[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תודה לך בלבוסטע :)

גם אני מצטרפת לדבריה של שקטה.
מה שכן, את צעירה מאוד. בגילך הייתי נשארת איפה שטוב טרוטה אם הטוב מתעצם ומעמיק, אם אתם צומחים יחד לאורך כמה שנים או ההיפך.
ממש לא הייתי בודקת את הקשר ביחס למה שיכל להיות או לא להיות עם מישהו אחר דמיוני או לא.

אנינכןמאסייגהשכמיהה יכולה כן להתקיים בקשר גם בטוח ושליו. זה לא רק קשור לחוסר בטחון ומישהות לא מושג, זה קורה גם כשיש משיכה מאוד מאוד חזקה, מאוד. משיכה אגב זה כן משהו שיכול להשתנות עם השנים לכל מיני כיוונים. לגדול (כן כן בייחוד אצל נשים!) או לקטון. אי אפשר לדעת אם אצל אותו אחד ששבר את הלב היית מרגישה כמיהה כזו אחרי שנתיים למשל. זה קורה גם בנסיבות מאוד מיוחדות, כמו קשר מרוחק גיאוגרפית או בנסיבות שמתקיימת תחושת הצלה (אחרי אבל, מלחמה, אפילו יציאה מתקופה קשה ועוד).

בשמחה @}

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

ממש תודה על העצה, הייתה מאוד טובה :)

אני מצטרפת לכל מלה של שקטה.

היי פלונית,
קודם כל נשמע שיש לכם קשר טוב מאוד.
מניסיוני, עוצמת הרגש והכמיהה בקשר ממש לא מעידה על איכותו ועל הפוטנציאל שלו להפוך לקשר שילווה אותך בתקווה לכל החיים. למעשה, לעתים קרובות זה בדיוק ההיפך - עוצמת הרגש הגדולה והכמיהה הזו מופנית כלפי מי שנשאר לא מושג, לרוב זה אדם שלא באמת מעוניין בך ובתוך תוכך את מרגישה שהוא לא באמת "שם" אפילו אם אתם פיזית יחד. חוסר הביטחון הזה גורם לכמיהה ולעוצמה של רגש אבל זה לגמרי תעתוע. זה בעצם לא קשור לאדם עצמו ולאיכויות שלו כאדם אלא אך ורק ליחס שאת מקבלת ממנו ולחוסר הביטחון שזה גורם לך.
זה מאוד טבעי שבקשר שבו את מרגישה נאהבת, בטוחה, מובנת, ושהאנרגיות שלך לא מתבזבזות בו על ניסיון לפענח אם כן או לא הוא מעוניין בך, בקשר כזה אחרי ההתאהבות הראשונית (או אם לא הייתה התאהבות פרופר, אחרי כמה זמן) בדרך כלל יש פחות עוצמה רגשית מהסוג שתיארת פשוט בגלל שיש פחות דרמה, פחות ספקות ופחות פחד.
אני לא ממש יכולה להגיד לך אם בן הזוג שאת איתו כרגע טוב בשבילך או לא כי אני לא מכירה אתכם. אני רק יכולה להגיד ממרום שנותיי ונסיוני שאם את מחפשת מישהו לחיות לצידו ולהקים איתו משפחה אני ממש ממליצה לבחור במישהו שאת יכולה לסמוך עליו, שלא שובר לך את הלב כל שני וחמישי, ושיש לך איתו תקשורת טובה וחברות טובה ואת מקבלת ממנו יחס מכבד. זה הבסיס לקשר טוב ויציב.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי, אשמח למענה על התלבטות :)
אני בת 25 בזוגיות כמעט שנה עם בחור מקסים. הקשר לא התחיל מהתאהבות אלא מחיבור מאוד חזק וכימיה טובה, על פניו הכל בזוגיות מדהים, חברות טובה, צחוקים, הבנה, תקשורת טובה ופתיחות ואך רגישות והרעפת חום ואהבה וגם תמיכה. משום מה מרגיש לי שחסר לי שם משהו, חסרה לי הכמיהה אליו, הרצון להיות בזרועותיו הרבה.. אציין גם שאם אנחנו לא נפגשים כמה ימים אין לי געגוע מטורף אליו. בעברי התאהבתי בבחור ששבר לי את הלב, אבל עד היום אני לא שוכחת את תחושת הרגש העצומה שהיתה לי כלפיו. היום אני מרגישה שזה פשוט חסר לי, ומרגיש לי שזה דבר די בסיסי להיות בכמיהה לבן זוג. אוסיף ואומר שלבן זוג הנוכחי קיימת משיכה, אמנם הוא לא הטייפ קאסט שלי ואין משיכה מטורפת אך היא כן קיימת.
אשמח לעצות ❤️

בשמחה@}

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

פעם מישהו אמר לי ״למי שאין בעיות אמיתיות בחיים, נכנס לדיכאון המשועמם״, לא כל כך הסכמתי עם זה, אבל כנראה שבאמת יש אמת יחסית בדבריו.
תודה ששיתפת אותי! עזרת לי מאוד מאוד

_וזה שוב מוביל אותי לנקודה שאני פשוט צריכה לשנות גישה לחיים. דברים כאלה כבר קרו לי בעבר אפילו בילדות.
ודווקא בגלל שאת כותבת שאפילו לך קשה לייעץ כי זה דפוס שחוזר (ואצלי גם קרה בעבר אז כנראה שיחזור בעתיד) ולכן שוב זה מוביל אותי לתובנה שאני צריכה לשנות גישה, אולי גישה לחיים ולא רק לזוגיות_

אז סביר שזה באמת העניין. אני חייבת גם לומר שזה לדעתי תלוי מצב בחיים. יכולה להעיד על עצמי שאחרי שנולד לי ילד הפוקוס עבר לגמרי אליו והמחשבות האלה נשכחו וכבר לא מציקות לי. כל עוד שהפוקוס היה עלי הסתבכתי עם עצמי בכל מיני תהיות וחרדות, לא רק בקשר לזוגיות.
אם יש לך זוגיות עם גבר אוהב ומכבד ואת כן רואה את עצמך מתחתנת בטווח של שנה-שנתיים בערך, נשמע שכדאי לשמור על זה.

[u]גיל 25 הוא באמת מאוד מוקדם בעבור התחייבות חיים.[/u]
אני ממש לא מסכימה. אם זה האדם המתאים - אז הוא מתאים. אני הכרתי את בעלי בגיל 23. אחרי שנה וחצי התחתנו. אחרי עוד שנה וחצי נולד בננו הבכור. אנחנו נשואים 35 (!) שנה, הוא אהבת חיי, החבר הכי טוב שלי, וגם עכשיו כאשר רוב ילדינו כבר מבוגרים יותר מהגיל שבו התחתנו, אנחנו נהנים ביותר אחד מהשני.
כך שאם טוב לכם יחד, את מעריכה ואוהבת אותו, הוא מכבד אותך, אוהב אותך וטוב לכם יחד - את ממש לא צעירה מידי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

קודם כל תודה רבה 🙏🏼 כיף לדעת און ליין ולא דרך כתבות שיש אנשים שעברו את אותן תחושות. מרגיע כי זה נותן לתחושות שלי פן נורמאלי.
אני אכן רוצה להתחתן בשנתיים הקרובות, אולי לא להביא ילדים בשנתיים הקרובות אבל זה כי אני ובן זוגי עדיין נהנים לבלות. יש לי תכונה כזאת שאני תמיד רוצה את מה שאין לי, תמיד מחכה למשהו ולא חייה את היום, את הרגע. וזה משהו שאני מאוד רוצה לעבוד עליו, לעבור מן תהליך תודעתי של להעריך את מה שיש לי (לא רק בפן הזוגי). כי כשאני שואלת את עצמי את כל השאלות כמו ״מה מפריע לי בו״ או ״האם אני רואה אותו כבעלי לעתיד״ או ״ האם הוא יתמוך בי ויהיה בעל טוב?״ או ״האם כיף לנו ביחד כשאנחנו מדברים/ צוחקים/ יוצאים״? התשובות האלה תמיד מקבלות כן. וזה שוב מוביל אותי לנקודה שאני פשוט צריכה לשנות גישה לחיים. דברים כאלה כבר קרו לי בעבר אפילו בילדות.
ודווקא בגלל שאת כותבת שאפילו לך קשה לייעץ כי זה דפוס שחוזר (ואצלי גם קרה בעבר אז כנראה שיחזור בעתיד) ולכן שוב זה מוביל אותי לתובנה שאני צריכה לשנות גישה, אולי גישה לחיים ולא רק לזוגיות

אולי גם יעזור לך לשאול את עצמך, בלי קשר לגבר הזה ספציפית, מה את רוצה בחיים שלך כרגע. האם את מרגישה מוכנה להתחתן ולהביא ילדים בשנה-שנתיים הקרובות? או שממש לא? אם הרצון לעוד התנסויות וחיים של רווקה כרגע מאוד חזק אצלך לפעמים קשה להתגבר על זה ואולי זה שלב שאת צריכה לעבור בדרך למערכת יחסים יותר בוגרת.

היי שוב, מצד אחד אני מבינה את הגישה של קוראת ומסכימה איתה חלקית. זה נכון שאת צעירה ויהיה חבל ש"תתמסדי" ותחיי עם תחושת החמצה. מצד שני אני מאוד מאוד מכירה את הבילבולים והחיבוטים האלה שגורמים לחרדה ממש וחוויתי אותם בכל מערכת יחסים, בכל גיל. כך שפשוט מאוד קשה לפעמים לדעת מה כאן נכון וזה בדיוק שורש העניין והחרדה, שאת לא יודעת אם יש לך סיבה אמיתית להטיל ספק במערכת היחסים הזו או שזה פשוט דפוס שיחזור אצלך גם עם הגבר הבא והבא אחריו.
קשה לי לייעץ לך לגבי זה כאן והאמת שגם אם הייתי מכירה אותך בחיים האמיתיים היה לי קשה. פשוט כי זה נושא מורכב ומתעתע וגם לגבי עצמי היה לי מאוד קשה לעשות בזה סדר. לפעמים גם שני הדברים מתקיימים בו זמנית - יכול להיות לך דפוס כזה ובו זמנית את גם באמת רוצה התנסויות אחרות.
מצטערת שאני לא יכולה לעזור יותר, אני מבינה שאת לא ממש יכולה ללכת לטיפול כרגע אבל זה בכל זאת משהו שהייתי שוקלת. ייתכן שאחרי כמה מפגשים בלבד תצאי עם תובנות חדשות.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני מרגישה שהבעיה היא בי, הבעיה היא בנקודת מבט שלי לחיים שמאוד מסבכת אותי, גם בעבר חוויתי מיקרים דומים אך תמיד בחרתי להרים ידיים. הפעם אני מחליטה להתמודד ולקחת את זה בתור שיעור לחיים, לעשות עבודה מורכבת ותודעתית עם עצמי כדי להתגבר על התחושה הבלתי רצויה הזאת. כפי שכבר כתבתי: זה כמו שד שנכנס לתוכי ולאחר שאני נרגעת אני לא מבינה איך חשבתי על דברים כאלו בכלל.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מה זאת אומרת להשאר יחד בלי התחייבות?
אני לא רוצה לאבד אותו, בשום מחיר, זה יהיה מעשה שאני בטוחה ב100% שאצטער עליו בידיוק לאחר חודש של ״בילויים״.
אבל עדיין מרגישה כמו דחף בלתי רצוי. אני יודעת שנשמע מסובך חח

גיל 25 הוא באמת מאוד מוקדם בעבור התחייבות חיים. אבל אפשר להישאר יחד בלי התחייבות כזאת. את ממש צעירה! כל החיים לפנייך, ליהנות, להתגוון, להיות ספונטנית וחופשיה. גם אני הייתי נכנסת לחרדות מהתחייבות כל כך גדולה בגיל כל כך צעיר.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי ״שקטה״, וואו איזה כיף ששלחת לי את זה, כי אני סוג של איבחנתי את עצמי בזה לבד דרך האינטרנט ועכשיו גם את מאירה את פניי.
הבעיה שאין לי את האמצעים כרגע ללכת לטיפול, לכן פונה אליכם :))

היי, מצטערת שאין לי זמן להרחיב כרגע אבל תבדקי אם זה מדבר אלייך:
https://www.intrusivethoughts.org/ocd-symptoms/rocd-relationship-ocd/

לא אומרת שזה בהכרח קשור אלייך אבל מעניין לדעת שזה קיים. במיוחד אם את נוטה לחרדות באופן כללי. מקווה שאת קוראת אנגלית.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני יודעת בוודאות שאני אוהבת אותו ומעריכה אותו בכל ליבי. אדם שאפתן וטוב לב שיהיה אבא מדהים! ואני מיום ליום, מחרדה לחרדה מבינה שאני לוקה באיזה שגעת המאה ה-21. אני מאוד רוצה ללמוד להסתכל על הדברים הטובים ולחיות את היום, לא לרוץ ולחפש כל הזמן דברים חדשים, לחכות כל הזמן ליום שישי או לאירוע הבא המשמח. אני מרגישה שפשוט הגעתי לאיזו צומת נפשית שלי, שיעור שאני צריכה ללמוד , ואני נחושה בכך שלא ארים ידיים. רק רוצה את עזרתכם , לדעת האם מישהו גם עבר את זה ? איך?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי שלום לכולם:) מאוד אהבתי פה את העצות ואשמח שמישהו יעזור לי. אני נמצאת בזוגיות 4 שנים ואנחנו גרים ביחד. יש לציין שאני בת 25, בחורה בוגרת לגילי (איכשהו תמיד הייתי כזאת מגיל קטן). בשנתיים הראשונים של הקשר הכל היה מעולה:) חוויות חדשות ומהנות :) לאחר מכן באופן לא מודע אבדתי קצת את המוטיבציה להשקעה.. לאחר תקופה פשוט הבנתי שנכנסתי לראשונה בחיי לשגרה בקשר, למן מחשבה של ״מובן מאליו״, התחלתי לעבוד על עצמי, ושם התחילו לצוץ השאלות של ״האם זה הבן אדם שאיתו ארצה לבלות את חיי?״, ״האם לא באלי עוד להכיר גברים?״, ״האם יש שם בחוץ את הגבר המושלם הזה?״.. עם הזמן נכנסתי לממש חרדה עם השאלות האלו, חרדה של ממש כאב פנימי להאם זה נכון לי. עשיתי המון חושבים עם עצמי כשחיפשתי את הבעיה ואני יודעת בוודאות שיש בניינו קשר טוב, מכיל, הוא אדם מדהים שמקשיב לי, מספק אותי, מפנק אותי, יש בנינו חברות עמוקה. ואני מבינה שהבעיה העיקרית זאת השגרה והמחשבות הבלתי פוסקות של ״מה קורה בחוץ?״.. הבעיה שזה לא נותן לי מנוח, כבר במשך חצי שנה בתקופות חוזרות אני נכנסת למעגל מחשבות הזה שנותן לי תחושה כל כך רעה.. מרגישה שכאילו המוח והלב אומר לי ״בטח שזה הוא!!! מדהים ואוהב! ואל תתני לעצמך בגלל כל הבלבול מוח של העולם המערבי לאבד משהו כל כך יקר״.. אבל מהצד השני יש בי איזה שד לא רצוי. וכל פעם אחרי כמה ימים שהחרדה עוברת- אני חושבת על מה שחשבתי וזה נראה לי שנכנס בי משהו לכמה ימים והנה זה יצא.
האם לעוד מישהו היו ספקות כאלה קשות והוא התגבר על כך? בעזרת מה? איך עושים את העבודה העצמית הזאת לשינוי גישה? אני כל כך רוצה לעשות שינוי גישה.
תודה מראש לכל העונים שהקדישו את זמנם.