על ידי קיבוצניקית* » 22 אוקטובר 2005, 21:18
עברו כמה ימים עד שאגיב, כי אני פשוט לא יודעת מה לענות. לא יודעת מאיפה להתחיל. שני הדברים שהכי מתחברים לי לחיים בקיבוץ הם בושה וכפייה.
אף פעם לא הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. תמיד הכריחו אותי. בהתחלה הכריחו אותי לישון בלינה משותפת. ארבע שעות ביום ביית, ואהבתי להיות בבית, ושנאתי לישון בגן, אבל חייבים. הייתי בת ארבע או חמש כשנגמרה הלינה המשותפת, ואני לא זוכרת בבירור את הזמן הזה, מה חשבתי או מה הרגשתי.
בבית הספר היסודי, כל יום, אחרי ביה"ס, הייתי חייבת ללכת לבית הילדים. שנאתי להיות שם, כי היה משעמם. כי היה לי כיף בבית. לא יודעת למה. אז כעסו עליי, וכשפשוט הפסקתי לבוא, הסבירו לי שאני חייבת. למה? מה תעשו? זה אל עובד ככה. אני חלק ממסגרת ואני חייבת. כי ככה זה בקיבוץ. אפילו ההורים אמרו שאני חייבת. אז כל צוות העובדים בבית הילדים הזמין את עצמו אליי הביתה בערב אחד, לשיחה אתי ועם ההורים. אני לא זוכרת מה סוכם.
כשעלינו למוסד, היה נחמד, היה כיף לפעמים לשבת עם כולם, אבל גם היו לי עיסוקים משלי, בבית, רציתי קצת זמן לעצמי מדי פעם, ונראה לי מחריד לישדון עם עוד שתיים-שלוש בנות בחדר, כשאני יכולה לישון בחדר משלי, עם מיטה משלי, מחשב, טלפון וכל הדברםי שלי - במרחק של כמה דקות הליכה משם. ובאמת, בחרתי לא לישון במוסד, אבל אז לא הפסיקו לשאול אותי מה לא בסדר שם ולהתייחס אליי כבעייתית.
בכל ההתנהלות שלי בקיבוץ מלווה אותי הרגשה של בושה. של "מה יגידו?" של "אני נראית מגוחכת", של "אני לא בסדר". ולא משנה עד כמה אני נעשית מודעת וביקורתית יותר (והייתי, במידה מסוימת, גם פעם. ביקורתית תמיד. מודעת פחות...), ההרגשה של הבושה עדיין מלווה אותי עם כל כניסה לחדר האוכל. עם כל דבר קצת בולט שאני עושה. ותמיד, תמיד, אני מרגישה שאין לי פרטיות. אני רוצה שיהיו לי מקומות מבודדים, פרטיים, ולא מסתדרת בלי. תמיד סבלתי בקיבוץ מחוסר בפרטיות הזה. מזה שכולם יודעים עלייך הכל, מעזים תמיד לבחון אותך ולהגיד לך (ועלייך) מה שהם רוצים.
וכשמשבצים אותך למקומות עבודה, אין התחשבות מינימלית ביותר ברגשות שלך. את יכולה לשבת בחדר של רכזי העבודה, לבכות בלי יכולת להפסיק בגלל בעיות אישיות שיש לך במקום עבודה מסוים, אבל הדבר היחידי שיעניין אותם הוא "צרכי הקיבוץ", ועוד יגידו לך שאת חוצפנית ופרזיטית. ושעבודה היא מעל לכל (ולא כי סירבת לעבוד, נגיד, אלא כי היו לך קשיים במקום שבו שיבצו אותך).
ואם את קצת עושה רעש בחדר האוכל או לא יודעת מה, ישר מתחילות לרוץ שמועות שאת חריגה, מופרעת, מסוממת... (בלי שום קשר לשום מציאות)
וכילדה, תמיד יהיה מי שיצעק עלייך ב"שבילי הקיבוץ", גם אם אין לך שום קשר איתו, כי הוא חושב שמותר לו. וזה מרגיז. ואת חיה תמיד בהרגשה של איום, שיש אנשים חזקים ושאת קטנה והם יכולים להגיד לך מה שהם רוצים, ואת צריכה להיות קטנה ולהתיישר על פיהם.
ואין דבר כזה להתחיל לדבר עם מי שמבוגר ממך בשנה או שנתיים. הם כבר בעולם אחר. לעבור ליד קבוצה של ילדים/נערים שמבוגרים ממך בשנה, זאת חווייה משפילה, אפילו אם הם לא אומרים שום דבר.
אני באמת לא יודעת אךי לקבץ את כל הדברים, איך לתאר ולפרט, אבל זה המעט שהצלחתי להוציא עכשיו.
עברו כמה ימים עד שאגיב, כי אני פשוט לא יודעת מה לענות. לא יודעת מאיפה להתחיל. שני הדברים שהכי מתחברים לי לחיים בקיבוץ הם בושה וכפייה.
אף פעם לא הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. תמיד הכריחו אותי. בהתחלה הכריחו אותי לישון בלינה משותפת. ארבע שעות ביום ביית, ואהבתי להיות בבית, ושנאתי לישון בגן, אבל חייבים. הייתי בת ארבע או חמש כשנגמרה הלינה המשותפת, ואני לא זוכרת בבירור את הזמן הזה, מה חשבתי או מה הרגשתי.
בבית הספר היסודי, כל יום, אחרי ביה"ס, הייתי חייבת ללכת לבית הילדים. שנאתי להיות שם, כי היה משעמם. כי היה לי כיף בבית. לא יודעת למה. אז כעסו עליי, וכשפשוט הפסקתי לבוא, הסבירו לי שאני חייבת. למה? מה תעשו? זה אל עובד ככה. אני חלק ממסגרת ואני חייבת. כי ככה זה בקיבוץ. אפילו ההורים אמרו שאני חייבת. אז כל צוות העובדים בבית הילדים הזמין את עצמו אליי הביתה בערב אחד, לשיחה אתי ועם ההורים. אני לא זוכרת מה סוכם.
כשעלינו למוסד, היה נחמד, היה כיף לפעמים לשבת עם כולם, אבל גם היו לי עיסוקים משלי, בבית, רציתי קצת זמן לעצמי מדי פעם, ונראה לי מחריד לישדון עם עוד שתיים-שלוש בנות בחדר, כשאני יכולה לישון בחדר משלי, עם מיטה משלי, מחשב, טלפון וכל הדברםי שלי - במרחק של כמה דקות הליכה משם. ובאמת, בחרתי לא לישון במוסד, אבל אז לא הפסיקו לשאול אותי מה לא בסדר שם ולהתייחס אליי כבעייתית.
בכל ההתנהלות שלי בקיבוץ מלווה אותי הרגשה של בושה. של "מה יגידו?" של "אני נראית מגוחכת", של "אני לא בסדר". ולא משנה עד כמה אני נעשית מודעת וביקורתית יותר (והייתי, במידה מסוימת, גם פעם. ביקורתית תמיד. מודעת פחות...), ההרגשה של הבושה עדיין מלווה אותי עם כל כניסה לחדר האוכל. עם כל דבר קצת בולט שאני עושה. ותמיד, תמיד, אני מרגישה שאין לי פרטיות. אני רוצה שיהיו לי מקומות מבודדים, פרטיים, ולא מסתדרת בלי. תמיד סבלתי בקיבוץ מחוסר בפרטיות הזה. מזה שכולם יודעים עלייך הכל, מעזים תמיד לבחון אותך ולהגיד לך (ועלייך) מה שהם רוצים.
וכשמשבצים אותך למקומות עבודה, אין התחשבות מינימלית ביותר ברגשות שלך. את יכולה לשבת בחדר של רכזי העבודה, לבכות בלי יכולת להפסיק בגלל בעיות אישיות שיש לך במקום עבודה מסוים, אבל הדבר היחידי שיעניין אותם הוא "צרכי הקיבוץ", ועוד יגידו לך שאת חוצפנית ופרזיטית. ושעבודה היא מעל לכל (ולא כי סירבת לעבוד, נגיד, אלא כי היו לך קשיים במקום שבו שיבצו אותך).
ואם את קצת עושה רעש בחדר האוכל או לא יודעת מה, ישר מתחילות לרוץ שמועות שאת חריגה, מופרעת, מסוממת... (בלי שום קשר לשום מציאות)
וכילדה, תמיד יהיה מי שיצעק עלייך ב"שבילי הקיבוץ", גם אם אין לך שום קשר איתו, כי הוא חושב שמותר לו. וזה מרגיז. ואת חיה תמיד בהרגשה של איום, שיש אנשים חזקים ושאת קטנה והם יכולים להגיד לך מה שהם רוצים, ואת צריכה להיות קטנה ולהתיישר על פיהם.
ואין דבר כזה להתחיל לדבר עם מי שמבוגר ממך בשנה או שנתיים. הם כבר בעולם אחר. לעבור ליד קבוצה של ילדים/נערים שמבוגרים ממך בשנה, זאת חווייה משפילה, אפילו אם הם לא אומרים שום דבר.
אני באמת לא יודעת אךי לקבץ את כל הדברים, איך לתאר ולפרט, אבל זה המעט שהצלחתי להוציא עכשיו.