מקסימה

מקווה שזה יתן לי כוחות לספר. אפילו קצת . אפילו לאט לאט
הכוחות כבר כאן ויש בך המון אומץ.

_להחשף מזכיר לי כמו להיות ערומה לרגע , וזה קרוב ללמות כמעט.
להחשף זה להיות בלי הגנות , ולגלות לאחרים ולעצמי את המקומות הלא יפים , המכוערים שבי._
כן.
כן, כן, כן.
להיות פגיעה, ערומה, אימה.

רק דבר אחד אולי לא כל כך כמו שאת אומרת...
כיעור?
לא מכוער. רק כואב ואמיתי ונכון - ומושתק.
המקומות ה"לא יפים", כמו שאת קוראת להם, הם המקומות שבהם אנשים ניסו לדרוס את הלגיטימציה שלך להרגיש.
אז אנחנו אומרות לך עכשיו: כן. זה בסדר. מותר להרגיש.
כל רגש שאת מרגישה, שאי פעם הרגשת - מותר.
את כל הדחייה והשנאה והשבר והעוול והפחד והלבד.
להיות מסוגלת לראות אותם, להראות אותם, יוביל לראייה של היופי והאמת שבלב הדברים האלה: את התקווה והרצון והכוח ותחושת הצדק.

@}

יום חמישי היום, וזה מביא אותי להרהורים של לפני מפגש עם ניצן.
למחשבות מה אני רוצה להביא לפגישה, ומה אני לא רוצה.

מצד אחד אני כל כך רוצה שהטיפול יתקדם . כל כך רוצה להניע את הגלגלים עם סופר גז ולעוף
לסיים, להצליח, לפתור בעיות ולהמשיך הלאה---
וזה החלק היותר כוחני שלי שמנסה להכתיב את הענינים לפי הקצב שלו.

יש גם את החלק השני שלא רוצה להיפתח ולהחשף .
להחשף מזכיר לי כמו להיות ערומה לרגע , וזה קרוב ללמות כמעט.
להחשף זה להיות בלי הגנות , ולגלות לאחרים ולעצמי את המקומות הלא יפים , המכוערים שבי.


החלק השני לא רוצה להביא את בן זוגי ואת המריבה הטפשית שלנו הבוקר
את השנאה שאני חשה כלפיו , ואת הדחיה,
את השנאה שלי לעבודה ואת כל מה שאני סובלת בה

ועכשיו , ממש הרגע, מתקשר הבוס שלי כדי לספר שמה שעבדתי עליו במשך שבוע + לא נצרך!!
אוףף!!!!!!!!!!!!!
תסכול .
עד שהיה שם חלק טוב וכיף , הוא מיותר עכשיו, ואני מרגישה כולי מיותרת כמו ערימת גרוטאות .
בשביל מה עבדתי ? בשביל מה ?
מי צריך אותי בכלל????

בסוף היה ממש בסדר, הזמנתי את עצמי , ולא נרשמה התנגדות,
אפילו הזמנה נחמדה.

אז יש לנו שישי יותר רגוע עכשיו . איזה טוב השם!

אני רוצה להזמין את עצמי לאמא שלי לשבת.
אני רוצה שיהיה לנו יותר קל ופשוט שבת אחת,
אני רוצה לא לעבוד בשישי אחד,
אני רוצה חופש
אני רוצה פינוק
אני רוצה להיפגש

אבל -
אני לא יודעת אם היא רוצה אותנו,
ובכלל,
לדאוג לעצמי בכוח זה לקחת אנרגיות -אין לי מושג מאיפה,
להזמין את עצמי זה לפתוח את האפשרויות גם לדחיה,
הרבה יותר באוטומט שלי זה לא לעשות כלום.
כלומר להשלים .
כלומר לסבול בשקט.

לסבול בשקט , או להתמודד ולהשלים עם כל מציאות לא נעימה- זה דבר מתורגל אצלי .
אני יודעת להתמודד עם הכל, לבד ,
רק לא עם דחיה.

החיים שלי למדו אותי שאני שורדת מעולה, אבל כשאני מאמינה בעצמי בלבד.

להתקשר? לא להתקשר ?

ווואי , תודה ! איך אני מתרגשת לקרוא את התגובות פה.

למה רע לך ?
זה ארוך , מתחיל בערך מגיל 0 ומגיע לגיל 23 , והנה , אני מעיזה לומר ולהרגיש את זה,
רע לי בפנים.
מבחוץ הרוב בסדר , לא הכל, אבל הרבה
מבפנים אני מושתקת (קראתי את ההגדרה הזו היום בדף של טלי ב ואני ממש ממש מתחברת )
מבפנים אני לא מרגישה שזכותי להתקיים
וקצת מחקתי שם חלקים בפנים, שמשוועים לחזור , אבל אני לא רוצה לראות אותם )-:

אז התחלת ברגל ימין. קפצת ישר לתוך רשת תמיכה בינלאומית, גם אם סמויה ונסתרת.
ריגשת אותי, תמרוש,
מקווה שזה יתן לי כוחות לספר. אפילו קצת . אפילו לאט לאט
איזה פורמט נהדר של דפים יש פה , כותבים , וכותבים , ולא חייבים לחכות לתגובות, או להתמודד איתן במיידי.

פלונית - את מוזמנת גם . לתוך העצב שבלבך ...

נשמע קצת מוכר

מצפה רק לעצמי, שתבוא
כן, בואי. תצעקי.
גם ללחוש זה בסדר.


_כי כל כך רע לי , שאני לא מאמינה שיש מישהו שרוצה לשמוע על זה.
וגם אם כן - כשהוא ישמע הוא יברח._
נראה אותך מבריחה אותנו
שום סיכוי.
אנחנו פה.

ועכשיו ברצינות:
גם אני לא האמנתי שמישהו ישמע
גם אני לא האמנתי שמישהו יאמין
וגם אני הייתי שתוקה, וחשבתי שאני מדמיינת.
והנה אני פה. זקופה ופתוחה ונשמעת.

את יודעת שפתחת את הדף ביום האשה הבינלאומי?
יום שלפחות מתכוון, שואף, לסולידריות
ולשיתוף בסיפורים ובכוחות.
אז התחלת ברגל ימין. קפצת ישר לתוך רשת תמיכה בינלאומית, גם אם סמויה ונסתרת.
@}

למה רע לך ?

נכון שאף אחד לא יכול למחוק לי את הדף ????
אני רק רוצה מקום קטן בעולם שיכיל את הזעקה שלי,
רק מקום אחד שיהיה שם , שישמע
שהכאב יהפוך לדבר אמיתי שקיים, ולא לדמיון מרחף.

הכל כל כך רגיל ובסדר , שאני בטוחה שאני מדמינת.
ואני לא. אני רוצה לבכות!! לא רוצה להיות בסדר!!
רע לי !!!!!!!!!!!!! שומעים?
בכלל לא טוב לי כמו שאני נראית, כמו שאני מציגה,
וכששואלים אותי מה נשמע ואיך אני מרגישה? אז אני עונה שהכל בסדר.

כי כל כך רע לי , שאני לא מאמינה שיש מישהו שרוצה לשמוע על זה.
וגם אם כן - כשהוא ישמע הוא יברח.

מה שטוב פה - שאין אף אחד, אז אף אחד לא יכול לברוח.
ולא אכפת לי לספר הכל באמת , כי מקסימום - אני אשאר לבד, כמו תמיד. לא נורא, אני אוהבת את הלבד שלי מאד.

היום פתחתי דף משלי.
וזה צעד גדול.

אני קוראת פה המון, ומרגישה שרוצה לבטא גם את הצעקה האישית שלי,
ומפחדת .

אז עכשיו אני פותחת דף , ולא מצפה לאף אחד.
מצפה רק לעצמי, שתבוא
לצעקה, לכאב
אני קוראת לדף שלי - הצעקה שלא נשמעת.
ככה אני מרגישה. אילמת.

כואבת , בוכה מבפנים , ומתעלמת מבחוץ.

לא מבטיחה בלוג אופטימי , אופטימיות יש בחיים שלי די והותר,
וליד אנשים "הכל בסדר"
וגם ליד עצמי, אני מתעלמת , מעבירה , מדחיקה, רוצה לחיות את היום יום,
ולא רוצה להרגיש את הכאב שנמצא שם.

ברוך הבא , דף שלי.