אני גם נמצאת באותו בעיה דומה לשלך הילד שלי בן שש ומאוד מתלוננים בגן שהוא מציק לילדים ומתגרה בהם .

יש לי תאומים בני ארבע שלא חסרה להם תשומת לב, עדכמה שאני מבינה,אנחנו בבלים איתם כל יום מרגע שהם חוזרים מהגן ונותנים המון אהבה וחום,ולמרות הכל איתמר מציק המון לחברים וגורם למריבות ובסופו של דבר הם לא רוצים לשחק איתו אלא רק עם אחותו.כל העניין כואב לנו מאוד ואנחנו לא יודעים איך להגיב ובעיקר איך להבהיר לו שלא כדאי לו להתנהג כך כיאז הוא נשאר בלי חברים.נשמח לעצות

ושוב אני אמליץ על הספרים של פייבר ומייזליש. רלוונטי גם כאן.

גם לי היו המון בעיות חברתיות בכיתה....המון...ממש התעללויות וזה לא עבר גם כשהייתי תתיכון וגם כשהייתי בצבא.
רק היום לאחר טיפול פסכולוגי של שנתיים אני מסוגלת להבין מה קרה וגם לנסות להיות יותר מאופקת בשביל הילדים שלי ולא להגיב במקומם.
התברר לי שכילדה ההורים שלי התגרשו ואבא שלי ניתק את עצמו מאיתנו ופשוט לא היה מי שיגן עלי. אמא שלי היתה חלשה מידי וגם עסוקה מידי ופשוט השארו לי להתמודד לבד.
מור אני כל כך מבינה אותך כי לפעמים אני גם במצב דומה....ואני לפעמים מרגישה שבי פוגעים ולא רק בבן שלי.
ולכן אני מאוד משתדלת לקחת נשימה עמוקה ולנסות לראות מה קרה מעמדת מבוגר...לא פשוט בכלל.
וגם כאשר הבן שלי מציק או מרביץ אני חושבת שאני מגזימה.. כי במקום לתת לו להסתדר אני מיד מתערבת ושמה אותו בעמדת החלש.....כמו ששמו אותי.... אוייש..

אלונה, גרמת לי לחשוב על ילדותי. רק עכשיו תפסתי, שמעולם לא ציפיתי מהורי להתערב ולהגן עלי. אולי עמוק עמוק בסתר לבי הייתי רוצה, אבל זה מעולם לא הגיע לרמה שבה אפילו קיויתי. בטח שלא ביקשתי. כשסיפרתי דברים, זה לא כלל פתח לעזור בהם.
הם כן ידעו מה קורה. אבל היה "ברור" שהם לא יכולים לעזור. למשל, בכתה ב' מחנכת הכיתה שלי שנאה אותי והתעללה בי. לא חושבת שהיתה אפשרות לדבר איתה. זה כמובן היה גורם רק ליתר התעללות בי.
בבית הספר הבא, מה שהם עשו היה לתמוך לחלוטין בחיסורים המאסיביים שלי מבית הספר, ובהזדמנות הראשונה העבירו אותי לחטיבת ביניים, מה שהצריך - הסתבר לי רק השנה - מכתב מיוחד למשרד החינוך, שיאפשר לי לצאת מבית ספר שנגמר רק בכתה ח' ושאין לו שום הסכם עם התיכון. אבל עם המורים עצמם? עם ילדים? לא, מעולם לא.

לא בא לי להוסיף לנקיפות מצפון שלכן ,וגם קחו בחשבון שכל הילדים שונים ,אבל אני זוכרת את עצמי ממש טוב בתור
ילדה קטנה. אני זוכרת את הסיפור הראשון בגיל 5-6. קבוצת הבנים בגן המשחקים ליד הבית הציקה לי יום יום והם
פשוט לא נתנו לי שחק. לקח לי זמן לבקש עזרה מהורים שלי.אני לא אשכח את זה. אבא אמר:"שתלמד להסתדר לבד.
תראי היא לא נראת עצובה במיוחד,סימן שלא נורא כמו שאת מציגה הכל"
אמה צעקה לאבא:"אם אתה לא מסוגל להגן עליה, אז אני אעשה את זה."
והיא עשתה. ואני היתי מאושרת שהיא התערבה והגנה עליי. וגם למדתי שאבא לא יכול לעזור לי. ושאני צריכה לעשות
הצגות דרמתיות כדי להראות כמה כואב. מה אתן מצפות מילדים שלכן כדי לראות שהם נפגע?
היום אני מבינה שאבא שלי העדיף להאמין שאמה שלי מגזימה ולא נגרם לי נזק, כי לא ידע איך להתמודד מול הילדים.
אני גם ראיתי שגרמתי להם לריב בגללי ובעתיד שמרתי את המידה על עצמי.
כואב לי לחשוב על זה...עברתי בבה"ס חויות מאוד קשות. ואף אחד בבית לא ניחש בגלל שלא הגבתי כילדה
במצוקה. מענין שבן זוגי שעבר גם כן חויות מאוד קשות בבה"ס ,מספר שהורים שלו לא שמו לב שמשהו לא בסדר.
לפני כמה זמן הוא שאל את אמה שלו, איך זה שהיא לא שמה לב, והיא הסבירה לו שהוא תמיד למד טוב,אז
איך היא היתה אמורה לנחש?

לפני כמה ימים אגם חלץ את הסנדלים שלו בגן, וכשהתקשרתי בצהריים לשוחח איתו הוא אמר לי שאחד הסנדלים נעלם והוא רוצה שנביא לו נעליים אחרות. כששביט הגיע לגן, "פתאום" אחד הילדים מצא את הסנדל.
לשמחתי, אגם הבין את זה כאילו הילד באמת ידע היכן אגם שם את הסנדל והביא לו אותו.
אבל בעצם, אני רציתי להחטיף לילד כזו סטירה... טוב, כמובן שלא הייתי מחטיפה לו שום סטירה, אבל הרגשתי כל כך לא טוב בשביל אגם, כי אני הרגשתי, גם מהיכרות שלי עם הילד, שהוא פשוט מתנהג כבריון, ומציק למי שהוא יכול. גם ילדים בוגרים וגדולים פיזית בגן לא מעוניינים לשחק איתו כבר, כי הוא פשוט מציק, מחפש תשומת לב כל הזמן, ממבוגרים, מילדים, במקום זו שאמא שלו ואבא שלו לא מעניקים לו.
אני מאוד מרחמת עליו כי הוא אומלל ומסכן, וחייו עברו תהפוכות רבות בזמן האחרון.
בתכל'ס, זו בריונות לשמה.
האמת שלא הייתי רוצה אפילו שיענישו אותו, כי לא מגיע לו, הוא סובל מספיק.

בהמשך למה שרותי כתבה.... פעמים רבות כ"כ כשמישהו מעליב את הילד שלי או מקניט או חוטף משהו, אני פשוט מרגישה את זה בבטן שלי חזק כ"כ, ברור שיש לי פה איזה קטע אולי לא פתור עם עצמי אולי בילדות או משהו, לא יודעת, אני רק יודעת שאני לא מצליחה לעשות עם זה כלום, לא להתבונן, לא להכיל ולא נעליים...... אני נעלבת במקומו ומצטערת בשבילו ו...מה שאני מרגישה כלפי הילד ה"מציק"........ חבל על הזמן....

אז איך "להיות בשבילם" ולא "במקומם"?ואיך להכיל ולא להתערב? ואיך ואיך ואיך.... מרב אהבה ורצון לגונן ולרפד ולרכך ,הכל מתערבב לי ומתערבל.....

אולי.
אבל אני שמחה שזה נגמר בצד הטוב ביותר.

אלה,
המוזר בכל העניין הוא שהיא לא ממש יחסה לזה חשיבות משמעותית כל כך, ואת כל הרעש אני עושה.

לפעמים אנחנו תופסים דברים אחרת מאיך שילדינו תופסים אותם. האם ייתכן שהנזק או הסבל שנגרמו לה לא היו כל כך נוראים מנקודת מבטה? ואולי בגלל זה לא סיפרה לך?

ואו לאה
אז אצלך הבעיה הרבה יותר חריפה :-\ .
אם הייתי במקומך אני לא הייתי יודעת מה בדיוק לעשות, אבל המקום שלי מספיק לי
אז הנה עדכון.
הבעיה נפתרה בביה"ס, הבנות ציירו לה ציור ובקשו יפה סליחה.
ושתיים מהן ליוו אותה הביתה.
אני רק מקווה שבזה הסיפור נגמר.

אלה
המצב שאת מתארת אצלכם שונה מהמצב אצלנו מהרבה סיבות:
הצקות החוזרות ונשנות לנעה באות מאותה קבוצת ילדות, שגדולות ממנה בהרבה (מה בכלל ילדות בנות 10 מוצאות בלהציק לילדה בת 5??????) - אצלנו ההתקלויות של עומר הן כל פעם עם ילד אחר - לעתים מהכתה, לעתים מכיתה גבוהה יותר - זה לא משהו חוזר ונשנה, זה יותר נסיבתי (ומבחינה מסויימת נראה לי קשה יותר לטיפול, משום שזה דורש חינוך של כל המערכת, של כל הילדים, ולא טיפול נקודתי בילד מסויים או בקבוצת ילדים מסויימת).
אצלכם ההסעה היא באחריות בית הספר ויש מלווה להסעה - אצלנו ההסעה היא מטעם עירית ת"א, מבוצעת על ידי חברת "אגד", כאשר יש מלווה אחד לשלושה אוטובוסים (כלומר, ב-66% מהזמן עומר נוסע בהסעה שאין בה מלווה). בית הספר אינו אחראי להסעות.
אתם חיים בישוב קטן - יותר הכרות ומעורבות גם של ההורים וגם של בית הספר - אנחנו חיים בתל אביב (על היתרונות והחסרונות שלה, ובמקרה הזה - הרבה חסרונות).
לכן מבחינתי, הטיפול התיאורטי יכול להיות הכנסת תכנית מסודרת לבית הספר למניעת אלימות עם התמקדות בארועים ספציפיים ולימוד הילדים לתעל את עודפי האנרגיה שלהם אחרי הלימודים לכיוונים אחרים, וטיפול יחידני של בית הספר בילדים שיש נגדם תלונות חוזרות ונשנות על התנהגות אלימה, גם אם היא נעשית במסגרת ההסעה ולא במסגרת בית הספר. שאני אגיד לך שאני חושבת שזה מאד ריאלי ויישים? אולי לטווח הארוך, אבל לא כדי לפתור בעיה מיידית.
ובמישור הפרקטי, אני חושבת שהטיפול הטוב ביותר שאני יכולה לתת לעומר הוא להיות קשובה לו, למצוקות שלו, לבקשות שלו, להקשיב לפתרונות שהוא עצמו מבקש - ואם הוא מבקש לא לנסוע הביתה בהסעה, למצוא דרך לאפשר את זה (ואני עדיין לא יודעת מה הדרך הזו). אמנם זו אולי קצת "התחמקות" מהבעיה, אבל אני חושבת שזה יספק פתרון טוב - כי אותם ילדים שהוא רב איתם בהסעה, הוא לא רב איתם בבית הספר.
אני חושבת שהשאלה האם הם ישתפו אותנו בחוויות שלהם - גם השליליות - ומתי הם יעשו זאת, תלויה הרבה מאד בנכונות שלנו להקשיב, להיות אמפתיים, להכיל, אבל להתאפק ולא לומר להם את מה שהם לא ביקשו לשמוע, ובשורה התחתונה - להיות שם עבורם (ואת יודעת שלי זה מאד קשה, כי אני לא נוכחת בבית בצהריים כשהם חוזרים מבית הספר). אני מקווה שאני בונה איתם תשתית איתנה. בכל מקרה אני מנסה לחשוב ולבקר ולתקן את עצמי כל הזמן, כי אין לי ספק, שמה שאני בונה היום יש לו חשיבות אפילו גדולה יותר בעתיד.

דינה
המוזר בכל העניין הוא שהיא לא ממש יחסה לזה חשיבות משמעותית כל כך, ואת כל הרעש אני עושה.
אני לא מוכנה להשאיר את המצב ככה.

ונכון- אני ממש כואבת את זה שנעה לא ישר באה אלי וסיפרה לי את זה.
מה היה קורה אם היה משהו חמור יותר, היא היתה מספרת?
אני תמיד אומרת לה שכל דבר שקורה תספר לי, גם אם זה לא משהו טוב.
אני מקווה ששתינו למדנו מזה משהו.

לאלה, קורה לנו כל כך הרבה פעמים שאנחנו שואלים את עצמנו - איך זה שאנחנו לא יודעים מה באמת קורה לילדים שלנו- מה שמגביר את התמיכה שלי בחינוך ביתי, למרות שהילדים שלי משובצים במוסדות "חינוך"... אני משתתפת מאד בכאבך, אבל אני יודעת שהרבה אחרי שנועה היקרה לך תשכח - את עוד תזכרי. וזה יכול להיות מעודד אפילו!

לאה
כתבתי למעלה שהבנות הן מבית הספר והן גדולות מנעה ב-חמש שנים.
משום שזה בי"ס פרטי והוא אחראי על ההסעות (במשך שנה יש את אותו הנהג), הם גם מטפלים כמו שצריך בנוגע להצקות.
אחת הבנות שם היא כזו קלפטה (ככה כותבים?).
מה את עושה? איך את מתמודדת עם זה? איך הוא מתמודד?
הנזק שיכול להגרם הוא ממש גדול- אני לחוצה מזה מאד.
גם אין עוד הסעות זו אותה הסעה עם אותו מ"ס ילדים.

בשמת
משום שאנחנו ישוב קטן ואני מכירה טוב את האמהות, הן הבינו אותי ושוחחו עם הבנות, אני לא יודעת על מה אבל הן אמרו לי שיעשו משהו בנדון.
אני יודעת בוודאות שגם ביה"ס יפעל.
אני שוחחתי כבר עם הגננת של נעה והיא אמרה שהמצב חמור והם יטפלו כמו שצריך בבעיה.
אני רק מקווה שזה באמת יהיה ככה.
(מזל שנדב ונעמה איתי בבית).
ואני שוחחתי גם עם הבנות בעצמי, הן מאד היו נבוכות, אני יודעת שעכשיו הן יפסיקו עם זה.

.

אוי, אלה. ממש מזעזע. ומה אמרו ההורים שלהן???

אלה,
כואב הלב.
אני חושבת שהסעות ילדים הן מקום נוראי. עומר חוזר בהסעה מבית הספר (לבית הספר אנחנו מביאים אותו). נראה לי נורא להכניס 60 ילדים אחרי 6 שעות של לימודים, כשהם כבר עייפים ועצבניים ורוצים להגיע הביתה, לתוך קופסת מתכת בגודל מינימלי. כל נגיעה שם הופכת מיד לקטטה.
אצל עומר הסיפור הוא לאו דוקא של הצקות חוזרות ונשנות מקבוצת ילדים מסויימת, אבל בהחלט כל פעם סיפור אחר, ובחלקם הוא חוזר בוכה מבית הספר.
אני לא יודעת מה הפתרון (חוץ מאשר למצוא תחליף להסעה, שלפחות לפי מה שעולה לי בראש זה או מאד מאד יקר, או מאד מאד קשה מבחינת העבודה שלי ושל בן זוגי).
זה לא קורה בבית הספר - רק בהסעה. האם הילדות שאת מספרת עליהן הציקו לנעה גם בגן, או שרק בהסעה? האם הן איתה בגן? האם יש רק אוטובוס אחד? אולי יש אפשרות שהיא תיסע לא יחד איתן.
אני מאד סקפטית לגבי היכולת של בית הספר להציע פתרון יעיל לבעיות האלה - אולי אצלכם זה אחרת. אצלנו הם נראים לי חסרי אונים וגם לא ממש מעוניינים להתערב.
אבל אני רוצה לומר לך עוד משהו - בפעם האחרונה שעומר חזר נסער מההסעה בגלל מכות, הוא התקשר אלי וסיפר לי ואני מיד נתתי לו עצות (כמו "תתעלם מהם" וכו'). ואחרי כמה ימים, יצא לי לשוחח על זה עם דוד שלי, וסיפרתי לו את השתלשלות העניינים, והוא אמר לי "אני לא שמעתי שהוא ביקש ממך עצה". וזה כל כך נכון. הוא רצה לספר לי. רצה ממני אולי הכלה, אולי אמפתיה. הוא לא שאל לעצתי. לפעמים צריך לדעת גם להתאפק.
אני חושבת שהחשוב ביותר הוא שתהיי שם עבור נעה, ושהיא תדע שאת שם עבורה.
לגבי הטיפול של בית הספר - ספרי לי מה הם עשו, זה מאד מעניין אותי.

אני כותבת לכם משהו שאני כבר סוחבת איתי שלושה ימים ועדיין לא נרגעתי.
לפני שלושה ימים התברר לי ששלוש בנות שגדולות מנעה בחמש- חמש וחצי שנים ממנה הציקו לה יותר מחצי שנה בהסעות כמעט כל יום.
איך אני כאמא שלה לא ראיתי את זה?
למה רק עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן היא מספרת לי?
(אני כותבת ובוכה- ואוו אני בטח נשמעת כל הזמן יללנית).
אני כמובן לא השארתי את המצב ככה וישר פעלתי בנדון.
בית הספר הולך לעשות עם זה משהו, ואני מקווה שחוץ מהפעולה שלי (ששוחחתי עם הבנות ועם ההורים שלהם)הם יעשו משהו חריף יותר.
הבנות אפילו לא ביקשו ממנה סליחה.
ונעה אמרה לגננת שהן כן ביקשו- אני לא מבינה למה היא מחפה עליהן?
בעלי לא מבין על מה המהומה- הוא אומר לי שזה קיים אצל כולם- הרי הוא עובד במעגל של 300 ילדים בשבוע.
הילדים שלנו הם עם נפש כל כך עדינה, וכל כך פגיעה - אני לא יודעת איזה נזק זה עשה לה, אבל אני כן יודעת שלא אתן לזה להמשיך ככה.
אני חושבת שנעה שלי היא פשוט גיבורה שהיא עמדה בכבוד ולא התייחסה אליהן כל הזמן הזה.
אני לא יודעת במה להתחיל.
אני לא יודעת מה לעשות, כואב לי שהיא לא סיפרה לי מההתחלה אלא רק אחרי כל כך הרבה זמן.
אני רק עכשיו מחברת את קצוות החוטים, שקיבלתי ממנה ולא הבנתי אותם.
למה אני לא הרגשתי לפני כן אני לא יודעת, אבל אני יודעת היום שאהיה הרבה יותר קשובה אליה.