על ידי דליתוש_ב* » 20 ספטמבר 2007, 15:57
כן, נכון.
כדאי להקשיב לך יותר 
כלומר, אם בן אדם, בשביל להבין אותי, זקוק שאני אעביר את המסר רק ככה או רק בלי ככה או רק אם אני גם אומרת ורק כאשר אחרי ובקיצור יש המון הסתייגויות לאופן הבעת דעתי, מבחינתי זו עדות לחוסר מוכנותו לקבל כרגע את המסר
שלי ולא משנה איך אנסה לנסח ובכמה עדינות והכלה.
עדות זו חוזקה בשיחות בהן אנשים, בד"כ אישה אחת (כל פעם) מקשיבה לי בלי הסתייגויות ממני בכלל, גם כשאני נואמת בנחרצות מנשיות ליבי. עלו לה תהיות לגבי עצמה? העלתה, דיברנו, הבנו. היו לה הסתייגויות לגבי משפט או שניים או מילה? העלתה, דיברנו, הבנו. כנ"ל אני. פשוט וקל ומפרה ומצחיק לעיתים קרובות.
אלא שהדעות שלי הן לגבי נושאים מאוד עצובים וקשים וגדולים, אז הנושא עצוב וקשה וגדול וזה מעורר רוגז או קושי שמתבטא כרוגז. הדעות שלי מבטאות אינטרס מובהק שלבן אדם שמולי הנושא יפסיק להיות עצוב וקשה והנה מסתבר שלא הנושא עצוב אלא לדבר איתי עליו, זו
ה בעיה הכי דחופה ונוצר מצב בו לכאורה, בי, במילים שלי, טמון האיום ולא במצב עצמו. לכאורה יש להתגונן בתוקפנות מפני מסרי ולא מפני השלכות המצב.
רוב האנשים סביבי, להערכתי הסובייקטיבית, לא יוכלו לדבר איתי על דברים שמעניינים איתי, מבלי לחוות קושי עם עצם הדיבור על הנושא מהזוית שאני מתעניינת בו. הזוית, כואבת מידי, כרגע ועם כל הכבוד לי ויש לי כבוד, הזוית הזו כל-כך כואבת ומכריעה בהחלט לא בגללי, אני רק רוצה לדבר עליה
בלי להתמוטט או למוטט אחרים.
ובלי שיצופה ממני לקחת אחריות רגשית מלאה על בן/י/ת/ות שיחתי ושמהם יצופה לזרוק משפטים לאויר, לנחש את מחשבותי, להאשים אותי האשמות, לטעון טיעונים חסרי שחר מבלי צורך להרחיב ובסוף להאשים אותי שאני לא נעימה בשיחה, אני וכחנית ואם אני רוצה שהמסר שלי יעבור אולי כדאי ש
אני אתבגר או ארגע. כלומר, בלי שיצופה ממני להיות המבוגר האחראי היחיד והבלעדי בשיחה בה שאר המשתתפים זכאים רשאים להתבטא מתוך סערת רגשות ותחושת איום.
הטעות המרה שלי, היתה שחשבתי שאני מדברת עם אנשים מבוגרים ואחראים, אבל כשאני מדברת על הנושאים שמעניינים אותי, מסתבר שהחלק ששומע אותי הוא החלק של התינוק/ילד/מתבגר שבתוכו, או אולי, הנושאים האלו מעלים את דפוסי ההתגוננות מהילדות, בעוצמה רבה.
אבל אני לא מטפלת, לא פסיכולוגית, לא מנחת קבוצת תקשורת, לא נציגה ולא דוברת של אף אחד ושום דבר מלבדי.
נכון להיום אני מזהה מהר יותר, מתי השיחה עברה מהפסים הכלליים למקומות אחרים שאין לי חלק ודריסת רגל בהם ומיידית נוטשת כל "מסר" שאולי היה לי ונמצאת עם הבן אדם איפה שהוא. זה לא פותר את עניין חוסר העניין שלי בשיחה, אבל בהחלט מונע התרגזויות ויוצר אינטימיות נחמדת.
בכל מקרה, אלו שהתעניינו בי, כמו ש
יעלי לה ניסחה, אכן הצליחו להעמיק בתקשורת איתי מבלי שהדבר יגרום להם לתחושות שליליות כלפי באופן אישי ובטח לא כלפי דעותי.
הצליחו להבין שהתחושות השליליות לא נגרמות ממני, אני רק מדברת על נושאים באופן שמציף אותן אצלם, לטובת עיסוק מודע ואנושי יותר בהן, כדי להקל על המצב שאחראי להעלותן, לא כנגד האדם שמולי, אלא כנגד הנסיבות איתן הוא ואני מתמודדים.
זהו בינתיים @}
ומקפיצה הנה את השאלה ממקודם-
איפה את בעניין של לקרוא ספרים שעוסקים באנתרופולוגיה ואבולוציה? ומוסיפה- וספרים על אלוהים?
כן, נכון. [b]כדאי להקשיב לך יותר[/b] :-)
כלומר, אם בן אדם, בשביל להבין אותי, זקוק שאני אעביר את המסר רק ככה או רק בלי ככה או רק אם אני גם אומרת ורק כאשר אחרי ובקיצור יש המון הסתייגויות לאופן הבעת דעתי, מבחינתי זו עדות לחוסר מוכנותו לקבל כרגע את המסר [b]שלי[/b] ולא משנה איך אנסה לנסח ובכמה עדינות והכלה.
עדות זו חוזקה בשיחות בהן אנשים, בד"כ אישה אחת (כל פעם) מקשיבה לי בלי הסתייגויות ממני בכלל, גם כשאני נואמת בנחרצות מנשיות ליבי. עלו לה תהיות לגבי עצמה? העלתה, דיברנו, הבנו. היו לה הסתייגויות לגבי משפט או שניים או מילה? העלתה, דיברנו, הבנו. כנ"ל אני. פשוט וקל ומפרה ומצחיק לעיתים קרובות.
אלא שהדעות שלי הן לגבי נושאים מאוד עצובים וקשים וגדולים, אז הנושא עצוב וקשה וגדול וזה מעורר רוגז או קושי שמתבטא כרוגז. הדעות שלי מבטאות אינטרס מובהק שלבן אדם שמולי הנושא יפסיק להיות עצוב וקשה והנה מסתבר שלא הנושא עצוב אלא לדבר איתי עליו, זו [b]ה[/b] בעיה הכי דחופה ונוצר מצב בו לכאורה, בי, במילים שלי, טמון האיום ולא במצב עצמו. לכאורה יש להתגונן בתוקפנות מפני מסרי ולא מפני השלכות המצב.
רוב האנשים סביבי, להערכתי הסובייקטיבית, לא יוכלו לדבר איתי על דברים שמעניינים איתי, מבלי לחוות קושי עם עצם הדיבור על הנושא מהזוית שאני מתעניינת בו. הזוית, כואבת מידי, כרגע ועם כל הכבוד לי ויש לי כבוד, הזוית הזו כל-כך כואבת ומכריעה בהחלט לא בגללי, אני רק רוצה לדבר עליה :-) בלי להתמוטט או למוטט אחרים.
ובלי שיצופה ממני לקחת אחריות רגשית מלאה על בן/י/ת/ות שיחתי ושמהם יצופה לזרוק משפטים לאויר, לנחש את מחשבותי, להאשים אותי האשמות, לטעון טיעונים חסרי שחר מבלי צורך להרחיב ובסוף להאשים אותי שאני לא נעימה בשיחה, אני וכחנית ואם אני רוצה שהמסר שלי יעבור אולי כדאי ש [b]אני[/b] אתבגר או ארגע. כלומר, בלי שיצופה ממני להיות המבוגר האחראי היחיד והבלעדי בשיחה בה שאר המשתתפים זכאים רשאים להתבטא מתוך סערת רגשות ותחושת איום.
הטעות המרה שלי, היתה שחשבתי שאני מדברת עם אנשים מבוגרים ואחראים, אבל כשאני מדברת על הנושאים שמעניינים אותי, מסתבר שהחלק ששומע אותי הוא החלק של התינוק/ילד/מתבגר שבתוכו, או אולי, הנושאים האלו מעלים את דפוסי ההתגוננות מהילדות, בעוצמה רבה.
אבל אני לא מטפלת, לא פסיכולוגית, לא מנחת קבוצת תקשורת, לא נציגה ולא דוברת של אף אחד ושום דבר מלבדי.
נכון להיום אני מזהה מהר יותר, מתי השיחה עברה מהפסים הכלליים למקומות אחרים שאין לי חלק ודריסת רגל בהם ומיידית נוטשת כל "מסר" שאולי היה לי ונמצאת עם הבן אדם איפה שהוא. זה לא פותר את עניין חוסר העניין שלי בשיחה, אבל בהחלט מונע התרגזויות ויוצר אינטימיות נחמדת.
בכל מקרה, אלו שהתעניינו בי, כמו ש [po]יעלי לה[/po] ניסחה, אכן הצליחו להעמיק בתקשורת איתי מבלי שהדבר יגרום להם לתחושות שליליות כלפי באופן אישי ובטח לא כלפי דעותי.
הצליחו להבין שהתחושות השליליות לא נגרמות ממני, אני רק מדברת על נושאים באופן שמציף אותן אצלם, לטובת עיסוק מודע ואנושי יותר בהן, כדי להקל על המצב שאחראי להעלותן, לא כנגד האדם שמולי, אלא כנגד הנסיבות איתן הוא ואני מתמודדים.
זהו בינתיים @}
ומקפיצה הנה את השאלה ממקודם-
איפה את בעניין של לקרוא ספרים שעוסקים באנתרופולוגיה ואבולוציה? ומוסיפה- וספרים על אלוהים?