אכן טיילתי באתר ואני יודעת שזו הגישה של רוב האמהות והאבות אבל גם ראיתי שיש פה פתיחות למגוון דיעות ושאלות ולכן העלתי שאלה שאולי קצת פחות מקובלת בדרך כלל
לא שוללת אף דעה, כמובן, וגם מאמינה בכל לבי שכל אחד צריך לעשות מה שנכון בעיניו. התשובה שנתתי נבעה משתי סיבות:
- זו גישתי האישית ולכן מרגישה חופשייה לחשוף אותה, להסביר אותה וכו'.
- נשמע ש את קצת מרגישה ככה:
האינסטינקטים שלי מורים לי אחרת.
ולכן חשבתי שאולי תתאים לך.
בכל מה שקשור לחילוקי דעות בינך לבין בן זוגך, אין לי הרבה תובנות.
יכולה רק להמליץ לך להסביר לו למה את חושבת אחרת.
אני יודעת שמבחינתי "לפתח עצמאות" אצל מישהו אחר - זה מושג שנוי במחלוקת.
אני מאמינה שאם מעניקים לילד את כל התנאים והביטחון, הוא כבר יפתח בעצמו עצמאות, לכשיבשיל לכך.
הבעיה שזה דורש המווווווווווווווווון סבלנות, ולפעמים גם הרבה זמן, ובעיקר: אמון וביטחון ביכולתו של הילד להתפתח לבד, בעצמו. וזה קשה, בעיקר כשיש תנאים אובייקטיבים שמפריעים כמו חזרה לעבודה וכו'.
יכולה רק לספר מניסיוני:
בתי בת שנתיים וחצי, גמלתי אותה מהנקה בגיל שנה וחצי בערך (לא אכנס כרגע למה ולמה, מרגישה שזה בהחלט היה מוקדם מדי והיא לא הייתה בשלה).
מעולם לא הנחתי לה לבכות כדי ש"תלמד" משהו או ש"תפתח" משהו (עצמאות, ביטחון וכו').
היא ילדה שמאוד מאוד קשורה לאמא, קשה לה להירדם באופן כללי וקשה לה שמישהו אחר מרדים אותה. קשה לה להיפרד.
אבל אני רואה מקרוב איך בזמנה החופשי היא משחררת אותי, לאט-לאט, טיפין-טיפין.
בהתחלה לא רצתה להישאר עם אף אחד אחר, חוץ מאבא, היום נשארת נהדר עם הסבתות ואפילו עם חברות שלי שהיא מכירה פחות טוב, לפרקי זמן קצרים.
בעניין ההרדמה - לבת שלי כאמור קשה באופן כללי. ולוקח לה הרבה מאוד זמן, גם כשהיא עייפה ומאוד רוצה כבר לישון. היא פשוט טיפוס ערני כזה.
חוץ מזה רגילה מאוד להירדם מחובקת ואם התעוררה - צריכה בדרך כלל חיבוק או מזמוזים כדי לחזור לישון.
והנה, לפני כמה זמן התחילה לה מגמה חדשה, יוזמה פרטית שלה:
אמא, את תקריאי לי ספר ואני אשכב לבד במיטה.
ככה היא קצת מתפרפרת לה במיטה עד שמוצאת תנוחה ונרגעת, ונרדמת לבד.
ואני? אני צריכה לגייס סבלנות וכוח רצון כדי לחבק ולנשק אותה רק אחרי שהיא נרדמת.
למה, אני לא מכורה למגע הזה?
באמת, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא להקשיב לעצמך. אל תפקפקי בתחושות הבטן כי קול חיצוני אמר. יש סיבה לתחושות האלה.
חזרה לעבודה, הרדמה כשלא תהיי בבית וכל זה - תתמודדו כשתגיע העת.
הרבה פעמים כשהאופציה (אמא / ציצי) לא בסביבה, הילד מבין בעצמו ומסתגל לסיטואציה. ואם יבכה כי לא תהיה ברירה - זה לפחות יהיה כי לא תהיה ברירה, ולא בזמן שאמא שם ויכולה להרים אותו.
אנא עדכני
[u]אכן טיילתי באתר ואני יודעת שזו הגישה של רוב האמהות והאבות אבל גם ראיתי שיש פה פתיחות למגוון דיעות ושאלות ולכן העלתי שאלה שאולי קצת פחות מקובלת בדרך כלל[/u]
לא שוללת אף דעה, כמובן, וגם מאמינה בכל לבי שכל אחד צריך לעשות מה שנכון בעיניו. התשובה שנתתי נבעה משתי סיבות:
[list=1]
[*] זו גישתי האישית ולכן מרגישה חופשייה לחשוף אותה, להסביר אותה וכו'.
[*] נשמע ש [b]את[/b] קצת מרגישה ככה:
[/list]
[u]האינסטינקטים שלי מורים לי אחרת.[/u]
ולכן חשבתי שאולי תתאים לך.
בכל מה שקשור לחילוקי דעות בינך לבין בן זוגך, אין לי הרבה תובנות.
יכולה רק להמליץ לך להסביר לו למה את חושבת אחרת.
אני יודעת שמבחינתי "לפתח עצמאות" אצל מישהו אחר - זה מושג שנוי במחלוקת.
אני מאמינה שאם מעניקים לילד את כל התנאים והביטחון, הוא כבר יפתח בעצמו עצמאות, לכשיבשיל לכך.
הבעיה שזה דורש המווווווווווווווווון סבלנות, ולפעמים גם הרבה זמן, ובעיקר: אמון וביטחון ביכולתו של הילד להתפתח לבד, בעצמו. וזה קשה, בעיקר כשיש תנאים אובייקטיבים שמפריעים כמו חזרה לעבודה וכו'.
יכולה רק לספר מניסיוני:
בתי בת שנתיים וחצי, גמלתי אותה מהנקה בגיל שנה וחצי בערך (לא אכנס כרגע למה ולמה, מרגישה שזה בהחלט היה מוקדם מדי והיא לא הייתה בשלה).
מעולם לא הנחתי לה לבכות כדי ש"תלמד" משהו או ש"תפתח" משהו (עצמאות, ביטחון וכו').
היא ילדה שמאוד מאוד קשורה לאמא, קשה לה להירדם באופן כללי וקשה לה שמישהו אחר מרדים אותה. קשה לה להיפרד.
אבל אני רואה מקרוב איך בזמנה החופשי היא משחררת אותי, לאט-לאט, טיפין-טיפין.
בהתחלה לא רצתה להישאר עם אף אחד אחר, חוץ מאבא, היום נשארת נהדר עם הסבתות ואפילו עם חברות שלי שהיא מכירה פחות טוב, לפרקי זמן קצרים.
בעניין ההרדמה - לבת שלי כאמור קשה באופן כללי. ולוקח לה הרבה מאוד זמן, גם כשהיא עייפה ומאוד רוצה כבר לישון. היא פשוט טיפוס ערני כזה.
חוץ מזה רגילה מאוד להירדם מחובקת ואם התעוררה - צריכה בדרך כלל חיבוק או מזמוזים כדי לחזור לישון.
והנה, לפני כמה זמן התחילה לה מגמה חדשה, יוזמה פרטית שלה:
אמא, את תקריאי לי ספר ואני אשכב לבד במיטה.
ככה היא קצת מתפרפרת לה במיטה עד שמוצאת תנוחה ונרגעת, ונרדמת לבד.
ואני? אני צריכה לגייס סבלנות וכוח רצון כדי לחבק ולנשק אותה רק אחרי שהיא נרדמת.
למה, אני לא מכורה למגע הזה?
באמת, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא להקשיב לעצמך. אל תפקפקי בתחושות הבטן כי קול חיצוני אמר. יש סיבה לתחושות האלה.
חזרה לעבודה, הרדמה כשלא תהיי בבית וכל זה - תתמודדו כשתגיע העת.
הרבה פעמים כשהאופציה (אמא / ציצי) לא בסביבה, הילד מבין בעצמו ומסתגל לסיטואציה. ואם יבכה כי לא תהיה ברירה - זה לפחות יהיה כי לא תהיה ברירה, ולא בזמן שאמא שם ויכולה להרים אותו.
אנא עדכני