היה לי צורך לשפוך... לכל הורה יש חולשות וטעויות שהילדים משלמים עליהם בסוף. כל כך חשוב לתת לכל ילד תשומת לב ואהבה. אפילו אם זה רק 5דקות ביום - אבל ב5 דקות האלה באמת לראות את הילד וזה נותן הרבה יותר מאשר "זמן איכות " כשביד אחת את מדברת בטלפון וביד השניה מנדנדת על נדנדה...

וגם- אם זה לא בכפיה ולא מכאיב .. אז איך זה משפיע על הבת מבחינה נפשית, בהמשך חייה? בתור מתגברת היא לא הרגישה שיש לה הגנה וכמעט כל מי שרצה נגע בה ..היא לא ידעה שיש לה אפשרות להתנגד ולומר "אני לא רוצה" ומין עם גברים היה עניין מרכזי בחייה כי לא רק שהיא לא ידעה להגיד "לא" היא באופן תת מודע פיתתה גברים גם כאלה שממש לא מצאו חן בעיניה..

תודה תפוח אדמה בהחלט זה מה שצריך לעשות... אם אפשר אמשיך לשאול- אם האמא מאוד אוהבת את האח הבכור ומעדיפה להתעלם.. במשך שנים.. איך הבת אמורה להתייחס לאמא אחרי שנים של כעס מודחק?

לגמרי עוצרים את זה.
משוחחים עם הבכור על גבולות של מותר ואסור, לא רק עם האחות אלא בכלל עם ילדות קטנות, ודואגים שלא יהיו הזדמנויות שבהן הם לבד, וממשיכים לשים לב. אם זה מחמיר הייתי כנראה מתיעצת עם מרכז סיוע לנפגעות אונס, יש להן הרבה ידע בנושא, אולי דואגת לו לטיפול. הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדי שהיא לא תיפגע וכדי שהוא לא יפגע גם לא באחרות.

עוד שאלה- בתור הורים אם הייתם רואים את אחד הילדים(בגיל העשרה) מתלהב יותר מדי באחותו הקטנה ומלטף אותה ומתגרה ממנה מה הייתם עושים?

אני חושבת שהגבול עובר ברצון החופשי של שני הצדדים, וגם בזה שילד גדול יותר יכול להפעיל מניפולציות על ילד קטן יותר.
אני רואה שהילד הקטן שלי יותר מוותר על הרצונות שלו בשביל לשחק עם ילדים גדולים יותר (משחקים רגילים) ואני מניחה שזה יכול להיות ככה גם אם הילד הגדול מכניס למשחק אלמנטים מיניים. אני חושבת שילדים שעדיין לא התחילו להתפתח מינית לא ממש מבינים על המ כל העסק, ואז קל לנצל את חוסר ההבנה הזה.

מסכימה עם מה שכתבת "רוצה לעוף" ,עם זאת אשמח גם אם למישהו יש תובנות לגבי שאלת הגבול הנ"ל ויוכל לשתף. תודה. יום מקסים!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני ב"ה מעולם לא עברתי שום סוג של התעללות, ובכל זאת מטרידה גם אותי השאלה מה הגבול של משחקים של ילדים ב"לגעת אחד בשני " לבין "התעללות מינית"{{}}
אם מתאים לך, רחלי, כן לפתוח את הנושא כאן - גם אני צמאה לתשובות.

לדעתי בראש הדף כתבה מישהי שעברה טיפול, והיא ברורה לעצמה, והיתה לה דילמה מאוד ספציפית.
את, רחלי, נשמעת עם שאלה קריטית להבנתך את עצמך. זה לא המקום לשאול.
כלומר, אם את דוקא רוצה לשאול באינטרנט - זה בדיוק המקום.
אבל לכתחילה את צריכה מקום אינטימי שלך, לבירור התחושות, המחשבות, ההבנות שלך את מה שעברת. את זה עושים בין מטפל למטופל ולא עם כל העולם האינטרנטי.
לכי לטיפול!
בהצלחה.

בראש הדף אלמונית מאוד כותבת "התעלל בי מינית אבל לא בכפיה או באלימות" אני רוצה לדעת מה הגבול של משחקים של ילדים ב"לגעת אחד בשני " לבין "התעללות מינית" אני ממש צריכה עזרה בלהבין מה עברתי ואיך זה השפיע עלי

מישהי, תודה לך. מכיוון שהערת את הדף הזה אוסיף עוד עובדה חשובה שתבהיר מדוע זהו דף היסטורי: הסבתא המדוברת נפטרה בנובמבר האחרון. לא ציינתי מאותה סיבה, לא הרגשתי צורך להעיר את הדף ולהמשיך לחטט בנושא. אם יש למישהו מה להוסיף או התמודדות דומה לשלי הוא מוזמן להמשיך מכאן אך מבחינתי הנושא סגור כמו שכתבתי בעבר.

אלמונית מאד,
הצורה שבה התמודדת ואת מתמודדת עם קשיים, מדהימה.
לא מסכימה למחוק את הדף.
אפשר ללמוד ממך כ"כ הרבה..זה חשוב.

תודה לכולכן/ם קיבלתי המון תמיכה ונקודות למחשבה מהדף הזה. לדעתי הנושא סגור ואפשר לתייק אותו כ דף למחיקה

בליבי אני מאחלת לו (בתקווה שיש גלגול נשמות...) שבגלגול הבא יזכה לנשמה טובה
את מקסימה ומיוחדת שזה מה שאת מאחלת לו.
ונפלא שאת מבקרת את הסבתא, כעת שזה לא יכול לפגוע בך. מאוד יפה מצידך.

אלמונית כל הכבוד לך

ענבל, תודה! ההחלטה להשתתף בלוויה נבעה מהרצון לרפואה שלמה.

את אישה מדהימה עם יכולת ריפוי מופלאה.
התרגשתי. אין מילים

כן, זו שוב אני זו שפתחתי את הדף. נגמרה הדילמה. עד עכשיו באמת לא ביקרתי את הסבתא, אבל בימים האחרונים הסבא נפטר. בחרתי כן ללכת להלוויה שלו (אבל לא בכיתי...). בליבי אני מאחלת לו (בתקווה שיש גלגול נשמות...) שבגלגול הבא יזכה לנשמה טובה. את הסבתא אני מבקרת בגיחות קצרות לבדוק לשלומה ואיך היא מתמודדת עם מות בעלה. היא בסדר. מודעת למצב ולא נראית בדיכאון היא בהחלט כן מזהה אותי גם בלוויה בשיא התפרצות הרגשות היא זיהתה אותי ושאלה על הילדים. מבחינת הבריאות היא מטופלת יפה בבית האבות, אני מתכוונת לשמור על קשר ולבקר מידי פעם ולו רק כדי שהיא תרגיש שמישהו באמת מקשיב לה ולא מתייחס אליה כאל ילדה קטנה. נכון שזה לא הוגן שהבנים בקושי מבקרים וכמובן שאף נכד או נכדה לא מראים את הפרצוף שלהם. אני לא משווה את עצמי לאף אחד, עושה מה שנכון לי, לי זה עושה טוב.

אלמונית מאוד,
אילו כוחות נפש יש לך!
אני מצטרפת למסר לא ללכת לבקר בבית אבות אלא להתמקד בעובדה המופלאה שהצלחת להקים תא משפחתי חמים שטוב לך איתו.

אלמונית, נהדר! שמחתי לקרוא את מה שכתבת. אם כך, הדבר היחידי שמפריע הוא ה"לא נעים" שאת לא מבקרת את הסבתא. אז די, מספיק. כאן ועכשיו אנחנו בבאופן אומרים לך: אל תלכי לבקר את הסבתא. תקבלי את ההחלטה הזאת, תהיי שלמה איתה, וזהו. זאת לא האחריות שלך, את עכשיו צריכה לדאוג לעצמך ולמשפחה שלך. לא יעשה לילדים שלך טוב אם את לא תהיי במצב טוב, וזה מה שיקרה אם תלכי לבקר את סבתא שלך - גם אם במקרה לא תתקלי בסבא. ותחשבי גם שרוב הסיכויים שהיא לא תזהה אותך ואולי אחרי הביקור גם לא תזכור שהיית.
וכל פעם שיעלו לך ספקות, רגשות אשם וכו' - מיד תכתבי כאן ואנחנו נזכיר לך שאת עושה את הדבר הנכון!
שבת שלום ותשמרי על עצמך.

<המממ... ליוחננ ית יותר קל להגיד את זה למישהו אחר מאשר לעשות זאת בעצמה (-; אבל מאמינה בכל מה שכתבה כאן>

יוחננ ית
המצב לא באמת כך שאני יכולה להתקל בסבא. קודם כל אני עוברת ברמזור של הכביש שמוביל לבית האבות ואז כל יום אני רק נזכרת בסבתא. שנית, בית האבות לא ממש מאפשר לחוסים בו לצאת ללא השגחה, אלא אם כן הקשיש מאד מתוחכם ואז יצטרך להתגנב החוצה. הסבא אולי יודע שאני גרה באותה עיר אבל אין לו מושג באיזה רחוב ובטח שהוא אינו יודע שאני גרה כ"כ קרוב. וגם אם במקרה יתקל בי ברחוב הוא כבר לא יזהה אותי אחרי המון שנים שניתקתי קשר. החשש שלי להתקל בו קיים רק במקרה שאבקר אצל הסבתא ואז יקשר שזאת אני.

אלמונית, מזדהה עם הרבה ממה שכתבת (לא עברתי את מה שאת עברת, אבל בכל זאת).
זה בוודאי קשה לעבור יום יום ליד המקום שבו סבתא שלך גרה, ועכשיו גם סבא שלך. רציתי לשאול, האם תוכלי להתמודד עם זה לאורך זמן? האם זה מעיק עליך ביום יום עצם המעבר ליד המקום, לא רק בגלל רגשות האשם - הלא מוצדקים, כמובן - שאת לא מבקרת את סבתא שלך, אלא גם מהחשש שתתקלי בסבא? אני מקווה שאני לא מעלה נקודה שאת מעדיפה לא להתמודד איתה כרגע.

אופי שלי אני תמיד מנסה להיות בסדר עם כולם יוחננ ית, קלעת. זה בדיוק מה שאני, מנסה להיות בסדר עם כולם. וזה שמעל שנה לא ביקרתי סבתא מוזנחת בבית אבות לא נראה לי בסדר. בכל משפחה אחרת זה לא בסדר, בנסיבות שלי, אפשר להבין את זה. בינתיים אני דואגת לעצמי והכי קל זה לשקוע ביום-יום, בחיים העמוסים ולהגיד לעצמי שאין לי זמן.
העניין הוא שבית האבות ממש קרוב לבית שלי, לא שאני בחרתי לגור ליד אלא שבחרו אח"כ לאשפז את סבתי במקום הזה. ולכן כל פעם שאני עוברת ליד בדרך לעבודה זה יושב לי על המצפון.
בקשר להורים שמגדלים כפי שגידלו אותם, אני יכולה להסביר שיש הרבה שחושבים שאם קיבלו מידי פעם מכות והם יצאו בסדר גמור אז כנראה שזה עובד. במקרה שלי תמיד הרגשתי שמה שהיה בבית מאד לא בסדר. קינאתי אפילו בילדים שהכרתי שגדלו בפנימיה כי ראיתי את היחס שקיבלו מהמדריכים שלהם. התחתנתי צעירה כנראה מתוך הצורך להקים משפחה משלי שתהיה ממש אחרת, שהילדים שלי לא יפחדו ממני,לא יתביישו ממני ויוכלו לספר לי הכל. בחרתי בבעלי, אדם אוהב ופתוח כנראה גם מתוך הצורך הזה "להדבק" ממנו בתכונות האלה. תודה לך ולכולם. הדף הזה באמת עוזר לי להבין איזה מזל גדול יש לי, כמה אני מרוצה מחיי למרות מה שעברתי.

אלמונית מאד,
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לך כן לבקר את הסבתא, אבל לא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות אלא כי באופי שלי אני תמיד מנסה להיות בסדר עם כולם. גם כשזה בא על חשבוני. אז לך אני יכולה להגיד: אל תהיי בסדר עם סבתא שלך על חשבונך! הביקור ש אולי ישמח את הסבתא (אם היא בכלל תזהה אותך, שזה בכלל לא בטוח), יעלה לך ביוקר: החששות שלפני, החששות תוך כדי, ההתמודדות אם תפגשי אותו.
אז אל תלכי לבקר אותה. תשמרי על עצמך. תשימי את עצמך במקום הראשון. זה לא קל.

אי-אפשר להשוות בין מקרים של התעללות ולהגיד, זה פחות קשה / זה יותר קל. אבל שתדעי שיש לך מזל גדול (לא מצאתי מילה אחרת, אם כי "מזל" לא כל-כך מתאים כאן) שהמשפחה מאמינה לך ושבני משפחה אחרים הודו שגם להם זה קרה. אני מכירה מקרה מאוד קרוב שלא רק שלא האמינו למתלוננת, אלא שכל בני המשפחה ניתקו איתה קשר ("לא יכול להיות, כזה איש מקסים, היא פשוט לא שפויה"). אז מצד אחד, לא קל לחשוב שאמא שלך לא מנעה את ההתעללויות בך, אבל מצד שני לפחות היא לא מכחישה עכשיו שזה מה שקרה לך.

ובעניין ילדים שהתעללו בהם שהפכו להורים מתעללים בעצמם, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים מגדלים את הילדים שלהם כפי שגידלו אותם. אם הם חונכו במכות, הם גם יחנכו במכות. לא קל לעשות את זה אחרת, כי זה מה שמכירים. אז כל הכבוד לך שאת כן אמא שונה לגמרי ממה שאת הכרת

יש מחקר מפריך. יותר נכון - מחקרים.
הולכת לחפש. יקח יום-יומיים.

איך תסביר שרוב הפוגעים הם גברים, למרות שרוב הנפגעות הן נשים?

אין עם זה שום בעיה.
נניח שבממוצע, כל פוגע - פוגע בחמש בנות ושני בנים, ונניח שאחד משני בנים ואחת ממאה בנות שנפגעו - הופכים לפוגעים.
אז בכל דור רוב הפוגעים הם גברים, ורוב הנפגעות - נשים.
הסטטיסטיקה הזו, בלי נתונים נוספים, לא מאפשרת להכריע ב"תיאוריית הערפד".

---

אני מוכן לקבל את דברייך לגבי התיאוריה, למרות ששמעתי אותה גם כן ממישהי העוסקת בתחום קרוב.
רק כדי להבהיר: האם כשאת כותבת שהיא מופרכת - את מתכוונת שמבחינה הגיונית היא לא מסתדרת לך, או שיש מחקר אשר מעיד על אחוזון אחר?
אם כן אז מעניין אותי לדעת כמה מתוך המתעללים סבלו התעללות בילדותם.

אלמונית - לך אני שולחת חם ועוטף - שתקחי ממנו בדיוק במידה שמתאימה לך. הרגישות והדאגה שלך לבני משפחתך, גם אלה שפגעו בך, היא נכס שהתברכת בו. בעיניי חשוב להשקיע את משאבייך בקרובים ובאהובים. רק את יודעת למנות מי הם ועד כמה.

ולעודד
נדמה לי ששמונים אחוזים ממי שמתעלל מינית - היה קורבן בילדותו.
בהחלט נדמה. אני עובדת כבר מעל עשר שנים עם נשים שנפגעו מהתעללות מינית בילדות וחוקרת בתחום.
תאוריית "הערפד", לפיה מי שפוגע (מינית, מכה, מתעלל) היה בעצמו קורבן לאותה פגיעה בילדותו, מופרכת לחלוטין.
איך תסביר שרוב הפוגעים הם גברים, למרות שרוב הנפגעות הן נשים?

מחקרים בתחום (אחפש רפרנס אם זה חשוב לך) מראים שמה שקובע את הנטיה לתקוף ולהתעלל זה דברים כמו תפיסה פאטריארכלית היררכית של המשפחה (המחשבה שהבעל קובע יחיד וכולם צריכים לציית לו), נטיה לכוחנות, תחושה אישית של חולשה, צורך בשליטה, דוגמה של דמויות גבריות אחרות במשפחה, קושי באינטימיות, ומאפיינים כמו עקשנות, מרוכזות-בעצמי (אגוצנטריות), חוסר יכולת לאמפטיה ואנטי-סוציאליות. וזה בלי לספור את הסאדיסטים.

תני לעצמך שיחרור מתפקיד האומנת של סבתא באמת אני חושבת ששנה או יותר לא ביקרתי אותה. חייבת להודות שבאיזשהו מקום אני חשה הקלה שבעלה הצטרף גם הוא לבית אבות. היא לא לבד. עוד משהו שהרגשתי: רחמים , כן הצלחתי להרגיש רחמים כלפי הסבא. קרה לו משהו נורא לפני שהגיע לבית האבות: יום אחד הוא נפל על הרצפה, כמה מטרים מן המקרר. הוא צעק לעזרה אך מכיוון שחי לבדו אף אחד לא שמע. אחד מבניו שמתקשר מידי פעם לבדוק אם הוא חי, ניסה להתקשר כמה פעמים וכשלא היתה תשובה הגיע לבדוק מה קרה. הוא נמצא במצב קשה כיומיים-שלושה שכב שם בלי אוכל, מים, בלי יכולת להתפנות בצורה אנושית. כששמעתי את זה הזדעזעתי ואמרתי לקרובי שגם אחרי מה שעשה לאף אחד לא מגיע עונש כזה.

אלמונית,
ממש לא.
את יכולה לסלוח לה. זה גם יעזור לך. אך את צריכה (במובן הרך של "צריכה") להיות משוחררת ממחוייבות לה, אם זה כואב לך במקום הזה.
תני לעצמך חנינה. תני לעצמך שיחרור מתפקיד האומנת של סבתא. אף אחד מלבדך לא יכול לשחרר אותך.
אולי אחרי שתשתחררי מהחובה לבקר את סבתא תוכלי לעשות זאת מתוך תחושת חופש. ויותר מזה, מתוך אותה תחושת חופש תוכלי לבחור שלא לעשות את זה.

עכשיו שהלכתי קצת לחשוב על זה נדמה לי שאתם כועסים יותר על הסבתא ששתקה מאשר על הסבא שפשע. ומה באשר לאמא שהפקירה את בתה? מדוע לכולם אני צריכה לסלוח, רק לא לסבתא שעברה גם היא ילדות קשה מאד וחיים ממש לא קלים.

בוודאי אחראי למעשיו. בוודאי שפוי.
אבל חולה.
לא כל אחד שהתעללו בו מתעלל. אין חובה להפוך למתעלל בגלל זה.
אבל אם את מסתכלת על מתעלל שכבר קיים, ורוצה לנקות מהגוף שלך כל פחד וכל רעל אחר שקשור אליו - אז עדיף לראות בו אדם חולה.
ואילו באמת היית לגמרי "נקיה" מכל זה - לא היה איכפת לך להתקל בו או לא להתקל בו בבית האבות. אילו היית נקיה לחלוטין ונתקלת בו שם - לא היית מרגישה שום דבר חוץ מחמלה על האיש החולה הזה. ואולי צער על הילדה הקטנה שהיית.

(אני לא אומרת שאת צריכה להיתקל בו, זו רק דוגמא כדי להבהיר למה כדאי לך לראות בו אדם חולה).

וגם אני מרגישה, שתחושת החובה שלך לבקר את הסבתא אינה במקום. אני חושבת שאת יותר חשובה ממנה. את היית בעקיפין קורבן שלה, גם כן.
היא בחרה בסבא שלך כל השנים. על חשבון ילדיה. על חשבון נכדיה.
וזה מה שיש לה עכשיו: הוא איתה בבית האבות, ואף אחד אחר לא.

לפיכך אני אמורה להתעלל בילדים שלי? אני כמעט בטוחה שהוא עבר התעללות בילדותו הוא אדם חולה נכון אבל אין זאת אומרת שאינו אחראי למעשיו. הוא מספיק שפוי כדי להכחיש הכל כשמתעמתים איתו.

אלמונית,
אני מתנצל אם אני כותב קצת מבולבל.
אני מרגיש איכשהו שמה שאורית ובאותה סירה כתבו לא קיבל מספיק משקל, ואני רוצה להמשיך באותו כיוון (למרות שהן לא באותה הדעה).

לגבי מה שאורית אומרת, אני נכנס רגע לסגנון של חבר טוב שלי, ומדבר אלייך מפיו:
_כמובן שאת אחראית לסבתא שלך. הרי אם לא את - אז מי. מה, הילדים שלה צריכים לדאוג לה כמו הנכדה שלה? או אפילו חצי מזה? מה פתאום?!
שלא לדבר על נכדים אחרים. איזה מין קישקוש זה, הם זכרים ואת נקבה, וברור שאת זו שצריכה לדאוג לה. את גם צריכה לדאוג לזה שהיא תרגיש טוב.
בפרט שאף אחד אחר לא בא לבקר אותה!
וזה שהיא לא חשפה את בעלה ולא מנעה את ההתעללות בך זה רק עושה אותה יותר מסכנה וראויה לטיפול. מה, לא?_

---

לגבי מה שבאותה סירה אומרת, ששמעתי מאשה חכמה אשר עוסקת בתחום קרוב: גם אם אי אפשר לסלוח, יכול להיות שאפשר לנקות את השטח.
אני יודע שאת לא מאמינה בזה, אבל תנסי לחשוב על זה כך:

גם אם אין סליחה, יש מקום של אדם חולה.

נניח שהיית מגלה עכשיו שהוא סבל מהתעללות מינית בילדותו. אחרי הכל, נדמה לי ששמונים אחוזים ממי שמתעלל מינית - היה קורבן בילדותו. זה אולי לא היה מביא אותך למחול לו, אבל אולי זה היה מכניס את כל הסיפור למסגרת אחרת, ומקנה לו משמעות אחרת? המשמעות שמי שהתעלל בך הוא ילד פגוע בגוף של מבוגר פוגע?
לפעמים שיחה אחת, שבה מתבררת הילדות של המתעלל, יכולה להקנות לדברים משמעות חדשה.

. אפשר לסלוח, לא צריך שום דבר.

לא מקובל עלי שעל כל דבר צריך לסלוח . לא כל מי שעבר התעללות חייב להתעלל גם. לא כל ילד מוכה חייב להיות אב מכה.

עם השנים הבנתי שזאת היתה טעות נוראית שנבעה מנסיבות חייו הקשות, הצלחתי לסלוח. זה לא קורבני, זו עוצמה.

הבהרתי כבר בהתחלה שמזמן אני לא מרגישה כמו קורבן. היו שנים שהייתי שקועה בעצמי ובבעיותי ופתרתי אותם. אני פנויה לתת אהבה למשפחתי המצומצמת, המורחבת ולכל מי שמספיק קרוב אלי.

דווקא לא כיוונתי לחיפוש ולסימון אשמים.
בעיקר היה לי חשוב להעיר ולהאיר את שבבי הקורבניוּת.
קראתי אותך והיה בא לי להגיד לך - צאי מזה, למה את עושה את זה לעצמך, ממה את מתייסרת, תחיי את החיים שלך בשקט- מגיע לך.
@}

בסיפור הנורא הזה אין סוף לדמויות שאפשר להאשים. יותר מידי אנשים שתקו. הסבתא עד שהגיעה לבית האבות ושכבה שם לבד אחרי שהוא התעלל גם בה, סגר אותה מחוץ לבית, לא הרגשתי צורך לראות אותה. רק כל פעם שנולד לי ילד והייתי צריכה להזמין לברית הודעתי לאמי שסבתא מוזמנת אם היא רוצה לבוא. כמובן שלבד היא לא באה. יכולתי בקלות גם להאשים את אמא שלי ולהתנתק ממנה נכון? איך אמא שעברה התעללות בילדותה מסוגלת להשאיר את הבת שלה אצל אותו הנבלה? היא קודם כל התנצלה בפני שלא ידעה, שכילדה לא ראו עלי סימנים והתנהגתי כרגיל ואפילו לא סירבתי לבוא לביקורים אצל הסבא והסבתא. היא סיפרה שפשוט ההתעללות הנוראה מהילדות נמחקה לה מהזיכרון ולכן לא חשבה על זה ולא תארה לעצמה שגם בגיל מבוגר יהיה מסוגל להתעלל. אני החלטתי לשים גבול להאשמות. אני בטוחה שמה שאמי עברה גרוע ממה שאני עברתי, אבא צעיר שמתעלל בבתו זה רע יותר לנשמה מסבא זקן שמתעלל בנכדתו ותסלחי לי על ההשוואה הקרה והמזוויעה הזו. גם הקירבה המשפחתית וגם תדירות הפשעים הם לא באותה רמה. לכן אני לא יכולה לשפוט אותה, היא אשה קרה והיתה לי אמא קרה בילדותי- זה מה יש. החיים הם ארוכים (כך אני מתכננת) ויש הרבה הזדמנויות לשקם ולתקן אותם. כנראה בגלל זה התחתנתי צעירה מאד ולמזלי עם בעל אוהב וחם והצלחתי להגשים את חלומי, ללדת ילדים ולהיות להם לאמא כל כך אחרת ממה שאימי היתה לי.
ולא, אורית אני לא כועסת על מה שכתבת אני תמיד מקבלת ביקורת באהבה כל עוד זאת האמת שלך. ובינתיים אני לא מסכנת את נשמתי ולא מבקרת בבית האבות רק שהקירבה הגאוגרפית מעלה בי את המחשבות האלה.

אלמונית מאוד,
מראש אני מתנצלת אם הדברים ישמעו בוטים מידי. (תמחקי אם לא נראה לך)
רק רציתי להסב את תשומת לבך לפרטים שנקלטו בעיני מהסיפור שלך:

הרגשתי מן מחוייבות לבקר כי המשפחה הזאת קרה מאד
ואת, לקחת על עצמך את תפקיד ה גחלת ?! מחממת את הקפואים מקור? ובכל מחיר??!
לאימי עוד שני אחים אבל רק היא ביקרה אותה כפעם בשבוע
יהיה מעניין לשמוע למה האחים שלה בחרו לא לראות את אמא שלהם, זו שחיה כל השנים ליד הסבא החולני שבמשך שנים התעלל בילדות שלה, בנכדות שלה, בבני משפחה אחרים.....- האם יתכן שהיא ידעה משהו מכל זה ובחרה לשתוק?!
גם זה קורה לפעמים.
ההורים שלי עזבו את הארץ לכמה שנים לפחות ועכשיו אין מי שיבקר את סבתא שלי.
שוב אותה גחלת....גם אמא שלך כבר בחרה להתרחק. איך זה קורה? שאלת את עצמך? שאלת אותה? את בת יחידה? יש לך אחים ואחיות? למה הם לא מבקרים? גם הם פגועים מהסבא?

אני לא מוכנה לבוא לשם ולהתקל בו.
או. אז אל תבואי לשם, ואל תיתקלי בו! תשחררי, תשתחררי.....
משאריות ה"קורבניוּת" שעוד נותרו בך.
המשיכי לטפח את ה גחלת החמה והטובה שלך בתוך התא המשפחתי הקטן והנעים שבנית לך.
"שירתת" מספיק את המרחב הקר.

כואב לי עליה כי הבטחתי לה שלא אשכח אותה

ובאמת לא שכחת אותה. את רק לא יכולה לבקר אותה בגלל הנסיבות.

אולי לשלוח חבילה? אולי לכתוב מכתב ולבקש שיקריאו לה?

תודה. אתן בוודאי יודעות שהמחלקות בבית אבות מתחלקות ל: עצמאים, תשושים וסיעודיים. הסבא במחלקת העצמאים והסבתא במחלקת התשושים. מצבה משתנה מידי פעם ועד כמה שאני מבינה היא מדרדרת מבחינת חדות המחשבה. אם אתקשר אליה בטלפון, אני בספק אם היא תזהה אותי. יש סיכוי שגם תתקשה לזהות אותי אם אבוא לבקר אחרי שקרוב לשנה שלא באתי.
כואב לי עליה כי הבטחתי לה שלא אשכח אותה, אין לה שום יחסים חמים עם בניה והבת שלה (אמא שלי) בחו"ל וגם היא לא מצטיינת בחום אנושי. מה שכן יש לה זה את בעלה שבא לבקר אותה כמה פעמים ביום ובגלל זה אני לא יכולה לבקר.

אלמונית,

אם אפשר להציע - תקדישי לסבתא שלך זמן בטלפון.
זה לא כמו ביקור, אבל זה יהיה הרבה בשבילה.

כל הכבוד לך על היכולת להישאר מתפקדת עם עבר כזה (אולי נראה לך טרווליאלי אך הרבה אנשים "מתפרקים" עם הזמן בעקבות מקרים כאלה)
אני יכולה להבין את זה שאת לא מעוניינת לפגוש אותו, ובוודאי שאת צריכה לחשוב על עצמך,אך אולי אפשר לחשוב על פתרונות (אם את חושבת על זה, כנראה מציק לך שאינך מבקרת את סבתך) לחשוב מדוע את לא רוצה להיתקל בו בטעות (מפחדת? כועסת?) אולי לבוא עם עוד מישהו

אין עצות, רק מחזקת אותך.

קודם כל
אולי תוכלי לתאם את הביקור שלך בטלפון עם האחיות, כך שתיפגשי עם סבתך מחוץ לבית האבות ?

כמה כח עולה מהסיפור שלך. נשמע שאת במקום מאוד טוב עם עצמך וזה מחזק לשמוע זאת.

המחוייבות הראשונית והחשובה ביותר שלך היא לעצמך ולבריאותך הנפשית. עם כל הרצון להיות נכדה טובה לסבתא, הנטל הזה לא צריך להיות על כתפייך.

אני רוצה לספר לך עוד, שבמרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, ישנן קבוצות תמיכה של שורדות גילוי עריות. אלו קבוצות שאינן תחליף לטיפול על ידי איש מקצוע, אבל הן מסגרת תומכת ועוטפת של נשים נוספות שחוו וחוות חוויות דומות לשלך.

אם זה מעניין אותך עוד- חייגי 1202 למרכז הסיוע הקרוב אליך.

חיבוק גם ממני.
האם הסבתא מספיק בריאה כדי שיהיה אפשר לאסוף אותה מבית האבות ולשבת איתה בבית קפה או בגינה באיזור?

וואו, סיפור קשה. האם סבתך יודעת? האם היא ידעה בזמן שהדברים התרחשו?
לחברה שלי היה סיפור מאוד דומה עם סבא שלה, אבל לשמחתה הוא מת לפני כעשר שנים. אפילו לקבר שלו היא לא מסוגלת להגיע.
את אישה חזקה ואמיצה.
אני חושבת שבמקומך (אם כי קטונתי) לא הייתי יכולה ללכת, אז אני מבינה אותך.
קבלי חיזוק

אלמונית.
כל הכבוד על האומץ. מאד ברור למה את שומרת על אלמוניותך.
אני מקווה שהכתיבה כאן תעזור לך להבין ולהתמודד עם עברך בצורה הטובה ביותר.
קבלי פרח
@}

הסיפור שלי הוא כזה: סבא שלי התעלל בי מינית בין גיל 6.5 עד 10 בלי אלימות וכוח פיזי רק דאג שאשמור את הסוד. בגיל 10 כשהבנתי את המעשים המעוותים, שמתי לזה סוף. הבעיה היתה שהיחסים עם הורי לא אפשרו לי לספר את הסוד וגם עלו בראשי מחשבות נוראות מה יקרה לסבתא שלי אם זה יתגלה, היא תשאר לבד וכו'. את בעלי הכרתי בגיל 16 והוא יודע עלי הכל לפני הנישואין. רק בגיל 25 הבנתי את גודל המועקה על חיי שהיו עד עכשיו ברוכי טיפולים פסיכולוגיים (בשל הפרעות אכילה) והחלטתי לצאת מתפקיד "הקורבן" לא עוד פסיכולוגים שמחטטים בעברי ומוצאים בעיות שלא ידעתי שהן קיימות. הלכתי להילרית שעזרה לי לשקם את חיי המין ולהתייחס לעבר כאל חלום רחוק. עם ההורים שלי גם סגרתי חשבון באותה תקופה. סיפרתי קודם כל לאבא שלי והזהרתי אותו שיהיה מוכן לסיפורי זוועה מאמא שלי כי אם זה מה שהנכדה עברה, מי יודע מה הוא עשה לבת שלו. ולרוע המזל צדקתי ויותר מכך הוא פגע בעוד בני משפחה (משני המינים). אני מבקשת ממי שקורא כאן: אין צורך לרחם עלי. אני מאד חזקה. יש לי בעל אוהב וילדים ויחסים תקינים מאד איתם ובכלל לא מרגישה שנהרסו לי החיים. הסבא הזה מאד מבוגר ממש קשיש כבן 90 ולדעתי אין טעם לנבור בעבר ולתבוע אותו על פשעיו (וגם חוק ההתיישנות). מספיק לי שהוא יודע שכולם במשפחה יודעים. אבל מה? מאז שיצא הסוד, אני לא רוצה לראות אותו ואת ילדי הוא בכלל לא מכיר. הכל היה בסדר עד שסבתא שלי אושפזה בבית אבות בעיר מגורי והחלטתי שאותה אני לא מענישה וכך אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו באתי לבקר אותה ואפילו הבאתי לשם את הילדים הקטנים שלי שתכיר אותם ותזכה לקצת שמחה בחיים. הרגשתי מן מחוייבות לבקר כי המשפחה הזאת קרה מאד, לאימי עוד שני אחים אבל רק היא ביקרה אותה כפעם בשבוע. וכך היה בסדר עד שגם את הסבא אשפזו באותו בית אבות, אם כי במחלקה אחרת. מיד הפסקתי לבקר את הסבתא, התנחמתי שלפחות אמא שלי באה מידי פעם. אבל גם זה נפסק. ההורים שלי עזבו את הארץ לכמה שנים לפחות ועכשיו אין מי שיבקר את סבתא שלי. אני לא מוכנה לבוא לשם ולהתקל בו.