_את יודעת מה השיעור האדיר בשבילי?
לא שאני כמו אמא שלי ולא שאני ההיפך מאמא שלי אלא שאני אני ואני לא אימא שלי.
היא כבר היתה היא העולם לא צריך שאני אהיה היא. קולטת?_
על זה בדיוק אני מדברת!!! תפסיקו להיות כמו אימותיכן... שחררו... את תהיי את.. היא תהיה /היתה היא...
אבל..... בזה שאתן מצפות לקבל - בדיוק כך אתן חוזרות על טעויות הוריכן!!!!!!!

_את יודעת מה השיעור האדיר בשבילי?
לא שאני כמו אמא שלי ולא שאני ההיפך מאמא שלי אלא שאני אני ואני לא אימא שלי.
היא כבר היתה היא העולם לא צריך שאני אהיה היא. קולטת?_
נהדר

[u]וכן, יש הורים שלא אוהבים את הילדים שלהם. אני בעצמי פתחתי דף על זה באתר. את יכולה לראות בדף הזה כמה כואב לאותם ילדים שגדלו, ואיך הם מרגישים כשהם מבינים את זה.[/u]
איך קוראים לדף?

_ותמצאי לעצמך מקורות חזקים של אהבה טובה, שיאפשרו לך לחיות בשלום עם הפירורים שהורייך מסוגלים לתת.
ואפשר להיות אמא אוהבת ומעניקה לילדים שלך, ולשמוח שאיתך נעצרת שלשלת הדורות המנוכרת הזאת._
כן.כן.כן.

[u]תקשיבו לעצמכן.. כמו בנות שש.[/u]
אני מניחה שמשפטים מהסוג הזה הטיחו בך בהיותך ילדה או נערה.
ועכשיו הצטרפת למחנה המטיפים ללקחת אחריות.
ובכן,אחריות היא עניין מאוד אישי וקשה להכריח מישהו לעשות זאת וקשה לדעת אם הוא לא עושה את זה.

[u]זה פתאטי . גם המצב שלכן פתאטי ועוד יותר פתאטי שאינכן רואות שאתן הן הוריכן.[/u]
אני מניחה שמזוית מסוימת זה נכון לגביך, לגבי, לכולנו.

את יודעת מה השיעור האדיר בשבילי?
לא שאני כמו אמא שלי ולא שאני ההיפך מאמא שלי אלא שאני אני ואני לא אימא שלי.
היא כבר היתה היא העולם לא צריך שאני אהיה היא. קולטת?
אז אם את כועסת זה בסדר. אני כעסתי על אימא שלי,את כועסת עלי,הכל בזרימה...

[u]לא מכילות את ההורים שלכן[/u]
אלמנית, עם כל הכבוד, ילדים לא אמורים "להכיל" את ההורים. זה יחס חד סטרי. ההורים הם שהביאו את הילדים לעולם, ולהם החובה והאחריות להעניק אהבה לילדים אלה. הילדים שלנו לא "חייבים" לנו כלום, ואם אנחנו רוצים תודה, אהבה וכבוד - כדאי שנרוויח אותם.
וכן, יש הורים שלא אוהבים את הילדים שלהם. אני בעצמי פתחתי דף על זה באתר. את יכולה לראות בדף הזה כמה כואב לאותם ילדים שגדלו, ואיך הם מרגישים כשהם מבינים את זה.

לא מבינה את זה. תתבגרו. בנות, אמהות. נשים.. כל אותן אלו שמסכימות עם כותבת הדף שככה זה לא צריך להיות.. תתבגרו וקחו אחריות על חייכן. אתן רוצות. אתן צריכות. זה לא הוגן. זה לא צריך להיות ככה.

תקשיבו לעצמכן.. כמו בנות שש.
מה שאתן לא רואות זה שאתן בדיוק אבל בדיוק כמו אימותיכן. לא מכילות. לא מכילות את ההורים שלכן. דורשות יותר.
אתן העתק של הוריכן. אתן עצמכן.
לכן זה מצחיק שאתן באות בטענות. אין ספק בכלל שהוריכן היו כמוכן בדיוק.

זה פתאטי . גם המצב שלכן פתאטי ועוד יותר פתאטי שאינכן רואות שאתן הן הוריכן.

יחסים עם הסבתות הטריות זה באמת נושא מאד מאד כאוב
גם אני גדלתי עם אמא לא זמינה והיום זה המרחק שנותן לה תירוץ לא להיות זמינה וגם כשאני מגיעה אליה היא יכולה בבוקר לקום ולסוע לים המלח או מקום אחר כדי לזכות בשקט ממני ומהנכד
בחרתי להתקרב גאוגרפית לחמותי כי האמנתי והיא גם הבטיחה שתעזור אבל מה לעשות שזה יצא רק בתנאים שלה שכ"כ שיגעו אותי וממש פגעו בקשר שלי ושל בנזוגי, עברנו תקופה שבכלל לא רציתי את העזרה שלה שבאמת יותר פגעה מהועילה ועכשו אני נותנת לה לתת מה שמתאים לה (לחמותי) כשזה מתאים לי ומשתדלת לשים גבולות כדי שלא תחדור לנו יותר מידי לחיים
וגם לאמא שלי ואם אמא שלי מקטרת אני סותמת את האוזניים כי הסכימה אז למה סתם להתבעס מזה שהיא לא יודעת לתת בלי לקטר או לחילופין לוותר על מעט עזרה בגלל שהיא לא יודעת לעשות את זה מולי בכייף
ואני רוצה להצטרף לאודליה ולאמר לך אל תהיי קורבן
ולהמליץ לקרוא את "לאהוב את מה שיש" של קתי ביירון, אמא שלך זה מה שיש אין טעם להתווכח עם זה. תתעסקי בעניינך, לא ממקומך בחיים לשנות אף אחד אחר. ברגע שתקבלי את מה שיש ותפסיקי לריב איתו תרגישי טוב יותר, זה מה שאני מנסה לעשות כרגע עם חמותי וזה די עובד, עם אמא שלי זה עובד כבר שנים ובאמת אני אוהבת אותה ומסתדרת איתה ויודעת לקבל מה שהיא נותנת וגם לבקש אבל כמעט ולא מתאכזבת ואף פעם לא דורשת כי אני כבר אדם בוגר ברשות עצמו..

_אפשר לשפר. אפשר לחזק את עצמך כדי שאת תהיי אדם שאוהב את עצמך בצורה בריאה, שאת תהיי אדם שמקבל את עצמך, ותמצאי לעצמך מקורות חזקים של אהבה טובה, שיאפשרו לך לחיות בשלום עם הפירורים שהורייך מסוגלים לתת.
ואפשר להיות אמא אוהבת ומעניקה לילדים שלך, ולשמוח שאיתך נעצרת שלשלת הדורות המנוכרת הזאת._
|Y|

רוח מנשבת של אויר וחמצן נכנסת לדף,תודה לכן...
חושבת ומהרהרת...

הממ, ילדה ואם, נשמע שהגרלת "הורים מרעילים" (זה שם של ספר, מומלץ לך לקרוא).
נכון שאת לא יכולה לשנות אותם, נכון שמומלץ פשוט לקבל את המציאות ולחפש לך מקורות תמיכה אחרים, כל העצות האלה שקיבלת פה נכונות - אבל את צודקת. זה קשה, זה מעליב, וזה לא היה צריך להיות ככה. ((-))
היית אמורה להיוולד להורים אוהבים ותומכים.
וזה ממש קשה לגלות ששלך, לא כאלה.
לפעמים זה עוזר לשמוע מאחרים, שגם הם הגרילו כאלה הורים. האמת שבישראל הם מאוד מאוד נפוצים. עד כדי כך, שסטאטיסטית יש לך סיכוי לשמוע שאצל "כולם" יש וריאציה על הנושא ואז זה נראה נורמלי.
אז לא. זה לא נורמלי. את לא מקבלת יחס של בת אהובה, וזה כואב.

מה שכן אפשר לעבוד עליו, זה על הכאב הזה.
אפשר לשפר. אפשר לחזק את עצמך כדי שאת תהיי אדם שאוהב את עצמך בצורה בריאה, שאת תהיי אדם שמקבל את עצמך, ותמצאי לעצמך מקורות חזקים של אהבה טובה, שיאפשרו לך לחיות בשלום עם הפירורים שהורייך מסוגלים לתת.
ואפשר להיות אמא אוהבת ומעניקה לילדים שלך, ולשמוח שאיתך נעצרת שלשלת הדורות המנוכרת הזאת.
{@
(())

מה שעולה לי מדברייך, זה -למה [b]את[/b] מסכימה לסידור הזה בכלל?
אם היית רוצה יותר ומה שיש מקומם אותך, מרגיז אותך, מעליב אותך וכו' (ביחרי מה שנכון לך) למה את מסכימה ל
[u]רק ביום שישי, רק פעם בכמה שבועות,רק עד השעה שלוש או ארבע ורק בבית קפה?[/u]
רק כדי לקבל את הפרורים שזורקים לך?
מה זה אומר עלייך? שהיית מוכנה לקחת כל מה שנותנים? בכל מחיר?
אולי הגיע הזמן להציב גבול משלך...
אני יכולה לחשוב על עצמי בסיטואציה כזו פשוט מסרבת להגיע לפגישה ואולי יוצרת פה מצב של לא להתראות במשך כמה חודשים ?!? האם זה משנה למישהו מהצדדים? לך? להם?
מצד שני, אני לא גדלתי כפי שאת מתארת... אז משערת שהשפה הפנימית שלי שונה והצרכים שלי שונים :-S
[אלה מחשבותיי, כן? את מוזמנת שלא להתחבר אליהן בכלל]

חוצמזה, אני מאד מתחברת לרעיון של ליצור את המשפחה שלנו בעצמנו ממה שהחיים מזמנים לנו. חברים, אנשים על הדרך, מורים, לפעמים גם משפחות של אחרים לתקופות.
יש לנו [b]באמת[/b] את היכולת לבחור מי ייכנס אלינו הבייתה, אילו תכנים, אילו אנשים, איזו אנרגיה.
יש לנו חבריםשהן ממש כמו דודים של הילדים, בכל מיני גילאים. הם כמובן אינם תחליף לדודים האמיתיים, אם כי לפעמים נוכחים יותר בחייהם בפועל.

[u]וזה לא שאסור להתקומם. זה פשוט שזה לא בריא לך. זה הכל.[/u]
לדעתי זה שטויות.תכעסי תירגעי זה מה יש. תחיי.
לא נראה שלסלוח זה משהו שעושים תחת הנחיה.
תזרמי עם הרגשות שלך , זה באמת עצוב שאמא לא עוזרת.פשוט ככה.
תרגישי אתזה. תנשמי תרגישי איפה הכאב בגוף,תתבונני, שימי לב ,נכון שאת אוהבת את עצמך? את אהובה.
את בבית כבר.אמא אדמה מחזיקה אותך ואני אחותך, כולם אחים שלך.
כולנו קשורים.אמא שלך גם ילדה של אמא אדמה, גם אחותך,אחות למסע.
הרוח הגדולה דואגת לך, שימי תפילה אחת בתוך האש.

עניינים עם אמא הם תמיד נושא כאוב @}
מחכה לשמוע את ה-הפי אנד שלך :-)

ואגב- בעצם הקבלה שלי את העניין (שהיא לא חייבת לי) כבר התחילו להסתדר העיניינים... היום היחסים בינינו אחרים לגמרי.
אולי היא מתחמקת כי זה מרגיש לה חובה ולא זכות לפגוש את הילדים, כי זה בא מתוך דרישה או תלונה? אולי כדאי לתת לה צ'אנס לעשות בלי לבקש, כי היא רוצה?

וזה לא שאסור להתקומם. זה פשוט שזה לא בריא לך. זה הכל.

ואגב ליצור רשת תמיכה- כאן באתר יש המון אמהות שמחנכות מהבית, וישמחו להיפגש וליצור אחת כזו. אני באופן אישי הכרתי כאן כמה נשים מדהימות שכיף לי איתן וזה ממש עוזר וכיף לבלות אחרי צהריים בגינה עם עוד משפחה מוכרת ואהובה- הילדים משחקים ואנחנו מדברות ומתרעננות...

וואלה.

זה עניין של גישה- זה מזכיר לי באחד הדפים על זוגיות ([po]תחזוקת בעל[/po]?) שבשמת אמרה לגבי נקיון הבית- מפריע לך? תנקי...
במחשבה ראשונה- מרגיז מאוד: למה אני? למה הוא לא? אבל מה שבשמת בעצם הציעה זה לוותר על הקורבניות- לנקות כי ככה נעים לך בבית. הוא כרגע לא מנקה. לא רואה צורך. [b]את יכולה לשלוט רק על מעשייך שלך[/b]. לא על מעשי אחרים.

ז"א הקורבניות שלך באה ממקום של לנסות לשנות את האחר- ואני באה ואומרת לך- נסי לקבל אותה כמו שהיא. לחיות עם זה. לפחות לא תרגישי רע בקשר לעניין. לא בשביל לכבד אותה, ואת הגבולות שלה. בשבילך. בשביל לא לכאוב את הכאב הזה כל הזמן (נאה דורש ונאה מקיים... גם לי קשה עם כאלה דברים- אבל זו הגישה שאני שואפת אליה)

גם חמותי הייתה כזו- אחת שרוצה שנבוא אליה בחגים וימי הולדת אבל לא תעזור בבייביסיטר וכאלה. אצלה זה נבע מכך שגם לה לא עזרו, והיא באה בגישה של "אני לא קיבלתי- למה שאני אתן?". כשהבנתי את זה (אחרי שנים של מריבות ומלחמות)- דיברתי איתה מהלב- שאלתי אותה איך היא הרגישה בלי עזרה, וגם אמרתי לה (בלי ביקורת) שהורה אמור לרצות שיהיה לילד שלו יותר טוב ממה שקיבל, ולא בדיוק מה שקיבל, במיוחד אם לא קיבל הרבה. (ז"א אולי כדאי לשאול אותה למה זה ככה ולנסות להגיע להבנה- בלי האשמות וביקורת)

בנוסף, כשהגעתי למסקנה שהיא לא חייבת לי כלום- באותה מידה גם אני לא חייבת לה כלום... למשל בימי הולדת וחגים אם לא היה לי נוח להיסחב עם הילדים- פשוט לא הלכתי. זה עזר לי לקבל את העניין- ז"א מה שהציק לי זה למה אני עושה בשבילה והיא לא אז הפסקתי לעשות בשבילה (לא "דווקא", אלא פשוט לפי הנוחיות שלי- נוח לי, עושה. לא נוח- לא מגיעה ולא מרגישה טיפונת רע בגלל זה).

היה לה גם קטע שכל פעם שהייתי מבקשת שמרטפות היא הייתה מוצאת סיבה למה לא לעזור (האמת שהיא די עסוקה). בסוף הגעתי לרעיון של לתת לה למצוא את המינון שנוח לה, מתי שנוח לה- לקבל את מה שיש וזהו. אז אם נוח לה להיפגש רק אחת לחודש- תעשי את היום הזה בחודש יום כיף בשבילך שבו היא נמצאת עם הילדים ואת חופשיה להתאוורר. תנסי לעבוד [b]עם[/b] המצב ולא [b]נגדו[/b]...

אני מבינה שאסור להתקומם, לדעתך, לי לא ברור למה.
אני לא יודעת איך את היית נוהגת במצב בו אימך אינה מעוניינת בקשר אבל את מטיפה לי ואני לא בטוחה שזה יעיל.
את בת 30 נכון?
מקבלת עזרה מההורים נכון?הם אפילו אומרים שהיו רוצים לתת יותר ואת מוותרת להם, נכון? את בעמדה של להחליט ומקבלת חיזוקים והבעות רצון והשתתפות מהם.
[u](רוצה סיבוב עליהם? אולי ירצו לאמץ אותך)[/u]
אני לא רוצה שההורים שלך יאמצו אותי(הם עובדים ועייפים ויש להם אותך).
אני רוצה להתחבר אוליצור לעצמי רשת תמיכה בהתמודדות עם ניכור כזה ועם חיי היומיום.
את מוזמנת לכבד בעצמך את ההורים שלי וללכת לגעור במישהו אחר בדף אחר, כי את בכלל לא קולטת מה אני אומרת.

היא לא אדם זר.
הייתי רוצה לעזור לבתי לגדל את ילדיה.
באתי אליך בטענות לא אליה,מסתבר.

טוב ברור שזה פוגע בי ובכל זאת אני רוצה להציב את הצרכים שלי בעדיפות גבוהה, בין היתר, גם בגלל שרווחתי -כמי שדואגת בעצמה לרווחתם של עוד ארבעה קטנטנים מאוד-חשובה וחיונית.

[u]ההורים שלי בני חמישים והם מרגישים לפעמים שהם לא עושים מספיק עם הנכדים (רוצה סיבוב עליהם? אולי ירצו לאמץ אותך)[/u]
ההורים שלך רוצים ואת מתחשבת בהם.
אמא שלי לא רוצה, גם כשהיא פנויה.
אבל זה לא היה אחרת בילדות,אז זה באמת היה זוועה,פשוט לגדול לבד,
אבל מה עם הגבולות שלי,למה רק איך שהיא רוצה? רק ביום שישי, רק פעם בכמה שבועות,רק עד השעה שלוש או ארבע ורק בבית קפה?

[u]מה שכן, היא באמת לא חייבת לך כלום,[/u]
אוקי

[u]לפי דעתי זה בוגר מצד הורייך להגיד שזה לא מתאים להם והם לא רוצים.[/u]
אה...
[u]חבל להתוכח עם המציאות.[/u]
כן
אוקי, יו רסט יור קייס.
בכל זאת התעלמתן ממשהו.

אני דווקא כואבת מראש את היום בו לא יישמע כבר צחוק ילדים בבית (ילדתי לפני חודשיים את ילדתי השלישית...), והנחמה שלי היא שיהיו ילדים- הנכדים שלי... כנראה שזה פשוט עניין של אישיות. ואולי פשוט מתעייפים עם הגיל.
אצלנו עוזרים- אבל אבא שלי במצב בריאותי שאני לא רוצה לבקש (למרות שהוא מציע...) ואמא שלי "עוזרת קורבנית" כמו שתיארו כאן- אבל כשאני חולה או תקועה- עדיף עזרה כזו מאשר בכלל לא. מה שכן, היא באמת לא חייבת לך כלום, למרות שהמחשבה על המשפט [u]"מה את רוצה, את ילדת הרבה ילדים עכשיו תסתדרי".[/u] אוכלת אותי...

אני מצאתי דרך לממן עזרה בתשלום, נערה שבאה קצת לשעות ספורות בשבוע- כדי להתאוורר...
אבל זה באמת לא מחליף אמא מכילה ותומכת.

זה נראה לי סביר להרגיש מאוכזבת ועצובה בגלל יחסה הלא חמים של האם ויחסו הביקורתי של האבא.
הלוואי שהיו לי הורים שיכולתי לבוא אליהם ולהתעטף באיכפתיות , אהדה ותמיכה.
הלוואי שהיו לי הורים שהיו מכבדים את הבחירות שלי וגם יודעים את הגבולות של עצמם, כך שאם הם נותנים משהו זה מכל הלב,בלי 'פרצופים '/נוסח פולניה..

ישנן כל מני ציפיות מאמא ,גם כשהבת קטנה וגם כשהיא כבר אמא בעצמה.
אני חרשתי על הציפיות האלה בלי סוף.
והגעתי למסקנה האישית שפשוט מאוד: זה שמישהי הופכת לסבתא בעולם שלנו, הקר המנוכר , זה כבר לא אומר שהמילה נכדים ממיסה את ליבה כמו שוקולית אינסטנט..
בטח אני לא עשיתי סקר לגבי סבתות , רק ממה שברור לי מניסיוני האישי-אני לוקחת את מה שטוב ,ואת מה שלא מתאים =ביקורת וכ' ,לא מוכנה להכניס בכלל,וחוץ מזה אני יודעת שהן עיפות
[u]זה מה שאת יכולה לתת? לא מאמינה .[/u]
אז חבל על הזמן.
חבל להתוכח עם המציאות.

בכל מקרה לכל אדם,יש מקום.
יפה מאוד.
קושי הוא לא בהכרח סבל.
אוקי.
יש לי מקום וקשה לי.
אני רציתי להתמקם בינות קרובים תומכים ומזה יש לי רק פירורים. מסקנה? עלי להסתדר בעצמי,מול הביקורת דרך הלב.אבאלה,אני מתנדנדת.חבל לך עלי? רחמים? לא נורא.
אמאלה נפגש באוקטובר?רק פעם בחודש?בסדר. את בדיכאון,זה מה שאת יכולה לתת? לא מאמינה . אאלץ להמשיך לאתגר אותך בשלב זה. מה לעשות ככה זה.

אמא שלי לא אוהבת שאני מתפרצת ללוח זמנים שלה היא מגיעה אלינו אחת לחודש לכמה שעות ואליה נגיע אחת לארבעה חודשים ללינה בתיאום שלשבועות מראש.בן הזוג חביב ומארח באותם רגעים וגם היא.זאת הקיבולת שלה והיא נוטה שלא לערבב בין העולמות.חיי האינטנסיביים מדגדגים לה את הקצה של...ובתוכי אני שומעת את הביקורת: " מה את רוצה, את ילדת הרבה ילדים עכשיו תסתדרי".אמי גרה במרחק חצי שעה נסיעה ממני ואינה מגיעה.עברתי לגור פה כדי להיות יחסית קרובה אליה אך זה לא הגביר את הביקורים לשום כוון.
אני יודעת שאני מתקרבנת, אבל אני רוצה אמא שתעזור לי כשאני חולה כשהילדים חולים.
שלא תגיד לי בזמנים של קשיים כלכליים: "תשלחי את הילדים למעונות של ויצו ונעמת ותלכי לעבוד"
תחושת בדידות חריפה עבורי ואני משרה אותה סביב, לצערי.

מטרת הדף לא ברורה.
אני בת 33 אם בחינוך ביתי,רעיה.
הבית הומה בילדים ותינוקות והזוגיות מאותגרת,(במילים עדינות).
רציתי לבקר את אימי בעיר אחרת, ככה סתם עם הילדים, להתאוורר אחרי שבוע של מחלה. דחתה אותי בקרירות.לא רגילה בלי לתאם מראש,לא אוהבת, בן זוגה ביקורתי.
ניסיתי לתאם עם אבי בעיר אחרת(שניהם נשואים מחדש) הוהוא שמח , הודעתי לו שאני יוצאת כבר והילדה התחילה לבכות נורא שלא רוצה ,חצי שעה של דיבוריםובכי ונכנעתי ממילא הנסיעה ארוכה ואני לא מכירה את הדרך וילדה אחת לא מרוצה וכל הילדים באוטו במשך שעה אולי באמת יותר מידי בשבילנו אחרי מחלה ארוכה.הודעתי לאבי שסליחה אבל לא נבוא.
הוא אמר:זה בסדר אבל חבל לי עליך שהילדים מנדנדים אותך ככה, מחליטים בשבילך.
אולי באמת פחדתי להגיד לו שלי זה לא מתאים בסוף למרות כל ההכנות אז אמרתי שהילדה מתמרדת וקשה לה ואולי זה באמת יותר מידי להפעם.
אוף אני רוצה להתקבל באהבה.
שמישהו יזמין אותי יאכיל אותי יאהב את הילדים ואותי,כמו שאנחנו ויאמין בי למרות שאני מתנדנדת,לא נורמיטיבית ומוזרה.