טוב...בהמשך לדיון הארוך שהתפתח בנושא פתיחת דף חדש - כן או לא... (בעמוד שפתחתי) אני רואה שאין שום הסכמה כרגע, ואני מעדיפה להתרחק מהאנרגיות השליליות שיש שם כמו שכתבה פלונית אלמונית, אז אני מעבירה לכאן את הדיון שהתחלתי שם.
מקווה שאין HARD FEELINGS. אשמח לשמוע תגובות...
תמיד קשה לי בסיטואציה חברתית. ת-מ-י-ד.
אני תמיד מודעת לעצמי,משתדלת נורא, ביישנית לפעמים, לעיתים מרגישה משעממת...לעיתים מרגישה מהממת. וגם כשמרגישה מהממת זה זמני ועובר לי...
אני מקנאה באנשים שיש להם חברים אמיתיים אבל תוהה, מה זה חבר אמיתי? כי אצלי, חוץ מאישי ובני משפחתי הקרובים וחברה אחת, אני לא מרגישה ממש באמת חופשייה עם אף אחד אחר.
תמיד יש לי מחשבות שרוצות בראש על - מה חושבים עלי? למה אמרתי את זה? איך היא רואה אותי? אולי אני צריכה יותר לחייך? אולי הייתי צריכה לומר משהו אחר? מה לומר עכשיו? מה שאני אומרת בכלל מעניין אותו/אותה? אני לא זורמת...אני לא מדברת מספיק...
טוב...אולי זה לא תמיד ככה, אבל לעיתים מספיק קרובות כדי שזה יטריד אותי...האמת...כבר שנים רבות.
_מדוע זה כל-כך איום, לשבת בשתיקה, בצד? מה מפחיד שם כל-כך, בסיטואציה כזו?
- האם ייתכן שגם מתוך השתיקה שלך תיווצר תחילתו של קשר, אולי אפילו כנה יותר? נעים יותר?
אולי כדאי, כתרגיל, לנסות ולראות פעם מה קורה כשאת פשוט יושבת לך בצד, שותקת ומתבוננת, מוצאת שלווה.
אולי תצליחי לגלות כמה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך? להתגבר על ה"איום" הזה, של פשוט
להיות, בלי שום מאמץ חברתי מעייף . מה את אומרת?_
מה שכתבת מתקשר אצלי להרבה סיטואציות, שבהן אני מרגישה מודעת לעצמי ולכל מילה שיוצאת לי מהפה, או אפילו לתנוחת הגוף, אני לא משוחררת ורגועה. אז בעצם, זה מאוד עוזר להתמודד כשאני נכנסת למצב אחר - אני משתחררת. אני משחררת שליטה, אני נותנת לעניינים לזרום כמו שהם ולא חושבת על כל מילה או מחווה שאני עושה ואז הכל יותר נעים לי. אני מוצאת שלווה
אז גם בסיטואציה שתארתי, שאני יושבת ומתאמצת לפטפט כדי לא להיות זו שיושבת בצד מבודדת, אז אם אני משתחררת, נושמת עמוק ופשוט נותנת לעצמי להיות אני, אז כנראה משהו במה שאני משדרת אומר - אני זה אני ואנשים מרגישים לידי יותר בנוח ונפתחים יותר, אני מאפשרת את זה.
אז לב-ים, תודה על שנתת לי כיוון לחשוב עליו, ואני בהחלט אנסה את זה.
וסיפורון עם תובנה
יש לבן שלי חבר מהגן, יש לו אמא חמודה שאני מחבבת, הילדים אוהבים לשחק ביחד ונפגשים הרבה.
באחת הפעמים הראשונות שהבאתי אותו לחבר הביתה, הגעתי עם ילדוני לשער של הבית (הבית פרטי), האמא פתחה את השער, ילדוני שלי נכנס, האמא סגרה את השער, חייכה או משהו כזה והסתובבה ונכנסה בחזרה הביתה עם 2 הילדים.
ברגע הראשון נעלבתי...
עבר לי בראש - למה היא לא הזמינה אותי להכנס? או לפחות נתנה לי צ'אנס להכנס, הייתי יכולה להכנס עם ילדוני ולהיות איתו קצת עד שיסתגל, ותוך כדי לפתח איזה שיחה...
חשבתי שהיא עשתה את זה כי היא לא רצתה אותי בפנים. שהיא רצתה לסלק אותי...לא במובן הקיצוני של המילה, ממש לסלק, אבל ככה...לחפף. כאילו - יאללה, אין לי כוח שהאמא הזאת (יעני אני) תכנס עכשיו...ואיזה מעליב...מה אני לא מספיק מעניינת אותך? אני לא מספיק אטרקטיבית בשבילך?
חשבתי על זה כל אותו אחה"צ...דיברתי על זה גם עם בעלי, והוא עזר לי קצת לעבד את המקרה...
לפתע נחתה עלי תובנה -היא לא מכירה אותי.
היא התנהגה ככה בגלל שהיא לא מכירה אותי.
היא לא חושבת שאני משעממת
היא לא חושבת שאני לא אטרקטיבית
היא לא מכירה אותי
אם היא תכיר אותי אז יש סיכוי שהיא תחשוב אחרת! (או שלא, אבל לפחות יש לי את ההזדמנות להוכיח לעצמי את זה)
היום, אחרי אין ספור מפגשים בין ילדוני לבן שלה, אנחנו באמת חברות. לא חברות נפש, אבל היא מאוד נחמדה אלי ואני נכנסת אליה הביתה בכל ביקור (והיא אלי) ואנחנו מפטפטות ומתעדכנות.
זה בהחלט היה שיעור בשבילי.
טוב...בהמשך לדיון הארוך שהתפתח בנושא פתיחת דף חדש - כן או לא... (בעמוד שפתחתי) אני רואה שאין שום הסכמה כרגע, ואני מעדיפה להתרחק מהאנרגיות השליליות שיש שם כמו שכתבה פלונית אלמונית, אז אני מעבירה לכאן את הדיון שהתחלתי שם.
מקווה שאין HARD FEELINGS. אשמח לשמוע תגובות...
תמיד קשה לי בסיטואציה חברתית. ת-מ-י-ד.
אני תמיד מודעת לעצמי,משתדלת נורא, ביישנית לפעמים, לעיתים מרגישה משעממת...לעיתים מרגישה מהממת. וגם כשמרגישה מהממת זה זמני ועובר לי...
אני מקנאה באנשים שיש להם חברים אמיתיים אבל תוהה, מה זה חבר אמיתי? כי אצלי, חוץ מאישי ובני משפחתי הקרובים וחברה אחת, אני לא מרגישה ממש באמת חופשייה עם אף אחד אחר.
תמיד יש לי מחשבות שרוצות בראש על - מה חושבים עלי? למה אמרתי את זה? איך היא רואה אותי? אולי אני צריכה יותר לחייך? אולי הייתי צריכה לומר משהו אחר? מה לומר עכשיו? מה שאני אומרת בכלל מעניין אותו/אותה? אני לא זורמת...אני לא מדברת מספיק...
טוב...אולי זה לא תמיד ככה, אבל לעיתים מספיק קרובות כדי שזה יטריד אותי...האמת...כבר שנים רבות.
_מדוע זה כל-כך איום, לשבת בשתיקה, בצד? מה מפחיד שם כל-כך, בסיטואציה כזו?
[list]
[*] האם ייתכן שגם מתוך השתיקה שלך תיווצר תחילתו של קשר, אולי אפילו כנה יותר? נעים יותר?
[/list]
אולי כדאי, כתרגיל, לנסות ולראות פעם מה קורה כשאת פשוט יושבת לך בצד, שותקת ומתבוננת, מוצאת שלווה.
אולי תצליחי לגלות כמה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך? להתגבר על ה"איום" הזה, של פשוט
להיות, בלי שום מאמץ חברתי מעייף . מה את אומרת?_
מה שכתבת מתקשר אצלי להרבה סיטואציות, שבהן אני מרגישה מודעת לעצמי ולכל מילה שיוצאת לי מהפה, או אפילו לתנוחת הגוף, אני לא משוחררת ורגועה. אז בעצם, זה מאוד עוזר להתמודד כשאני נכנסת למצב אחר - אני משתחררת. אני משחררת שליטה, אני נותנת לעניינים לזרום כמו שהם ולא חושבת על כל מילה או מחווה שאני עושה ואז הכל יותר נעים לי. אני מוצאת שלווה
אז גם בסיטואציה שתארתי, שאני יושבת ומתאמצת לפטפט כדי לא להיות זו שיושבת בצד מבודדת, אז אם אני משתחררת, נושמת עמוק ופשוט נותנת לעצמי להיות אני, אז כנראה משהו במה שאני משדרת אומר - אני זה אני ואנשים מרגישים לידי יותר בנוח ונפתחים יותר, אני מאפשרת את זה.
אז לב-ים, תודה על שנתת לי כיוון לחשוב עליו, ואני בהחלט אנסה את זה.
וסיפורון עם תובנה
יש לבן שלי חבר מהגן, יש לו אמא חמודה שאני מחבבת, הילדים אוהבים לשחק ביחד ונפגשים הרבה.
באחת הפעמים הראשונות שהבאתי אותו לחבר הביתה, הגעתי עם ילדוני לשער של הבית (הבית פרטי), האמא פתחה את השער, ילדוני שלי נכנס, האמא סגרה את השער, חייכה או משהו כזה והסתובבה ונכנסה בחזרה הביתה עם 2 הילדים.
ברגע הראשון נעלבתי...
עבר לי בראש - למה היא לא הזמינה אותי להכנס? או לפחות נתנה לי צ'אנס להכנס, הייתי יכולה להכנס עם ילדוני ולהיות איתו קצת עד שיסתגל, ותוך כדי לפתח איזה שיחה...
חשבתי שהיא עשתה את זה כי היא לא רצתה אותי בפנים. שהיא רצתה לסלק אותי...לא במובן הקיצוני של המילה, ממש לסלק, אבל ככה...לחפף. כאילו - יאללה, אין לי כוח שהאמא הזאת (יעני אני) תכנס עכשיו...ואיזה מעליב...מה אני לא מספיק מעניינת אותך? אני לא מספיק אטרקטיבית בשבילך?
חשבתי על זה כל אותו אחה"צ...דיברתי על זה גם עם בעלי, והוא עזר לי קצת לעבד את המקרה...
לפתע נחתה עלי תובנה -היא לא מכירה אותי.
היא התנהגה ככה בגלל שהיא לא מכירה אותי.
היא לא חושבת שאני משעממת
היא לא חושבת שאני לא אטרקטיבית
היא לא מכירה אותי
אם היא תכיר אותי אז יש סיכוי שהיא תחשוב אחרת! (או שלא, אבל לפחות יש לי את ההזדמנות להוכיח לעצמי את זה)
היום, אחרי אין ספור מפגשים בין ילדוני לבן שלה, אנחנו באמת חברות. לא חברות נפש, אבל היא מאוד נחמדה אלי ואני נכנסת אליה הביתה בכל ביקור (והיא אלי) ואנחנו מפטפטות ומתעדכנות.
זה בהחלט היה שיעור בשבילי.