על ידי יול_יול* » 01 ינואר 2010, 09:55
לא יאמן כמה מחזק להכנס לדף הזה, שפע של אהבה שזורמת אלי מנשים שאת חלקן אני אפילו לא מכירה.
חזרתי הביתה,
הניתוח עבר ממש בקלות, באופן יחסי.
נפרדתי מצוואר הרחם שלי לשלום, זה קצת עצוב וקצת שמח.
לא אוכל יותר ללדת, וזה מצער מאד וחייב אותי ממש לעבור תהליך של אבל .
בכלל בשבועיים שלפני הניתוח הייתי ממש פקעת עצבים, כל דבר העליב אותי, הייתי במתח נורא.
לא ידעתי איך אצליח לעמוד בזה, רק המחשבה על ההרדמה ברגליים פשוקות, על החיתוך, הכניסה אותי לתחושת אימה ושיתוק.
מצד שני, האמנתי כי זו הדרך הנכונה עבור הריפוי שלי.
עירית קורן המתקשרת המדהימה מלווה אותי בחודשים האחרונים ויחד איתה בדקנו את האופציות שעומדות בפניי, שתינו הרגשנו שזהו הניתוח הנכון כרגע עבורי.
כל ההתארגנות גם היא היתה לא פשוטה: לעזוב תינוק בן שבעה חודשים, וילדה בת 5. לא ידעתי כמה לילות לא אשן בבית.
בסופו של דבר אחרי 24 שעות כבר הייתי בבית. (-:
חברתי שירה שמניקה גם היא תינוק באה לישון פה, בנסיון להניק בלילה את שני התינוקות, שלי ושלה.
זה לא כל כך הצליח כי בני תומר סירב לינוק, אבל עבר עליהם לילה סביר. שני התינוקות שמחו מאד לגלות זה את זה במיטה,רק שפחות התאים להם לישון (-:
עשיתי את הניתוח בבית חולים פרטי, זה הבדל מאד משמעותי מבית חולים ממשלתי, שם היה הניתוח הקודם. בכלל אין תחושה של מחלה, יותר כמו בית מלון.
היה לי נוף מקסים מהחדר, של מפרץ חיפה.
ויש לי רופא שהוא באמת נדיר באנושיות שלו ובכבוד שהוא נותן לדרך בה בחרנו, שהיא מאד שמרנית יחסית לדרך הרפואה הקונבנציונלית.
בחרנו לא לספר לאמא שלי ולהורים של בעלי על הניתוח, אלא רק לאחר סיומו.
זה מאד הטריד אותי ולא היה לי פשוט לא לספר לאמא שלי, אבל הרגשתי שאם אספר לה זה ישאוב ממני כוחות שפשוט לא היו לי. היא מאד דואגת (אפשר כמובן להבין אותה), והנוכחות שלה מאד מכניסה אותי למתח.
כאשר היא הבינה שאבי כן נכח בניתוח וידע עליו מראש (הם גרושים), היא מאד נעלבה והפסיקה לדבר איתי.
זה מאד כואב לי , ומעורר בי הרבה אשמה כלפיה (זה מאפיין מאד את יחסינו), אבל אני יודעת שעבורי זו היתה ההחלטה הנכונה, ועכשיו נותר לי רק לעמוד בתוצאות של ההחלטה ולהכיל אותן.
המחשבות עליה ממש מטרידות אותי, נראה לי שזה היה המחשבה האחרונה שהיתה לי לפני שהורדמתי...
ויחד עם זאת,
אני ממש לא מאמינה כמה מהר חזרתי להרגיש טוב! עוד לא עברו שלושה ימים ואני כמעט ללא כאבים.
עכשיו אני צריכה שוב לחכות לתוצאות של הבדיקה הפתלוגית.
כששאלתי את הרופא שלי כמה זמן זה יקח הוא אמר לי: "אני אלחץ עליהם, אבל לא פחות משבוע."
רציתי להגיד לו: ממש אל תלחץ עליהם, שיקחו את הזמן...
ממש לא רוצה לעמוד שוב בפני עוד החלטה בעד שבוע.
אני ממשיכה להתפלל שהתוצאות יצאו טובות, שבזה סיימתי את הניתוחים, שישאר לי רחם. שלא אצטרך לעבור עוד ניתוח.
ויחד עם זה מאמינה בכל ליבי שכל דרך שתתגלה בפני תהיה מדוייקת עבורי, למרות שאין ביכולתי להבין תמיד.
ושיהיה לי כח לגדול מכל מה שיביאו החיים .
(אומרת את זה בעיקר לעצמי, כדי להזכיר לעצמי)
לא יאמן כמה מחזק להכנס לדף הזה, שפע של אהבה שזורמת אלי מנשים שאת חלקן אני אפילו לא מכירה.
חזרתי הביתה,
הניתוח עבר ממש בקלות, באופן יחסי.
נפרדתי מצוואר הרחם שלי לשלום, זה קצת עצוב וקצת שמח.
לא אוכל יותר ללדת, וזה מצער מאד וחייב אותי ממש לעבור תהליך של אבל .
בכלל בשבועיים שלפני הניתוח הייתי ממש פקעת עצבים, כל דבר העליב אותי, הייתי במתח נורא.
לא ידעתי איך אצליח לעמוד בזה, רק המחשבה על ההרדמה ברגליים פשוקות, על החיתוך, הכניסה אותי לתחושת אימה ושיתוק.
מצד שני, האמנתי כי זו הדרך הנכונה עבור הריפוי שלי.
עירית קורן המתקשרת המדהימה מלווה אותי בחודשים האחרונים ויחד איתה בדקנו את האופציות שעומדות בפניי, שתינו הרגשנו שזהו הניתוח הנכון כרגע עבורי.
כל ההתארגנות גם היא היתה לא פשוטה: לעזוב תינוק בן שבעה חודשים, וילדה בת 5. לא ידעתי כמה לילות לא אשן בבית.
בסופו של דבר אחרי 24 שעות כבר הייתי בבית. (-:
חברתי שירה שמניקה גם היא תינוק באה לישון פה, בנסיון להניק בלילה את שני התינוקות, שלי ושלה.
זה לא כל כך הצליח כי בני תומר סירב לינוק, אבל עבר עליהם לילה סביר. שני התינוקות שמחו מאד לגלות זה את זה במיטה,רק שפחות התאים להם לישון (-:
עשיתי את הניתוח בבית חולים פרטי, זה הבדל מאד משמעותי מבית חולים ממשלתי, שם היה הניתוח הקודם. בכלל אין תחושה של מחלה, יותר כמו בית מלון.
היה לי נוף מקסים מהחדר, של מפרץ חיפה.
ויש לי רופא שהוא באמת נדיר באנושיות שלו ובכבוד שהוא נותן לדרך בה בחרנו, שהיא מאד שמרנית יחסית לדרך הרפואה הקונבנציונלית.
בחרנו לא לספר לאמא שלי ולהורים של בעלי על הניתוח, אלא רק לאחר סיומו.
זה מאד הטריד אותי ולא היה לי פשוט לא לספר לאמא שלי, אבל הרגשתי שאם אספר לה זה ישאוב ממני כוחות שפשוט לא היו לי. היא מאד דואגת (אפשר כמובן להבין אותה), והנוכחות שלה מאד מכניסה אותי למתח.
כאשר היא הבינה שאבי כן נכח בניתוח וידע עליו מראש (הם גרושים), היא מאד נעלבה והפסיקה לדבר איתי.
זה מאד כואב לי , ומעורר בי הרבה אשמה כלפיה (זה מאפיין מאד את יחסינו), אבל אני יודעת שעבורי זו היתה ההחלטה הנכונה, ועכשיו נותר לי רק לעמוד בתוצאות של ההחלטה ולהכיל אותן.
המחשבות עליה ממש מטרידות אותי, נראה לי שזה היה המחשבה האחרונה שהיתה לי לפני שהורדמתי...
ויחד עם זאת,
אני ממש לא מאמינה כמה מהר חזרתי להרגיש טוב! עוד לא עברו שלושה ימים ואני כמעט ללא כאבים.
עכשיו אני צריכה שוב לחכות לתוצאות של הבדיקה הפתלוגית.
כששאלתי את הרופא שלי כמה זמן זה יקח הוא אמר לי: "אני אלחץ עליהם, אבל לא פחות משבוע."
רציתי להגיד לו: ממש אל תלחץ עליהם, שיקחו את הזמן...
ממש לא רוצה לעמוד שוב בפני עוד החלטה בעד שבוע.
אני ממשיכה להתפלל שהתוצאות יצאו טובות, שבזה סיימתי את הניתוחים, שישאר לי רחם. שלא אצטרך לעבור עוד ניתוח.
ויחד עם זה מאמינה בכל ליבי שכל דרך שתתגלה בפני תהיה מדוייקת עבורי, למרות שאין ביכולתי להבין תמיד.
ושיהיה לי כח לגדול מכל מה שיביאו החיים .
(אומרת את זה בעיקר לעצמי, כדי להזכיר לעצמי)