וואי, לא הייתי בדף הזה כבר איזה שנה וחצי. יכול להיות מעניין לקרוא שוב. (אולי אקרא בהזדמנות).
היה המון מה לכתוב, אך לא יצא.
הרבה פעמים יש לי שיחות עם אבא שלי. לפעמים נדמה לי שהוא מבין, שהוא הפנים משהו - ואז נראה שהוא שוב חזר לאותו המקום.
למשל לפני כמה ימים הוא החליט שאני צריכה שמישהו יעמוד עליי עם שוט.
וכשאמרתי לו שקיבלתי מספיק מזה בילדות, הוא אמר שאולי לא.
והיום שוב התחילה שיחה ספונטנית איתו. היה נדמה לו שאני חושבת שהוא אטום.
אמרתי מה פתאום אטום (אני יודעת שהוא בן אדם מאוד רגיש), רק לדעתי יש לך דעות מעוותות.
למשל, אתה עדיין חושב שזה בסדר להרביץ לילדים. אתה חושב שזה בסדר שהרבצתם לי. אפילו נדמה לך שאולי לא הרבצתם מספיק.
הוא אמר 'זו הייתה טעות היסטורית'.
תקווה החלה לחלחל בי, ואמרתי 'באמת, אתה חושב שזו הייתה טעות היסטורית?'
אז הוא אומר: 'זו הייתה טעות היסטורית החוק הזה שיצא נגד הכאת ילדים' !!!
(התלבטתי איזה אייקון לשים כאן - גם אייקון עצוב וגם אייקון של צחוק פרוע היו מתאימים. אלוהים !)
למזלי אני כרגע לא במקום שמתחרפן מהיציאות האלה שלו.
אני לא יודעת כמה באמת הוא עומד מאחוריהן, וכמה זה ניסיון להצדיק את עצמו כדי לא להרגיש אשם.
אולי זה דווקא בגלל שהיום הרבה יותר ברור לי ויותר קל לי להגיד את זה בבירור - שאני הייתי ילדה מוכה, שאני גדלתי במשפחה מתעללת (ולא משנה שלא התכוונו להתעלל), ושלא הייתה לכך שום הצדקה.
אז שאלתי אותו אם הוא באמת חושב כך,
הוא 'בטח, חוסך שבטו שונא בנו'.
ומוסיף 'לפעמים צריך להשתמש בזה כשכל האמצעים נגמרים'.
אמרתי 'באמת ניסיתם הכול קודם?'
הוא 'כן, ניסינו. שום דבר לא עזר'.
נו, בטח. הם מעולם לא ניסו שום אמצעי לפני כן. אולי איומים. זה כן.
איומים, ואז מכות. לפעמים ישר מכות.
לא חיבוקים. לא שכנועים. לא הסברים. לא להציע חלופות.
שלא לדבר על לנסות להקשיב לרצונות שלי. לכבד אותם. (למשל אם לא רוצה משהו - ישר מכות. שום כבוד לרצוני).
אמרתי לו: 'אפשר לחשוב איזה דברים גרועים עשיתי. הייתי כזאת ילדה נוראית? (הרי הייתי ממש טטלע.) אולי הייתי פושעת שהייתם צריכים להשתמש בכל האמצעים?'
זה אפילו לא שהייתי איזו ילדה שובבה במיוחד, שעשיתי איזה דברים גרועים במיוחד.
סתם, כל דבר קטן שלא מצא חן בעיניהם, שלא התאים לרצונות שלהם - טראח !
הוא אמר לי: 'אני כמעט אף פעם לא הרבצתי לך'.
אמרתי: 'גם אתה הרבצת. אבל זה שאמא הרביצה כל הזמן ואתה ידעת וראית ולא הגנת עליי - זה לא אומר שגם אתה אחראי? מי אמור להגן עליי - אני שהייתי בת שנתיים, או אתה שהיית בן אדם בוגר?'
באיזה שלב הוא אמר 'אולי הייתי צריך להגן עלייך יותר. מאיזו סיבה לא עשיתי את זה'.
אבל הוא בכל זאת חזר כמה פעמים ואמר שלא הוא זה שהרביץ לי.
אמרתי לו גם,
'אתה אומר חוסך שבטו שונא בנו - אם כבר, אז מדובר במכה אחת לצורך חינוך.
אבל לו גם נניח שעשיתי דברים 'רעים' (נניח, כן?) - אמא לא נתנה מכה אחת, היא נתנה לי מכות רצח - כדי להוציא את העצבים שלה. ולא הפסיקה עד שלא סחטה את העצבים עד הסוף.'
בסופו של דבר הוא אמר שהוא מצטער על כך. גם על הפעמים שהוא לא ראה.
**********
אני לא מתרשמת יותר מדי, כי יש לו מנגנונים מאוד חזקים.
הרבה פעמים נראה שהוא הבין משהו - ואז מתברר ש'חזרנו לנקודת ההתחלה'.
כנראה מדחיק את מה שלא נעים לו.
אבל בכל זאת נראה שהוא בעצמו חוזר לנושא הזה.
כמה שאינו אוהב שאני מעלה את זה, נראה שהוא בעצמו מחפש את זה.
חוץ מזה, אני משערת שמפעם לפעם משהו בכל זאת מחלחל.
ויותר מזה - מה שהכי חשוב לי זה המקום שאני בעצמי נמצאת בו מול זה.
שזה מקום שהיום יותר מתמיד יודע שכל זה לא היה 'שלי'.
הכעס, העצבים, האלימות - זה היה
שלהם. אלה הטעויות שלהם. זה נובע מהמחלות הנפשיות שלהם.
אני הייתי טובה ונקייה, זה לא הגיע לי, ולא הייתה לזה שום הצדקה.
(זו נקודה שמאוד חשוב שאני אפנים).
כל מה שאני אומרת לו - לא בא ממקום של האשמה. (אין בי כעס ואני מאוד אוהבת אותם!)
אלא מתוך הסתכלות מפוכחת על הדברים: זה מה שהיה. כך וכך היה.
אני הייתי ילדה מוכה. אתם הייתם משפחה מתעללת.
לא עשיתי שום דבר שהצדיק התנהגות כזאת.
אל תשליכו את זה עליי ('היית שובבה, לא לא ממושמעת...'). אתם הייתם המבוגרים - זו הייתה האחריות שלכם לדעת איך להתנהג.
ואיך שבחרתם להתנהג - גם אם לא בכוונה רעה - היה ממש אבל ממש ממש ממש לא בסדר !!!
אני אומרת: חלק גדול מהקשיים הרגשיים (העצומים) שלי היום נובע ממה שהיה שם.
אני לא מעבירה את האחריות אליהם.
אני פשוט אומרת את האמת הכי פשוטה: חלק גדול מהקשיים שלי היום נובע ממה שהיה שם.
ככה זה. פצעים עמוקים ומדממים. עדיין עדיין עדיין.
זה לא אומר שאני לא אנסה לרפא ככל יכולתי.
זה מה שאני עושה. כבר הרבה שנים.
ובד בבד עם לטפל בעצמי - זה פשוט להסתכל למציאות בעיניים, ולדעת לקרוא לילד בשמו.
זה בעצמו - מרפא.