איזה דף מואר (מתנה לחנוכה)..

תודה ליונת על ההקפצה. איזה דף נהדר.

_עמדה שיפוטית רק תרחיק את האחר, תגרום לו להיות בעמדת מגננה, להתבצר במעשיו ובטיעוניו.
הבה נהיה מקרבים ולא מרחיקים, מקבלים ולא שופטים._

המשפט הזה הופיע בדיוק בזמן הנכון עבורי.
_
חושבת על זה.

מקפיצה

כיוצאת קיבוץ ,גם לי יש מגירות דחוסות ומנגנוני הגנה משוכללים.
אולי המסע שלך יתן לי כוח והשראה להתמודד עם שלי...

מקשיבה ומתחממת לאורה של עוצמה.

אני קוראת ומקבלת עוצמה, עוצמה שדרושה לי מאוד עכשיו (איפה את? אפשר אחד על אחד?) תמשיכי.

לצד העצמה מתקיימת החולשה. החולשה שבי. נולדתי בקיבוץ. שבועות ספורים לאחר הלידה הופרדתי מהורי והוגליתי לבית התינוקות. קראו לזה לינה משותפת. ילדים מאותה קבוצת גיל ישנו ביחד מופרדים מהוריהם ובלי שום מבוגר קרוב לידם. אין לי זיכרונות. אף פעם לא אהבתי לישון בבית ילדים אבל לא הבנתי את זה לעומק עד שלא ילדתי את בתי. אז הכאב פרץ, שרף, עורר כעסים ישנים. אחרי הכאב והכעס הגיעו הרחמים, על עצמי ועל הורי. רחמים על מה שנחסך ממני ומהם. על הקרבה והחום שנגזלו. אחרי הרחמים הגיעה הסליחה. סליחה על כך שפעלו מתוך אמונתם או מתוך כניעתם למוסכמות. סליחה מתוך אמונתי שאינני יכולה לדון אותם מבלי להיות במקומם. מקום קשה ואכזרי. מקום של עולים חדשים ללא משפחה בתוך קהילה שדרשה צייתנות וכבוד לוותיקים שעמלו וסבלו. בתוך קיבוץ דחוי שרצה להתקבל על ידי כלל הקיבוצים, להיות כמו כולם ואחד מהם.
ועדיין סובלת מאותו כאב ראשוני. כאב שלימדני להדחיק רגשות כדי לשרוד. כאב שלימדני להכהות רגישות, להתעלם מהתחושות, לשווע לקרבה, חום ומגע ללא שובע. פיתחתי מנגנוני הדחקה משוכללים, מגרות דחוסות ברגשות ננעלו, אנרגיות עצומות הופנו לשם שמירת המטען מסוגר ולא נגיש.
ועכשיו יש לעבוד לאט ובזהירות. עכשיו יש לבדוק האם יש בי מספיק עוצמה כדי להתמודד עם החולשה.
אני מרגישה שכן. אני במקום של טוב ושל קבלה. אני מאושרת. אני מרגישה שהמטען הזה מיותר ומכביד ועלי לשחרר אותו, להיפרד ממנו לשלום. לנצל את האנרגיות לדברים מועילים ומיטיבים. נפתח לפני מסע פנימי מאתגר, מפחיד ומעצים. אני מרגישה שאני עומדת בקו הזינוק, מהססת לפסוע את הצעד הראשון. ואולי בעצם המסע כבר התחיל. התחיל פה בכתיבה עליו או עוד קודם במחשבה עליו.

עוקבת. @}

ידיד חכם אחד שלי נוהג לומר: "אם כל כך קשה, אז למה גם לסבול?". ובהקשר של מה שכתבת אמא, "אם היה לי רגע של משבר, אז למה גם להאשים את עצמי?.
ומשפט שאני אוהבת לומר לעצמי ברגעים קשים: "אם אני לא אהיה בעדי, אז מי כן?"

מחשבה-יש לנו נטייה להשוות את עצמנו לאחרים. לפעמים הנטייה הזו גורמת לנו להעצים את האחר ולהחליש את עצמנו. מחשבה משלימה-לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו יחידים ומיוחדים במה שאנחנו עושים/חווים/מרגישים, בדרך שבה אנו מתמודדים. תחושה כזו, בנסיבות מסוימות, עלולה לגרום לנו ייסורים ("כל שאר האמהות כל כך רגועות ורק אני מאבדת את הסבלנות ומתנהגת כך").
דעה-אמנם כל אחד מאתנו הוא יחיד ומיוחד אבל בהיבטים רבים אנחנו לא כל כך מיוחדים. אני לא מציעה להתעלם מהתנהגות בנו שמפריעה לנו בגלל שכולם נוהגים כך. אני מציעה לא להתייסר מהתנהגות זו, ללמוד ממנה. אני מאמינה שכאשר אנו מתייסרים ומאשימים את עצמנו קשה לנו להשתנות. לרובנו רגעי משבר, נקודות של חולשה, מצבים שבהם הרגישות שלנו מוגברת. אם במקום אשמה נקבל את עצמנו, נוכל לברר, בצורה נקיה וברורה יותר, מה הוא הגורם. נהיה מודעים לסיטואציות בהן אנו רגישים יותר ואז במצבים דומים לעצור לפני ההתדרדרות למקומות שאנו לא רוצים להגיע אליהם.
עצה-אם את/אתה נוטים להשוות מתוך עמדת חולשה, אני ממליצה שתעצימו את המודעות שלכם לכל אותן התמודדויות בהן פעלתם היטב, לפי השקפתכם. אפילו דברים שנראים ברורים מאליהם, הם לא. תחגגו הצלחות ותראו שהן מתרבות. אל תתייאשו מאי-הצלחות ואל תעצימו אותן. תלמדו. סליחה עצמית מאד עוזרת.

מאוד מרגש ומעצים לקרוא את מה שאת כותבת, במיוחד בתקופה הנוכחית באתר...
הלוואי שאצליח לקחת אתי את התובנות והרגש שעוררו בי אל הימים הבאים.

ואוו!
קראתי מהתחלה ועד הסוף בעיניים פעורות ובהזדהות.
נתת לי נקודות למחשבה.
בבקשה המשיכי.

אני מאד משתדלת לקיים את הכלל 'אל תשפוט את חברך עד שלא תגיע למקומו'. אני חושבת שזה כלל חשוב ביחסים בין אדם לאדם. אני בכלל חושבת שעמדה שיפוטית היא במקרים רבים עמדה כוחנית, וכחנית, עמדה של חולשה. אני שופט את האחר ומתוך כך מחזק את צדקת דרכי. לפעמים אנחנו שופטים על סמך שברי מידע מבלי שתהיה לנו תמונה שלמה ובעיקר מבלי שנבין את האחר ומניעיו. העצמה שנובעת מתחושת השלמות, מהביטחון בדרך, מהיותי במקום בו אני רוצה להיות, עצמה זו מפחיתה מהצורך לשפוט אחרים, לדעתי. במעשינו אנו יכולים להוות דוגמה, דוגמה שתסחף אחריה אנשים אחרים. עמדה שיפוטית רק תרחיק את האחר, תגרום לו להיות בעמדת מגננה, להתבצר במעשיו ובטיעוניו.
הבה נהיה מקרבים ולא מרחיקים, מקבלים ולא שופטים.

אמא של אור, איזה יופי. העצמה שבך כובשת. כי היא עוצמה נשית - לא אגרסיבית ומשתלטת אלא נעימה, נינוחה, אוהבת, רכה, בטוחה בעצמה, זורמת.
נעים לקרוא, תמשיכי.

הדף הזה מעודד אותי לחשוב ולהבהיר לעצמי מה הבסיס של אמונותיי, תחושותיי, דרכי בחיים. אני חשה שההבהרה הזו נחוצה לי ומחזקת אותי (אולי זו הסיבה שפתחתי את הדף). אני שמחה שהאתר הנפלא הזה מאפשר לי למלא את צרכי ולהתמלא. להתמלא בתובנות חדשות. להתמלא באהבה שנשלחת אלי מהתגובות שבדף. נעים לקבל תגובות אוהדות כאלה.
דברתי היום עם מספר אנשים בקשר לעבודה שעלי לבצע. שאלתי/בקשתי אם הם מוכנים לעשות למעני דבר מה (משהו אישי). שיחה מסוג זה קיימתי כבר מספר פעמים בעבר. תמיד מלווה בתחושת אי-נוחות כבדה ומכבידה. היום השיחה היתה שונה. הרגשתי מאד בטוחה בעצמי אבל מעבר לכך הרגשתי שהתשובה שלהם לא משפיעה על מי שאני. הרגשתי שגם אם אקבל תשובה שלילית היא לא תפגע בי. היא אמנם תקשה עלי אבל אני אתגבר על הקושי ואמצא פתרון אחר. מאד נעים להרגיש ככה. מאד מקל.אני יודעת שזה נובע מהתהליכים אותם אני עוברת בשנים האחרונות. תהליכים שמועצמים מעצם היותי אם, אם מודעת. תהליכים שנובעים מעבודה אישית, עצמית, עמוקה. בעיקר-ללמוד מילדיי להוות. לחיות את ההווה. להנות מהרגע לפני שיחלוף. להפחית מהרעש/הזמזום שבראש על מה שהיה ועל מה שיהיה. לשחרר ולהשתחרר.
גילוי- עד לפני מספר שנים מאד התקשיתי בדיבור בחרוזים. כבלים שנטוו במשך שנים ארוכות אסרו את לשוני ומנעו ממני דיבור קליל, משוחרר, שטותי. מנעו ממני דיבור (תמיד הייתי הילדה הכי שקטה בכיתה, הכי שקטה בהפסקה). ועכשיו, משוחררת, קלילה וחופשייה יותר, אני מוצאת חרוזים בקלי קלות, נהנית להחליף עם ילדי שטוזים, להמציא סיפורים, לשיר שירים ולהודות לחיים הטובים הפשוטים והיפים.

שלמה כי אני בדרך הנכונה לפי תפיסת עולמי.
ל אמא של אור ^{אולי הגיע הזמן לפתוח לעצמך דף בית אישי שנוכל לשטוף אותם בחום ובאהבה שגואה לקריאת מילותייך הנהדרות}
תודה תודה תודה
בדיוק בזמן הנכון כמו מלאך שנשלח משמיים, אני נרגעת ומבינה שאני במקום הנכון.
לברונית- מחשבה שכזו _כמה זה יפה גוף נשי שעבר לידה לעומת האישה הנערית הנימפאה- חלפה בראשי ממש לפני כמה שבועות, אחרי הים גם. אני מרגישה חום והזדהות עם בטנים קמוטות ורופסות הנושאות עליהן "מפת דרכים" של סימני מתיחה. אולי המילה "רופסות" אינה במקומה. אולי מקורה בחינוך שקיבלתי- שבטן צריכה להיות "קשה ומתוחה". אבל ביוגה למדתי שבטן צריכה להיות רכה ולא קשה. נימוחה ולא שטוחה.
הבטן שלי מספרת שאני אם. שאני בראתי והריתי ונשאתי ברחמי וילדתי.
אני אוהבת את הבטן הזו, עם מפת סימון שבילי הארץ עליה, עם רכותה והקצב הפנימי שלה.
לגבי הבחירות-
בתי מאוד צמודה אליי. בעודי רוטנת ביני לבין עצמי על אובדן עצמאותי, הבנתי פתאום שאני בחרתי בה וזו בחירה שעשיתי ושיעור שאני למדה כל רגע ורגע- להתאים את עצמי ואת המקצב שלי לקיום החדש הזה- ההורות. ההבנה הזו שיחררה הרבה מתח שהפך מיידית למסה רכה ועוטפת של שמחה ואהבה.
דף נפלא. אמא של אור - תבורכי|L|

אמא של אור , תודה על האור.
בדיוק אתמול היינו בים, היו שם הרבה אימהות וילדים, ופתאום הרגשתי כמה זה יפה גוף נשי שעבר לידה, שיש בו מלאות, ואפילו ורידים. יותר אמיתי, וחי, ונכון, ואינטימי, מאשר בטן שטוחה ושרירית.

> תחי הרוח! <

איזה יופי!
תמשיכי לכתוב!

אולי ככה אפשר לעזור ל-החינוך לעוצמה ?

תודה לכל המקשיבות ותודה לך דנה. השיר מקסים. כל כך פשוט וכל כך יפה.

ועכשיו עוד מחשבה שעלתה בי אמנם יותר רציונלית ופחות רוחנית אבל גם היא חלק ממערך אמונותי. אני מאמינה בגורל. הגורל לפי אמונתי מפגיש אותי עם אפשרויות, מזמֶן לי הפתעות. הגורל לפי אמונתי לא שולט בחיי, לא קובע את הדרך בה אני פוסעת. הבחירה בידיי ואני אחראית על חיי. יש בי את הכוח, יש בי את העצמה להיות אחראית על חיי. לבחור. אני עשויה לבחור לא לבחור, גם זו בחירה. לזרום, להתגלגל עם החיים. מבחירה. אני לא שולטת על האפשרויות או ההפתעות שהגורל מזמן לי. אני כן שולטת על בחירותיי. זו חירותי וזה כוחי.
דוגמה- במקום בו עבדתי לפני מספר שנים היו תנאי שכר מעולים והטבות כלכליות רבות. עם זאת יחסי העבודה ששררו במקום, במיוחד עם המנהל, היו שליליים. העובדים הרגישו לא מוערכים, הרגישו שהוא לא סומך עליהם. הם איבדו עניין בעבודה, חשו מרירות, לא השקיעו. שקעו במלכודת דבש. למה? אחת העובדות התחילה לחפש עבודה. מהר מאד התברר לה שתנאים כלכליים כמו שהיא מקבלת במקום זה היא לא תקבל בשום מקום אחר. היא בחרה להישאר. בחרה לשמור על רמת חיים גבוהה על חשבון איכות חייה. היא לא ראתה את המצב כך. הבחירה שלה לא היתה ברורה לה ולכן הרגישה שאין לה ברירה. היא הרגישה לכודה ומתוסכלת.
לא תמיד קל לראות את הבחירות שאנו עושים. לא תמיד הן ברורות או בהירות. אז אנו עלולים להרגיש חסרי אונים. תחושה של חוסר יכולת בחירה עשויה להחליש, לתסכל. אני מאמינה שאם נהיה מודעים לבחירותינו, נעצים את עצמנו.

אמא של אור היקרה,
תודה תודה על מה שאת חולקת עימנו. זה נעים ומחמם וגורם לתחושה טובה, פשוט טובה, מבפנים (תחושה של אדמה פורייה, תחושה של מים צלולים, תחושה של יין ארגמני מתוק, תחושה של חלב בדבש...).
כמו שאת רואה זה ממלא אותי בשירה, אז אני מוסיפה שיר שכתבתי באותו נושא לפני כמה ימים:

מצאתי את המקום הזה בתוכי.
את המקום של הנינוחות השקטה.
הנינוחות השקטה. והאהבה.

ואני אוהבת את המקום החדש הזה.
ונחה בו.
ונושמת לרווחה.

אני חשה שלמה. תחושה שמלווה בהשלמה. השלמה עם המצב. השלמה לא כניעה. בכל שלב בחיי אני מחפשת את נקודות האור. בעיקר כאשר אני מצויה בשלב שנראה לי חשוך וקשה. דוגמה- את בן זוגי הכרתי בתחילת שירותי הצבאי. זו הייתה נקודת האור שלי. בזכות השירות הצבאי הכרתי את בן זוגי היקר והנפלא ולכן כל אי הנעימות ואי הנוחות שמסביבי היו בעלי חשיבות משנית.
השלמה ולא כניעה. אני יודעת לאן אני שואפת להגיע. מה חשוב שיהיה בחיי. אני יודעת שאני בדרך לשם. כל שלב ושלב בחיי הוא חלק מהדרך. לכל שלב החשיבות שלו ואותה אני משתדלת לגלות ולהעצים. אני לא מתייסרת על כך שאינני כרגע בסוף הדרך, במקום בו אני שואפת להימצא. ייסורים כאלה לא יועילו לי. מציאת היופי בכל שלב בהחלט מועילה לי. כך אני מרגישה שלמה עם מי שאני ומה שאני עושה ברגע זה. שלמה כי אני בדרך הנכונה לפי תפיסת עולמי. הדרך יכולה להתפתל ואפילו לפעמים לחזור קצת אחורה. זה לא מדכא. זה תהליך משתנה ואני אתו לפעמים מובילה ולפעמים מובלת. תמיד משתדלת להוות.

אמא של אור,
קוראים ונהנים. שתדעי לך.

העוצמה שבי מתעוררת הכי חזק בהתמודדויות שלי עם קושי. בהתגברות. בלימוד השיעורים שלי.

אני לא חושבת שאני מושלמת. אני חשה שאני שלמה.
איזה יופי. באתי גם להקשיב לעוד.

הייתי סקרנית לקרוא מה נוצר בדף שפתחתי. קיוויתי שעוד קוראות וקוראים ישתפו בעוצמה שבהם.
יש לי מספר משפטי מפתח שעוזרים לי להתעצם. אני צריכה למצוא זמן כדי לנסח אותם ולשתף אתכם. אני אמצא את הזמן. הרי הכל עניין של סדרי עדיפויות.
לילה טוב.

אני בקהל. הי! <מנופפת ביד>

המשיכי.

> מושכת כסא ומתישבת ליד דנה, בעצם - אולי אשב ביציע. <

וואוו! אולי אפשר לשכור אותך כמורה פרטית? גם גופי מלא ועגלגל_ אך לצערי רוב השנים חשבתי עליו כעל שמן ומגעיל ולא כעל _רך ובשל. רק בחודש האחרון יש איזה שינוי בתפיסה. אני גם חושבת שאני יפה ונהדרת, אבל יש בי גם המון המון ביקורת עצמית ולעיתים אני ממש משפדת את עצמי על חצי הביקורת. מצד שני - נראה לי שדווקא במקומות שבהם אני באמת טועה או לא בסדר, דווקא שם אני מסרבת להכיר בטעות ומנסה להצדיק עצמי (בפני עצמי ואחרים).

כתבי, כתבי עוד בבקשה! האיכות הזו של אהבת העצמי היא כמו אוויר לנשימה!

אגב, בן זוגי טוען תמיד שהוא בכלל לא שמן, אלא נמוך מידי למשקל שלו

אני קוראת באתר כבר זמן רב ולא הרגשתי צורך לכתוב. לאחרונה כמעט שלא נכנסתי לאתר. אתמול פתחתי מספר דפים ובכולם היו תחושות קשות (כנראה בחירה לא מוצלחת שלי). נשארתי מוטרדת והבוקר 'מצאתי' תשובה לתחושותיי, אני אפתח דף של עוצמה ואור.
אספר קצת על עצמי:
אני אוהבת אותי. אני אוהבת את גופי המלא, העגלגל, הרך הבשל. אוהבת להסתכל במראה ולחייך. כבר בילדותי ידעתי שאני יפה. ידיעה עמוקה ואמיתית שלא תלויה במציאות. בנעוריי הגעתי לשתי מסקנות. אחת- העולם עוד לא בשל להכיר ביופי שלי. שתיים- אם ארצה אוכל להיבחר למלכת היופי, אני פשוט לא רוצה (כמובן שאין לי את נתוני המשקל והגובה הנחוצים אבל כמו שכבר ציינתי לא נתתי למציאות להפריע לי). אני נוהגת להחמיא לעצמי מספר פעמים ביום. לשבח את עצמי על מעשים שעשיתי. לציין לעצמי תכונות חיוביות שאני אוהבת בי.
שאף אחד לא יתבלבל אני לא חושבת שאני מושלמת. אני חשה שאני שלמה. גם בי עולות תחושות קשות כלפי עצמי. אני לא מתעלמת מהם. אני נותנת להם לעלות. אני מנסה להסיק מסקנות ואני גם נותנת לתחושות הקשות לעזוב. אני לא מחזיקה בהן חזק. אני מנסה ללמוד, מודה ומשחררת. הייתי במקומות האלה שבהן אחזתי חזק בתחושות הקשות ונהניתי/התעניתי בהלקאה עצמית. התוצאה- צניחה מהירה בתהום הדיכאון. למדתי שכך אני לא מועילה לעצמי.
איש אחד אמר לי פעם: "קל לנו למצוא את השלילי ולהתמקד בו, החכמה היא להתמקד בחיובי ולהעצים אותו" זה נכון ביחס שלנו לעצמנו ונכון ביחס שלנו לאחר.
שיהיה לכולנו יום יפה, טוב ומעצים. יום של אור ואהבה לעצמנו לאחרים ולעולם.