על ידי מרוקאית_סכין* » 29 דצמבר 2007, 14:12
אני לא אקח כדורי הרגעה, אני לא חושבת שזה יפתור דברים ומי יודע מה זה עלול לגרום.
אני מעליבה לפעמים, אבל בעיקר עצבנית, אבל מודעת מספיק כדי לשלוט על עצמי, אם כי קשה לי להתגבר על אי הנעימות בלהיות איתי, אני חסרת מנוחה. אמא ישנה לא יודעת מה קורה סביבה.
אני לא חושבת שאני מתנהגת כמוה, היא היתה אשה אלימה ולא מודעת לכך ש
אסור להיות אלים. אני מתמודדת עם מצב קשה לי כרגע, אבל עד עכשיו בשנותי כאמא לא הייתי במצב כזה.
מה גרם לו עכשיו דווקא? לא ברור לי לגמרי, כבר התמודדתי עם מצבים לא פשוטים בעבר ואף פעם לא הגעתי למצב הזה.
אני יודעת שחלק מהבעיה שלי שאני דוחה זרה. דווקא עכשיו הפסקתי טיפול בן שלוש שנים, פשוט הייתי עצבנית מכדי ללכת. אני דוחה ידיים מושטות אלי כי באופן פרדוקסלי, ככל שנהיה לי יותר קשה קיים בי צורך מפגר להראות "עניינים כרגיל" ו"הכל בסדר".
אוהבת להראות שהכל אצלי מושלם ומתוקתק. אם אני שומעת משהו שמצטייר אצלי כביקורת ,פשוט מתפרקת. למשל חמי העיר שהעציצים אצלי תמיד לא מטופלים. חטפתי
התקפת עצבים בלב. הבן ה&*&^% נעדר כל כך הרבה בזמן שאני צריכה אותו, וכשהוא בא לבקר הוא מוצא לנכון להעיר על העציצים, כאילו הוא המורה של העציצים, לא עמדתי במבחן העציצים. הבנתם למה אני מתכוונת שאי ןלי תמיכה?
אם אני אתקשר להורים שלי אני שומעת מהם רק "לנו היו לול תרנגולות בחצר וקטפנו פירות מהעצים" כל מני סיפורים משנת תרפפו שבאו להמחיש כמה היה קשה להם בחיים וכמה אני צריכה לסתום. מה הייתי מאחלת לעצמי? אמא אמיתית או חברה קרובה(אשה, כנראה שאשה) שתדאג לי . שתלמד אותי דברים שאני לא יודעת ושתעודד אותי בימים קשים. שתזכיר לי לקחת תרופות ושתזכיר לי להרגע, שתאהב אותי .
יש לי חברות, אני נחשבת לאדם חברותי ביותר(מצחיק, לא?) אבל כל החברות שלי מטופלות בילדים קטנים בעצמן וממש אין להן פנאי להיכנס לאיזור האפל והמפחיד של נפשי השסועה. לא שיש לי כוח להסביר על ילדותי המדממת, כבר די משעמם, אבל מישהי שתקבל שכ, יש לי קטעים עקומים ופשוט להתקשר אלי , ובלי מילים לסדר איתי את הארון או לסדר במטבח יחד.
אני לא אקח כדורי הרגעה, אני לא חושבת שזה יפתור דברים ומי יודע מה זה עלול לגרום.
אני מעליבה לפעמים, אבל בעיקר עצבנית, אבל מודעת מספיק כדי לשלוט על עצמי, אם כי קשה לי להתגבר על אי הנעימות בלהיות איתי, אני חסרת מנוחה. אמא ישנה לא יודעת מה קורה סביבה.
אני לא חושבת שאני מתנהגת כמוה, היא היתה אשה אלימה ולא מודעת לכך ש[b]אסור[/b] להיות אלים. אני מתמודדת עם מצב קשה לי כרגע, אבל עד עכשיו בשנותי כאמא לא הייתי במצב כזה.
מה גרם לו עכשיו דווקא? לא ברור לי לגמרי, כבר התמודדתי עם מצבים לא פשוטים בעבר ואף פעם לא הגעתי למצב הזה.
אני יודעת שחלק מהבעיה שלי שאני דוחה זרה. דווקא עכשיו הפסקתי טיפול בן שלוש שנים, פשוט הייתי עצבנית מכדי ללכת. אני דוחה ידיים מושטות אלי כי באופן פרדוקסלי, ככל שנהיה לי יותר קשה קיים בי צורך מפגר להראות "עניינים כרגיל" ו"הכל בסדר".
אוהבת להראות שהכל אצלי מושלם ומתוקתק. אם אני שומעת משהו שמצטייר אצלי כביקורת ,פשוט מתפרקת. למשל חמי העיר שהעציצים אצלי תמיד לא מטופלים. חטפתי [po]התקפת עצבים[/po] בלב. הבן ה&*&^% נעדר כל כך הרבה בזמן שאני צריכה אותו, וכשהוא בא לבקר הוא מוצא לנכון להעיר על העציצים, כאילו הוא המורה של העציצים, לא עמדתי במבחן העציצים. הבנתם למה אני מתכוונת שאי ןלי תמיכה?
אם אני אתקשר להורים שלי אני שומעת מהם רק "לנו היו לול תרנגולות בחצר וקטפנו פירות מהעצים" כל מני סיפורים משנת תרפפו שבאו להמחיש כמה היה קשה להם בחיים וכמה אני צריכה לסתום. מה הייתי מאחלת לעצמי? אמא אמיתית או חברה קרובה(אשה, כנראה שאשה) שתדאג לי . שתלמד אותי דברים שאני לא יודעת ושתעודד אותי בימים קשים. שתזכיר לי לקחת תרופות ושתזכיר לי להרגע, שתאהב אותי .
יש לי חברות, אני נחשבת לאדם חברותי ביותר(מצחיק, לא?) אבל כל החברות שלי מטופלות בילדים קטנים בעצמן וממש אין להן פנאי להיכנס לאיזור האפל והמפחיד של נפשי השסועה. לא שיש לי כוח להסביר על ילדותי המדממת, כבר די משעמם, אבל מישהי שתקבל שכ, יש לי קטעים עקומים ופשוט להתקשר אלי , ובלי מילים לסדר איתי את הארון או לסדר במטבח יחד.