תודה על התגובות

מזווית קצת אחרת, בנוגע לגיל: כמה מהנשים היותר מעוררות השראה שאני מכירה התחילו את ההישגים הגדולים בחייהן כתפנית דרמטית בערך בגיל 40, או אחרי.
נראה לי שהחיפוש אחרי מה שמתאים לך כרגע לא נגמר לעולם, וחבל להשלים עם עבודה "בערך" רק בגלל שיקול הגיל.
(במיוחד בעולם ההיפר קפיטליסטי שבו אין דבר כזה עבודה עם קביעות, ואנשים מחליפים קריירה כמה פעמים בחיים. זה נורמלי).

מי שלא נותן מעצמו ומשקיע הרבה הוא לא יכול להיות פסיכולוג טוב לטעמי. וזה מה שקורה להרבה פסיכולוגים קליניים. הם לא רוצים לתת מעצמם כל כך הרבה, אז הם נותנים מעט ולכן הם פסיכולוגים לא טובים. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה

קבלי חיבוק גדול אני חושבת שההסתכלות הפנימית שלך נפלאה. את עוד צעירה, יש לך זמן לעשות בדיוק בדיוק את מה שאת רוצה לעשות בחיים. אם אני לא טועה תזונאית זה אומר כנראה עצמאית. זה נפלא, אבל צריכים להבין שאת נכנסת לשטח של שווק. לשווק את עצמך. זה יכול להיות תענוג וזה יכול להיות מאתגר, או שניהם. את יכולה ללמוד תואר כדי לקבל הכרה משמעותית, ואז להוסיף לזה כוונים הוליסטיים נוספים כמה שתרצי.

אני עושה חוג לאחר תואר באוניברסיטה הפתוחה - חוג לאחר תואר זה לבעלי תארים ראשונים, שרוצים לעשות תואר ראשון נוסף - זה מסלול מקוצר לתואר ראשון...

או רורה

זה מה שאני מנסה לעשות
לא הבנתי, את לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה? רוצה לעשות הסבה?

מצחיק. אני עורכת דין שהתחילה ללמוד פסיכולוגיה....
אני עושה חוג לאחר תואר - ואני בת 34, ככה שזה באמת לא שיקול.
עדיף בגיל 30 מאשר בגיל 50, בכל אופן.

לכי עם הלב שלך ועם מה שמרגיש לך אמיתי...

תודה לכל המגיבים אני מקווה שאוכל למצוא עבודה במשרה חלקית שתאפשר לי להתחיל ללמוד תזונה במקביל. זו התוכנית כרגע.. אשמח לשמוע עוד רעיונות ותגובות, אם למישהו יש מה להגיב

קוראת אני לא נרתעת מהשקעה נפשית או נתינה לאחרים, להפך. אבל בעיני בתחום הטיפולי יש השקעה נפשית ונתינה לאחרים שהיא מאד מאד משמעותית וגדולה, מי שמצליח בכך הוא פסיכולוג טוב. מי שלא נותן מעצמו ומשקיע הרבה הוא לא יכול להיות פסיכולוג טוב לטעמי. וזה מה שקורה להרבה פסיכולוגים קליניים. הם לא רוצים לתת מעצמם כל כך הרבה, אז הם נותנים מעט ולכן הם פסיכולוגים לא טובים. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה (זה מזכיר לי את תחום ההוראה, גם שם זה כך).

ר ו ת ה מעניין מה שסיפרת. ברור לי שיש תזונאיות שעובדות בתוך צוות, אולי בכל המוסדות הציבוריים. אבל יש את האפשרות להיות עצמאית שנראית לי יותר ריאלית מאשר בתחום שלי. המעורבות הרגשית שסיפרת עליה נראה לי שהיא מיוחדת לתחום של הפרעות אכילה. באופן כללי אני חושבת שייעוץ תזונתי טוב אם יכלול בתוכו אלמנטים של תמיכה נפשית. אין לי בעיה עם אלמנטיים כאלה בעבודה בכלל, אלא יותר כשהעבודה היא 100% טיפול נפשי. לכן גם אגב "ברחתי" לעבודה עם נפגעי ראש שהיא גם קצת רפואית כי לא רציתי תחום שהוא 100% פסיכולוגיה קלינית. אני מודעת לבעייתיות הסטאז' מבחינת תקופת המתנה (זה הרבה יותר גרוע בתחום שלי אגב...) אבל אם תזונה זה תחום שהרבה יותר מתאים לי, אני לא חושבת שזה צריך להיות שיקול.

חוץ מזה, אני יכולה להגיד שבאופן אישי נראה לי שהתחום של תזונה קלינית, כפי שהוא מתייחס לתזונה לפחות, ולא לחלק הריגשי, מוגבל לידע מאד צר, ומאד "קונבנציונלי".
אני מבינה לגמרי למה את מתכוונת. זו גם אחת ההתלבטויות שלי. אני תוהה אם זה לא קשור ליועצת עצמה. האם היא סופגת כל מה שאמרו לה בלימודים בלי מחשבה ביקורתית ועצמאית? האם היא בעצמה חושבת בצורה יותר הוליסטית? אני יודעת שתארים אקדמאיים פותחים הרבה דלתות ומפחדת ללמוד משהו אלטרנטיבי. יש בי גם הערכה למדע (אולי מוגזמת).

S-:

זה מסביר?

כן. במיוחד המישפט הזה שמסביר גם את הרתיעה שלך ממיקצועות טיפוליים באופן כללי.
אני לא חושבת שיש בי מה שדרוש כדי להיות פסיכולוגית טובה, כלומר את הרצון להשקיע נפשית כל כך הרבה מעצמי כדי לקדם את החיים הנפשיים של אנשים אחרים.

העיניין הוא שברוב הדברים הרציניים שלומדים כולל תזונה או אולי במיוחד תזונה נדרשת בעבודה השקעה נפשית וגם נתינה לאחרים.

התחלתי לאחרונה עבודה במרכז לטיפול בהפרעות אכילה, ויש בצוות תזונאיות קליניות
יכול להיות שזה ספציפי לתחום הזה, אבל ממה שאני רואה:
א. הן צריכות בהחלט להיות חלק מעבודת צוות, בהחלט לא פחות מאשר אנשי הצוות שנותנים פסיכותרפיה (שזה מה שאני עושה שם)
ב. הן בהחלט צריכות "להחזיק" את המטופלים, רגשית. יש אלמנט טיפולי מאד דומיננטי, העבודה שלהן בהחלט לא קלילה. שוב, יתכן שזה ספציפי לתחום.
מלבד זאת, הבנתי שהן צריכות לחכות מעל שנתיים בין הלימודים לסטאז', כי אין מקומות, ובינתיים הן לא יכולות לעבוד!

חוץ מזה, אני יכולה להגיד שבאופן אישי נראה לי שהתחום של תזונה קלינית, כפי שהוא מתייחס לתזונה לפחות, ולא לחלק הריגשי, מוגבל לידע מאד צר, ומאד "קונבנציונלי".
אין בכלל בכלל התיחסות להמון דברים, וההתייחסות היא די צרה, במובן של קלוריות וטבלאות.
אתן דוגמה- כשלי היתה סכרת הריון, הלכתי לתזונאית והרגשתי שקיבלתי ידע מאד מאד חלקי. בהמשך פניתי לנתורופט והתמונה שקיבלתי היתה הרבה יותר רחבה ומועילה, והרבה יותר שימושית לי.
אסביר למה אני מתכוונת-
התזונאית יעצה לי לאכול לחם קל וגבינה חצי אחוז, לדוגמה.
בעיני, זה בכלל לא אוכל, שלא לדבר על כל החומרים המשמרים ושאר הזבל שיש בזה, שזה ממש מזיק, על אף שמבחינת קלוריות וסוכרים זה כאילו מתאים לסכרת, אבל לזה אני מתכוונת שהראיה היא צרה.
הנתורופט דיבר איתי על שילובי מזון, עזר לי לבנות תפריט מאוכל אמיתי ולא כל מיני מוצרי דיאט, הוא נתן מזונות שמחזקים את הגוף באופן כללי והרגשתי שההסתכלות שלו הרבה יותר רחבה. הרבה יותר עזר לי.
מאז אני הרבה פחות תופסת מתזונה קלינית (ופעם רציתי גם ללמוד את זה, אפילו נרשמתי והתקבלתי לפני איזה 10 שנים, ובסוף לא הלכתי...)

אולי יעניין אותך לבדוק לימודי תזונה אינטגרטיבית. תגגלי את זה

אילה בשדה הדגן הבנת נכון את המקצוע שלי. אני סיימתי תאר שני אבל לא התחלתי סטאז'. ואמרת יפה - בתחום הזה צריך כוחות נפש ואופטימיות יתר, עוד משהו שאני לא חושבת שיש לי.

אם יש לך תוכנית עיסקית למקצוע שיש לך ביד,אם את יכולה לפתוח קליניקה עצמאית-למה לא?
כי אני לא חושבת שאהיה טובה בתחום, אני לא חושבת שמקצוע טיפולי מתאים לי ואני רוצה להיות טובה במה שאני עושה.

אנשים בריאים גם יכולים להנות מהמקצוע לך?לעשות כל מני יעוצים ולתת מענה להורים שלילדים/בני נוער שלהם יש בעיות לימודיות מסוימות
כן בהחלט. למשל כל החגיגה בשנים האחרונות על הפרעת קשב וריכוז. אפשר לעשות בתחום הרבה כסף כנראה, אבל אני לא מאמינה בזה. אני לא מאמינה שכל כך הרבה אנשים יש להם הפרעת קשב וריכוז ואני לא מאמינה שילדים מטבעם צריכים לשבת בכיתה על כסא למשך שעות. אז זו לא בעיית קשב וריכוז אלא יותר בעיה של חוסר התאמה בין טבע ילדים ובין מה שמצפים מהם היום. ואני גם לא מאמינה בלתת ריטלין לילדים, וזה הטיפול הקונבנציונאלי היום...

ללמוד לגבי אוכל ומה מתאים אישית לי עצמי- זה בכלל לא עינין שלשמו צריך ללמוד מקצוע.
אני צריכה שנות לימוד ותארים כדי לייעץ לאנשים תזונתית. כלומר כדי להפוך את התחביב למקצוע

לגבי מחקר, זו דרך שפתוחה בפני. פירסמתי אפילו מאמר בג'ורנל נחשב ויש אינספור הצעות דוקטורט. אבל זה לא מעניין אותי. זה גדול עלי, זה תחום מלחיץ מאד ולא קל ואני רוצה עבודה שקטה (עוד סיבה למה אני לא רוצה מקצוע טיפולי).

קוראת זו שאלה מעניינת (-: . כשהייתי בתיכון למדתי פסיכולוגיה וזה ריתק אותי. בתור תחום ידע, זה מאד עניין אותי, עד היום. הדימוי של פסיכולוגית קלינית בעיני היה מישהי שמקשיבה בעיקר, וחשבתי שזה מקצוע נפלא להקשיב לעולמות הפנימיים של אנשים בתור מקצוע. אבל עם השנים הבנתי את האחריות העצומה שיש בתפקיד הזה. כשביקרתי אצל פסיכולוגים גיליתי שרבים מהם ממשים את הדימוי שלי על פסיכולוג כלומר הם בעיקר הקשיבו. אבל הם לא עזרו לי, כי מעבר להקשבה צריך להציב מטרות בטיפול, צריך לעבוד על נושאים רגשיים בצורה סיסטמית מכוונת מטרה. המטפל צריך ממש לזכור מה המטופל אמר לו בפגישות הקודמות ולהמשיך את הפגישות באופן מובנה... אבל כל זה זו עבודה נורא קשה שהרבה פעמים פסיכולוגים לא עושים אותה. אני יכולה להיות פסיכולוגית כמו הפסיכולוגים שאני הלכתי אליהם כלומר פסיכולוגית לא טובה. אבל אני לא רוצה. מצד שני אני לא חושבת שיש בי מה שדרוש כדי להיות פסיכולוגית טובה, כלומר את הרצון להשקיע נפשית כל כך הרבה מעצמי כדי לקדם את החיים הנפשיים של אנשים אחרים.

במהלך התאר הראשון שלי הייתה לי בעקבות כך התפכחות לגבי התחום. אני אישית לא מאמינה גדולה בפסיכולוגיה קלינית ואם מישהו ירצה ייעוץ ממני לאן ללכת אם הוא רוצה עזרה, אני לא אמליץ לו על פסיכולוג קליני. ואני לא רוצה לעבוד בתחום שבו אני לא מאמינה (כאמור חלק מהעבודה במקצוע שלי מאד דומה לעבודה של פסיכולוג קליני). כך בעצם כבר מסיום התאר הראשון שלי היו לי ספקות גדולים בכיוון הזה, אבל השנים התקדמו מהר והייתי זקוקה למקצוע אז החלטתי ללמוד עוד שנתיים כדי להרוויח מקצוע ואז לחשוב על זה. לא לקחתי בחשבון שבעצם זה שש שנים לפחות כי יש גם סטאז'.
זה מסביר?

לא ממש הבנתי מה המקצוע שלמדת.מצטייר לי מצב : מקצוע מרתק ללמידה,שדורש עבודת צוות ,ושהעיסוק בו הוא עם אנשים פגועי מוח(זו בדרך כלל נכות מאוד קשה ונראה לי שצריך כוחות נפש ואיזו אופטימיות יתר כדי לשרוד ).ובעצם עדין לא סיימת את לימודיך, כי עוד יש לפניך סטז'.

הבנתי נכון?

• זה נורא מעצבן שמשלמים על סטאז',אבל ככה זה .

צריכה להיות שביתת סטודנטים בכל המקצועות המטפלים נגד העלבון הזה.אם כבר ,אז המוסדות שבהם עושים את הסטאז' היו צריכים לתת ללומדים תשלום או פריווילגיה כמו דיור ,נסיעות וארוחת צהרים.

אני דווקא מאוד אוהבת עבודת צוות.בכלל לא מושך אותי לעבוד לבד,בפרט כשמדובר בטיפול באנשים שהמצב שלהם מאוד מורכב .בפרט שאת צעירה מבחינה מקצועית ואולי גם צעירה בגיל ולעולם יש הרבה 'שטיקים וטריקים'.אנשים הם עינין מורכב מאוד וקשה להתמודד לגמרי לבד עם התפרציות רגשיות ,מניפולציות ושאר מהומות.אנשים זה הרבה יותר מורכב מאשר קרטיבים ופיצוחים.

מצד שני ,אם יש לך תוכנית עיסקית למקצוע שיש לך ביד,אם את יכולה לפתוח קליניקה עצמאית-למה לא?
אולי דווקא בקליניקה פרטית יבואו המטופלים במצבים של שיקום ודברים יותר קלילים מאשר במוסדות,יבואו אנשים שרק רוצים לשפר אצל עצמם משהו נקודתי .אנשים בריאים גם יכולים להנות מהמקצוע לך?לעשות כל מני יעוצים ולתת מענה להורים שלילדים/בני נוער שלהם יש בעיות לימודיות מסוימות -אם כן, אז בהחלט יש לזה עתיד כלכלי.

לא יודעת לגבי תזונה.נראה לי שללמוד לגבי אוכל ומה מתאים אישית לי עצמי- זה בכלל לא עינין שלשמו צריך ללמוד מקצוע.כל אחד צריך ללמוד על תזונה .אם את רוצה , את אפילו לא חייבת שנות לימוד אקדמאיות ותארים, תקראי בזמנך הפנוי.לא נראה לי שמבחינה תעסוקתית יש הרבה ביקוש לתזונאיות.

אולי מה שאת רוצה זה להיות חוקרת ובכלל לא מטפלת?כך שגם בתחום שלמדת וגם בתזונה -תוכלי לעשות חיל.תצטרכי לברר עם ראש החוג/מנחה מה עליך לעשות לשם כך.
שיהיה בהצלחה

אותי מעניין לשמוע מה קרה לחלום שלך. איך משהו שהיה חלום התגלה כלא מתאים (מעבר לזמן הרב שצריך להשקיע בלימודים)

CBT זה בתמצות לבחון את המחשבות שעוברות לך בראש למשל המחשבה "אני נכשלת בהכל" ולהראות בעצם שהם לא קשורות למציאות או סתם מוגזמות ע"י איתגור המחשבה וחיפוש אחר הוכחות במציאות. למשל במקרה הזה סביר להניח שאת לא באמת נכשלת בהכל ואת יכולה למצוא דברים שבהם הצלחת. אחרי שאת מתקנת את המחשבה והופכת אותה למציאותית יותר הרגשות שלך בהתאמה הופכים לפחות שליליים. בעיני המחשבות המוקצנות ולא כל כך קשורות למציאות נובעות מתוך איזה גרעין רגשי עמוק שמעוגן בעבר וזה שתתקני באופן טכני את המחשבות בכל פעם לא ישנה את העובדה שהגרעין שלך עצמו הוא חסר בטחון. כלומר השיטה בעיני רק מנסה לתקן את פני השטח. זו דעתי מתוך לימודי וניסיון אישי עם השיטה מהצד של המטפל והמטופל, כמובן שיש אנשים שיחשבו אחרת. מקווה שעזרתי, ואם לא הבנת משהו תשאלי ואשמח להסביר.

הדעה שלי לגבי CBT (טיפול קוגנטיבית התנהגותית למי שלא יודע) היא שזה לא באמת תופס את השורש של הבעיה.
תוכלי להרחיב קצת למה זה לא תופס את השורש של הבעיה לדעתך?
ואיך בדיוק השיטה הזו פועלת? תודה

לגבי CBT זו באמת אפשרות ופעם היא משכה אותי, אבל עם הזמן הדעה שלי לגבי CBT (טיפול קוגנטיבית התנהגותית למי שלא יודע) היא שזה לא באמת תופס את השורש של הבעיה. ומעבר לזה אני מרגישה שתרפיה באופן כללי זה לא בשבילי, כמטפלת. זה פשוט מילולי מידי.. תיאורטי מידי.. ואני בן אדם כנראה לא לגמרי לגמרי הומני

פלוני אלמונית את צודקת שזו אפשרות הגיונית למסתכל מבחוץ. אבל למען האמת אני מתה כבר לעבוד. זה פשוט שאני מרגישה שהמקצוע שלי הוא לא מקצוע אמיתי עם עשייה אלא מאד תיאורטי. חברה שלמדה איתי אמרה לי שהיא רוצה ללמוד רפואת שיניים, כי זה בדיוק ההפך ממה שלמדנו. רפואת שיניים זה מקצוע כזה תכלסי שרואים בו תוצאות ויש לו חוקים ברורים וגם לי יש משיכה לזה (לא לרפואת שיניים אלא למקצוע יותר תכלסי)

אני חוששת לכתוב את השם של המקצוע כדי שלא יעלו עלי מחיפוש בגוגל. אבל אני אכתוב שזו עבודה עם נפגעי ראש ואז בטח תביני לבד... תכלס חלק מהעבודה זו עבודה דומה לעבודה של פסיכולוגית קלינית והחלק השני זו העברת מבחנים קוגנטיביים

מנסיון של אחת שבמצב די דומה , אני טיפוס שדי אוהב ללמוד. למדתי תואר אחד במסלול די ארוך, ואז עשיתי הסבה שעכשיו אני בסופה ואני די מבינה שמה שאני אוהבת זה להיות באוניברסיטה וללמוד ולא להתמודד עם החיים וששום מקצוע כנראה לא יספק אותי. בקיצור, תחשבי על זה.............
ועוד משהו, אולי תכתבי בדיוק מה המקצוע שלך, אולי אפשר לחשוב על יישום יותר מוצק ועם תוכן. נניח CBT לצורך העניין.

יונת שרון תודה על הקישור בהחלט מעניין.

מקווה שמישהו עוד יגיב כאן

לא יודעת לגבי מקצוע, אבל נראה לי שאולי יעניין אותך לקרוא מהבלוג של פסיכיאטרית שכותבת על תזונה והשפעת על המוח והנפש: http://www.psychologytoday.com/blog/evo ... psychiatry

חשוב להוסיף שאני בתחילת שנות השלושים שלי וכמובן שזה גם שיקול, שאני כבר לא צעירונת

אשמח לשמוע את דעת קוראי האתר בהתלבטות גדולה שיש לי.

אני סיימתי לאחרונה ולאחר מסע מפרך, לימודים ארוכים בתחום שמשך אותי מאד מגיל צעיר והיה בעצם החלום שלי. לצורך הפשטות נקרא לתחום הזה "פסיכולוגיה קלינית" (זה משהו דומה). ספקות בתחום הזה היו לי כבר מהתאר הראשון שלי בגלל שהרגשתי שזה מין מקצוע בלתי אפשרי ושרק מעטים מסוגלים לעשות את זה טוב. היה לי קושי עם המעורפלות של התחום (זה לא מדעים מדויקים) אבל כבר סיימתי תאר ראשון בהצלחה מרובה וסך הכל הלימודים עצמם היו מרתקים ולכן המשכתי לתואר שני עם המחשבה שעדיף שקודם אני אשיג מקצוע ואז נחשוב מה הלאה.

עם הזמן מתברר לי כמה שהדרך עוד ארוכה למקצוע של ממש ועלי בעצם לעבור סטאז' של כמה שנים כדי שאוכל בעצם ממש לעבוד במקצוע. מעבר לכך הספקות לגבי התאמתי למקצוע גברו. אני בן אדם שמאד זקוק לעצמאות שלו ולעשות דברים בעצמו, כבר מגיל קטן טענתי שאני אהיה עצמאית גם אם זה להיות בעלת קיוסק זה עדיף מאשר להיות שכירה. גם בצבא קינאתי במשקית הת"ש שלנו שעבדה באופן עצמאי לעומתי שעבדתי ביחד עם אנשים אחרים במשרד משותף ותחת כותרת משותפת. במקצוע שרכשתי אותו העבודה היא עבודה בתוך צוות, ואני חוששת שזה יאמלל אותי.

יש לי מחשבות כבר הרבה זמן ללמוד משהו אחר ואם זה יהיה משהו אחר אז הגעתי למסקנה שזה יהיה מדעי התזונה, בגלל שאוכל להשיג מקצוע יחסית במהרה (ארבע מקסימום חמש שנים, מהר יחסית למקצועות אחרים כמו רפואה) בגלל שהעבודה שלי תהיה יותר עצמאית ולכן מתאימה יותר לאופי שלי ובגלל העניין המאד גדול שלי בתזונה. אני מודעת לבעייתיות בתחום שהשכר הוא הרבה יותר נמוך ממה שיכול להיות במקצוע הנוכחי שלי, ולבעייתיות של הסטאז' (צריך לעשות חצי שנה סטאז' ולשלם על זה 11,000 שקל) ואם אני לא טועה השוק מוצף (?). אני תוהה מהו הדבר הנכון לעשות ואם אני לא אתחרט על ההסבה.

המקצוע שיש לי כרגע (לא עבדתי בו) הוא מעניין סך הכל אבל אין לי תשוקה לגביו כמו שיש לי לגבי תזונה. וכאמור אני חוששת שא' לעבוד בצוות לא מתאים לי וב' מקצוע טיפולי לא מתאים לי, אני צריכה מקצוע שבו התוכן הוא יותר "מוצק", "עובדתי".

אשמח מאד לשמוע ממחשבותיכם, רעיונותיכם וכו'. חכמתכם היא רבה כפי שהתרשמתי מקריאה מרובה באתר הזה!