_ההבנה שהנפש מבקשת אחר תחושת החיים והקיום. למרבה הפלא אם כך, במקרים רבים, רק כאשר הנפש חשה בכאב היא מודעת לגוף.
זה מאוד מובן וברור אבל יש הבדל תהומי בין לחוש ולהיות מודע לגוף, שזה אפשרי גם בהנאה פיזית ולא חייב דווקא כאב, לבין מחלה קשה שאולי אפילו פחות כואבת פיזית , אך "לוקחת את החיים" ._
שים לב,
במקרים רבים. מעבר לכך, הנאה מובנת מאליה. נמצא המובן מאליו לא מספק את המודעות כמו הכאב או הסבל. שהנאה פיזית נמצאת אמנם לוקחת את כל תשומת הלב, והסבל או הכאב לוקח גם את תשומת הלב וגם את כל תשומת הנפש. לעתים קרובות נדרש האדם לאלה, לחוש את קיומו.
_שהחולי הזה מבורך שמאפשר לנפש לדעת שהיא קיימת, מהווה מעין הוכחה לעצם קיומה, לעצם החיים.
אם אין כלים נכונים להתמודד עם החולי, האם יש טעם לכך?
האם כל שהנפש חפצה בו היא לחוש בקיומה?
הנפש רוצה לעוף! לא ללכת לעבוד, לא מחוייבות ולא אחריות... חופשי ומאושר, כמו שנהוג לומר.
החולי משרת ומחזיר "לאיזון" אבל מה זה אומר להיות מאוזן, לקבל הכל מה שבא - ברוך הבא?_
כלים להתמוודדות עם החולי לעולם קיימים. הבחירה בהם לא תמיד מתקיימת על ידי האדם. כאן, שוב, הנפש יודעת היטב מה טוב בעבורה, לאן לפנות וממי לקבל את העזרה הנדרשת. הנפש גם יודעת מה היא רוצה - לבחור בחיים או להזמין את סיומם. כל זה כמובן ברמתה המורחבת הכוללת את המודעות הערה, את זו החולמת ואת זו שאיננה מתמשגת למילים.
הנפש לאו דווקא רוצה לעוף, אפשר שהנפש שלך כך רוצה כעת, אבל כל אותה תפישה של חופשי ומאושר איננה בהכרח אלא להיות חופשי לאשר לעצמך את קיומך, זהו אושר.
חירות איננה אלא חוויה, חירות איננה יעד או יעוד אלא תחושה וחוויה אחת מתוך מכלול החיים.
להיות באיזון פירושו לראות את התואם המושלם ולחיות את הכאן ועכשיו. כאן, קבלת הדברים כפי שהם כוללת את הצורך של הנפש להפוף מצוי לרצוי ולהפך מתוך השתתפות על פני מתוך עוצמה, כוח או כפייה.
נורא מפחיד לקבל את המחלה! צריך לדעת איך לעשות את זה וזה בכלל לא פשוט. אולי אם אקבל את השפעת אז תבוא "עלי" מחלת ה בכדי ללמדני עוד... ואיפה הסוף? הרי ההתעסקות במחלה ידועה ככלל לא מועילה.
נמצא הפחד ככלי בלימה. עם זאת, קבלת המחלה או קבלת העובדות מניחה את האפשרות לפתיחת ההבראה.
אין מדובר בהתעסקות במחלה. מדובר בהעלאת המודעות של האדם לעובדת היותו חולה, לתגובותיו ולאיזונו המחודש. המחלה מבחינה זו איננה חשובה.
התכחשות למחלה או למצב חוסר האיזון היא-היא שעשויה להחמיר או לסבך אותה. שכן ההכחשות היא של האדם עצמו לעצמו.
_ולהסכים לכך שהנפש מוכנה גם להיות מושפעת. זה הפתח להבראה מכל מחלה.
הנפש כל הזמן מושפעת, לא? זה גם הפתח למחלה, כמו גם להבראה. אז למה התכוון המשורר?_
בהחלט כן, נמצאת הנפש מושפעת לאיזונה וליציאה מאיזונה. מכאן שכאשר מקבלת הנפש את היותה מושפעת למדה אט א להשפיע. אז תוכל להשפיע בעיקר בריאות ואיזון על חייה היא. מכאן תשפיע איזון על סביבתה.
אבל תכלס, התהומות מושכים מטה! יש להם כוחות אדירים! וכדי להרים את הראש נדרש אפילו כוח יותר אדיר, איך זה?
על פני שהתהומות מושכים מטה, נמצאת הנפש נמשכת מטה, כוח המשיכה מבחינה זו הוא חוק שאיננו מחייב את הנפש או את תפישותיה. שינוי גישה או תפישה לכוון השחקים או ראיית התהומות כמעמקים עשוי לפתוח את הפתח הזה. כאשר נמשכת הנפש שמה, יש לה ללמוד את ההיפוך או את הנפילה. גם זו מבורכת.
_עם זאת, כל אלה והפחד בראשם נמצאים כמשרתים נאמנים בעבור הנפש ובעבור בריאותה הבריאה
נכון, משרתים את הנפש להבריא אבל המציאות היא שרוב בני האדם תקועים כל החיים בפחד ובכל הקשת הצבעונית שפרשת למעלה. זוהי בריאות חולה! ז"א אולי לא מחלה פיזית אבל נפשית ._
אין הדברים כך. רוב בני האדם נמצאים בריאי להפליא, בריאותם בריאות בריאה, רוב חייהם, רוב הזמן. כעת חיה. כאן ועכשיו.
בריאות חולה עשויה להיות חלק מתהליכי למידת הבריאות הבריאה.
הכל תלוי בנקודת המבט.
האם כל אדם מבשיל?
בהחלט כן. עם זאת, הבשלת כל אדם נמצאת יחסית.
_על מנת להפוך מגמת סבל - הודיה על הסבל ועל החיים תהיה המפתח. הודיה מכל הלב תקלף ניתן לומר את שכבות המצוקה. הודיה רציפה תאפשר לנפש לראות כי הכל בתואם מושלם.
ז"א לקבל לגמרי את מה שיש ולומר אמן? משמע אין בעצם מה לעשות?_
גם קבלת הכל לגמארי ואמירת אמן היא עשיה. מאידך אי עשיה מועילה לעתים קרובות ברמת ההתבוננות.
חיפוש אחר תשובות מוחלטות בעולם הפיזי איננו אלא חוסר היכולת לקבל את הפן השלישי. כן ולא נמצאים מוחלטים. ביניהם יש עוד אינספור אפשרויות.
אנו חיים בגוף בעולם יחסי. אין תשובות מוחלטות, אין צורך בהן. כל קביעה או אמירה כזו או אחרת לעולם מייצגת עמדת תפישה. מכאן שמחלה גם היא ייצוג של עמדת תפישה.
הבחירה בחיים מתבצעת עם כל נשימה. הבחירה במוות גם היא לגיטמית.
תודה.
_ההבנה שהנפש מבקשת אחר תחושת החיים והקיום. למרבה הפלא אם כך, במקרים רבים, רק כאשר הנפש חשה בכאב היא מודעת לגוף.
זה מאוד מובן וברור אבל יש הבדל תהומי בין לחוש ולהיות מודע לגוף, שזה אפשרי גם בהנאה פיזית ולא חייב דווקא כאב, לבין מחלה קשה שאולי אפילו פחות כואבת פיזית , אך "לוקחת את החיים" ._
שים לב, [b]במקרים רבים[/b]. מעבר לכך, הנאה מובנת מאליה. נמצא המובן מאליו לא מספק את המודעות כמו הכאב או הסבל. שהנאה פיזית נמצאת אמנם לוקחת את כל תשומת הלב, והסבל או הכאב לוקח גם את תשומת הלב וגם את כל תשומת הנפש. לעתים קרובות נדרש האדם לאלה, לחוש את קיומו.
_שהחולי הזה מבורך שמאפשר לנפש לדעת שהיא קיימת, מהווה מעין הוכחה לעצם קיומה, לעצם החיים.
אם אין כלים נכונים להתמודד עם החולי, האם יש טעם לכך?
האם כל שהנפש חפצה בו היא לחוש בקיומה?
הנפש רוצה לעוף! לא ללכת לעבוד, לא מחוייבות ולא אחריות... חופשי ומאושר, כמו שנהוג לומר.
החולי משרת ומחזיר "לאיזון" אבל מה זה אומר להיות מאוזן, לקבל הכל מה שבא - ברוך הבא?_
כלים להתמוודדות עם החולי לעולם קיימים. הבחירה בהם לא תמיד מתקיימת על ידי האדם. כאן, שוב, הנפש יודעת היטב מה טוב בעבורה, לאן לפנות וממי לקבל את העזרה הנדרשת. הנפש גם יודעת מה היא רוצה - לבחור בחיים או להזמין את סיומם. כל זה כמובן ברמתה המורחבת הכוללת את המודעות הערה, את זו החולמת ואת זו שאיננה מתמשגת למילים.
הנפש לאו דווקא רוצה לעוף, אפשר שהנפש שלך כך רוצה כעת, אבל כל אותה תפישה של חופשי ומאושר איננה בהכרח אלא להיות חופשי לאשר לעצמך את קיומך, זהו אושר.
חירות איננה אלא חוויה, חירות איננה יעד או יעוד אלא תחושה וחוויה אחת מתוך מכלול החיים.
להיות באיזון פירושו לראות את התואם המושלם ולחיות את הכאן ועכשיו. כאן, קבלת הדברים כפי שהם כוללת את הצורך של הנפש להפוף מצוי לרצוי ולהפך מתוך השתתפות על פני מתוך עוצמה, כוח או כפייה.
[u]נורא מפחיד לקבל את המחלה! צריך לדעת איך לעשות את זה וזה בכלל לא פשוט. אולי אם אקבל את השפעת אז תבוא "עלי" מחלת [po]ה [/po] בכדי ללמדני עוד... ואיפה הסוף? הרי ההתעסקות במחלה ידועה ככלל לא מועילה.[/u]
נמצא הפחד ככלי בלימה. עם זאת, קבלת המחלה או קבלת העובדות מניחה את האפשרות לפתיחת ההבראה.
אין מדובר בהתעסקות במחלה. מדובר בהעלאת המודעות של האדם לעובדת היותו חולה, לתגובותיו ולאיזונו המחודש. המחלה מבחינה זו איננה חשובה.
התכחשות למחלה או למצב חוסר האיזון היא-היא שעשויה להחמיר או לסבך אותה. שכן ההכחשות היא של האדם עצמו לעצמו.
_ולהסכים לכך שהנפש מוכנה גם להיות מושפעת. זה הפתח להבראה מכל מחלה.
הנפש כל הזמן מושפעת, לא? זה גם הפתח למחלה, כמו גם להבראה. אז למה התכוון המשורר?_
בהחלט כן, נמצאת הנפש מושפעת לאיזונה וליציאה מאיזונה. מכאן שכאשר מקבלת הנפש את היותה מושפעת למדה אט א להשפיע. אז תוכל להשפיע בעיקר בריאות ואיזון על חייה היא. מכאן תשפיע איזון על סביבתה.
[u]אבל תכלס, התהומות מושכים מטה! יש להם כוחות אדירים! וכדי להרים את הראש נדרש אפילו כוח יותר אדיר, איך זה?[/u]
על פני שהתהומות מושכים מטה, נמצאת הנפש נמשכת מטה, כוח המשיכה מבחינה זו הוא חוק שאיננו מחייב את הנפש או את תפישותיה. שינוי גישה או תפישה לכוון השחקים או ראיית התהומות כמעמקים עשוי לפתוח את הפתח הזה. כאשר נמשכת הנפש שמה, יש לה ללמוד את ההיפוך או את הנפילה. גם זו מבורכת.
_עם זאת, כל אלה והפחד בראשם נמצאים כמשרתים נאמנים בעבור הנפש ובעבור בריאותה הבריאה
נכון, משרתים את הנפש להבריא אבל המציאות היא שרוב בני האדם תקועים כל החיים בפחד ובכל הקשת הצבעונית שפרשת למעלה. זוהי בריאות חולה! ז"א אולי לא מחלה פיזית אבל נפשית ._
אין הדברים כך. רוב בני האדם נמצאים בריאי להפליא, בריאותם בריאות בריאה, רוב חייהם, רוב הזמן. כעת חיה. כאן ועכשיו.
בריאות חולה עשויה להיות חלק מתהליכי למידת הבריאות הבריאה.
הכל תלוי בנקודת המבט.
[u]האם כל אדם מבשיל?[/u]
בהחלט כן. עם זאת, הבשלת כל אדם נמצאת יחסית.
_על מנת להפוך מגמת סבל - הודיה על הסבל ועל החיים תהיה המפתח. הודיה מכל הלב תקלף ניתן לומר את שכבות המצוקה. הודיה רציפה תאפשר לנפש לראות כי הכל בתואם מושלם.
ז"א לקבל לגמרי את מה שיש ולומר אמן? משמע אין בעצם מה לעשות?_
גם קבלת הכל לגמארי ואמירת אמן היא עשיה. מאידך אי עשיה מועילה לעתים קרובות ברמת ההתבוננות.
[hr]
חיפוש אחר תשובות מוחלטות בעולם הפיזי איננו אלא חוסר היכולת לקבל את הפן השלישי. כן ולא נמצאים מוחלטים. ביניהם יש עוד אינספור אפשרויות.
אנו חיים בגוף בעולם יחסי. אין תשובות מוחלטות, אין צורך בהן. כל קביעה או אמירה כזו או אחרת לעולם מייצגת עמדת תפישה. מכאן שמחלה גם היא ייצוג של עמדת תפישה.
הבחירה בחיים מתבצעת עם כל נשימה. הבחירה במוות גם היא לגיטמית.
[hr]
תודה.