בטח לא כפי הציפיות. אני אישית לא מספיקה כלום, לא בחינוך ביתי אבל עם תינוקת בבית וילדים שחוזרים בצהרים.

ואולי מבחינתך את מעלה עכשו את האופציה של כן גן, אז אולי. תני לעצמך זמן לעכל את הרעיון. אולי.

_והכישורים החברתיים שלו עם ילדים אחרים פחות טובים ממה שאני רואה אצל ילדים אחרים.
בתקופה ששהינו במדינה אחרת ולא בישראל זה פחות בלט, אבל פה ההבדל בולט. הוא הרבה יותר עדין, פחות מוחצן, פחות ידידותי למי שהוא לא מכיר היטב. כאילו יש פער תרבותי בינו לבין בני גילו._
רק לגבי זה, כי זה מעסיק אותי בתקופה האחרונה. שוני בין ילדים, שוני בין בני אדם.
אני חושבת שזה שהוא הרבה יותר עדין, פחות מוחצן, פחות ידידותי למי שהוא לא מכיר היטב_ ממש לא אומר ש _הכישורים החברתיים שלו עם ילדים אחרים פחות טובים . ילדים הם שונים זה מזה וזה בסדר גמור. נראה לי שעיקר השאלה כאן היא האם הוא סובל מכך שהוא פחות חברותי או שטוב לו כך? כי יכול להיות מאוד שהצורך שלו מופחת משל ילדים אחרים פשוט כי הוא הוא. ואז זה לגמרי בסדר ואפילו מצויין שהוא פחות מוחצן ופחות ידידותי למי שהוא לא מכיר.
במיוחד שאת אומרת שזה פחות בלט במדינה אחרת. אז הוא לא ילד שגדל על מכבש הישראליות, אולי זה אפילו טוב? (אולי בכלל אין טוב או רע, רק מה שהוא מרגיש לגבי זה)

אין משמעות לשאלה: "מה היה קורה אילו?".
השאלה היחידה היא לאן רוצים להמשיך עכשיו. הדבר היחיד שניתן לשנות הוא את ההתנהגות שלנו בהווה.
לדעתי, הבחירה בחינוך ביתי הוא לא בשביל הילדים או נגדם. היא בשביל ההורים שקבלו את ההחלטה
הלבטים שאת מעלה הם לבטים שיש לך לגבי ההחלטה שלך והמשמעות שלהם לגבי הילדים היא ניסיון להתחמק מהחלטה
ממש כמו החלטה לא לסיים נישואים גרועים בגלל הילדים.

ילדים, מטבע הדברים כמונו יכולים להסתגל בקלות רבה מאד לכל מצב חדש
ילדים יכולים בחופש ללכת לישון בשעות מאוחרות ולקום בשעות מאוחרות ולמחרת ללכת לבית הספר בזמן
אין שום אפשרות להוכיח שחינוך ביתי טוב לילדים באופן כללי בכלל מבית הספר.
בארץ אין מספיק לסטטיסטיקה ובארה"ב יש גורמים אחרים שמטים את הססטיסטיקה לטובת חינוך ביתי
לגבי ילד מסוים אי אפשר כאמור לשאול מה היה קורה אילו כי זה כל כך תלוי למשל בשאלה לאיזו כיתה היה המזל שולח אותו.

אני מבין את הלבטים שלך כלבטים אישיים על המשך דרכך. האם הניסוי שעשית הוכיח את עצמו ולפי הלבטים נראה לי שהמחשבה שלך היא שלא.
אני מכיר משפחה שאחרי שנים רבות של חינוך ביתי היו במצב דומה ושלחו את הילדים לבית הספר.
הם נקלטו שם מצוין, קבלו ציונים גבוהים וההורים פתרו את הלבטים שלהם

קישורים חברתיים?? אבוי! כישורים, כמובן.

נגיד עניין הסדר והנקיון בבית - אוהו כמה שאני מזדהה! לי זה לא כל כך מפריע, אבל העזר כנגדי מתפלץ. גם הוא למד לחיות עם פחות סדר בבית. בתקופות שלא יכולנו להרשות לעצמנו עוזרת, היינו מנקים עם הילדים ביחד, אבל אין ספק שהבית היה הרבה יותר מטונף. עוזרת בשבילי זה סם חיים, מחוייב המציאות, ולכן מקציבים עבורה ומורידים במקומות אחרים. מתארת לי שיש כאלה שיעדיפו לנקות לבד ולהקציב עבור יציאות ובילויים... כל אחת והעדפותיה.

גם אני לא רואה קשר בין חינוך ביתי לקישורים חברתיים. יש לי ילדים שהיו בחינוך ביתי מלידה, ואחרים שיצאו ממסגרות בגיל ביהס - כל אחד והסיפור שלו, כל אחת שונה, ובגדול כל ילדי בלי שום בעיה חברתית.

אני מאוד מזדהה עם הקושי שאת מעלה, השחיקה, הרצון להמשיך הלאה - אבל לאן? אין לי ממש תשובות. אני מאמינה שזה אישי מאוד. ניסית לקחת דף ולשבת עם עצמך, ולהעלות על הכתב מה מפריע לך? מה היית רוצה שישתנה? לפעמים זה ממקד. ומשם אפשר להמשיך לחשיבה על פתרונות אפשריים.

לא מצאתי קשר הכרחי בין ביקור במסגרות ובין כישורים חברתיים, וזה כשלעצמו לא אינדיקציה ל"טעות".
טוב לשמוע. אין לי באמת מקור להשוואה ואני לא ממש יודעת מה קשור אליי, לנסיבות חייו ואל האופי הפרטי שלו.

המוקד צריך להיות בך ובמה שאת רוצה וצריכה, בלי קשר ל"נכונות" הדרך.
הממ, נראה לי שבאופן בסיסי אני כן רוצה את מה שעכשיו.
רק שלא מרגישה שעושה דברים בצורה טובה מספיק ולא בטוחה כמה אצליח לשפר, כי אני מנסה לשפר כבר המון זמן ולא מצליח. וגם אני לא בטוחה שאני עומדת במחירים של הדרך הזו, למרות שהרצון הבסיסי הראשוני הוא בה.

רק על זה:
והכישורים החברתיים שלו עם ילדים אחרים פחות טובים ממה שאני רואה אצל ילדים אחרים.
זה נכון גם לגבי הבכור שלי, וזה ממש לא נכון לגבי השני. שניהם נכנסו למסגרת בגיל גן חובה ולא דקה קודם. הבכור בכיתה ד', כלומר עוד מעט סוגר 5 שנות ביקור סדיר, ועדיין קשה לו יותר חברתית (גם אצלנו חלק דומיננטי בחברות התרחש מחוץ לישראל. לדעתי במקרה שלנו זה השפיע, ומשפיע עדיין).
לשני לקח בערך שבוע להפוך למלך הגן. ופגשתי רבים עם כישורים חברתיים פחות טובים משלו, גם אם נכנסו לגן הרבה קודם.
ואת מספרי 3 ו -4 עוד לא שלחתי, אז אני לא יודעת.
רוצה לומר: באופן אישי ובלתי סטטיסטי בעליל, לא מצאתי קשר הכרחי בין ביקור במסגרות ובין כישורים חברתיים, וזה כשלעצמו לא אינדיקציה ל"טעות".
המוקד צריך להיות בך ובמה שאת רוצה וצריכה, בלי קשר ל"נכונות" הדרך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ממשיכה בינתיים לפרוק קצת.
אני תוהה עד כמה אני יכולה אחרת. אני מטבעי בן אדם זורם וגמיש, כך שאני לא רואה את עצמי מטילה לפתע משמעת נוקשה בבית.
כשאני רואה ילד עצוב, אני רוצה לנחם אותו, לא להגיד לו לא לבכות ושלא קרה כלום.
כשהילד שלי מחפש את חברתי, אני שמחה ולא רוצה לשלוח אותו לשחק בחדר כדי שייתן לי לשטוף כלים בשקט וישאיר את הסלון מבולגן.
מצד שני, הכוחות שלי מוגבלים. אני לא אחת שיכולה לסדר את הסלון גם בעשר בלילה, כשאני עייפה אני הולכת לישון, כשאני צריכה זמן לעצמי אני לוקחת אותו גם אם הכיור מלא.
אבל משהו פה לא עובד, וקשה לי לדקור בדיוק את הנקודה. אפילו הכתיבה שלי מרגישה לי מבולבלת.
אני מרגישה כלואה בתוך חיים לא מספקים, למרות שאני יודעת בשכל שאני חופשייה לשנות בכל רגע.
אוף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם יש כאן מישהי שחוותה התלבטות דומה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בזמן האחרון אני תוהה יותר ויותר אם לא תהיתי בכך שהובלתי את המשפחה שלי בדרך הזאת (של "באופן טבעי").
נטשתי את שביל הקריירה (בינתיים) לטובת גידול ילדיי בבית. השמחה הגדולה והתתרגשות של תחילת הדרך פינו את מקומן לחוסר סיפוק, שעמום. ילדי כבר עבר את הגיל שבו כל פרידה הייתה כאב לב בלתי נסבל, שהאהבה זורמת ללא אתגרים, מכוח צו הביולוגיה (כך היה אצלי כשהיה קטן יותר. אני יודעת שלא אצל כולן).
מעולם לא חשבתי שדרך גידול מסוימת היא ערובה למשהו בעתיד (ביטחון, אושר, הצלחה, כל דבר). תמיד היה לי חשוב שהוא יהיה מאושר היום שהצרכים שלו לא יוזנחו היום . זו הייתה לי סיבה טובה מספיק בשביל לגדל אותו איך שהבטן שלי רצתה.
אבל היום-היום, אני מסתכלת עליו ועל ילדים אחרים, והוא לא נראה לי מאושר יותר מהם. הוא ילד שמח באופן כללי, כמו הרבה ילדים אחרים, אבל לא באופן שונה מילדים שהולכים לגן (טוב) עד 16-17, אם הוריהם גם מתפקדים בצורה טובה.
והכישורים החברתיים שלו עם ילדים אחרים פחות טובים ממה שאני רואה אצל ילדים אחרים.
בתקופה ששהינו במדינה אחרת ולא בישראל זה פחות בלט, אבל פה ההבדל בולט. הוא הרבה יותר עדין, פחות מוחצן, פחות ידידותי למי שהוא לא מכיר היטב. כאילו יש פער תרבותי בינו לבין בני גילו.
גם מבחינה כלכלית הבחירה שעשיתי לא קלה בכלל. בעבר אני הייתי בעלת המשכורת הגבוהה יותר בבית, כך שהירידה ברמת החיים מאוד מורגשת. אני לא טיפוס שנוהה אחר מותרות, רוב הדברים שאנשים מגדירים כמותרות לא מדברים אליי בכלל ולא צרכתי אותם גם כשהיה לי יותר כסף.
אבל אני לא אוהבת את ההתחשבנות האינסופית על כל הוצאה קטנה. ויש לא מעט ויתורים קטנים שאני עושה, שמצטברים לכדי תסכול לא קטן כל כך. לא אוהבת שהבית הפוך ואין לי כסף לעוזרת, כמו שהיה פעם. חשבתי שכשאהיה בבית יהיה לי יותר זמן להתעסק עם מטלותיו ואני אצליח להשתלט עליו לבד, היו לי כל מיני פנטזיות על איך הבית יראה כשאנהל אותון ביד רמה, אבל זה לא קורה. אני נעדרת מהבית חלק גדול מהזמן כי צריך לארגן מפגשים חברתיים לילד הלא כל כך חברותי גם ככה שלי, ואני גם עובדת קצת בכל זאת כי אנחנו צריכים את הכסף. ו-כן, יעילות בעבודות הבית היא לא הצד החזק שלי. אז עכשיו להשקיע המון אנרגיה בלשפר שם (וזה לא שאין חזיתות אחרות בחיים) כשבעצם זה בכלל לא משהו שאני אוהבת להתעסק בו?
אוכל אורגני אנחנו מתקשים לממן. פעם חשבתי שכשאהיה בבית יהיה לי זמן לטפח גינת ירק, אבל המחיר של בית עם גינה גדול עלינו.
ואחרי כל זה, עדיין אני מתקשה לדמיין את עצמי שולחת לגן ליום שלם (וחצי יום לא יאפשר לי לחזור לסוג העבודה הקודם שלי, שבו השתכרתי יפה). מתלבטת - לאן ממשיכים?

חיזקי ואימצי.

אני יודעת אותו בעל פה, וגם את שני "בני-דודיו", ותשאלי כמה פעמים המלצתי עליו כאן ובפורומים אחרים. הוא ממש מוטמע אצלנו בבית, גם הילדים משתמשים בו בפתרון בעיות (בלי לדעת כמובן).
אין לי בעיה בתקשורת אתו. הבעיה שלי כרגע היא התובענות והצרחנות שלו (גם אם בסופו של דבר אני מוצאת פיתרון, אני כבר די מותשת בדרך אליו...), אם כי כרגיל, כשכותבים על זה כאן זה הולך ומשתפר מעצם הכתיבה...

אולי יכול לעזור לקרוא את "לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים יוכלו לדבר"

יש שם הסברים מאלפים בתקשורת בין ילדים והורים גם לילדים שנחשבים מה זה קשים לפי דעתי שווה לא רק לילדים קטנים...

< חיפושית חושבת שכל הילדים נולדים טהורים ורק ההורים שלהם יכולים לאפשר להם תיקשורת נכונה וטובה>

נו, חבצלת, שוכחים כ"כ מהר? את צריכה לספר לנו לא אנחנו לך.
נראה הגיוני מאוד שיניים.

מסכימה, אמא של אדם. יש בני אדם שהם לכאורה נורא רגישים לסביבתם אבל בתכלס הם מפצים את עצמם כל הזמן בכל מיני דרכים על החסכים שהיו להם כתינוקות.

טוב, זה עבד רק כשהוא היה באמת צמא. כשהוא רוצה ציצי הוא עודמ על זה שהוא יקבל ציצי. אל תדאגו לו, הוא הרבה יותר אסרטיבי ממה שאהיה אי-פעם...
בינתיים גיליתי שן חדשה. היתכן כי פה קבור הכלב?

אני משתדלת להיות אמא טוטאלית (אבא של אדם טוען שאני כזו) וכמו אצל חגית גם אצלנו אדם איש בפני עצמו וכו'...

לפי מה קובעים אם אדם הוא מתחשב ורגיש? האם כולם צריכים להיות כאלה?

אם שמתסכלת את ילדה , אינה מתמסרת לו ללא גבולות לא בהכרח מלמדת אותו שגם היא קיימת וגם לה יש צרכים, מה שבטוח היא תוכיח לו שהוא צריך להסתדר לבד גם במצבים שהוא הכי זקוק לה ויאבד את הרגישות שלו לסביבה , כי הרי הוא "צריך לדאוג לעצמו"...

לרגע התפלאתי ותהיתי שחיים גינות (שאין כמותו) יגיד דבר כזה ואז ראיתי שזה חיים עמית, שזה משהו אחר לגמרי.

אני מה שנקרא 'אמא טוטאלית' התמסרתי לגדולה לחלוטין - והפלא ופלא, הילדה אינה צילי, יודעת להתחשב ורגישה, קולטת כל דמוי אדם שנמצא סביבה ואכן חיה לה הרבה בעולמה הדמיוני המקסים והעשיר.

לעניין התזונה - בילדתי השניה גופי היה כבר הרבה שנים טבעוני ועוד בעלי הכין לי כל יום סלט עשיר ואורגני ומזונות טובים ולמרות האנמיה והעייפות נולדה לנו 'שמש וכוכבים' ,שאני יודעת שמצב רוחה ובריאותה תלויים מאוד במה שאני אוכלת ובמה שהיא אוכלת ותאכל ואני מאוד מאוד מקווה שנעבור את 'גיל שנתיים הנורא' באיזי.

בקבוק מים - בהחלט יכול להיות שהוא היה צמא למים והציצי לא ענה על מבוקשו, הוא כבר בן שנה וחמש, לא? ועכשיו יש כאלה חמסינים בלילות! ואולי את לא שתית מספיק? - אני תוהה. @}

חבצלת - לא פשוטה בכלל, ההכרה הזו שתינוק -> ילד.
מדהים איך הם קולטים את זה הרבה יותר מהר מאתנו. לפחות ישנת הלילה? (-8

אצלי זה קשה שבעתיים עם העוללית, כי היא האחרונה שלי. אני תופסת את עצמי ממש נעצבת עם כל התפתחות שלה.

שניכר שחשוב לך לרצות אותם ולהתנהג לפי כללי הדת
כשתכירי אותי קצת, תגלי שהמשפט הזה רחוק ממני כרחוק מזרח מהמערב.
אני בערך אחד האנשים היותר נון-קונפורמיסטים שאני מכירה, אני הדתייה היחידה במשפחה, הדתייה היחידה בלימודיי ובעבודתי, הימנית היחידה בערך כאן באתר, והטבעית היחידה במקום מגוריי (השכנים בטוחים שאני משוגעת ושזה בגלל שאני "חוזרת בתשובה";-)). טוב לי עם זה ואני אל מרגישה צורך לרצות אף אחד. (טוב, אולי לפעמים רק קצת;-) אחרת לא הייתי כותבת את המגילה הזו:-D)

אולם אני מרגישה צורך להיות אימא קצת יותר מאושרת, וולעניין שכתבת, בדיוק החלטתי (בלי מאמרים מלומדים בנושא) שיש דברים שאני מפסיקה לעשות, ונראה אם הילד יקלוט את המסר. למרבה ההפתעה הוא קלט. בלילה שתה מבקבוק כשהיה צמא, למשל, ולא הרס לי את הציצי במשך שעות. כמעט בלי למחות, אגב. הם ממש מרגישים מתי שאנחנו חזקות מספיק ונחושות מספיק.
הנקודה שלי היא לא שאני מנסה למנוע ממנו כל תסכול, אלא שאני שכחתי שאני צריכה לעבור אתו פאזה מתינוק לילד. מה שאצל תינוק צורך מיידי אצל ילד יכול לחכות קצת.

בכל מקרה תודה לך על המחשבה.

אבל האם זה מקרה שכל-כך קשה לי דווקא עם שני התינוקות ה"טבעיים" שלי?!
אצלי זה להפך. אני לא בטוחה שזה קשור לדרך הגידול -- נראה לי שחלק מהעניין זה גם האופי המולד של כל ילד. בנוסף, גם אצלנו יש השפעה לתזונה (אן כי למזלנו אנחנו לא מוגבלים כמו בשמת -- רק מוצרי חיטה וחלב).

והקישור הישיר לכל המאמר
http://learn.snunit.k12.il/galim/horut/ ... inar1.html

שלום חבצלת.
אני קוראת את הדף הזה, וחשה הרבה צער על התחושות שאת מתארת, ועל ה"קול המשתק של באופנים בדף הזה", שניכר שחשוב לך לרצות אותם ולהתנהג לפי כללי הדת. זה לא בריא בעיני, זה בדיוק כמו להקשיב רק לצד השני.
נשמע שבנך עובר תקופה סוערת, ומצאתי איזה קטע שהחלטתי להעתיק לכאן, של הפסיכולוג חיים עמית, מתוך מאמר בשם "להיות הורים שטוב להם".


וויניקוט (1791), הפסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר הילדים הנודע, מדבר על 'אס מספיק
טובה', לעומת 'אם טובה מדי'. התיאוריה של וויניקוט מסבירה את חשיבות העמדת
הגבולות לילד דרך הביטוי האישי של האם. 'אם מספיק טובה' היא אם, שערה
למיקצב הפנימי של תינוקה; שיודעת לקרוא את שפת הבכי שלו - האם זה בכי של
רעב, לחץ או עייפות; שיודעת להיענות לצרכיו המשתנים. יחד עם זאת, '*אם מספיק
טובה' היא גם זו שמתסכלת את התינוק; שאינה מתמסרת לו ללא גבולות*; שמלמדת
אותו, בתהליכי האינטראקציה, שגם היא קיימת, שיש לה צרכים, ושכדי לחיות בצוותא
צריכים התחשבות הדדית. לעומת זאת, 'אם טובה מדי', שמתמסרת לילד ללא גבול,
שלא מרפה, שלא נותנת מרחב-מחייה להתנסות ולחוויות, יכולה להזיק לילד. הילד
עלול לסבול בהתפתחותו מקשיים בתקשורת עם הסביבה. התינוק יגדל כצל של אימו,
ולא תוכל להתפתח אצלו זהות אישית אותנטית. אם, המתמסרת בצורה מוחלטת לתינוק
גורמת להתגברות פנטזיית התינוק, שהוא יצר את העולם. לא יווצרו אצלו גבולות בין
הפנטזיה למציאות, בין ה"אני" וה"אחר".

בשמת,
נראה לי ש עלייך עובר יותר מדי לאחרונה, ככה אני מרגישה כמעט מכל מה שאת כותבת, ומאיפה בכלל לקחת שנעלבתי?
אני אחשוב על הדברים שאמרת, ובעלי יעשה לקטן "מח אחד" כדי לקבל מהגוף שלו כמה תשובות של מה לעשות הלאה.
תודה על המחשבות שלך...

חבצלת, כל הדרך הלוך ושוב לטיפול של הינוקא היום חשבתי עלייך ועל הדף הזה.
דאגתי שאולי נעלבת ממני, אף על פי שאני לא רואה בסיס לכך בתגובותייך.

פשוט, את מתארת התנהגויות של בנך, שקשות לך. הן לא רק קשות לך, אלא שאולי היו לך ציפיות שאם תגדלי אותו בהנקה, במנשא, במיטה משפחתית וכן הלאה - אז הוא יהיה תינוק רגוע, מאושר ומשתף פעולה רוב הזמן.
והנה, בניגוד לציפיות, הוא לא.
אז את מהרהרת, אולי דרך הגידול שלו לא היתה נכונה, כי הרי הראשונים שלא גודלו ככה דווקא יצאו "יותר טוב".

אני קוראת, וחושבת מחשבות כאלה:
האם זו בכלל בעיה? כלומר, יכול להיות שהילד בסדר גמור, סתם עובר עליו איזה שלב עם תיסכולים.
ואם יש בעיה - האם המקום לחפש אותה קשור בכלל לחינוך ולהורות שלך?
אולי זה סתם גנטי? כלומר, האופי המולד שלו וזהו?
אולי זה קשור לדברים אחרים שעוברים עליו בחיים, לא לאמא ולא להורות?

ואצלי עולה מחשבה אחת נוספת, והיא, שדברים שבעבר ייחסתי לגורמים חינוכיים או פסיכולוגיים, היום אני מבינה שלפניהם צריך לשאול על גורמים פיזיים, ובראש ובראשונה גורמים תזונתיים.
אני לא יודעת איזה גורמים תזונתיים - זה רק ניחוש. חושבים על כל מה שזה יכול להיות, ומנחשים.

גם האפשרות שהתיסכול שלו קשור גם לאיזה בעיה פיזית, כמו אלרגיה, היא ניחוש. ניחוש פרוע, כי הרי אני לא מכירה את ילדייך. אני סתם מכירה את הסטאטיסטיקות של האלרגיות בארץ, ואת כל הרופאים שמצביעים על מזונות ואנטי-מזונות אלרגניים כסיבה להתנהגויות לא רגועות של ילדים.

סליחה על המגילה הארוכה, אני שוב מקוה שלא העלבתי אותך או בלבלתי יותר מדי במוח.

שוקולד אין לנו גם צ'יפס
החטיפים זה דברים כמו בייגלה קורנפלקס ופתיבר אבל גם זה ייצא.
עגבניה? חבל,הוא אוהב דווקא...

מעניין! גם אני קראתי על עגבניות ושוקולד. החלטתי לבדוק את עניין העגבניות, אבל איך אומרים, טרם הספיקותי...

חבצלת, אם הם אוכלים חטיפים, אז יכול להיות שהם אלרגיים פשוט לאחד הכימיקלים שם: למשל, לצבע מאכל ("טבעי" זה גם צבע מיותר) או לסוג השמן המיוחד הזה שמרססים על חטיפים, שמכיל כימיקל שגורם להתמכרות לחטיף (לא זוכרת מה שמו, נדמה לי שיש ב"פרינגלס" וזו הסיבה שאני אוסרת בחריפות על החטיף הזה, כשפוגשים אותו אצל אחרים.

תורידי חטיפים אבל אם את מורידה חלב פרה ודאי ייש להם מקור אחר לסידן.
אגב פעם קראתי איפושהוא על שני אלרגנים נפוצים בילדים: עגבניות ושוקולד

הדבר היחיד שבאמת בדקתי זה אנמיה, ואין להם.
כלומר, יש להם סביב 12. זה בנורמה, אפילו שיש הרבה ילדים שיש להם יותר.
האמת היא שהם לדעתי פשוט לא אוכלים כלום, שניהם, אבל כנראה שהם חיים ממשהו כי שניהם שמנמנים למדי...
הולכת להוריד חטיפים וחלב פרה, את יודעת מה? שווה לנסות...

הוא ילד קסם וחמד, בעל אינטליגנציה גבוהה ביותר, עצמאות מדהימה ויוצאת מהכלל ושלל כשרונות יוצאי דופן, חוץ מזה הוא גם יפה תואר.
ממש בדיוק כמו הילד שלי (-;

שמתי לב לגיל: שנה וחמישה. גם הינוקא שלי צרח בגיל הזה. האנמיה החריפה שלו והאלרגיות החריפות שלו גרמו לשתי תופעות:
א. הוא סבל פיזית. זה לא התבטא ב"כאבי בטן" ודברים כאלה - אלא בסף תיסכול נמוך.
ב. האנמיה עיכבה לו את ההתפתחות בכמה תחומים, וביניהם הדיבור.

ברגע שהיתה קפיצה בספיגת הברזל - הוא פשוט התחיל מייד, אבל מייד (תוך יממה מהתחלת הטיפות) ללכת כמו שצריך ולדבר (גם קודם מלים פה ושם, אבל היתה קפיצה מדהימה וברורה ביכולת לבטא מלים ובמדדי דיבור נוספים).
ושני אלה שיחררו אותו עד כדי כך, שהצרחות נעלמו כמעט מייד.

האם בדקת לשני "התינוקות הטבעיים" שלך ברזל? האם ייתכן שנחוץ לו משהו תזונתי? יכול להיות שמתחבאת אצלו אלרגיה סמויה או משהו מציק כזה, שמחזיק אותו כל הזמן ברתיחת עצבים קטנה?

ואם אתייחס לרגע (תסלחי לי, כן, זה הפיל והבעייה היהודית, את יודעת) לעניין התזונתי, יכול להיות שהגורם היותר משמעותי הוא לאו דווקא דרך הגידול שלך, אלא העובדה שהם מספר 3 ו-4 במניין הלידות.

זה בהקשר של החומר של תזונה ללידת תינוק בריא . ד"ר ווסטון פרייס טוען, שבחברה שלנו, עם התזונה המודרנית, בין יתר הדברים ששכחנו נמצאת גם כל התורה על הזנה מיוחדת של האם בתקופת ההכנה להריון, ההריון וההנקה.

לכן, הוא טוען, בעוד שבחברות ה"פרימיטיביות" הנשים מקבלות בתקופות אלה מאכלים מיוחדים, שבהם ריכוז גבוה במיוחד של ויטמינים ומינרלים, נוסף על התפריט הטרי והבריא הרגיל של החברה - הרי בחברתנו, לא זו בלבד שהתפריט שלנו חסר וגרוע גם ככה, אז אין שום התייחסות מיוחדת לעומס הגדול שמטילים ההריון וההנקה על האשה.

יתר על כן, הנןרמות והלחץ בחברה שלנו מדלדלים עוד יותר את הכוחות.

פרייס טוען, בין השאר, שהחוסרים אצל האם מתבטאים בחוסרים פיזיים אצל העובר שלה, ושהחוסרים גדלים מילד לילד באותה משפחה. הוא גם מראה איך במחקריו ובתצפיותיו הגיע למסקנה, שיש קשר ישיר בין החולשות הפיזיות (נגיד, התפתחות לא מספקת של האף שגורמת ל"נשימה דרך הפה") לבין חולשות רגשיות, שכליות ונפשיות. למשל, הוא גילה שיש קשר בין עצבנות אצל הילד לבין החוסרים הפיזיים. וזו רק אחת הדוגמאות.

אגב, אין בזה שום דבר מיסטי. הוא אומר שהכל פיזי. הרי גם המוח פיזי, הרגשות הם משהו שמתרחש בגוף, לא מחוצה לו, וכן הלאה. וכך, הוא אומר, אם יש פגיעה באיזור מסוים בגוף, מפני שלא התפתח כראוי, לפי הפוטנציאל שלו, אז תקביל לה פגיעה בתחומים נוספים.

אם יש בזה משהו בהקשר של הילדים שלך (כלומר, אם אחרי שקראת את סיכום התיאוריה הכללית שלו כמו שהצגתי אותו כאן, את חושבת שיש אפשרות לעשות קישור בינה לבין בעיות מסוימות שאת חווה עם הילדים הקטנים יותר) אז פרייס טוען שאפשר לשפר הרבה בעזרת התזונה.

אני שמתי לב להרעה משמעותית בהתנהגות של בכורתי ואחר כך להטבה משמעותית, בהתאמה לתזונה שלה.

יונת, את צודקת, אבל האם זה מקרה שכל-כך קשה לי דווקא עם שני התינוקות ה"טבעיים" שלי?!

חבצלת, האם יש מקרים בהם הבן הקטן מפגין כלפיך התחשבות? אם לא, אז נראה לי שכדאי לחשוב למה זה ומה אפשר לעשות בעניין. אם כן, אז כנראה שבאותם מקרים שהוא צורח או לא מתחשב, יש לו סיבה טובה. זה לא אומר שצריך למחוק את הצד שלך ולעשות מייד מה שהוא רוצה, אבל בכל מקרה מדובר על משהו נקודתי, זמני, לא על בעיה כללית בחינוך.

שרון, תגידי מישהו שם מצלמת וידאו אצלי בבית???????

תאורטית, כן.
אבל...
במילואים הקודמים אכלתי סעודות שבת אצל השכנים והיה לי ממש קשה להסתדר עם כל הילדים, אפילו שגם לשכנים יש ילדים וזו אמורה להיות דינמיקה אחרת, ואלה אפילו חברים של ילדיי ולא איזה ילדים של חברות שלי שהם בכלל לא מכירים. ועדיין. כשיש רק זוג ידיים ושני קטנים שצריכים עזרה עם האוכל ועם שירותים ועם הכול, זה קשה נורא. עדיף כבר להיות בבית. בבית הם מכירים ומסתדרים הרבה לבד.
אבל זה יותר שייך לדף בעלי במילואים
ולא לכאן.
כאן, אני רק באתי לשפוך את התסכול.
כשחשבתי על זה טוב, לא הייתי יכולה בכל מקרה לגדל ילד בדרך שלא נראית לי נכונה. גם אם הייתי בטוחה שהוא ייצא לי מחונך שקט ומנומס ויאכל עם מזלג וסכין בגיל שנה וחצי.

_מו כן, לא שחסרות לי חברות דוסיות להתעלק עליהן לשבת.
מאידך, לא אתן להן לשמור לי על הילדים, נכון?_
אבל לחברות שלך יש ילדים
וכשיש עוד ילדים זה דינמיקה אחרת

שרון, הוספתי קו תחתי קטן -- עכשיו את יכולה ללכת לבדוק...
>אלא אם כן גם אני לא הבנתי את השאלה<

ומה זה עקרון הרצף?
??? 0-: ???
אנא, במטותא ממך, הסבירי את השאלה. אם אני התבלבלתי פה, אז אולי עוד כמה.

ומה זה עקרון הרצף?

_רגע רגע,
מה, רק לדוסים יש את היכולת להזמין לשבת?_
כמובן שלא, אבל לא אטריח את חבריי הלא-דוסים לשמור על כל הבלגן הזה רק בשבילי.
כמו כן, לא שחסרות לי חברות דוסיות להתעלק עליהן לשבת.
מאידך, לא אתן להן לשמור לי על הילדים, נכון? וגם, הקטן שלי מילא לא מקבל שום בני אדם מלבד ההורים והאחים כמישהו שראוי להיות בקשר אתו. טוב, המטפלות הן יוצאות דופן, אבל אם נגיד הוא יראה את המטפלת שלו בגינה אחרי הצהריים, הוא לא יסכים ללכת אליה.

כמו שכתבתי כאן, הילד בגנון, משמונה עד אחד, ולא בחינוך ביתי (אמא שלו צריכה להרוויח כסף, וקשה לעשות את זה כשהוא בבית כל היום)
התכוונתי לשינה ביחד, נשיאה על הגוף בזמן הערות, הנקה על פי דרישה בגיל במוגר, וחינוך בלי גבולות

ואולי אנחנו טועים במה?
לא בחינוך ביתי?

איפה ללכת לקרוא כדי להבין?
(ברצינות)

אולי היא תתן גם למישהו אחר לעזור לה חוץ מהאבא? האם זה כל כך נורא בשיטת החינוך הזו ?
איזו שיטת חינוך?
נדמה לי שחבצלת לא בחינוך ביתי, אז למה התכוונת? 0-:

בכל אופן, כל "שיטת חינוך" מקשת ה"שיטות" שתמצאי ב"באופן טבעי" (למען האמת המונח "שיטה" לא מתאים פה, זה יותר "גישה" או "כיוון") דווקא תומכת בשילוב של כמה שיותר מבוגרים לגידול ילדים.
צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד, זוכרת?

רגע רגע,
מה, רק לדוסים יש את היכולת להזמין לשבת?

אני אוציא את הכוסות זכוכית שטרם השתמשתי בהן, ואקנה כלים חד פעמיים. אעשה בשר על האש כי אש ששורפת גם מכשירה (לא?) ושאר הסירים שלי לא משהו.
אני אלמד בשקיקה מתכוני קינואה דוחן ושאר זרעונים.

ואפילו...
ואפילו...
לא נעים לי...
ואפילו....
אני אקנה מזוזה.
(איפה קונים ? אני יכולה לעשות בעצמי מקרמיקה? כמובן שאת הבתוכו אני לא אוכל לעשות)

_"אני רוצה את זה!!!! שולח אצבע מצביע לי על משהו.זה? מרים את המלח. לא!
זה? מרים את הפלפל, לא!
זה ? מצביע על הגבינה, לא!
זה? מצביע על השמנת, כן! עונה לי הקטן, מזל הפריט הבא היה השולחן"_

הבעיה היא שאצלנו התמונה הנחמדה הזו מלווה בצרחות אימים! לפעמים הוא חוטף קריזה כל-כך חזקה שאנחנו לא מבינים אותו, שהוא כבר שוכח מה הוא רצה ורק צורח וצורח.

סליחה שאני נדחפת, אבל אני חושבת שאת תצטרכי לנסוע לחבצלת לשבת.


שרון, תודה על ההצעה:-) באמת

_חבצלת,
תבואי אליי לשבת._

שרון ג

סליחה שאני נדחפת, אבל אני חושבת שאת תצטרכי לנסוע לחבצלת לשבת.

ראי דף המאפיה הדתית. ....

סתם סיפור שהצחיק אותי עד דמעות. והוא אוניברסלי. לכל סוגי החינוך הסובלני. תמחקו/תעבירו דף אם לא מתאים:

"תכין להם ארוחת ערב ותקלח אותם, אני אגיע מאוחר היום" שמעתי אותה בטלפון, הרגשתי שאני עומד להתעלף אבל התגברתי
פתאום אמרתי לעצמי:מי אמר שאני לא יכול להתמודד עם שני הילדים שלי במקביל? מי? לקחתי נשימה ארוכה, שכחתי להוציא אותה מהלחץ אז נחנקתי לכמה דקות.
יש לי שני ילדים אחד בן שנתיים וקצת ואחת בת שלוש וחצי (צפוף? אנחנו דוגלים במשםט: גומרים הולכים חחח) הילד שלי בטח יעבוד באיזה תפקיד שבו חייבים לשבור משהו, בטח בנקאי.

יאללה אמרתי להם בואו נכין לכם משהו לאכול, מה את רוצה לאכול? שאלתי אותה
"הממ אני רוצה פיצה, לא חביתה, לא קורנפלקס, לא מקושקשת" ענתה לי הקטנה
הוא לא אמר כלום..הוא בטח שומר את הכוחות לארוחה.

בואו נשים לכם קלטת וידאו עד שאבא יכין את ארוחת הערב אמרתי להם מוציא מהידיים של הקטן את הוואזה...שמתי להם: סבתא בישלה דייסה (אם היא יכולה..אני לא יכול??? אני יותר קטן, הירהרתי לעצמי)
נכנסתי למטבח והתחלתי להכין את ארוחת הגורמה האולטמטיבית, פיצה! פתחתי את המקרר הוצאתי את הקפואות העגולות האלה, שמתי בתנור וחייכתי בסיפוק! שלב א´ עבר בהצלחה.

חיכיתי כמה דקות שומע את הקטנים מתמוגגים על סבתא העליזה יותר מידי לטעמי (בטח בגיל שלה הנכדים רק באים לביקור ..והולכים )
עמדתי ליד התנור מוודא שהפיצה לא תישרף לי
ערכתי את השולחן נזכר לא לשים לילד סכין על הצלחת, מוודא שהכוס עשוייה מפלסטיק, והצלחת מודבקת לשולחן, שקלתי להביא דבק מגע אבל אז נזכרתי שהשולחן חדש.
קראתי להם לאוכל,אין התייחסות
שאגתי להם לאוכל,חיכיתי,נאדה, סאמו הסבתא הזו קיללתי אותה.
הלכתי בנונשאלטיות כאילו אני שולט בבית לכיוון הסלון, לוקח את השלט בשיא הביטחון וסוגר להם את הטלוויזיה, עד שהם יצאו מההלם תפסתי את הקטן, שמתי אותו על הכתף ואמרתי..ארוחת ערב, אתם לא שומעים שאבא קורא לכם? לא חיכיתי לתשובה, זה כמו לחכות למשיח, והוא אף פעם לא מגיע, נשבע לכם
השחלתי את הקטן לכיסא המיוחד כמובן שהוא התנגד, כמו כל ערב, הוא רוצה לשבת על כיסא רגיל, ליד הוואזה מה לעשות שמכיסאות רגילים אפשר לקום, לעלות על השולחן, ובכלל אי אפשר לקשור את האוכלים לכיסא, תאישמו את היצרנים לא אותי.
וידאתי שהוא קשור וחזרתי לסלון להביא את הקטנה, מה לעשות גם היא רצתה שק קמח, שמתי אותה על הכיסא מציין לעצמי שסבל אני כבר לא אהיה.
הגשתי לה את הפיצה, חתוכה לריבועים (מדוייקים, חסר לי שהייתי טועה)
"אני רוצה חביתה!" אמרה לי מחוייכת
"אין חביתה! ביקשת פיצה.." אמרתי באסרטיביות
"אני לא רוצה לאכול" אמרה לי מעווה את פניה, כאילו בישרתי לה שזו פיטרייה מורעלת מרחיקה את הצלחת לטווח סכנה מקצה השולחן, מזיזה לשם את הגבינה, השמנת ושאר המטעמים ששמתי על השולחן
"לא רוצה לא צריך" אמרתי
מגיש לקטן את הצלחת שלו, אני רוצה את זה!!!! שולח אצבע מצביע לי על משהו.זה? מרים את המלח. לא!
זה? מרים את הפלפל, לא!
זה ? מצביע על הגבינה, לא!
זה? מצביע על השמנת, כן! עונה לי הקטן, מזל הפריט הבא היה השולחן.
הקטנה שמה לב שאני אסרטיבי והתחילה לאכול את קוביות הפיצה.
"אני רוצה גבינה" ביקשה
פתחתי לה את הגבינה שואל איפוא בדיוק היא רוצה שאני אשים לה את הגבינה, מנסיון המיקום חייב להיות מדוייק!!! אם אני טועה, אז אני מקבל את המשפט הבא:
"אני לא חברה שלך, אני לא מדברת איתך לעולמים" היות ואני רוצה לשמור עם ילדתי על יחסים טובים, ובכל זאת להחליף איתה מילה או שתיים כשהיא תתפתח יותר...אני נזהר.
אחרי כמה זמן של אכילה (אני עמדתי ליד השולחן מוכן לכל הפתעה ) ממש לא שקטה, הילד שכנראה שבע הפך את הצלחת על הראש, מלמל "כובע של ליצן, כובע של ליצן" קיללתי את הגננת על לימוד חג פורים בגן, ממהר אליו מציל כמה עגבניות, קוביות פיצה, וחתיכת שמנת שלא ייפלו על הרצפה, חבל שלא צילמתי אותו, היו חושבים שהוא התחפש ללבן (לא זה מהפרסומת, האורגינאל)
נשכתי את שפתיי מזכיר לעצמי שהוא רק ילד וגם אני הייתי כזה פעם (עכשיו אני מבין למה ההורים שלי יצאו ככה) יאללה למקלחת!!! אמרתי לו,גם אני באה..צעקה לי הקטנה.

ושניהם מדדים לי למקלחת כשאני צועק עליהם שלא יגעו בקירות כי הידיים מלוכלכות, שלב ב´ מאחורי,ממש פרוייקט חשבתי לעצמי.
שטפתי להם את הידיים, מזכיר לעצמי ללמד אותם לאכול עם סכין ומזלג.

פתחתי את המים באמבטיה והתחלתי להפשיט אותם
"אני ראשונה" צעקה לי הקטנה
"הוא התחיל לאסוף את הצעצועים ולזרוק אותם פנימה לתוך האמבטייה, ילד יעיל חשבתי לעצמי בדיוק כמו אבא שלו, ואז ביטלתי את המחשבה.
הפשטתי אותה, מדגדג אותה בכוונה, מניח אותה באמבטייה, עם אחת גמרנו
מתחיל להפשיט אותו, נעליים (כמה חול, יש לי פועל בניין ואני לא יודע עליו?)
חולצה (משום מה תמיד אני מנסה להוריד את החולצה יחד עם הגופייה, הוא מרים ידיים וככה שעה אני חונק אותו עד ששניהם יוצאים החוצה, לסל הכביסה )
ואז הטיטול, מניסון עגום שהיה לי בעבר אני בודק אם הטיטול לא מלא בקקי (כן, החום הזה שנזהרים לא לדרוך עליו, הריחני הזה (רק אם אתה תתרן)
בדקתי,בזהירות בזהירות, ראיתי שזה בסדר, הורדתי לו את הטיטול,ואז הוא הפסיק לזוז (זה מאוד הדאיג אותי, חוסר התזוזה שלו, ראיתי את הגבות שלו מתחברות, הבעת רצינות על פניו, השתדלתי לא להתעלף ורצתי למחסן להביא את הסיר, דווקא עכשיו לא מצאתי אותו, תמיד כשאני שם הוא נופל עליי, הפעם, נאדה (מרפי הזה בטח היה טיפוס מעצבן לאללה)
קלטתי את הסיר, תופס אותו בשתי ידיי, חוזר למקלחת ממלמל תפילה חרישית, הוא עמד לי שם באמצע המקלחת, וחירבן!!! ))
שמתי את הסיר מושיב אותו עליו במהירות,חתיכונת אחרונה של קינוח נחתה בפנים...
YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY אמרתי לעצמי...מה עכשיו? גם אם אני אצלצל אליה עכשיו מה זה יעזור?
מזל שזה היה על מגבת גדולה שהייתה פרוסה שם, אספתי את השלל, נכנס רגע לחדר הכביסה לשים את זה בכיור, חוזר רואה את הקטן שלי משתין בקשת עגולה ועושה עם השמוליק שלו תנועות ימינה ושמאלה, כמו גנן בתחילת דרכו (נראה לי שהוא ניסה לצייר את שמו,ילד יצירתי יש לי)

הבאתי עוד מגבת שמתי אותה על שלולית החורף, והכנסתי אותה גם לכיור, תוהה מה עכשיו יצא ממנו.
שמתי אותו באמבטייה, שישחק כבר ולא יתעסק בדברים טבעיים.
"מי יוצא ראשון" שאלתי
כמובן שאף אחד לא רוצה לצאת,הם רוצים להמשיך ולשחק, שעה לוקח להכניס אותם למקלחת...ושעה להוציא אותם ממנה, לך תבין ילדים
הוצאתי את הראשונה, עטפתי אותה במגבת אומר לה שלא תתיחס לריח,זה יעבור.

הוצאתי אותו, עטפתי אותו במגבת,התכופפתי והרמתי את שניהם יחד (מזל שאני חטוב ושרירי ))) לחדר הילידים (זו לא טעות כתיב),על השידה, הדלקתי את מפזר החום, מפחד לעזוב אותם.

שלב ג´ עבר,ציינתי בסיפוק לעצמי, לוקח את היד טופח לעצמי על השכם, מתכופף תופס ברגע האחרון את הקטן שהחליט שהוא ספיידרמן (ספיידרמן ערום..כן בטח)

הסיפור לא מיועד לנשים בהריון ולסובלים מאסטמה קשה

חבצלת,
תבואי אליי לשבת.
אני מוכנה לבשל ולתת תמיכה נפשית.
אבל אני שונאת לנקות.

אה, אז זה העניין. את חושבת שעשית לילד בעיה. נא פרטי איך בדיוק, שנדע.
מסעדה, מה את קרבית כזו היום? יותר מדי עבודה?;-)
הלוואי עליי
רק כשיש פחות מדי מבינים כמה שזה באסה.
ולענייננו, אני חושבת, יותר נכון איזה חלק מהחינוך הקונבנציונלי שלי אומר לי, ככה בשקט, שאולי זו טעות לקפוץ לכל פיפס של התינוק. עם כל הכבוד ל חינוך בלי גבולות ו עקרון הרצף, ושי כבוד. ובאתי לכאן כדי שתשתיקו לי אותו;-)...

אז ככל הידוע לי, חבצלת לא 24/7 עם הילדים, והיא נעזרת במי שהיא יכולה להיעזר, שזה כנראה לא הרבה.
הכול נכון, ולגבי עזרה, זו בדיוק הנקודה שלי, הלוואי והיה לי שבט! הרי עיקרון הרצף לא נועד לאמהות שנמצאות (ביחד עם האב, יש לציין... אלא אם הוא במילואים) לבד במערכה. הוא נועד לשבט, ובשבט יש הרבה מבוגרים.

ונניח שכן, לצורך הדיון. נניח שעשית לילד בעיה. אז מה עכשיו - תמשיכי לסבול בשקט בחושך, או תטפלי בזה בכל דרך אפקטיבית שידועה לך?
וכבן, זו נטייה טבעית של כל פולניה, אבל יכול להיות שהפעם אתגבר עליה;-)


אני לוקחת את הילדות ונוסעת להורים לשישבת. ואז הסבים עוזרים וגם אני פטורה (יחסית) מדאגה לעבודות הבית (כמובן שאני עוזרת לאמא שלי).

קצת בעיה במקרה שלי, אבל יכול להיות שלמרות הכול אעשה את זה, אני רק מקווה שלא אתחרט (אמא שלי ממש לא טובה בלשחק את תפקיד השבט. תמיכה טכנית ורגשית זה לא הצד החזק שלה)

וניסיתי להראות לה שאין לפקפוק הזה בסיס לוגי בעיניי.

מה שרציתי לומר הוא בדיוק את אותו הדבר מהכוון השני.
גם מי שמחנך "קונבנציונלית" את ילדיו חווה בדיוק את אותם תסכולים כך שאין כאן "כשלון הדרך".

וגם לתבוע את עלבונם של כל המוזרים האלה (כמוני) שאמנם לא ישנים במיטה עם הילדים, אבל זה לא אומר שפותרים הכל ב"שתי סטירות לילד ושיעוף למיטה שלו".
ז"א, ההיפך משיטת החינוך הבאופנית היא לא אותה שיטת חינוך של פליק ולישון. כי גם שיטת החינוך שלי, למשל, רחוקה מאד מזה ובכל זאת יש הבדל ברור ביני לבין חבצלת.

ואין בליבי דבר נגד שיטת החינוך הבאופנית. ואני לא חושבת שזה רע.
והלוואי שהייתי יכולה ליישם חלק מהרעיונות שאני מוצאת כאן.

_אני רק חושבת שלהיות אמא 24/7 זה במובנים מסויימים יותר קשה, כי זה פחות מגוון גם לאמא.
וקצת לפני שהאמא מתמוטטת, אולי היא תתן גם למישהו אחר לעזור לה חוץ מהאבא? האם זה כל כך נורא בשיטת החינוך הזו ? (אני לא מקנטרת. אני שואלת ברצינות)._
שרון, אני לא מתווכחת איתך, ותאמיני לי שאין לי ביקורת על הדרך שלך בהורות. חבצלת מפקפקת ביכולות ההוריות שלה כרגע, וניסיתי להראות לה שאין לפקפוק הזה בסיס לוגי בעיניי - לפחות עפ"י הדברים שהיא כותבת כאן ובפורומים אחרים ומהיכרותי השטחית איתה. לא אמרתי שמי שלא מגדל ילדים בדרך של חבצלת, אחת דינו לדפוק לילדיו את החיים.
ואני יודעת שלוקח זמן להפריד בין דמויות הכותבים, ולקלוט את כל המידע שהם מפזרים - לעתים בקמצנות - בדפים שונים. אז ככל הידוע לי, חבצלת לא 24/7 עם הילדים, והיא נעזרת במי שהיא יכולה להיעזר, שזה כנראה לא הרבה - חבצלת, תקני אותי אם אני טועה. גם זה לא נראה לי העניין כאן, אלא משהו מהותי יותר - אולי תקופתי/התפתחותי.
טוב מה אני מתערבת בכלל. סליחה שרון, כוונותייך טובות ואני סתם באה מעמדה שיכולה להתפרש כ"תקראי, תכירי ואח"כ תכתבי" - זה ממש לא ככה. אני סתם מעבירה את הזמן במקום לגמור פרויקטים חשובים ודחופים )-:

"מספר שלוש" הוא חברותי להדהים כרגע, ממש מוזר לחשוב שפעם היה לו פחד זרים. אבל האמת היא שטיפלנו בו בפרחי באך. כבר חשבתי ללכת לפרחי באך עם הקטן, אבל משהו קטן בתוכי אומר: "יא חנטרישית, קודם את עושה לילד בעיה ואז רצה לפרחי באך שיפתרו אותה?!"
אה, אז זה העניין. את חושבת שעשית לילד בעיה. נא פרטי איך בדיוק, שנדע.
ונניח שכן, לצורך הדיון. נניח שעשית לילד בעיה. אז מה עכשיו - תמשיכי לסבול בשקט בחושך, או תטפלי בזה בכל דרך אפקטיבית שידועה לך?

מסעדה,
אבל יש גם דרך ביניים.
לא כל ההורים ששמים את הילד בעגלה גם מענישים, מכים וכו'.
אותי למשל לא תתפסי ביום קיץ חם (ובעצם גם לא ביום "אביבי" כמו היום) עם מנשא.
בגלל זה יש לי תינוקות חורף... (וגם ככה לא הסתדרתי עם המנשא ואפילו לא חשבתי על האפשרות להסתובב ברחבי הבית איתו. בפעם הבאה אני אמצא מנשא שיותר מתאים לי)
ואני לא אמא רעה.
והילדות שלי חמודות ונון-קונפורמיסטיות. והן ילדות חושבות. למרות החינוך הקונבנציונלי. ו...כן, כמובן שלפעמים בא לי להתפטר ולברוח מהבית. אז אני לוקחת אוויר ומחכה עד ש רם ג יחזור ומעבירה לו אותן ויוצאת להתאוורר. וכשהוא במילואים אני מתחרפנת. והוא גם נוסע לחו"ל לפעמים (ואני גם מתחרפנת).
אבל זה משתפר.
אני עושה טכניקות הרפיה, או שאני אומרת להן: אני עכשיו צריכה 10 דקות מנוחה ואח"כ אני אחזור אמא יותר נחמדה. ואז אני יוצאת לגינה לבדי. ואחרי כמה דקות מתחיל טפטוף של ילדות מהבית שבא לחבק אותי וללטף אותי, וכל האנרגיות חוזרות לי.
ואני לא חושבת שזה קשור לשיטת הלימוד.
זה קשור לאופי של האמא, ולשליטה העצמית שלה. ולדרך לאורה היא מחנכת את ילדיה. וגם לאופי הבסיסי של הילד.
אני רק חושבת שלהיות אמא 24/7 זה במובנים מסויימים יותר קשה, כי זה פחות מגוון גם לאמא.
וקצת לפני שהאמא מתמוטטת, אולי היא תתן גם למישהו אחר לעזור לה חוץ מהאבא? האם זה כל כך נורא בשיטת החינוך הזו ? (אני לא מקנטרת. אני שואלת ברצינות).
כשבעלי במילואים אני לוקחת את הילדות ונוסעת להורים לשישבת. ואז הסבים עוזרים וגם אני פטורה (יחסית) מדאגה לעבודות הבית (כמובן שאני עוזרת לאמא שלי).
בקיצור, אני חושבת שאת המצוקות שלך כולן חוות. דתיות וחילוניות, מיינסטרימיות ובאופניות, שחורות או לבנות. וזה לא קשור לצדקת בדרך.

ואם זה לא היה לעניין, תקנו אותי.

מסעדה, את צודקת,
אבל איכשהו זה לא ממש עוזר לי כרגע:-)

את צודקת, חבצלת, אבל אני לא מבינה - את חושבת שלו לא היית מניקה, נושאת, ישנה עם; שלו היית משתמשת בשיטת חמש הדקות, מענישה, מכה - או כל קומבינציה של האפשרויות האלה - היה לך יותר קל?!
אני מבינה שקשה לך. גם לי (ויש לנו כבר פטור ממילואים!) והלוואי שיכולתי לעזור במשהו. אני מבינה שקיווית שאולי אם תנהגי בדרך שבה את נוהגת יהיה לך יותר קל ממה שעכשיו. אבל זה ממש לא קשור לשאלה אם טעית או לא.
בואי נגיד בעדינות שיש בימים האחרונים דף פופולרי של מישהי שבחלק מן הדברים נוקטת בגישה אחרת. נראה לך שקל לה יותר?
(טוב, קראתי שוב מה שכתבו לך, כרגיל בימים אלה אני חוזרת על הדברים. ואולי גם לא הבנתי את מה שאמרת במקטע האחרון)

הבוקר הסתכלתי על זה מזווית אחרת.
אנחנו חיים ב2004, אבל התינוק לא יודע את זה, כידוע. על כן אנו מנסות לספק לו את כל הדרוש לו כאילו שהוא נולד בחברה שבטית לפני אלפיים שנה. יופי, זה נכון, ואני באמת חושבת שזה נכון, אבל - אנחנו ממשיכות בינתיים להיות תקועות ב-2004. אלא אם אנחנו בוחרות אחרת, אבל זה באמת כבר סיפור שלא כאן המקום לדון בו. אז נניח שרוב האמהות בכל זאת עובדות ברמה כזו או אחרת, בכל זאת משלמות משכנתא , בכל זאת שולחות את הילדים למסגרות בגיל כזה או אחר, ובכל זאת מנהלות אורח חיים פחות או יותר מתאים למאה ה-21. ובמקביל מנסות לספק לתינוק את צרכיו, שכמו שכבר אמרתי, מאוד לא מתואמים למאה ה-21. אז יופי, הכול נכון, אבל כאן האימא מתמוטטת, כי יש קונפליקט גדול מאוד בין העולמות האלה שהיא מנסה לחיות בשניהם.

את יכולה להתאשפז ב"סוכה במדבר" (-:

את מאוד מאוד עסוקה תמיד, וגם עובדת בלילות והוא בטח מס' 4 ואת בטח נורא-נורא עייפה ומכאן זה מתחיל
כרגע דווקא הרבה פחות עסוקה, עייפה זה המצב הקיומי שלי, לא יותר עייפה עכשיו ממה שהייתי בתור אמא לשניים. ומה מתחיל מכאן?
מלבד זאת, אני היום הרבה יותר מודעת לעצמי, מאושרת, מסופקת מהרבה בחינות וכו' ממה שהייתי פעם.
אז אני דווקא אמורה לקבל ילדים קצת יותר רגועים, לא?

שכחתי לציין: בגן שבו הוא נמצא משמונה עד אחת, הם מספרים על ילד רגוע, שלו, נוח לריצוי ומשתף פעולה. אבל הוא לא מדוכא שם, הוא משתולל, רץ, המטפלות קוראות לו "אנרג'ייזר", הוא ממש מסובב אותן סביב האצבע הקטנה שלו לפעמים.
אבל, כאילו, זה אותו ילד? שלו נוח ומשתף פעולה? שלי?
לא שאין קטעים שבהם הוא שלו נוח ומשתף פעולה, יש הרבה כאלה. אבל יש ימים שבהם אני פשוט רוצה לברוח מהבית.

לגבי השאלה איך אני מצליחה להיענות לצרכיו כשיש עוד שלושה. אז כשהוא היה תינוק היו לו צרכים פשוטים. הייתי מניקה, מחזיקה כל היום במנשא, משכיבה אתי ודי. עכשיו זה השתנה וזו בדיוק הבעיה. אני לא יכולה, נגיד, לטייל אתו בחוץ, אפילו אם נורא בא לו, דווקא בעגלה בצורה כזו ולא אחרת, ודווקא לכיוון דרום, וכל זה כאשר אחיו באמבטיה ובעלי בתפילה.
טוב, הגדולים גם יודעים שהוא הכי קטן וזקוק לי מאוד, אז הם מוותרים הרבה פעמים. כשאין ברירה.
חוץ מזה, בעיקרון, בשעות שכולם בבית בעלי נמצא לרוב בבית. חוץ מהפעמים שהוא לא. מספיק יום אחד שהוא לא בבית כדי שארגיש שאני מתמוטטת. תארו לכם אותי אחרי 3 שבועות של מילואים.
מחכה להמלצות על בתי משוגעים שקטים...

טוב. לי יש רק שניים אבל שמתי לב שהקטן(9 חודשים) לומד מצויין מהגדול(שנתיים ו-9 ) איך לצרוח ולבכות...

חגית... (-: אנחנו ממש נותנות פרשנות טבעית לסדרה "24"

האחרים:
שני הראשונים גדלו מיינסטים יחסית. הבת דווקא ינקה הרבה וישנה אתי או לידי בעריסה, והייתה הרבה על הידיים, אבל לא דומה בכלל לשני הקטנים, בכל זאת.
לא שחסרות להם בעיות, כן... כל אחד והתיק שלו, כל אחד והקטע שלו. אבל הם מעולם לא שיגעו אותנו ברמה כזו.
השלישי - ילד מיוחד. מגיל חצי שנה עד שנתיים היה קשה מאוד אתו. סבל מפחד זרים קיצוני, מתגובות קיצוניות אחרות. הוא סבל וגם אנחנו... בהדרגה זה השתפר, במיוחד מאז שהוא יודע לדבר. הוא התחיל לדבר בגיל שנתיים וחודש בבת אחת. האמת שהוא בשלב הזה של חייו -הוכחה לכך שילד "טבעי " הוא ילד מדהים.
הוא גם ממש נעים ו"זורם" אם לא מנהלים אתו מאבקי כוחות ולא הולכים אתו ראש בראש. ואנחנו כבר ילדים גדולים מספיק כדי לא לעשות את זה. אבל עם הקטן, כל הניסיון שלנו לא עוזר.
זה נהיה ככה רק סביב גיל שנה... טיפה קודם, 11 חודשים...
חשבתי שכשילך, יהיה קל יותר. זה ממש לא.
הקושי לא בהנקה. הוא לא "מכור" להנקה ומעולם לא היה. הוא יונק די הרבה, אבל אם זה ממש לא מתאים לי ברגע מסוים, הוא לא מתעקש, אם הוא בריא ומרגיש בסדר. הוא גם יודע לשתות מבקבוק, ועושה זאת כשמרגיש צורך.
לעומת זאת, אם הוא רוצה לשחק לי במחשב ואני לא נענית מיד... הצרחות שלו מרימות את גג הבית, וזה ממשיך ככה רבע שעה, לפחות.
בכלל, שני הקטנים הם מאוד אסרטיביים, חכמים , יודעים בדיוק מה הם רוצים ואיך להשיג את זה, מפותחים... ה"מספר שלוש" הוא חברותי להדהים כרגע, ממש מוזר לחשוב שפעם היה לו פחד זרים. אבל האמת היא שטיפלנו בו בפרחי באך. כבר חשבתי ללכת לפרחי באך עם הקטן, אבל משהו קטן בתוכי אומר: "יא חנטרישית, קודם את עושה לילד בעיה ואז רצה לפרחי באך שיפתרו אותה?!"

ועוד דבר ששכחתי...
יש הרבה ילדים שגדלו בדרך טבעית ובסוף בחרו במסלול אחר לגמרי הוא לא יצאו איאיאיאיאייי(למשל ילדי ההיפים).
תזכרו שאנחנו עושים כמיטב יכולתינו. אבל בסופו של דבר קיבלנו אותם למשמרת זמנית וצריכים להביא בחשבון שאולי גם הילדים שלנו יצטרכו ריוורסינג.

חבצלת, ממה שהספקתי לקרוא את מאוד מאוד עסוקה תמיד, וגם עובדת בלילות והוא בטח מס' 4 ואת בטח נורא-נורא עייפה ומכאן זה מתחיל. עוד עניין שכדאי להביא בחשבון זה תזונה - מה הוא אוכל, מה את אוכלת. איך בכ"ז את יכולה למלא את כל רצונותיו באותו רגע אם יש לך עוד 3 ילדים?

אני חושבת שהוא נורא-נורא מתוסכל מזה שהוא מתקשה להביע את עצמו ואת הרי אומרת שהוא מאוד חכם ויודע מה שהוא רוצה - אפשר להתעצבן נורא כשלא מצליחים להביע רצון מסויים. כנראה חסרים לו הכלים להסביר לך מה הוא רוצה וליבי ליבי לו, זה יכול לשגע בהחלט. ידוע שילדים שעוד לא יכולים להסביר במילים נושכים, מכים, מתוסכלים.
איינשטיין לא דיבר עד גיל 3, קראתי, אז הוא בטח גם היה כזה מתוסכל.
אני מאחלת לכם סבלנות והרבה אורך רוח עד שהוא יוכל לבטא את עצמו בצורה בהירה וברורה (הגדולה שלי, בת 7, סוף סוף מצליחה בכך) ושתוכלו להינות ממנו בבריאות ושמחה עד 120. @}

גם אני חושבת שאין קשר בין אופי של ילד לבין דרך הגידול שלו.
ובכל מקרה...אני תמיד מזכירה לעצמי שיש ילדים שקשה איתם מאד בשנים הראשונות ואחר כך זה משתחרר ויש ילדים נורא קלים בתור קטנים ופתאום זה בא ב"בום".
מאד מסתדר לי שקשה לו ודווקא מפני שהוא חכם, גאון, מוכשר ומוצלח. לפעמים קשה לנשמה גדולה/זקנה להיות בתוך גוף קטן.
אבל לדבר הוא עוד לא יודע אני מהמרת שכשהוא ידע, יהיה לו קל יותר.

אבל תיכף יתנו לך דוגמאות הפוכות אצל משפחות מיין סטרימיות ותרגישי הרבה יותר טוב
ר' הדף להיות אמא זה גם לסבול

סף התסכול שלו כל-כך נמוך, כי הוא פשוט רגיל שאני נענית לכל צורך שלו מיד
אצל בת השנתיים וחמש שלי זה גם כך וזה התחיל לפני גיל שנתיים הידוע, וגם לי\לנו ישנם כל מיני התלבטויות לגבי הדרך שבחרנו, אבל תיכף יתנו לך דוגמאות הפוכות אצל משפחות מיין סטרימיות ותרגישי הרבה יותר טוב.

אבל אם האחרים הם לא כאלה (או לא היו כאלה בגילו) אז כנראה שזה עניין של אופי (שלו) ולא של אופן גידולו.
לא?

שלא תבינו לא נכון... הוא ילד קסם וחמד, בעל אינטליגנציה גבוהה ביותר, עצמאות מדהימה ויוצאת מהכלל ושלל כשרונות יוצאי דופן, חוץ מזה הוא גם יפה תואר. ואני אומרת את זה בשיא האובייקטיביות...
אבל הוא מטריף אותנו, את שנינו, וכשבעלי יצא למילואים, הוא יטריף אותי, ורק אותי, ואני כבר מבקשת למצוא לי מקום בבית החולים לחולי נפש, אם אתם מכירים אחד טוב, אשמח לשמוע. כי שפויה אני לא אצא מזה.

בזמן האחרון יש לי הרהורי כפירה קשים על חינוך "באופן טבעי".
והאשם הראשי הוא הפעוט המדהים והגאון שהתמזל מזלי והוא נולד לי לפני שנה וחמישה.
סף התסכול שלו כל-כך נמוך, כי הוא פשוט רגיל שאני נענית לכל צורך שלו מיד, עכשיוז ה כבר לא צרכים אלא רצונות, ודי מורכבים, אבל לדבר הוא עוד לא יודע,
התוצאה - רוב זמן הערות שלו הוא צורח...
אלוהים עדי שהילד גדל בדרך הכי טבעית ורכה שאני בכלל מסוגלת להעניק.

זהו דף כפירה