אני חושב שכשילד מתבכיין זה בדר"כ מסתיר מאחוריו כאב אחר מוקדם יותר. זה אף פעם לא מניפולציה או משחק כמו שנראה לעיתים. ואני מאמין שבאיפשור לתת לו להרגיש ולהפנות אותו אל מה שנדמה לנו שבאמת כואב לו הוא יוכל להרגיש ולהפסיק להתבכיין. מעבר לזה ראיתי גם לא מעט הורים גוערים בילד שהוא מתבכיין כאשר הוא היה עוד מאוד קטן ובעצם הביע כאב ובכה ויש הבדל בין השניים

אבוי אבוי. אנחנו אחרי לילה נוסף בלי שינה. האמצעית (3.5) מתעוררת בקריזה - זה לא בכי, אלו צרחות שממש מכאיבות לנו באזניים. בן זוגי מרכיב אזניות. אנחנו מגיעים למצבים שאנחנו רבים ממש קשה בגללה- חילוקי דעות איך לטפל בענין. הוא הרבה יותר קשוח ונותן לה לצרוח עד שתירגע וכועס עליה שתפסיק לצרוח ותירגע. לי ממש קשה עם זה ומנסה להכיל ולחבק אבל איך שהוא יש נקודה שגם אני נשברת ומתעצבנת מזה. אחר כך מרגישה חרא עם עצמי. העניין הוא שהיא מקנאה בקטנה ואני חושבת שיש לה פחדים - הדבר היחיד שהיא אמרה לי זה שהיא מפחדת להשאר לבד, (אם אנחנו יוצאים מחדר לחדר אחר, ביום) אז אני מניחה שבלילה זה מחריף, למרות שבדרך כלל היא ישנה איתנו. נראה לי שהיא בוכה בחלום.

אצלינו היא עברה לדבר בג'יבריש.
ממציאה מילים ומצפה שנבין. או שלא מצפה שנבין, אלא קוראת לתשומת לב. (קנאה באח חדש). וכמובן המון בכי.
נראה לי שזה גם הגיל. בגיל שנתיים וחצי, אחרי תקופה ארוכה של דיבור ברור ושוטף, היא רוצה לחזור להיות קטנה (כמו אחותה).
ועכשיו הגדולה (כמעט בת 6, לא ממש פעוטה), מחקה אותה, את האמצעית.
אני כבר לא יודעת מי זו מי.
מה שבטוח, זה יעבור.

כשהגדולה עברה שלב כזה, ובכתה הרבה, לשאול אותה אם היא רוצה לבכות, לחבק ואז לשאול "גמרת לבכות?" היה עוזר לה להרגע ולצאת מזה.
עם האמצעית זה עוזר באופן זמני לחלוטין.

ו/או הוא צריך קקי
בינגו! גם אצלנו זה ככה!

כן, אני אומרת שקשה לי להבין כשמייללים, מבקשת לדבר רגיל (ואכן יש לי בעיה להבחין במלים, ולאחרונה אני פשוט שואלת אותו את הקישקושים בחזרה: "אמרת שאתה רוצה שוקץ?!" בטון של "לא הבנתי מה זה היה", ואז הוא עובר לטון רגיל ומסביר לי בדיקציה ברורה "קורנפלקס").

אבל בעיקר: כשהוא נעשה יללן, אני מבינה ש:

• לא הקשבתי לו מספיק טוב
• הוא עייף
• הוא רעב או לחילופין כואבת לו הבטן (-: ו/או הוא צריך קקי (-: (בקיצור: הבטן)

מאז שכתבתי התקדמנו לא מעט. היום היא כמעט ולא מיללת כשהיא כן אז מזכירים לה שהיא כבר יודעת לדבר ושתבקש כמו גדולה. אפילו באמצע הלילה היא מבקשת דברים בלי יללות (שזה מדד מצויין "מתוך שינה").
היינו עיקביים. זה כל מה שעשינו.
הכי מצחיק שהיא מעירה לאחיה התינוק שיבקש יפה ולא יילל.
מיכלו לה אם את חושבת שזה בגלל עניינים שלך שמשפיעים עליה, תבדקי מה את יכולה לעשות כדי להקל עליה (אם זה יותר זמן משותף או לשתף אותה יותר במה שזה לא יהיה או כל דבר אחר שעשוי להקל).

בדיוק הדף שחיפשתי. בימים האחרונים הבת שלי (בת שלוש) מבקשת כל דבר בייללה. וגם כשנותנים לה היא לא מרוצה ומתחילה לבכות שהיא רוצה משהו אחר. אני מתיחה להרגיש כמו משרתת שלה ואני לא אוהבת את זה. אני מוצאת את עצמי אומרת לה שתבקש יפה ולא בטון של יללה כי לא נעים לי לתת דברים למי שמבקש ביללות. אבל אני לא בטוחה שהיא יכולה להבין את זה ואולי כשאני מעירה לה ומבקשת שתדבר אחרת אני עושה יותר נזק מתועלת. יש לציין שרק איתי היא מתנהגת כך. ברור לי שיש לה קשיים שבאים כך ליידי ליידי ביטוי וברור לי שגם היללדות שלה הם שיקוף של קשיים והתמודדויות שאני עוברת כרגע.
אשמח לשמוע שיתופים איך אתם מגיבים לילדים שלכם כשהם מתנהגים כך.

ואללה, טרה,
את בטוחה שהדף הזה היה שם קודם?...
<נשבעת שהיה נראה לי שעברתי על כל דף שקשור לבכי או לפעוטות, מצאתי רק בכי של תינוקות>

גם אני חיפשתי בנרות דף בנושא (נראה לי שבאמת אין)
:-O לא ראית את הקישור ששמתי?

ילדת טבע - מילה במילה גם אצלנו (לפעמים נדמה לי שאתם מראה שלנו ביקום מקביל...).
כן, גם לי לפעמים נדמה את זה...
גם אני חושבת שזה קשור לעצמאות שהולכת וגדלה בבת אחת, בצורה שלפעמים קשה להם להכיל אותה. ונראה לי שדבר נוסף שנכנס שם הוא סוג של חקירה - גם של רגשות ודרכי הבעה, וגם של ההשפעה שלהם על אנשים אחרים בסביבה.
ועוד משהו, אני שמה לב גם לסוג חדש של מודעות שמעסיקה אותה. למשל, אם פעם בכי (או התבכיינות) היו דרך לבטא רצון או צורך, עכשיו ברגע שהיא מתחילה לבכות זה כבר נהיה משהו בפני עצמו. "אמא, אל תלטפי אותי, עכשיו אני בוכה/ צורחת/ צועקת". וכמה רגעים אחר כך מסיימת לבכות, ומכריזה "בכיתי". או הולכת לראות במראה איך היא נראית כשהיא נרגעת... P-:

אני משתדלת להגיב בסבלנות כשיש לי סבלנות, אבל אם אין לי אז התגובה שלי משתנה ואני חושבת שגם זה חשוב. גם מידי פעם כשהיא לא עצבנית מידי אני מנסה להזכיר לה שאני אשמח לעזור לה בכל דבר שהיא תרצה, והיא יכולה פשוט לבקש ולא צריכה לבכות. לא יודעת אם משהו מזה נקלט....

גם אותי זה יכול להרגיז מאוד, אבל אז אני נזכרת מי עומד מולי- ילד בן שנתיים וחצי שמאוד מתוסכל ממשהו, וככה הוא מבטא את עצמו.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לעזור לו לבטא את עצמו (זה יכול לקחת כמה זמן...). הכי מצחיק זה שלפעמים אני אומרת לו "אתה רוצה לבכות?" והוא עונה כן... אבל לאט לאט הוא מתחיל להתרגל לבטא את עצמו בצורה נעימה יותר.
אם אני באמצע משהו כמו שטיפת כלים וכאלה אני מסברה לו בטון הכי רגוע שאפשר לגייס "אתה רוצה X? תיכף אני מסיימת לעשות מה שאני עושה ואח"כ אני אעזור לך". כמו שאמרו כאן לפני- גם לי יש צרכים, ואני מאמינה שבמערכת היחסים הזו של הורה- ילד יש צורך בהתחשבות הדדית ולא רק בכדי שעכשיו אני אוכל לאכול/ להתפנות/ לא משנה מה, אלא גם כי זה מפתח בילד רגש של אמפתיה כלפי האחר, וזה דבר שלדעתי חשוב מאוד- כי יותר מהאחריות שלי היום שהילד יפסיק להתבכיין, אני חושבת על איזה אופי יהיה לו בתור אדם מבוגר... (כמובן שזה הדדי- יש מקרים שאני מתחשבת בו גם אם זה "עולה לי" מחיר כלשהו)
חוץ מזה- אני מכירה כמה אנשים שבכל דבר שמשתבש להם בחיים עושים אסון גם בתור מבוגרים ומתבכיינים, ויותר מהסביבה מי שסובל הוא אותו אדם כי הוא חווה מצוקה קשה על כל פיפס... וחשוב לי "לשים דברים בפרופורציה", ז"א אם הוא בוכה על משהו מאוד שטותי בעיניי (למשל הוא לא מצליח לפתוח משהו או להגיע למשהו), אני מראה לו כמה שהפתרון של הבעיה פשוט (עוזרת לו לפתוח) ואומרת לו שעל דבר כזה חבל להתעצבן. לא בביקורתיות, אלא כגישה לחיים...משהו בסגנון של "בפעם הבאה שאתה לא מצליח, פשוט תבוא ותבקש ואני אפתח לך ולא תהיה עצוב". מבחינתי זה גם להגיד לו שהוא תמיד יכול לפנות אלי כשרע לו או שהוא צריך עזרה...

_ואני לא תומכת בתאורית האוכל הבריא והשינה המספקת.
וואללה, אל תתמכי. אבל איזו "תיאוריה"?????
אצלי זה עובד.
בכלל לא תאוריה, כתבתי כאילו שזאת "תיאוריה"?
כתבתי מה הפתרונות שעובדים אצלנו._
סליחה. את לא כתבת שזה תאוריה, זה מוצג כתאוריה מצד הנשמות הטובות במקומות אחרים. בבקשה אל תתפסי אותי במילה, עברתי תקופה של יללנות בלתי פוסקת ואין לי סבלנות לערוך את עצמי.

ובאמת עוזר לצאת מהבית, אבל אם מצב הרוח הוא יללני אז זה מקל רק במעט, וגם בחוץ לא קל
אצלנו דווקא עובד, אלא אם כן היא לא מרגישה טוב או עייפה מאוד אז זה גם עלול להחמיר את המצב.
לי היה חשד שיש קשר לאח התינוק שלה, ברמה שהיא עושה כמוהו כדי לקבל כמוהו (לא תאמינו כמה מניפולציות יש סביב הציצי בנושא, אצלנו הם יונקים צמד-תור תור). עכשיו אני רואה שזה מקובל גם אצל כאלה שאין להם אח קטן או אמא בהריון ובכלל זה כנראה שלב כזה.

גם אני חיפשתי בנרות דף בנושא (נראה לי שבאמת אין)
תודה שפתחת אותו.
_בהתחלה נמנעתי מלהגיד לה אמירות ממשפחת "למה בבכי" והערתי רק אם לא הבנתי מה אומרת. אבל הבנתי שזה מאוד מציק לי וזה לגיטמי לכבד את עצמי בדיוק כמו שאני מכבדת אותה
ובימים שאין לי סבלנות לזה אני אומרת לה "לא נעים לי שאת מיללת" והיום אין לי סבלנות לזה או אמירות דומות_
גם אנחנו
ילדת טבע - מילה במילה גם אצלנו (לפעמים נדמה לי שאתם מראה שלנו ביקום מקביל...).

אצלנו בזמנו (נראה לי שמאחרי שנגמל מהציצי, לפני כחצי שנה), החיבוק הפך לסוג של נחמה, מרגיע כל בכי.
אבל מאוד בעייתי, השפעתו פגה במהירות. הגענו למצב שלפעמים כל 2 דקות בערך הוא רוצה חיבוק (לאחר שנכנס להסטריה, ביקש: "אמא חיבוווק"),
שמחתי שלפחות הוא יודע מה עוזר לו, אך לאחר כמה זמן מצאתי את עצמי מחבקת שלא מכל הלב, ואפילו מתוך מיאוס... (אחרי איזה 20 חיבוקים לשעה, כשאני מנסה לשטוף כיילים או לעשות משהו אחר, זה הפך לי למאוד מאוס).
בהתחלה רק חיבוק של אמא היה מנחם, לאחרונה גם אבא יכול להתחלק בחיבוקי הניחומים (אבל רק בשעות היום).
יום אחד שבוע שעבר ניסיתי לראות מה יקרה אם אתן לו פשוט לבכות (הוא כבר הפסיק לבקש חיבוקים, אבל זה עדין עוזר חלקית להרגיע)
הוא ניסה ללבוש משהו ולא הצליח, שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה, ענה לי שלא.
מתחיל לקטר וליילל, אני שוב מזכירה לו שאם הוא צריך עזרה שיבקש ואני אעזור לו בשמחה, ושואלת על הדרך אם הוא רוצה שאעזור לו, לא רוצה...
ישבתי לידו, צופה איך הייללות הופכות לבכי מתגבר שהופך חיש מהר להיסטריה, לאחר כמה דקות הוא התחיל למלמל מתוך ההיסטריה שבורח לו פיפי (וזה ילד שבלי חיתול מלידה, ולא ברח לו פיפי ביום כבר יותר משנה!), נגמר עם פיפי במכנסיים, תחושת עלבון שלו וסיפור שנשמע כמו ניסוי אכזרי...
בקיצור, הוא חייב אותי עדין שארגיע אותו ואעזור לו-גם אם אינו רוצה עזרה...
גם כשאני שואלת אותו למה הוא בוכה הוא לא יכול להגיד לי, וגם אחרי שנרגע הוא לא יודע לאמר לי סיבה למה בכה.
יש ימים שהם יללה אחת בלתי נפסקת (קם על צד שמאל), ואני מוצאת את עצמי מסתובבת עם פעוט בן כמעט 3 על הידיים, מנסה להרגיע וממקדת בו את רוב תשומת הלב, כשתינוקת בת 3 חודשים שוכבת לה בצד בשקט ולא פוצה פה במשך שעות... (כנראה שזה גם אופי).
ובאמת עוזר לצאת מהבית, אבל אם מצב הרוח הוא יללני אז זה מקל רק במעט, וגם בחוץ לא קל.

הו, הו, הו... כמה שאנחנו מכירים את זה... מצפיה בבת שלנו אני הגעתי לסוג של מסכנה, אלו שאריות. בגיל הזה (היא אוטוטו בת שלוש) הם בדיוק בקו התפר בין תינוקות לילדות. הם עצמם עדיין לא יודעים להכיל את גיל המעבר הזה. שהרי עד לא מזמן, הם לא ידעו לדבר והיו מבקשים דברים בקולות ויבבות ולעיתים לא קיבלו כי לא הבינו אותם אז נאלצו לבכות מעט (או הרבה) עד שקיבלו.
יחד עם זה זה עדיין משגע אותי, ביתי למשל, היתה תינוקת מאוד מתוקשבת, היא גדלה צמודה אלי ומעולם לא היתה צריכה לבכות בשביל לקבל דבר, מיד הבנתי את הבקשות שלה כשהיתה קטנה (היא אפילו גדלה מגיל 9 חודשים ללא חיתול), ככל שהלקסיקון המילולי שלה הלך וגדל גדלה גם כמות היללות. יכול להיות שהדרישות שלה הלכו וגדלו במקביל... הרבה פעמים אני כלל לא מבינה מה היא רוצה בבליל היללות והיא מצידה הרבה פחות ברורה ממה שהיתה בגיל חצי שנה (אכן טווח דרישות גדול יותר, זה כבר לא ציצי/קקי/חיבוק/לישון/ידיים מחק את המיותר) כשאני נעמדת מולה עין לעין (כורעת על הברכיים) מסתכלת בה ומחזיקה לה את הידיים ואומרת "אני לא מבינה כשאת מיללת, תנשמי עמוק ותגידי לי במילים מה את רוצה" הרבה פעמים אני מקבלת שפריץ של יללות גדול יותר או צווחות "אל תסתכלי עלי! אל תגעי בי!" ואז מתחילה סצנת דרמה מיוחדת במינה שכוללת פירוטכניקה ואקרובטיקה. בזמן האחרון התחלתי לחשוב שאולי היללות האלו הן סוג של שסתום סיר לחץ שכזה, משם היא מוציאה, היא מרגישה צורך להביע תיסכול ומכיוון שהיא נוטה לדרמטיזציה היא הופכת את כל זה לעניין שלם, כשאני משתפת איתה פעולה על ידי כך שאני נכנסת איתה ללופ של "אני לא מבינה" או "מה את רוצה?" או מנסה לנחש מה היא רוצה זה רק הולך ומחמיר.
ביומיים האחרונים אני נוקטת בגישה אחרת.
אני פשוט אומרת לה "אם את מרגישה שאת רוצה לבכות אז תבכי, תוציאי את כל הבכי תנשמי עמוק ואז תגידי לי מה את רוצה" לפעמים זה גם עובד. בזמן הזה אני מחבקת אותה, אם היא מתחילה לצרוח (יש לה נטיה לצרוח מאוד חזק בזמן בכי, אבל לא תמיד, זה סוג של דרמטיזציה גם כן) אני מבקשת ממנה לנסות לבכות בלי לצרוח כי זה כואב לי באזניים לחבק אותה כשהיא צורחת. גם זה עובד יפה בדרך כלל.
אצלנו גם (בדיוק עכשיו היה קטע כזה) עובד אם נגיד היא מבקשת ביללות מאחד בני הזוג שהשני מזכיר לה לא לילל ועוזר לה להתבטא כמו שצריך, כמו שאנשים גדולים מתבטאים כדי שיבינו אותם. היא מיד נזכרת לנסח את הבקשה שלה מבקשה של חוסר אונים לבקשה לעזרה ("אני לא יכולה להרים את כל כריות זה כל הזמן נופל לי...." בטון מילל ואז אחרי תיקון "אבא, אתה יכול לעזור לי לסדר את הכריות?"-אמנם לא עזר בטווח ארוך והבכי הגיע אבל גם רומה לא נבנתה ביום).

ואני לא תומכת בתאורית האוכל הבריא והשינה המספקת.
וואללה, אל תתמכי. אבל איזו "תיאוריה"?????
אצלי זה עובד.
בכלל לא תאוריה, כתבתי כאילו שזאת "תיאוריה"?
כתבתי מה הפתרונות שעובדים אצלנו.

ואני לא תומכת בתאורית האוכל הבריא והשינה המספקת
גם אני לא
נכון שכשהם עייפים הם ייטו יותר להתבכיין /לבכות אבל היללנות קיימת שם
אולי צורך אחר
אולי צורך להתיילד
אולי דרך לפרוק מתח עצבנות שנאגרו בגוף (כמו שגם לנו יש )

בהתחלה נמנעתי מלהגיד לה אמירות ממשפחת "למה בבכי" והערתי רק אם לא הבנתי מה אומרת. אבל הבנתי שזה מאוד מציק לי וזה לגיטמי לכבד את עצמי בדיוק כמו שאני מכבדת אותה
ובימים שאין לי סבלנות לזה אני אומרת לה "לא נעים לי שאת מיללת" והיום אין לי סבלנות לזה או אמירות דומות.

דיבור בהתבכיינות. אני לא מבינה מה הקטע. את גדולה, יודעת לדבר, למה את חושבת שאני אביא לך משהו אם תבקשי בטון היללני הזה? והכי גרוע, מבוגרים שמדברים בהתבכיינות.
אולי הילדה מדברת בהתבכיינות כי ההורים שלה מדברים ככה?
ואני לא תומכת בתאורית האוכל הבריא והשינה המספקת. ראיתי מספיק ילדים אורגניים ורעננים שיוצאים להם קולות של חתול מהפה. (רק אצל חתול זה חמוד, ואצל ילד לא כל כך)

האם להתייחס לזה או פשוט לתת את מבוקשם כאילו היה בדיבור רגיל?
זה מה שאנחנו עושים.
ומחבקים אם אפשר (לפעמים זה בא ביחד עם דחיפות).
אם הבכי הופך את הדברים ללא מובנים אז מקסימום אנחנו מסבירים שאנחנו לא מבינים כשהיא בוכה (לא מתוך ניסיון להפסיק את הבכי, פשוט כי זו האמת).

ה-פתרון ה-מופלא ביותר - אם היא אוכלת טוב ולא אוכלת מזון שמזיק לה (אצלנו זה אבטיח ובננה, למשל) - זה כמעט לא קורה.
וגם שינה, כמובן. עייפות גורמת לעצבנות.

רוצה לפתוח נושא שלא מצאתי בדפים אחרים - אם יש אשמח אם תפנו אותי ואת התוכן לשם כמובן @}

לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בנושא התבכיינות של פעוטות.
פעוטות שכבר יודעים לדבר עדיין נוטים לבקש דברים בהתבכיינות - גם דברים פשוטים כמו מים וכו'.
אני רואה הרבה הורים לילדם בני שלוש ארבע שאומרים לילד שלהם כשמבקש משהו בהתבכיינות "אבל למה בבכי" "ככה לא מבקשים" "אתה כבר יודע לדבר אז למה להתבכיין"

אשמח לשמוע מה אתם חושבים... האם להתייחס לזה או פשוט לתת את מבוקשם כאילו היה בדיבור רגיל? האם זה נובע מצורך אחר שלא נענה? וכו'

דף קשור קשה לי עם בכיות