אוי, חולית.. זה נשמע כל כך קשה!

 אני מקווה שתכף יבואו האמהות החכמות עם עצות מועילות. אני רוצה להגיד שנראה לי שטוב שסיפרת. שכתבת. שזה בטח ממש מכאיב להגיד את זה אבל אני מאמינה שלדיבור על זה יש כוח להתחיל לחולל שינוי.
ודבר שני: שאני מאמינה שהאהבה (העצומה) כן שם. זה לא שהיא איננה אלא שהיא קבורה תחת הר (או חסומה בדרך אחרת). ואולי זה בגלל שאספקת האהבה אליך איכשהו מצומצמת מדי? נשמע לי שלך חסר משהו בסיסי בסיסי וכדאי לזהות בדיוק מהו (האם זה רק העומס (האדיר, ברור) - או עוד משהו?) ולמצוא איך לספק לך את מה שחסר.
נגעת ללבי.

הלב שלי לא התרחב.
גם הסבלנות הצטמצמה וגם הלב הצטמצם.
כל כך קשה היה. שהאהבה לגדולה שלי הצטמצמה.
זה לא קרה מיד. אבל לאט לאט הכל הצטמצם. האהבה. ההנאה מהשהות ביחד. הרצון להיטיב. הרצון להיות אמא.
הכל הצטמצם. ונשארה רק החובה. החובה שבה אני אמא ואני חייבת. וזה מה שאני עושה.
וייסורי מצפון בגודל הרים. על הרים. על הרים. וזה רק גדל. וכלל שיש יותר קושי יש יותר ייסורי מצפון. וכל שהזמן עובד זה קל יותר כי הקטן גדל (הוא כבר ממש לא קטנציק, הוא כבר ילד) אבל האהבה לא גדלה חזרה. היא הצטמקה ונשארה צימוק.


והיא מסכנה. פעם היתה מרכז העולם. האושר של חיי. וכיום עברה למסגרת של הילדה הנודניקית, הרגזנית והמעיקה שאין לי כוח אליה.
(אגב,אין לי כוח לשום דבר,לא רק אליה. אבל היא במיוחד עושה לי את החיים עוד יותר קשים)

בא לי לבכות..

דיאנה אידלמן הנזכרת למעלה אמרה לי: "אל תבהלי - כשנולד השני פוחתת האהבה לראשון" מודה שלא הרגשתי ככה בחודשים הראשונים.
אחרי חמישה חודשים בערך נגמרה לי הסבלנות.
מצאתי (ומוצאת) את עצמי צועקת עליה בתדירות גבוהה - הפתיל שלי קצר, במיוחד בימים שבהם הוא מנדנד [חולה, שיניים, תינוק] ואז הדרישות שלה בת 2.5 מטריפות אותי. [ורגשות האשמה שבאים בעקבות צעקות עליה לא מועילים לעיסה]
התמודדות עם דרישות סותרות קשה לי מאוד. מלחיצה.

האם אני אוהבת אותם?
כן, מאוד. האהבה אליו מתעצמת ככל שהוא גדל.
האהבה אליה עצומה וזה לא השתנה אחרי לידתו.
אבל
נכנסו למערכת הרבה רגשות שליליים שלי כלפיה. מהסוג שלא היה שם לפני שהוא נולד.
והרבה עייפות, כעס ותחושת מחנק - יללה שיתנו לי קצת זמן לעצמי.

לקח לי זמן ליישם עיצות שכבר הכרתי (וחבל שכך)
עכשיו יש אח"צ אחד ביביסיטר ששומרת עליו ואני הולכת איתה לבד
ופעמים בשבוע יש ביביסיטר שנמצאת עם כולנו בבית - מציל חיים !!

הילד השני לוקח לראשון את אמא במקומה מגיעה אישה עייפה ופנויה הרבה פחות. אז צריך לנסות למזער את הקושי אבל אי אפשר למחוק אותו

יש כל כך הרבה סוגיות חדשות של איזון בין הצרכים שלהם שזו התמודדות מאוד מעייפת.
להסתדר עם שני ילדים.

לכל האמהות (כולל אותי...)

מרגישה בדיוק כמוך, ילדת טבע,
אני חודש וחצי לאחר לידה, ובכורתי בת שנה ושבע.
הייתי היום אצל רופא סיני בעל ידע רחב שמשתמש במגוון של שיטות ריפוי. הוא אבחן אותי באמצעות הלשון, הדופק, וטיפת דם מן האצבע (מדהים לראות את זה על מסך). הוא הסביר לי שהסבלנות המצטמצמת קשורה לחוסר איזון בחלק מאברי הגוף ונתן מיצוי צמחי מרפא ותרופה הומיאופטית שאמורה לעזור גם לזה. אם זה מעניין אותך, אעדכנך בשמחה אם אכן יש שיפור ואעביר לך את פרטיו.

@}

עם השלישי הכל יעבור d-:

גם אמא צריכה חיבוקים...

טוב, אבל גם לפני השלישי, ילדת טבע יקרה, בהתחלה הכל קשה, אבל באמת מתאזן עם הזמן
הסבלנות מצטמצמת...
כל מה שאת מספרת טבעי לגמרי, אני יכולה לכתוב לך להשיג את כל העזרה שאת יכולה לגייס, אבל אני מעדיפה לתת לך חיבוקים
[ולגלות לך בסוד שהשינוי מילד אחד לילד שני הוא הכי קשה, אומרות אפילו אמהות ל 12]

הלב מתרחב, כן, אבל הסבלנות מצטמצמת... תמיד היא יכלה לשגע פילים עם הקריזות שלה אבל פעם היתה לי יותר סבלנות, פעם גם לא היה מי שהיה מלווה את הצווחות של הקריזות שלה ביבבות אומללות של גור קטן וחסר אונים. אני מטורפת עליה וגם עליו, שניהם ביחד הם סמל השלמות בעיני, יצירת המופת שלי. כל פעם שהוא נרדם אני משתדלת לחבק אותה כמה שיותר והיא מאוד עוזרת וסבלנית ופינתה לו מקום כי הוא "באמת קטן" (זה מה שהיא אומרת) אבל כשהיא חוטפת קריזה ואני שוב ישנתי שעתיים בלילה מתחשק לי להחזיר אותה לאמא שלה... בלילה זה היה בגלל שברח לה פיפי במיטה ואבא רצה לעזור לה להחליף פיג'מה ותחתונים כי אני הייתי עם ציצי בפה של העולל הזערורי היא לא מוכנה שהוא יעשה כמעט שום דבר שהוא לא השתוללויות מטורפות איתה ברחבי הבית או טיולים לגן השעשועים... בסוף סיימתי להיניק והלבשתי לה את הפיג'מה במקום הלא נכון במיטה, אוי זה היה אסון מבחינתה, הבכי היה כאילו שחטו אותה לא פחות... הבוקר היא ביקשה ללכת לגן השעשועים ואני אחרי לילה מטורף (הקטן לא הפסיק לעשות קקי ולינוק והשעה של הצרחות שלה באמצע ביחד השאירו אותי די אדג'ית אם להגיד בעדינות) שלחתי אותה להביא את הנעליים שלה, היא בת שנתיים וחצי וחייבת לעשות הכל לבד ובתנאים שלה אבל אבוי, נמצאה רק נעל אחת, למען האמת לה זה לא הזיז יותר מדי אבל היה לי ברור שאם אין נעל-לא הולכים כי קור איימים בחוץ ואי אפשר ללכת עם קרוקס וגרביים ובכלל זה רעיון רע לטפס עם דברים כאלה על הרגליים, כמעט שאני התחלתי לבכות ולצרוח במקומה... היא הרי יודעת לשים את הנעלים שלה במקום למה דווקא עכשיו הכל משתבש? נלגם חצי בקבוק רסקיו-יברך אלוהים את דר' באך...
גם אמא צריכה חיבוקים...
הכי מפחיד זה שאני מוצאת את עצמי מדקלמת משפטים של אמא שלי... תגידו לי שזה יעבור עוד מעט כשהאבק ישקע... בבקשה!

אוך.. אצלי הפוך. הקטנטונת מתוקה ככ. והגדול נראה ענק, משהו ממש מוזר, הגוף שלו נראה לי פשוט אימתני.. והוא כן רוצה, ולא רוצה. ואני לא אוהבת אותו כמו פעם. מנסה לשחרר, ומאמינה שזה יעבור. הבעיה היא שהוא ילד עצמאי כזה, שצריך לבקש ממנו חיבוק כדי לקבל.. ובנתיים, הוא לא ככ מקבל. רק כשמכריחה את עצמי..

אני לא פלונית כרגע המקורית, אלא אחת אחרת...

ומה אם הלב לא התרחב?
אני 3.5 חודשים אחרי לידה שניה וכאילו התקהתה לי האהבה. כל הצבעים דהו לי. את הקטן אני אוהבת והוא מתוק, אבל לא כמו שאהבתי את הגדול, לא באותה עוצמה. את הגדול אני אוהבת והוא מקסים אבל לא כמו שאהבתי אותו פעם, לא באותה התפוצצות של הלב.
אני כל הזמן חושבת האם זה פוגע ב- attachment של הקטן, למרות שהוא איתי, יונק, מנשא וכו'.
אני לא יודעת איך לצאת מזה, וגם לא יודעת במה זה משפיע על הילדים. וכל הזמן עם רגשות אשמה על זה.
מה עושים?

מנסיוני- מאד התחילצו אותי עם העניין הזה של להשאר קרובה אל הגדול לאחר הלידה ולבלות איתו זמן איכות. בפועל מצאתי את עצמי מוותרת על שינה אחרי הלידה כדי לשחק לבד עם הגדול כל פעם שהקטן נרדם. אחרי חודש התמוטטתי וחשתי כעס גם כלפי הגדול. בדיעבד זו יתה טעות. מעבר להיותינו אימהות, אחרי הלידה אנחנו יולדות בתהאוששות. 40 יום. חובתינו לשכב כמה שיותר, יחד עם התינוק. להניק אותו לפי דרישתו ולהחזיק אותו קרוב אלינו. תמיד אמרתי שלגדול נתתי 101 אחוזים מעצמי ולבן השני מגיעים לפחות 100 אחוזים ממני. לא פחות. היתה לי גם שיחה עם חברה פסיכולוגית ילדים אחרי הלידה והיא מאד חיזקה אותי ואמרה לי "שלא תבואי בשום פנים ואופן לחווית האימהות השנייה שלך מתוך רגשות אשם כלפי הגדול. כי אחר כך כל הדינאמיקה המשפחתית ובין האחים,תהיה מושתתת על אותם רגשות אשם. זהו בור ללא תחתית". הילד ה"גדול" נראה פתאום ענק פיזית. אבל חייבים למצוא את תעצומות הנפש ולחבק ולתת מגע פיזי ומילות אהבה. ולהקריא סיפור תוך כדי הנקה. ולא לןומר" אני לא יכולה עכשיו בלל(האח/ות הקטנים)" כי אז זה מתקבע אצלם שהקטנים מעסיקים אותנו, לומר "אני עכשיו עסוקה, כשאתפנה אהיה איתך מייד". למצוא זמן למקלחת משותפת אם הבכור רוצה. אפשר לתת אהבה ותשומת לב בהמון קטנות לאורך היום.

האמת שאני חוששת מבעיה ההפוכה........ התינוק הקטן זקוק לאימו ללא הרף, ואולי הילד הגדול נראה פתאום מבוגר ופחות חמוד?

אני חושבת שהילד הראשון הוא המפתח לדלת ההבנה שנפתחת עם הילד השני. יש חזרה על חוויית האימהות המדהימה.
בבירור, הגדולה שלי איבדה ביום אחד את כיתרה וניראה לי שיהיה עלי לפצות אותה על זה כל החיים.

אצלי לקח כמה חודשים קשים עם הגדולה. הייתי כ"כ מחוברת לקטנה שנולדה - שכל ההיריון חששתי שעצם קיומה יפגע בגדולה ואפילו הייתי בטיפול פסיכולוגי בנושא - שהגדולה, בת 7 עוד מעט - כמו שמישהי הגדירה זאת בדיוק רב: האינסטינקט האימהי עבר דירה - עברה תקופה קשה עד שהמטוטלת התייצבה איכשהו. עדיין, 9 חודשים פלוס אחרי הלידה, היצר ההגנתי האימהי שלי מכוון על הקטנה יותר.

ליאת חשבתי עליך היום שאני חייבת לאתר את הטלפון לשאול איך הולך עם הקטן, והנה עדכון.

אצלי הקשר עם השני גם היה הקשה ביותר. איכשהו המעבר מאחד לשנים היה עבורי מסובך. (מה גם שלא הלך לי בהנקה בכלל).

טוב ששמת לב לבעיה. זה כבר שני שליש פתרון.

שוב מזל טוב מכל הלב.

שוני נולד בבית, בלידה טבעית, ולמרות זאת, לקח לי כמעט שבוע להתחבר אליו, להיקשר אליו.
אני משתמשת ב למרות זאת כי שמעתי טענות שכשהתינוק נמסר מייד לידי אימו, יונק, ונשאר כך, ה bonding קורה מיד.
שמתי לב שבימים ראשונים אלו, כמעט ולא יצא לי להיות איתו. כשרצה לינוק, הינקתי, והחזרתי לאבא שלו. בלילה, ישן לידי אבל לא צמוד. ניסיתי לתת להדר יותר קרבה וחום ותשומת לב, ולנוח בעצמי כמה שיותר.
כשהבנתי שזה מה שקורה, התחלתי לעבוד כדי שהבונדינג יקרה: לדבר איתו, לחייך אליו, לשיר לו, להשאירו אצלי יותר - ולא רק במנשא, אלא ממש על הידיים או הגוף.
היום הוא בן חמישה שבועות, ישן או צמוד אלי או מונח לי על היד. אנחנו מנהלים שיחות (אני - כל דבר שקורה, מתומלל, והרבה פעמים אני מספרת לו מה עושה הדר, והוא: גי גי וכאלה...) והאהבה כלפיו הולכת ומתעצמת כל הזמן.
היחס כלפי הדר, הרגשות, חזרו פחות או יותר למה שהיו קודם ללידה, עם גוונים שנוספו, ובעיקר ראייתו כבוגר יותר לעיתים, ומדהים בדרך כלל.
וגם רגעי כעס כמובן. וכשהכעס שולט, כעס אמיתי ומלא, אין אהבה
בהתחלה, כשההורמונים השתוללו וסבלנותי נעלמה כלא היתה (כמו שהייתי לפני שהדר נולד ואפילו עוד יותר גרוע), והיו עוד קושיים על רקע ההנקה של שניהם, היו רגעי כעס אלה רבים ותכופים, אבל הם מתמעטים והולכים, ותמיד אחריהם הלב שלי מוצף בחמלה, רוך ואהבה כלפיו. וחרטה...
ועכשיו, טוב ונעים וחמים ואוהב, אבל הלב - אותו לב. לא מרגישה התרחבות ולא ביחד ולא לחוד. זה שם וככה זה וזה הכל...

לטובת אלו שכמוני לוקחות הכל קשה: לקח לי כמה חודשים (4? הקטן אמנם נולד אך אתמול אך בקפיצת דרך משונה הוא כבר בן 11 חודשים) ע שהמחוג הפסיק לקפוץ בטרוף בין 2 קצות הסקלה (שתארתי אותן במרומי הדף) ועבר לנוע יותר במרכז ויותר בעדינות, וגם אז היתה תקופת מה שהרגשתי שאני אוהבת את שניהם אבל לא בו זמנית. ההישג הבא היה לאהוב אותם זה ליד זה, אבל איכשבוא זה היה כ"א לחוד (האהבה לבכור והאהבה לקטן חיו שתיהן בלבי זו לצד זו), ואח"כ נוספה גם היכולת לאהוב את שניהם לא רק כ"כל אחד לחוד" אלא גם כ"שניהם יחד"

גם אני רוצה לשתף.
אני אוהבת אוהבת אוהבת את שלושתם- ללא גבול .
האמת אותי בהריון לא הטרידה השאלה איך אחלוק את האהבה.
אבל בעלי שאל את השאלה- ואמרתי לו- נדאג לזה אחרי שהם יבואו לעולם.
למרות זאת, נעה נולדה בלידה טבעית, והרגש בא איתה מיד, ללא שום סייגים וללא שום תקלות.
לעומתה נדב ונעמה נולדו בלידה קיסרית (אחרי שלושה ימים רצופים בחדר לידה עם נסיונות כושלים של זירוזים).
הקשר אליהם לא היה מיידי.
עם נדב הקשר נוצר דיי מהר אבל רק לאחר שחזרנו הביתה.
ועם נעמה משום שהיתה בפגיה והיתה מאד קטנה ומוזרה היה לי קשה להתחבר אליה היא אפילו קצת הפחידה אותי- כל פעם שהייתי רואה אותה הייתי בוכה (היא נראתה כל כך שברירית).
אבל מה- אחרי שלושה שבועות- חודש מייד התחברתי אליה וגילית שבעצם אפשר לאהוב יותר מילד אחד, ואפילו יותר מזה האהבה מתחזקת ומתעצמת.
עד היום אני אוהבת אותם כל יום יותר- וזו הרגשה נפלאה.

רק רציתי להגיד בנוסף שהאהבה שאני חשה אצל כל אחד היא לא אותה אהבה אלא היא אחרת, ואני לא מסוגלת להסביר את זה.

גם אני רוצה לשתף אתכם מניסיוני:
כשהייתי בהריון עם הילד השני שלי (שהוא היום בן ארבעה וחצי חודשים) לא האמנתי שהוא ייתפוס מקום מרכזי אצלי כמו מעיין , הילדה הראשונה שלי. כל ההריון הייתי עסוקה בלחשוב איך אני מסתדרת בלשים אותו ב"צד" ולתת למעיין את ההמשך הקבוע של היחסים בינינו ואת ההתרכזות במרכז. ידעתי שאני אוהב אותו אבל לא חשבתי שהוא יגיע לקרוסוליה של עוצמת האהבה שאני מרגישה למעיין.
שעתיים אחרי שילדתי הסתכלתי עליו, נקי, וישן וכל כך שליו... והתחלתי לבכות , כל כך בכיתי , פתאום כל כך אהבתי אותו וצפו בי רגשי אשם ע ל איך במשך ההריון כולו לא האמנתי שהוא יכול להיות מרכז. ומאז ועד היום אני מבינה שיכולה להיות אהבה אדירה גם לילד שני ואני בטוחה שגם לבאים בתור... היום אני אוהבת את מעיין ואביב באותה עוצמה אדירה של אהבה אין סופית אבל אם זאת שונה מאחד לאחד. אותה עוצמה אבל מקום אחר . ופתאום אני מגלה שהמרכז הוא לא רק אחד, יש בו מקום לעוד...גם לילדים גם לבעלי וגם לי .....
זה מדהים איזה פתיחות או יותר נכון התרחבות נעשתה אצלי בעקבות הלידה השנייה שלי , לא רק באהבה לילדים ולבעל,
אלא גם במישור האישי שלי כאמא, כאשה, כבת זוג וחברה...

אביה, התחלת את הדיון הזה לפני יותר מחודש ומעניין אותי אם כבר ילדת וגילית את התשובות בעצמך. אצלי החוויה הייתה שונה מהדברים שנרשמו כאן. אני התאהבתי בבתי הבכורה ביום שנולדה וההתאהבות נמשכת עד היום ובכוונה אני משתמשת במילה התאהבות כי יש ברגשות שלי כלפיה משהו כמעט אירוטי. גיליתי את החושניות באמצעותה, אני נושמת אותה ואת הריח שלה ללא הפסק מזה שלוש שנים. היה לי ברור שאין סיכוי שהילד השני יתפוס מקום כזה בליבי. כשנולד השני הוא אכן לא הצליח לגעת. לא התחברתי אליו. טיפלתי בו מצויין - הנקתי, חיבקתי, נישקתי - עשיתי את כל מה שצריך לעשות אך ללא רגש אמיתי. במשך חמישה חודשים הוא היה תינוק שקט ומתוק ואני טיפלתי בו אך טיפחתי את אחותו. ואז בגיל חמישה חודשים נמאס לו והוא החליט להפגין נוכחות. כאילו אמר, עד כאן! גם אני חי וקיים ואם לא שמים לב אוכיח זאת. והוא התחיל לבכות!! ולחלות!!! ואושפז בבית חולים - קטן כזה בתא חמצן עם זונדה - זה איפס אותי לגמרי. התחלתי בתהליך של הכרות מחודשת עם בני . היום הוא בן שנה ורבע ואני עדיין מרגישה שאנחנו בתהליכי הכרות. יש לי המון רגשי אשם על החודשים הראשונים של חייו. עשיתי את כל הטעויות האפשריות - כמו למשל לשאוב חלב בשלב מאוד מוקדם ולהשאיר אותו עם מטפלת כדי להיות לבד עם הבכורה (שהייתה רק בת שנתיים והרגשתי שהיא זקוקה לי יותר - או אולי אני הייתי זקוקה לה יותר?!) - אבל אני והוא לומדים עכשיו להכיר אחד את השני. אני לומדת את הריח שלו (השונה מאוד מזה של הבכורה) ואת המגע שלו ומתאהבת גם בו.

אצלנו, צריך לחלק את העדיפות בין שניים באותו גיל. כשהם היו פצפונים, זה באמת היה קשה מאד - להעריך כל פעם מי זקוק יותר, וגם לא לתגמל במיוחד צעקנות... אבל בעצם, רוב הזמן די ברור מי זקוק יותר בנקודת זמן, ומן הסתם, פה ושם אני גם טועה, והם מסתדרים או "מתקנים אותי".
אולי זה בגלל שהם תאומים, אבל גיליתי, שגם אם תקופה מסוימת אני נותנת לאחד יותר, וזה בא על חשבון השני, כשהראשון כבר לא זקוק יותר, השני לוקח בחזרה את מה שמגיע לו. מן פינוי מקום (והפעם הראשונה שזה קרה היתה באורך שנה וחצי, מהלידה!).
בנוסף, אני חושבת, שכשיש שני ילדים, או יותר, זה נותן פרופורציות. כבר לא נלחצים מכל בכי. בהחלט מנסים לצמצם את הבכי, ומתייחסים אליו ברצינות (במיוחד של תינוקות קטנים), אבל אם אני באמצע טיפול הכרחי באחד, והשני בוכה, אפשר, לדעתי, להשתמש בהרגעה מילולית (הרבה פעמים שירה מאד מרגיעה תינוקות) ולגשת כשמתאפשר, ולא "לזרוק הכל" ולגשת. עם ילד גדול, בכלל אפשר הרבה יחס לתת באופן מילולי. אם אני משוחחת עם הגדול, בזמן שאני מניקה/מחליפה חיתול, אני נותנת לשניהם את מה שהם צריכים, בבת אחת.

אני לא בטוחה שאביה שאלה לגבי אהבה, אם כי הכותרת אכן נשמעת ככה. עם האהבה מסתדרים.
בפועל, דיאנה אומרת שהקטן צריך לקבל עדיפות, ואני מסכימה. לגדול כבר יש איזשהו מאגר שהוא יכול לשאוב ממנו. הקטן מתחיל מאפס, וממילא אף פעם לא תהיה לא תשומת הלב הבלעדית של הוריו, כמו שהייתה לראשון.
אצלי אני חוששת שלפעמיםקצת נסחפתי. הקטנטנים האלה כ"כ נזקקים, בכל רגע ורגע, שלפעמים הבכורה הולכת לאיבוד ואני רואה שכל היום רק הייתי עסוקה בתחזוקה שלה, ובזירוז שצריך לעשות זה, ואסור לעשות זה, ועוד רגע כי עכשיו הוא צריך חיתול או אמבטיה או משהו.
אז בתוך כל העדיפות לקטן, אני מנסה שלפחות כמה פעמים בשבוע יהיה זמן רק שלי ושלה. אפילו אם זה רק להביא אותה לגן לבד. בחינוך ביתי זה אחרת, אבל אלה פרטים טכניים. מקווה שהכוונה הובנה.

אהבה מולידה אהבה.
מתן אהבה מייצר אהבה.
ככל שאוהבים יותר, כך יש יותר אהבה לתת.

כל מה שנכתב פה לפני הוא נכון לגמרי.
זה פשוט מאד, ברגע שתלדי, את תאהבי את התינוק החדש שלך באותה עוצמה לפחות שאהבת את התינוק הראשון שלך. זה לא אומר שתאהבי אותו דבר, ואני אפילו יכולה להבטיח לך שלא, את תאהבי אחרת. ואחרי שבועיים את תיסתכלי על הגוזל הקטן ולא תביני איך בכלל חיית פעם בלעדיו.
האהבה לחדש לא גוזלת מהילד הקודם כלום, להיפך, אולי תתחילי פתאום לראות את הילד הראשון באור מעט שונה כי הוא כבר לא לבד.
וגם אתם תהיו פתאום משפחה, זה כבר לא יהיה ילד אחד ושני הורים שמכרכרים סביבו אלא שני ילדים אהובים ושני הורים שרוצים להיות עם שניהם במידה שווה. זה אולי נשמע לך עכשיו רע אבל מנסיוני, זה רק טוב.
אמרו וצדקו החברות שלך, הלב גדל. הוא לא נעשה כפול אלא גדל פי מיליונים. את תאהבי את הילדים שלך הרבה יותר, גם את הראשון. את תיהי יותר אמא.
בהצלחה ובהנאה לכולכם.

אביה.
גם אני מרגישה כמוך.כל כולי אוהבת את אוהד , כל כולי מעריצה אותו, ומאוד חוששת איך יהיה לי מקום לעוד אחת? הרי הכל מלא......
אבל לפעמים כאשר אני לבדי עם העוברית ואני חשה אותה אני מתמלאת בגל של חום ואוהב......

שלום ויויאן! המון זמן לא "שמעתי" ממך!
את כל כך צודקת!
וזה גם מה שאני עושה ואומרת:
בת השלוש שלי יודעת שהיא "התינוקת הגדולה" שלי. ובמובנים רבים היא אכן עדיין תינוקת. מה גם שהיא עדיין יונקת.
יש לי כעת שישה (!) ילדים וכשהתינוקת במנשא, אני עושה הכל. וכשהיא יונקת ובא לי לנוח- אני מקריאה סיפור בהמשכים לילדים הגדולים יותר .
אתמול התווכחתי עם אמא שלי שאמרה לי שיש לי רק את התינוקת, בגלל שהיא כל היום עלי (במנשא). והוכחתי שלהפך, בדיוק כפי שאת אומרת.
חנוכה שמח ויויאן. נחמד לראות אותך.

אני התאהבתי בבתי השנייה ברגע שהיא יצאה מרחמי . אך התאהבות זו לא הורידה או הגדילה את אהבתי לבכורתי. איכשהו אין קשר בין השניים. ניתן לאהוב שתיים באופן שונה לחלוטין, מבלי שאהבה לאחת תגרע מהשנייה. הן לא באות אחת על חשבון השנייה.
למזלנו גם, תינוק שאך זה נולד לכאורה דורש המון תשומת לב, אבל בפועל אם הוא נמצא עליך במנשא כל הזמן ויונק כשהוא רוצה אז בעצם ההתעסקות איתו היא די מינימלית (ציצי, החלפת חיתול חזרה למנשא וחוזר חלילה). בעצם יש המון פנאי לילד הגדול, ופנאי להתרגל למצב החדש וגם להתאהב מחדש.
המצב נעשה מעט קשה יותר ככל שהתינוק גדל ונעשה יותר קומוניקטיבי וחמוד, אבל איכשהו השלב הזה מגיע אחרי מספר חודשים בשלב שבו גם ההורים וגם הבכור התרגלו קצת לנוכחות של התינוק החדש ולדינמיקה המשפחתית החדשה.
עוד משהו שמאוד עזר לנו בהתחלה (ובעצם גם היום) הוא קודם כל לקבל את העובדה שיש לנו שתי תינוקות בבית (עם בוא התינוק החדש הבכור לא התבגר בן לילה) ואף לומר זאת לבכור In so many words "יש לי שתי תינוקות, אחת גדולה ואחת קטנה" סתם לדוגמה. אני הרגשתי במידה מסוימת שבגלל שאני נותנת לבכורה להיות תינוקת עדיין (האמת היא שהיא הייתה תינוקת בת 20 חודשים !!!) זה מוריד ממנה נטל וגם נותן לה להרגיש שהתינוקת החדשה לא באה על חשבונה אלא בנוסף אליה.
והלב מתרחב ועם הזמן ההורמונים נרגעים ו...

אנא שתפו בניסיונכן:

ואחרי שנגמר האתגר של התרחבות הפירנאום... : משהו שמטריד רבות במהלך ההריון כשאנו אמהות לילד אחד: איך אמצא מקום בלב לילד נוסף, כשאני מאוהבת כל כך בראשונ/ה והוא בראש מעייני?

דיאנה קרת הנהדרת אמרה: לזה אל תדאגי. זהו תפקידו של התינוק למצוא את דרכו אל לבך - והאבולוציה כבר דאגה לכך שהם יידעו לעשות זאת, וביעילות רבה.

שכנה שלי אמרה: כן, אני זוכרת כמה הייתי מוטרדת מזה, והנה ברגע שנולד הילד (השני) – נולד לי גם עוד לב.

חברות נוספות אמרו: איכשהוא זה קורה. הלב מתרחב, ועם כל ילד נוסף הוא מתרחב עוד.

ומה עם הטלטלה ההורמונלית המטורפת שלאחר הלידה? ואיך מוצאים את נקודת האיזון על הרצף ששני קצותיו בלתי רצויים –
להמשיך להיות נתונים לחלוטין לראשון, ולהתעלם מהחדש,
להעביר את כל ההתגייסות לתינוק החדש, השברירי, הקסום, ולראות בראשון לפתע מין גודזילה ענקית ומעצבנת, תובעת תשומת לב ומפריעה לאם להתייחד עם התינוק?
חברה אחת (שבכורה כבר בן 11 ואחריו יש עוד 3) אמרה שאין מנוחה על זרי הדפנה בענין הזה – מוצאים איזשהוא אזור איזון אבל יש כל הזמן תזוזות.

ראו גם נולד לי אח חדש