על ידי אמא_לשני_מתוקים* » 24 אוגוסט 2012, 02:07
מעדכנת בקצרה ובדכדוך שאני מנסה ליישם כל מה שלמדתי והמצב רק מחריף.
פשוט כל פעם שבא לו רץ וחוטף לה את הצעצוע מהיד ובורח או סתם נושך אותה. וצוחק. כל היום, שוב ושוב ושוב. והוא ילד מקסים ורגיש ואני לא מרגישה שהעניין הוא במחסור באפשרות להוציא אנרגיות או רצון בהתגוששות. הרי הוא לא נלהב למגע עם ילדים אחרים, מתגושש אתי ועם אבא שלו כשאנחנו יוזמים אבל לא נראה שזה כזה להיט, סתם נחמד, וגם בכלל לא אוהב לבלות בגינות הרבה, להתרוצץ בחוץ - עושה את זה במידה, "נורמלי", לא להוט לזה וגם לא נמנע. לא פעם גם מסרב ומעדיף לשחק בבית שהוא איזה גור של חיה ואנחנו מטפלים בו וכדומה.
עד כמה שהבנתי מגעת אין לו כל קושי בוויסות חושי. הוא מווּסת. לבתי יש - רגישות גבוהה למגע, שמיעה ועוד.
להבנתי פשוט מאוד רוצה להיות עם אחותו ולעשות כמוה. והיא - גם ככה רגישה חושית ואוהבת שקט ולבד, ולאור ההתנהגות שלו בזמן האחרון - נלחצת וצווחת/נוהמת כשהוא רק מתקרב או פונה אליה. מה שמזין את התגובות שלו (לפעמים נשיכה/חטיפת משחק בתגובה לכך שלא שתפה איתו פעולה, ולעתים קרובות יותר זו תגובתו לעצם זה שהיא משחקת לבד ולא איתו). הוא מרוויח ככה קשר איתה ואולי תחושת שליטה והשפעה עליה, או - לא יודעת בדיוק, אני מנסה להבין אותו.
חושבת הרבה עוד ועוד על הרעיונות שלכן, חלק מהם בטוח מקדמים אותי בכל מקרה, גם אם זה לא נראה ישירות. בהמשך אגיב לדברים ספציפיים. תודה על ההשקעה שלכן, דעו שקראתי וחוזרת וקוראת כל דבר כמה פעמים וחושבת.
בינתיים שוב ושוב מה שחוזר ועולה בי זה עניין התגובה המיידית, שאתן 'התעקשתן' שהיא חסרת משמעות. אני מרגישה שיש לה משמעות בכל זאת מפני שאני הרי בכל מקרה מגיבה איכשהו (גם חוסר תגובה הוא תגובה), ואני חושבת שכדאי שאמצא דרך אופטימלית להגיב כדי שלא לפגוע בילדים שלי בתגובה/חוסר תגובה שלי. והמצב המתסכל כרגע הוא שאני מרגישה שבהעדר תגובה אני פוגעת בבתי (שמבקשת את עזרתי וסובלת מהצקות לאורך כל היום) וכשאני מגיבה בדרכים שונות לבני אני גם כן לא בטוחה שהתגובה שלי טובה עבורו ועבור בתי (בין אם זה שאני פשוט עוברת איתו בשלווה לעשות משהו אחר - מה זה משדר לו ולבתי בנוגע ליחס שלי לנשיכות חטיפות והצקות? - ובין אם אני גוערת בו ו/או מחזיקה אותו פיזית כדי שיפסיק ללכת אליה שוב ולשוב ולהציק לה, בעוד הוא בוכה (ואם אני משחררת אותו צוחק והולך להציק)).
לא מסתדר לי בכלל הרעיון של להתנתק מהסיטואציה וללכת למקום אחר (האומנם מישהי "נהנית מקצת שקט מאחורי דלת סגורה" במצב כזה, כפי שנכתב?). גם אחרי קריאה אלף פעמים ב"אחים ללא יריבות" אני לא כל כך רואה איך הם יכולים לפתור בעצמם את הסיטואציה בשלב זה בחייהם. האינטרס לפתור אותה הוא רק של הבת הגדולה - בני משיג בדיוק מה שהוא רוצה כשהוא מציק לה (טוב, לא בדיוק מה שהוא רוצה, אבל הכי קרוב שהוא יכול לקבל כרגע), אז איזה אינטרס יש לו לפתור כאן משהו (בהתחשב בגילו וביכולת החשיבה לטווח רחוק שלו)?
הרעיון לתת לבתי מרחב פרטי הוא מצוין, אבל בתי אוהבת להיות בסביבתי ומתנגדת להיות לבד בחדר סגור. היא מסתובבת איתנו רוב הזמן בסלון, אבל עסוקה בשלה. אני לא רואה למה היא צריכה לעזוב את המקום ו"להיכנע לטרור". כשהיא יושבת בפינה צדדית יותר ומציירת, הוא בדרך כלל לא מציק לה, היא מחוץ לטווח ראייה. באופן כללי יוצא שרוב היום אני איתו, דואגת שיהיה עסוק, והיא בצד, בדברים שלה, וזה חבל לי לי, כי על אף שהיא נהנית מענייניה אני יודעת שהיא דווקא רוצה להיות יותר אתי (בקשת זאת בכל רגע שאני מתפנה וכשגם אבא נמצא ויכול להיות איתו) והיא נמנעת מלהיות אתי כדי שלא להיות בעצם עם שנינו (כלומר גם עם הקטן). בתגובה לעוד רעיונות שעלו: היא עוד לא בת שבע וממש לא בשלה להישאר לבד בבית כשאני אצא איתו. זה יכול להיות פתרון טוב אולי בעוד שנה (או מתי שהיא תרגיש נוח). יש לה חוג ופעילויות פעמיים-שלוש בשבוע.
אני מנסה להציע לה את הרעיון שהם ישחקו יחד כשהיא ה"קובעת" (נראה לי נכון מה שיונת אמרה בעניין זה). בינתיים היא לא כל כך רוצה בכלל לשחק איתו, ואני לא יכולה להכריח אותה כמובן. כן נוצר ביניהם משחק באופן טבעי מדי פעם, כמו שהיה בעבר (פעם היה די הרבה), ואז אני כמובן נמצאת ומתווכת. לצערי זה קורה פחות ופחות ופחות, כי היא נמנעת כבר מראש כי יודעת שהוא מתישהו יתעקש על דברים במשחק שהיא לא רוצה, או יבכה ויכעס כשהיא תרצה להפסיק. הוא רק בן 3, זה מובן שיתנהג כך. היא רק בת כמעט 7, זה מובן שהיא לא מצליחה להיות סובלנית לזה. אני מנסה לעודד ולנווט.
ובאמת מזכירה לעצמי (ולבתי) שהם יגדלו (היא שואלת באיזה גיל הוא כבר יבין ויפסיק).
מאוד דיברו אליי המשפטים על הפגיעה שלי בקשר הקסום שיש ביניהם (ועדיין יש, היא מחבקת המון ואומרת לו דברי חיבה, והוא נורא משתף אותה בכל דבר), והפסקתי לגמרי עם הכיוון ההוא.
תוך כדי כתיבה אני מבינה גם שנראה לי נכון גם לנסות להציע שייערך משחק משותף בזמן קבוע מסוים, כפי שהוצע - ואז אולי הגדולה תוכל להערך לכך נפשית, והקטן ירגיש ביטחון שזה משהו שיתרחש ולא תמיד יהיה בספק ובתקווה.
שוב - הרבה תודות. מקווה שתגיבו על אף שנעלמתי לזמן מה.
מעדכנת בקצרה ובדכדוך שאני מנסה ליישם כל מה שלמדתי והמצב רק מחריף.
פשוט כל פעם שבא לו רץ וחוטף לה את הצעצוע מהיד ובורח או סתם נושך אותה. וצוחק. כל היום, שוב ושוב ושוב. והוא ילד מקסים ורגיש ואני לא מרגישה שהעניין הוא במחסור באפשרות להוציא אנרגיות או רצון בהתגוששות. הרי הוא לא נלהב למגע עם ילדים אחרים, מתגושש אתי ועם אבא שלו כשאנחנו יוזמים אבל לא נראה שזה כזה להיט, סתם נחמד, וגם בכלל לא אוהב לבלות בגינות הרבה, להתרוצץ בחוץ - עושה את זה במידה, "נורמלי", לא להוט לזה וגם לא נמנע. לא פעם גם מסרב ומעדיף לשחק בבית שהוא איזה גור של חיה ואנחנו מטפלים בו וכדומה.
עד כמה שהבנתי מגעת אין לו כל קושי בוויסות חושי. הוא מווּסת. לבתי יש - רגישות גבוהה למגע, שמיעה ועוד.
להבנתי פשוט מאוד רוצה להיות עם אחותו ולעשות כמוה. והיא - גם ככה רגישה חושית ואוהבת שקט ולבד, ולאור ההתנהגות שלו בזמן האחרון - נלחצת וצווחת/נוהמת כשהוא רק מתקרב או פונה אליה. מה שמזין את התגובות שלו (לפעמים נשיכה/חטיפת משחק בתגובה לכך שלא שתפה איתו פעולה, ולעתים קרובות יותר זו תגובתו לעצם זה שהיא משחקת לבד ולא איתו). הוא מרוויח ככה קשר איתה ואולי תחושת שליטה והשפעה עליה, או - לא יודעת בדיוק, אני מנסה להבין אותו.
חושבת הרבה עוד ועוד על הרעיונות שלכן, חלק מהם בטוח מקדמים אותי בכל מקרה, גם אם זה לא נראה ישירות. בהמשך אגיב לדברים ספציפיים. תודה על ההשקעה שלכן, דעו שקראתי וחוזרת וקוראת כל דבר כמה פעמים וחושבת.
בינתיים שוב ושוב מה שחוזר ועולה בי זה עניין התגובה המיידית, שאתן 'התעקשתן' שהיא חסרת משמעות. אני מרגישה שיש לה משמעות בכל זאת מפני שאני הרי בכל מקרה מגיבה איכשהו (גם חוסר תגובה הוא תגובה), ואני חושבת שכדאי שאמצא דרך אופטימלית להגיב כדי שלא לפגוע בילדים שלי בתגובה/חוסר תגובה שלי. והמצב המתסכל כרגע הוא שאני מרגישה שבהעדר תגובה אני פוגעת בבתי (שמבקשת את עזרתי וסובלת מהצקות לאורך כל היום) וכשאני מגיבה בדרכים שונות לבני אני גם כן לא בטוחה שהתגובה שלי טובה עבורו ועבור בתי (בין אם זה שאני פשוט עוברת איתו בשלווה לעשות משהו אחר - מה זה משדר לו ולבתי בנוגע ליחס שלי לנשיכות חטיפות והצקות? - ובין אם אני גוערת בו ו/או מחזיקה אותו פיזית כדי שיפסיק ללכת אליה שוב ולשוב ולהציק לה, בעוד הוא בוכה (ואם אני משחררת אותו צוחק והולך להציק)).
לא מסתדר לי בכלל הרעיון של להתנתק מהסיטואציה וללכת למקום אחר (האומנם מישהי "נהנית מקצת שקט מאחורי דלת סגורה" במצב כזה, כפי שנכתב?). גם אחרי קריאה אלף פעמים ב"אחים ללא יריבות" אני לא כל כך רואה איך הם יכולים לפתור בעצמם את הסיטואציה בשלב זה בחייהם. האינטרס לפתור אותה הוא רק של הבת הגדולה - בני משיג בדיוק מה שהוא רוצה כשהוא מציק לה (טוב, לא בדיוק מה שהוא רוצה, אבל הכי קרוב שהוא יכול לקבל כרגע), אז איזה אינטרס יש לו לפתור כאן משהו (בהתחשב בגילו וביכולת החשיבה לטווח רחוק שלו)?
הרעיון לתת לבתי מרחב פרטי הוא מצוין, אבל בתי אוהבת להיות בסביבתי ומתנגדת להיות לבד בחדר סגור. היא מסתובבת איתנו רוב הזמן בסלון, אבל עסוקה בשלה. אני לא רואה למה היא צריכה לעזוב את המקום ו"להיכנע לטרור". כשהיא יושבת בפינה צדדית יותר ומציירת, הוא בדרך כלל לא מציק לה, היא מחוץ לטווח ראייה. באופן כללי יוצא שרוב היום אני איתו, דואגת שיהיה עסוק, והיא בצד, בדברים שלה, וזה חבל לי לי, כי על אף שהיא נהנית מענייניה אני יודעת שהיא דווקא רוצה להיות יותר אתי (בקשת זאת בכל רגע שאני מתפנה וכשגם אבא נמצא ויכול להיות איתו) והיא נמנעת מלהיות אתי כדי שלא להיות בעצם עם שנינו (כלומר גם עם הקטן). בתגובה לעוד רעיונות שעלו: היא עוד לא בת שבע וממש לא בשלה להישאר לבד בבית כשאני אצא איתו. זה יכול להיות פתרון טוב אולי בעוד שנה (או מתי שהיא תרגיש נוח). יש לה חוג ופעילויות פעמיים-שלוש בשבוע.
אני מנסה להציע לה את הרעיון שהם ישחקו יחד כשהיא ה"קובעת" (נראה לי נכון מה שיונת אמרה בעניין זה). בינתיים היא לא כל כך רוצה בכלל לשחק איתו, ואני לא יכולה להכריח אותה כמובן. כן נוצר ביניהם משחק באופן טבעי מדי פעם, כמו שהיה בעבר (פעם היה די הרבה), ואז אני כמובן נמצאת ומתווכת. לצערי זה קורה פחות ופחות ופחות, כי היא נמנעת כבר מראש כי יודעת שהוא מתישהו יתעקש על דברים במשחק שהיא לא רוצה, או יבכה ויכעס כשהיא תרצה להפסיק. הוא רק בן 3, זה מובן שיתנהג כך. היא רק בת כמעט 7, זה מובן שהיא לא מצליחה להיות סובלנית לזה. אני מנסה לעודד ולנווט.
ובאמת מזכירה לעצמי (ולבתי) שהם יגדלו (היא שואלת באיזה גיל הוא כבר יבין ויפסיק).
מאוד דיברו אליי המשפטים על הפגיעה שלי בקשר הקסום שיש ביניהם (ועדיין יש, היא מחבקת המון ואומרת לו דברי חיבה, והוא נורא משתף אותה בכל דבר), והפסקתי לגמרי עם הכיוון ההוא.
תוך כדי כתיבה אני מבינה גם שנראה לי נכון גם לנסות להציע שייערך משחק משותף בזמן קבוע מסוים, כפי שהוצע - ואז אולי הגדולה תוכל להערך לכך נפשית, והקטן ירגיש ביטחון שזה משהו שיתרחש ולא תמיד יהיה בספק ובתקווה.
שוב - הרבה תודות. מקווה שתגיבו על אף שנעלמתי לזמן מה.