על ידי יוטי_בעיר* » 02 מאי 2010, 22:33
ל"ג בעומר.
דריה ואבא שלה היו במדורה עד מאוחר בלילה, יותם ואני נשארנו בבית וגם חגגנו עד מאוחר.
עם כמה שכולם לא ישנו הרבה בלילה זה ממש לא מפריע לשני הזאטוטים להתעורר ברבע ל-7 , לפנות בוקר לפי דעת רוב המומחים. יותם מטפס עלי לא מבין למה הוא ער ואני לא ודריה כבר עם ספר ביד נרגשת מאד כי היא זמן רב לא מצאה אותו בכוננית שלה והבקר מצאה.
ביום רגיל הייתי מפילה אחריות על האבא הנפלא שלהם שאוהב כל כך לקום מוקדם אבל הבקר הזה הוא שלי, הבטחתי טיול עם סבא, סבתא והבנות דודות ואני נותנת לו חצי יום חופשי מאיתנו.
חיתול בד יבש של יותם משכנע אותי לקום יחסית מהר ולקחת אותו לשירותים.
זה לא כזה פשוט: הוא זה שצריך להוריד את החיתול לבד, אחרת הוא מאד כועס, אני חייבת לחכות בצד בסבלנות, גם רק קצת לעזור לו או להראות איזושהי כונה לעזור לו מביא לתגובה כועסת וצעקות "אני אבד! אני אבד!" .
לבסוף, לאחר נסיונות משיכה של התיקתקים מכל הצדדים, הוא מצליח לפתוח צד אחד ולהוריד ממנו את החיתול.
עכשיו הישבנון- יש לשאול אותו בזהירות אם הוא מוכן שאני אסדר לו אותו על האסלה. יופי! הבקר הוא מסכים אבל לעלות עליו אני כבר יודעת שהוא חייב לבד, כנ"ל לכוון את הבולבול לתוך האסלה. כל עזרה מצידי תגרור איתה תרעומת אבל אני חייבת להיות בהיכון כי אני לא רוצה פיפי על הרצפה. יופי! גם זה עובר בשלום ועכשיו אני פנויה לענייני. מצידי שיישב לו על הישבנון שלו כמה שהוא רוצה עכשיו וידבר או ישיר לברוזים מסלסילת משחקי האמבטיה שלו שנמצאת לידו. להוריד אותו משם זה בלתי אפשרי, הוא חייב להיות זה שמחליט מתי ואיך.
כשהגיע לגיל שנתיים גילינו אבא שלו ואני שגדל לנו בבית פריק של שליטה במסווה של מלאך.
אחותו לעומת זאת לבושה בפיז'מה שקועה בספר על המיטה שלי. ביום רגיל לא הייתי מצליחה להזיז אותה משם אבל היום מספיק לי רק להזכיר את הטיול והיא כבר מאורגנת. אני פשוט מחליטה לא לחשוב על זה, לא ידעתי שהיא יכולה להסתדר בבקר כל כך מהר עד היום ואולי כדאי שאמשיך לא לדעת כדי לא להתרגז בימים הבאים.
זהו, עכשיו כולם מאורגנים, ארוחת בקר קלה ונוסעים להורים שלי.
מחלקים את הנוסעים במכוניות. שתי הגדולות, בנות ה-10 וה-9 באות עם יותם. מרגע זה ועד סוף הטיול הן לא יעזבו אותו וידאגו לכל צרכיו.
דריה נוסעת עם השתיים שקרובות אליה בגיל באוטו של סבא וסבתא.
נוסעים לנחל אלכסנדר לראות צבים ולוטרות.
על אף שבכל מקום כמעט יכתב על הנחל הזה שהוא על שמו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי מתעקשים ההורים שלי שהנחל נקרא על שם ערבי אחד בשם אלכסנדר שבסוף המאה ה-19 היה שולח אבטיחים למצרים משפך הנחל לים ושבית ינאי וחוף ינאי נקראו מאוחר יותר על שם הנחל.
מי שחי היום בנחל הם אלו ששרדו את הביוב הרב שנשפך לשם במשך שנים. צבים נדירים גדולים עם שריון רך, לוטרות ושמפנונים.
אנחנו יושבים מעל הנחל ליד הגדר ומביטים בהם בהתלהבות.
הצבים הללו לא צמחוניים והם יכולים לטרוף. פעם אנשים היו מביאים לשם תרנגולי הודו להאכיל את הצבים, אפילו חולים, וחוץ מהסירחון הנורא ששרר בנחל מתו גם צבים רבים מהרעלה.
לבסוף רשות הטבע והגנים שיקמה את הנחל ואסרה להאכיל את הצבים.
לא כולם עומדים באיסור הזה וכמה אנשים זרקו להם חתיכות לחם ועכשיו אנחנו מביטים מהם מנסים להגיע לחתיכות האלה לפני שהפשושים יגמרו אותם אלא שאז מופיעה לוטרה בשחיה מהירה, מנווטת בזנבה, מטפסת בקלות על גדול הנחל ואוכלת את חתיכות הלחם שנשאר.
כולנו מרותקים ומהילדות אני שומעת קריאות התפלאות.
עכשיו כולם הולכים לשחק באיזור המתקנים.
כל המטיילים עזבו או המשיכו במסלול והצבים מנצלים את השקט לעלות על הסלעים להתחמם בשמש הנעימה. שתי האחייניות שלי ויותם מתקרבים לגדר להסתכל עליהם. אני מתקרבת גם אלא שיותם רואה אותי ומתקרב אליי במהירות, דוחף אותי וצועק "אך איכאן! אך איכאן!" "אל איקאב!" (לך מכאן! לך מכאן! אל תתקרב!). הוא מוטרד שאני אפריד אותו מבנות הדודות שלו?
אני כבר בונה עליהן לשעות אחה"צ שישמרו לי קצת על יותם ויהיה לי יותר זמן לעבוד.
מצליחים לאסוף את כולם וליסוע לאכול גלידה לסיום הטיול. כולן מהר מוצאות בדיוק את הגלידה שלהן ואוכלות בשקט מופתי שמתאים רק למצבים כאלה.
לגלידריה נכנס אב עם שלש בנות וקונה להם גלידה.
הם יושבים לידנו ובנותיו רבות מי תשב לידו שהרי רק שתיים יכולות והן שלש. הוא קצת מתרגז אומר להן: "אולי אני צריך למכור אחת מכן ואז לא תהיה לנו בעיה" אני מחייכת וכשהוא מביט עלי אני כבר מרגישה נוח לצחוק.
לבסוף הוא פותר את הבעיה ע"י כך שאחת הבנות תשב עליו.
הטלפון שלי מצלצל, זו מישהו מחברה של שילוח בין לאומי, מתעניין מה קורה עם המשלוח שלי מאיטליה, ברקע צועקות הבנות של האיש שולחן לידי.
"תפסתי אותך עם הילדים?" שואל הבחור מהשילוח.
"דוקא אלה לא שלי... אבל כן, אתה יודע, ל"ג בעומר, זה חופש" אני מרגישה נבוכה קצת לערבב עבודה עם ילדים, מנסה להחזיר את השיחה לנושא, למשלוח, למתי נדבר שוב, לגמור את השיחה.
אנשים חושבים שאני עובדת ממשרד ולא מהבית עם ילדים סביבי כל הזמן. אני מנסה ליצור את התדמית הזאת כדי להיראות רצינית. אני צריכה להרגיש שהעסק מספיק רציני ומתקתק בשביל שלא יהיה אכפת לי.
אני צריכה להיות בטוחה בעצמי יותר.
הסתים הטיול.
נשאר להחזיר את כולם הביתה ולחזור בעצמנו לדירתנו הצנועה.
זה זמן החלפת המשמרות. מעכשיו אבא שלהם שומר עליהם ואני מתישבת לעבוד.
ל"ג בעומר.
דריה ואבא שלה היו במדורה עד מאוחר בלילה, יותם ואני נשארנו בבית וגם חגגנו עד מאוחר.
עם כמה שכולם לא ישנו הרבה בלילה זה ממש לא מפריע לשני הזאטוטים להתעורר ברבע ל-7 , לפנות בוקר לפי דעת רוב המומחים. יותם מטפס עלי לא מבין למה הוא ער ואני לא ודריה כבר עם ספר ביד נרגשת מאד כי היא זמן רב לא מצאה אותו בכוננית שלה והבקר מצאה.
ביום רגיל הייתי מפילה אחריות על האבא הנפלא שלהם שאוהב כל כך לקום מוקדם אבל הבקר הזה הוא שלי, הבטחתי טיול עם סבא, סבתא והבנות דודות ואני נותנת לו חצי יום חופשי מאיתנו.
חיתול בד יבש של יותם משכנע אותי לקום יחסית מהר ולקחת אותו לשירותים.
זה לא כזה פשוט: הוא זה שצריך להוריד את החיתול לבד, אחרת הוא מאד כועס, אני חייבת לחכות בצד בסבלנות, גם רק קצת לעזור לו או להראות איזושהי כונה לעזור לו מביא לתגובה כועסת וצעקות "אני אבד! אני אבד!" .
לבסוף, לאחר נסיונות משיכה של התיקתקים מכל הצדדים, הוא מצליח לפתוח צד אחד ולהוריד ממנו את החיתול.
עכשיו הישבנון- יש לשאול אותו בזהירות אם הוא מוכן שאני אסדר לו אותו על האסלה. יופי! הבקר הוא מסכים אבל לעלות עליו אני כבר יודעת שהוא חייב לבד, כנ"ל לכוון את הבולבול לתוך האסלה. כל עזרה מצידי תגרור איתה תרעומת אבל אני חייבת להיות בהיכון כי אני לא רוצה פיפי על הרצפה. יופי! גם זה עובר בשלום ועכשיו אני פנויה לענייני. מצידי שיישב לו על הישבנון שלו כמה שהוא רוצה עכשיו וידבר או ישיר לברוזים מסלסילת משחקי האמבטיה שלו שנמצאת לידו. להוריד אותו משם זה בלתי אפשרי, הוא חייב להיות זה שמחליט מתי ואיך.
כשהגיע לגיל שנתיים גילינו אבא שלו ואני שגדל לנו בבית פריק של שליטה במסווה של מלאך.
אחותו לעומת זאת לבושה בפיז'מה שקועה בספר על המיטה שלי. ביום רגיל לא הייתי מצליחה להזיז אותה משם אבל היום מספיק לי רק להזכיר את הטיול והיא כבר מאורגנת. אני פשוט מחליטה לא לחשוב על זה, לא ידעתי שהיא יכולה להסתדר בבקר כל כך מהר עד היום ואולי כדאי שאמשיך לא לדעת כדי לא להתרגז בימים הבאים.
זהו, עכשיו כולם מאורגנים, ארוחת בקר קלה ונוסעים להורים שלי.
מחלקים את הנוסעים במכוניות. שתי הגדולות, בנות ה-10 וה-9 באות עם יותם. מרגע זה ועד סוף הטיול הן לא יעזבו אותו וידאגו לכל צרכיו.
דריה נוסעת עם השתיים שקרובות אליה בגיל באוטו של סבא וסבתא.
נוסעים לנחל אלכסנדר לראות צבים ולוטרות.
על אף שבכל מקום כמעט יכתב על הנחל הזה שהוא על שמו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי מתעקשים ההורים שלי שהנחל נקרא על שם ערבי אחד בשם אלכסנדר שבסוף המאה ה-19 היה שולח אבטיחים למצרים משפך הנחל לים ושבית ינאי וחוף ינאי נקראו מאוחר יותר על שם הנחל.
מי שחי היום בנחל הם אלו ששרדו את הביוב הרב שנשפך לשם במשך שנים. צבים נדירים גדולים עם שריון רך, לוטרות ושמפנונים.
אנחנו יושבים מעל הנחל ליד הגדר ומביטים בהם בהתלהבות.
הצבים הללו לא צמחוניים והם יכולים לטרוף. פעם אנשים היו מביאים לשם תרנגולי הודו להאכיל את הצבים, אפילו חולים, וחוץ מהסירחון הנורא ששרר בנחל מתו גם צבים רבים מהרעלה.
לבסוף רשות הטבע והגנים שיקמה את הנחל ואסרה להאכיל את הצבים.
לא כולם עומדים באיסור הזה וכמה אנשים זרקו להם חתיכות לחם ועכשיו אנחנו מביטים מהם מנסים להגיע לחתיכות האלה לפני שהפשושים יגמרו אותם אלא שאז מופיעה לוטרה בשחיה מהירה, מנווטת בזנבה, מטפסת בקלות על גדול הנחל ואוכלת את חתיכות הלחם שנשאר.
כולנו מרותקים ומהילדות אני שומעת קריאות התפלאות.
עכשיו כולם הולכים לשחק באיזור המתקנים.
כל המטיילים עזבו או המשיכו במסלול והצבים מנצלים את השקט לעלות על הסלעים להתחמם בשמש הנעימה. שתי האחייניות שלי ויותם מתקרבים לגדר להסתכל עליהם. אני מתקרבת גם אלא שיותם רואה אותי ומתקרב אליי במהירות, דוחף אותי וצועק "אך איכאן! אך איכאן!" "אל איקאב!" (לך מכאן! לך מכאן! אל תתקרב!). הוא מוטרד שאני אפריד אותו מבנות הדודות שלו?
אני כבר בונה עליהן לשעות אחה"צ שישמרו לי קצת על יותם ויהיה לי יותר זמן לעבוד.
מצליחים לאסוף את כולם וליסוע לאכול גלידה לסיום הטיול. כולן מהר מוצאות בדיוק את הגלידה שלהן ואוכלות בשקט מופתי שמתאים רק למצבים כאלה.
לגלידריה נכנס אב עם שלש בנות וקונה להם גלידה.
הם יושבים לידנו ובנותיו רבות מי תשב לידו שהרי רק שתיים יכולות והן שלש. הוא קצת מתרגז אומר להן: "אולי אני צריך למכור אחת מכן ואז לא תהיה לנו בעיה" אני מחייכת וכשהוא מביט עלי אני כבר מרגישה נוח לצחוק.
לבסוף הוא פותר את הבעיה ע"י כך שאחת הבנות תשב עליו.
הטלפון שלי מצלצל, זו מישהו מחברה של שילוח בין לאומי, מתעניין מה קורה עם המשלוח שלי מאיטליה, ברקע צועקות הבנות של האיש שולחן לידי.
"תפסתי אותך עם הילדים?" שואל הבחור מהשילוח.
"דוקא אלה לא שלי... אבל כן, אתה יודע, ל"ג בעומר, זה חופש" אני מרגישה נבוכה קצת לערבב עבודה עם ילדים, מנסה להחזיר את השיחה לנושא, למשלוח, למתי נדבר שוב, לגמור את השיחה.
אנשים חושבים שאני עובדת ממשרד ולא מהבית עם ילדים סביבי כל הזמן. אני מנסה ליצור את התדמית הזאת כדי להיראות רצינית. אני צריכה להרגיש שהעסק מספיק רציני ומתקתק בשביל שלא יהיה אכפת לי.
אני צריכה להיות בטוחה בעצמי יותר.
הסתים הטיול.
נשאר להחזיר את כולם הביתה ולחזור בעצמנו לדירתנו הצנועה.
זה זמן החלפת המשמרות. מעכשיו אבא שלהם שומר עליהם ואני מתישבת לעבוד.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.