טוב, אני שמחה לעדכן שהצלחתי לנהל שיחה נעימה עם אמא שלי ואפילו קיבלתי מחמאה! אחר כך דברתי עם אבא והוא סיפר לי דברים שהייתי צריכה לדעת כבר מזמן. הוא הבטיח שיעדכן יותר ואני מתכוונת להיות יותר בקשר כי הוא אמר מה שאור אמרה קודם. זה לא קשור אלי בכלל. זה מאוד עוזר לדעת שהיא לא כועסת עלי. אגב, אני בהחלט חושבת שהיא בדיכאון. בתור אישה שסובלת מכאבים כרוניים, אני יודעת טוב מאוד מה זה עושה למצב הרוח והלך המחשבה. רק מה, אף אחד לא טרח לעדכן אותי מה חומרת המצב.

ותיקה, תודה על התגובות שלך. זה מאוד עוזר. כמובן שחלק מהבעיה היא שאמא שלי לא מכילה אותי, כמו שאמרת. אבל אני מסוגלת להתגבר על זה. הבעיה העיקרית שלי הייתה התחושה שהיא כועסת/שונאת אותי.

[u]רק שלא ברור לי במה ההבנה הזו עוזרת לי, כי התחושה היא שעם השנים יכולת ההכלה שלי פשוט נשחקה.[/u]
כן, זה מובן לי. אולי יעזור אם תחשבי על זה שגם את תרצי הכלה והקשבה כשיכאב לך. זה צורך שקיים בכולנו ולאו דווקא בגיל מבוגר.
חלק מהאכזבה שאתן מבטאות כאן נובע מזה שהאמהות שלכן כבר לא מכילות אתכן. אני רוצה להזכיר את מה שהרבה אנשים נוטים להדחיק- בשלב מסוים הילדים צריכים להיות המטפלים/המקשיבים/המכילים של הוריהם. רק מי שמדחיק יופתע ויתאכזב.

פלוני אלמונית ותיקה - אני מבינה לגמרי את מה שאת אומרת. הלוואי שאמא שלי היתה בכיוון של לפתח את עצמה ולהקדיש לעצמה זמן ומשאבים, אבל לצערי היא אכן חולה, וככה אני זוכרת אותה ב-15 השנים האחרונות - מתארת לי מה כואב ואיפה, ומה מכביד עליה את היום. ואני מבינה את הקושי, את הכאב, את חוסר האונים מול שעון החול שאוזל, מול הילדים שרחוקים, ובכלל - הזיקנה שלא באה בטוב. רק שלא ברור לי במה ההבנה הזו עוזרת לי, כי התחושה היא שעם השנים יכולת ההכלה שלי פשוט נשחקה. כמה אפשר לחזור על עצמי כמו תקליט שבור "כן אמא, אני מבינה, זה קשה\כואב\מפחיד, במה אפשר לעזור לך?"... הלוואי שלפחות היתה משתכנעת ללכת לפסיכולוג כדי שתהיה עוד אוזן קשבת, כי אחרת אני מרגישה שאני היחידה בתפקיד הזה.

גם אני עם [po]פלונית אלמונית ותיקה[/po]
יכולה לשתף שגדלתי עם סבתא אלמנה שגם לא בקו הבריאות, והפנמתי מאוד את הערכים בבית: אמא שלי אף פעם לא הסכימה לכתוב פתק למורה בסגנון של ביתי לא למדה למבחן או לא הכינה שיעורי בית. מגיל צעיר ידעתי שאם הפתק שאני מבקשת קשור איכשהו לעזרה לסבתא, אני אקבל אותו בשמחה.
סבתא מאוד רחוק אז היו מידי הרבה הזדמנויות לנצל את ההטבה, אבל אני ממש חושבת שהפנמנו את הערך...

[u]היא רואה את סבתא שלה מתייחסת בכעס לא ראציונלי לאמא שלה ולא יודעת מה לעשות עם זה. כמו שמישהי כתבה, זה משפיע לרעה על ביתי.[/u]
אני מאמינה גדולה בסיפור הפנימי שלנו ובהשפעות של זה עלינו ועל הסביבה.
כשאמא שלי נפטרה, בתי היתה בסיום התיכון. אני הייתי הבת שדואגת לכל העניינים של הוריי ואמי היתה מתנהגת אלי די נורא. היות ובסיפור שסיפרתי לעצמי ולילדיי ההתנהגות נבעה ממצוקותיה וזה לא באמת קשור אלי (אני רק טריגר)- זה לא פגע ברגשותיהם החמים כלפיה. הם פשוט למדו להרגיש חמלה.
היום אני רואה איך הבת שלי מסוגלת להתמודד עם חברות בדיכאון בלי להפסיק להיות חברה שלהן ואני חושבת שזה גם קשור בחמלה שהתפתחה אצלה אז. אדם בדיכאון יכול להתנהג נורא כלפי סביבתו ובמיוחד כלפי אלה שהכי קרובים אליו. (אולי גם אמא שלך בדיכאון סמוי?)

[u]ויש נשים שמחלות כרוניות, ואחרות, מכאיבות או מציקות התפרצו אצלן והן מדוכדכות ודואבות[/u]

במקרה שלי אני חושבת שהנזק נגרם ממחלה והמצב החמיר מאוד בגלל כאבים כרוניים שאני מקווה שבקרוב יפתרו (היא הולכת לניתוח בקרוב).

אן ספק שאני צריכה לגייס יותר אמפטייה, אבל עכשיו גם ביתי נפגעת. היא רואה את סבתא שלה מתייחסת בכעס לא ראציונלי לאמא שלה ולא יודעת מה לעשות עם זה. כמו שמישהי כתבה, זה משפיע לרעה על ביתי.

גם אני במזדהות, אם כי יותר לגבי סבתא שלי האהובה, שהייתה לי ממש דמות אם.

[u]היא נכנסת לדברים של אחרים[/u]
בצורה בוטה ממש, היא חסרת סבלנות וטקט, והכי כואב לי לראות שזה גורם לילדים שלי להתרחק ממנה, והם לא זוכים לחוות אותה כמו שאני חוויתי.
כמה שלא אסביר להם, המקסימום שיקרה הוא שהם יהיו סבלניים, וזה משהו אחר.
מה שכן, כשאני מצליחה בעצמי לא לכעוס, זה מפנה יותר מקום לשים לב שיש עוד המון היבטים של אישיותה האהובה שכן קיימים, ועל כך אני מלאה בהכרת תודה.
אולי כי זו סבתא ולא אמא, קל לי יותר גם לשים מול מה שנדרש ממני היום כלפיה את כל מה שהיא עשתה עבורי שנים רבות מאוד.
עם אמא, אני חושבת שהיחסים נוטים להיות מורכבים יותר.


[po]פלוני אלמונית ותיקה[/po] , מאוד מעניין מה שאת כותבת.
ראיתי את התופעות האלה על אמא שלי ועל חמותי, אבל בשלב מוקדם יותר.
בחוויה שלי, להתמודד עם הצורך של אמא שאצטרך אותה (בתפקידה כאם, מעבר לרצון הכללי שתהיה נוכחת בחיי כאדם אהוב) היה מורכב יותר מגיוס אמפתיה וסבלנות, כי זה קצת מצריך להקטין את עצמך, כאילו רק למראית עין, אבל זה יכול לחלחל גם פנימה.

אני רוצה להגיד מילה בתור אישה שנושקת לגיל 60, כדי שאולי תבינו קצת יותר את אמא שלכן.
אישה שהילדים שלה עוזבים את הקן ופונים לדרכם, צריכה להתחיל לחשב מסלול מחדש. יש נשים שעוברות משבר גדול מעצם זה שהם כבר לא צריכים אותן כמטפלות/מייעצות/מדריכות והן נעשות לפעמים מרירות כלפי הילדים. אישה כזאת תפרח מחדש בכל פעם שהילדים שלה יצטרכו לה ובגלל זה
[u]לפני שבועיים שלושה עברתי תקופה מאוד קשה והיא שמעה את זה בקול שלי והייתה אמא שלי שוב, המקסימה והתגעגעתי. ועכשיו היא עוד פעם נעלמה ואני צריכה להתרגל מחדש...[/u]
נשים אחרות פנות לפיתוח עצמי במקום דאגה לילדים שכבר לא צריכים את זה בדרך כלל. אישה כזאת תתחיל (או תחזור) לפתח את קשרי החברות שלה, תפתח קריירה, תתנדב, תלך לחוגים, תיסע לטייל וכו'. לילדים של אישה כזאת נדמה לפעמים שאמא שלהם כבר לא מתעניינת בהם ושהם לא חשובים לה. אבל הם כן חשובים, פשוט הפוקוס הוא כבר לא עליהם אלא על עצמה וזה יכול "להעליב" צאצאים שהתרגלו שהם תמיד במקום הראשון אצלה.

ויש נשים שמחלות כרוניות, ואחרות, מכאיבות או מציקות התפרצו אצלן והן מדוכדכות ודואבות ויש כאלה שמדוכאות משעון החול שאוזל או מקנאות בבנות שלהן שחוות עכשיו גידול ילדים ויש כאלה שרוצות שעכשיו יתעניינו ויטפלו וידאג להן.
מה שקורה להן, יקרה גם לכן בבוא היום אז אני מציעה שבאמת [u]לגייס את כל מצבורי האמפתיה והסבלנות[/u] מצד אחד, ומצד שני- להתכונן בעצמכן לבאות.

אני גם מנסה להבין מתי זה קרה... באיזה שלב האישה שנתנה לי יד וטיילה איתי כתינוקת הפכה לזו שאין לי דבר איתה במשותף ואני משתדלת לגייס את כל מצבורי הטמפתיה והסבלנות כדי לאפשר לעצמי לתת לה ולו שמץ מהתמיכה שהיא צריכה, וכדי שהילדים שלי יוכלו גם להיות בקרבת סבתא...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בדרך כלל כשמגיעים בודקים של ביטוח לאומי ההורים במיטבם

כן, זה בדיוק מה שקורה. בעבר קראתי לזה דר' ג'קל ומיסטר הייד. את את פעם לא יודעת את מי תקבלי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני חווה זאת כעת עם אמא שלי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

גשם יקרה, שינויים קוגנטיביים לא מגיעים באופן חד וברור. הם מגיעים באופן מעורפל ומתעתע. דוגמא שאני אוהבת להמחיש איתה היא שזה לא גרף יורד אלא יותר כמו גל סינוס. ההורים יכולים להיות דמנטים, לא מתקשרים ופתאום צצה לה התבהרות מבלבלת.

הי פלוני, זה לא חייב לקרות להורייך. אני לא יודעת מה הסטסיטיקה אבל אבא שלי נחמד יותר ככל שמתבגר, אז זה מאוד אינדיבידואלי ולא גזרת גורל.

מה שכן, טוב להיות מודעים לאפשרות. אני לא הייתי, ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין מה קורה.

אוי... זה כל כך עצוב.
מעולם לא דמיינתי שזה יכול לקרות, וכנראה יקרה, לאמא שלי.
תודה ענקית, אור, על דבריך. מזל שקראתי אותם מבעוד מועד.
ותודה גם לך גשם על השיתוף ועל הדף.

תבורכי אור, איזה הודעה נעימה ומנחמת.

את כנראה צודקת ויש הרבה דברים שאני לא יודעת. התקשורת כל כך קשה ולא נעימה שאני רק מתקשרת פעם בשבוע (היא מתקשרת רק אם היא צריכה משהו). יש בטח הרבה דברים שאני לא יודעת. גם אבא שלי אותו דבר מבחינת תקשורת אבל הוא הרבה יותר רציונלי. זה מוזר כי הוא 9 שנים מבוגר יותר.

הבעיה הכי גדולה זה התעתוע. לפני שבועיים שלושה עברתי תקופה מאוד קשה והיא שמעה את זה בקול שלי והייתה אמא שלי שוב, המקסימה והתגעגעתי. ועכשיו היא עוד פעם נעלמה ואני צריכה להתרגל מחדש...

[u]מה שמוזר זה שהיא מתפקדת בכל המישורים ורק איתי יש את הבעיות[/u]
בבקשה אל תאמיני לזה. בבקשה.
זה נשמע לך הגיוני?
היא עוברת הידרדרות קוגניטיבית. זה ברור לי. יש להידרדרות הזו קשת רחבה של השלכות. בכל התחומים. אה? יכול להיות שבתחום אחד ההשלכות ניכרות בצורה כזו, ובתחום אחר - בצורה שאת לא חושבת עליה.
אני עדיין זוכרת שסבתא שלי טיגנה לנו חלה בשמח זית למאור ונאלצנו להשליך בלי שתראה כי הטעם היה בלתי נסבל. אני משארת שאם היית מדברת איתה באותו יום בטלפון, היא היתה מתפארת שהכינה ארוחת ערב לנכדות, ואז אולי היה עובר לך בראש: מה שמוזר זה שהיא מתפקדת בכל המישורים ורק איתי יש את הבעיות...
את מבינה אותי?
באמת, בבקשה, תשחררי את זה.
אין לזה שום קשר אליך. זה פזיולוגי, לצערנו, וגם... בלתי נשלט :-(

אישה יקרה שהכרתי, תפקדה מדהים בגיל נכבד. בשלב מאוד מתבגר היא נזקקה להתערבות רפואית. היא חששה מאוד להיכנס לבית חולים, ולא ידעה איך תצא משם. היא הביאה איתה תמונה שלה, מאירוע של הנכד: יפה, חגיגית, מאושרת, תלתה אותה מעל המיטה, וביקשה מהצוות הרפואי:
אני לא יודעת אילו מצבים אחווה כאן, איך אראה, כיצד אגיב, עם מה אתמודד.
אני מבקשת מיכם, כשתגשו למיטה, בבקשה, היישירו מבט לתמונה. זו אני. מכובדת. מתפקדת. מאושרת.

כן, אני יודעת, לרוב האנשים אין את המודעות והתבונה שהיו לה: הם לא שמים לב למה שעובר עליהם, הם לא מכירים בכך שנגרם סבל להם ולסובבים אותם, אבל לפעמים, אני חושבת, זו הזכות שלנו: לתלות תמונה יפה על לוח הלב, ואם צריך תזכורת גם כל הקיר. תמונה שמשפת בשבילנו, את הרגשות שאנחנו רוצים לשים בפוקוס, לזכור, לשמר.
ולהשתדל, להגיע לסיטואציה מתוך התמונה. להתנתק במעט מהמציאות, כפי שהיא, ולהגיב מהרגש האוטנתי שעולה בנו, מתוך התמונה.
לא, זה לא קל. זה ממש קשה.
והגעגוע צורב... @} @} @}

אני אגיד את זה בזהירות: את המענה לגעגוע תצטרכי להשביע במקום אחר. ואם אפשר, עדיף לפני שאת מגיעה לבקר אותם. אל תגיעי לבית ההורים מורעבת, כי המקרר, כרגע, בסיכוי סביר יהיה... ריק.
(אה, זו מטפורה, אבל לא רק. כל כך התרגלנו שמגיעים הביתה לאכול. זה קשה לשנות: לאכול לפני, ואם אפשר, להביא משהוא קטן להורים לטעום)

שולחת((-))

כן, ממש קשה לקבל את ההתדרדרות הקוגניטיבית והשינויים באישיות. לאחרונה קלטתי שהשינויים האלה קורים כבר מאז שביתי הייתה תינוקת אבל לאחרונה המצב מאוד החמיר. מה שמוזר זה שהיא מתפקדת בכל המישורים ורק איתי יש את הבעיות. אני מאוד משתדלת אבל לפני מחזור ומתמודדת עם דיכאון וחרדה, עבודה ונערה מתבגרת, קשה לי מאוד.

מתמודדת עם סיטואציה דומה עם אבא שלי. הוא תמיד היה מריר וכועס, אבל עכשיו גם הפך ללא רציונלי ולבלתי נסבל בצורה קיצונית.

תודה אלמונית, ברור שאת צודקת. אני אמשיך לנסות ולעשות כמיטב יכולתי.

חוזרת על המילים: שאר רוח, חסד.

אני מתגעגעת לאמא שלי...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שולחת לך ((-))
גם אני במתמודדים, מזויות שונות
יכולה להגיד לך שלהבנתי, יש לנו אחריות.
באמת.

זה לא קל ולא כיף, אבל יש לנו תפקיד.
בהקשר הזה, מישהי כתבה פה פעם, שהטיפול בקשישים הוא על טבעי, הוא מותר האדם, שאר רוח, חסד.
ממש כך.
האם זה עוזר לך, להתחבר למקום הזה?
לזכור שאת כאן, ברגע הזה, לא כילדה אצל אמה אלא כנציגת האנושות, בתפקיד רחימאי: לעזור, לשמח, להקל, על זוג הקשישים הללו, שהביאו הרבה טוב לעולם. ו...גם אותך.
מה את חושבת? מה את מרגישה מול הדברים הללו?

שוב, כמו שפתחתי, אין בי הרבה חכמה.
שולחת ((-)) והמון הבנה והכלה.
זה קשה.
באמת. @} @} @}

ניסיתי למצוא דף דומה אבל לא הצלחתי. אשמח אם קיים שיעבור לשם.

נשים יקרות, אני זקוקה לעזרה. אמא שלי הלכה והחליפה אותה אשה כועסת, מרירה חוסרת סבלנות. וזה בעיקר מכוון אלי. היא נכנסת לדברים של אחרים אבל משוכנעת שהם מפריעים לה לדבר. היא לא מקשיבה לאף אחד חוץ מלעצמה. אז החלטתי שאני לא לוקחת את זה אישי, למרות שזה מרגיש אישי מאוד אבל אני לא יודעת איך להתנהג. אני מכריחה את עצמי להתקשר ולבוא וסובלת מאוד ובפעמיים האחרונות זה נגמר רע (לפעמים אני כן מצליחה להעביר שיחה בשלום אבל זה הצליח לי רק בטלפון. אני אתאר את הפעם האחרונה: אני וביתי באנו להורי (שהיו בחול לכמה חודשים). הצלחנו להעביר כ20 דקות בשיחה נעימה ואז אבא שלי התחיל להגיד משהו ואמא שלי נכנסה לו לדברים. אבא שלי מחה והיא התחילה להתוכח איתו, אז אמרתי: אבל אמא, את נכנסת לו לדברים. היא קמה בכעס והלכה לסלון. עכשיו ברור לי שלא הייתי צריכה להגיד את זה אבל מאוד מאוד קשה לי עם השתלטונות שלה והיחס לאבא שלי. התוצאה היא שהאישה הזאת היא לא אמא שלי ואני לא רוצה להיות איתה בקשר. הדילמה היא שאמא שלי מדי פעם מופיעה לזמן קצר לפני שהיא נעלמת שוב וגם אני מרגישה חובה לגביה. אני ממש לא יודעת איך להתמודד ומה לעשות.