על ידי הערסית* » 26 ספטמבר 2007, 09:34
טוב. הסיפור הזה חייב להגמר(עם סוף טוב).כול המשפחה באו לבקר בסבבים לחבר משאבה , לשפוך חלב, להביא את הסיר , לרוקן את הסיר,להרים להוריד רק היה חסר לנפנף באויר...אמא שלי כמו דבורה מסביבי נותת לאחיות הוראות. אבא בפינת החדר מביט כבר חצי שעה בנקודה על הקיר שגם אני כבר שעות עושה עליה מבחן רורשך. הילדים היו עדיין ב "קייטנת נופש בקריביים" שאירגנו להם צוות הנשים בחמולה המשפחתית.. חשבתי שאני חוזרת תוך שעתיים שלוש ונשארתי יממה מקובעת למיטה. בלילה חשבתי לעצמי שהנה, זה הלילה הראשון והאחרון להרבה שנים שאני ישנה ככה לבד שינה רצופה בדממה הזאת. לרגע נזכרתי מי הייתי לפני עידן הלידות .כתמים של זכרונות מרצדים על הפגוש של המיטה .לילה טוב.
ואז בוקר. תלשתי את כל המכשירים וצלעתי למקלחת להוריד את כל הג'יפה , להראות יפה ומשכנעת לפני צוות ביקור רופאים שהיה אמור לחרוץ את גורלי אם להשאר שישישבת או לא. אני כבר החלטתי שלא. גילי היתה אמורה להגיע עם התינוקי לקחת אותנו לת"א. כבר קבעתי תכנית שיקום בפארק ואחרכך בביתקפה השכונתי. רק לא מיטה. לא עוד מיטה. הרופא הגואל אמר שהכל בסדר ושיחרר אותי לקיבינימט. הפגישה עם התינוקי כל כך מרגשת אחרכך עם "הגדול" שהיה מוטל עייף על הספה אחרי לילה לבן של "אמא אמא איפה אמא -ציצי"..אחרכך אחרי שהתעורר ובכה ובכה ובכה ונרגע על מורדות הציצי האבוד הלכנו לבית הקפה שבדרךכלל הוא אמור ליהות מה שנקרא "מטר מהבית" אבל אחרי חצי מטר הרגשתי את הגוף שלי קורא קריאות הצלה וחשבתי אולי להזמין מונית עד הפינה של הרחוב. זה היה שיעור מספר אחת להבין שהרוח רצה קדימה הרבה יותר מהגוף .כח החיים , לטעמי , הרבה יותר נמרץ ומלא עזוז מול הכח של המכונה המניעה אותו. להקשיב לגוף.
טוב. הסיפור הזה חייב להגמר(עם סוף טוב).כול המשפחה באו לבקר בסבבים לחבר משאבה , לשפוך חלב, להביא את הסיר , לרוקן את הסיר,להרים להוריד רק היה חסר לנפנף באויר...אמא שלי כמו דבורה מסביבי נותת לאחיות הוראות. אבא בפינת החדר מביט כבר חצי שעה בנקודה על הקיר שגם אני כבר שעות עושה עליה מבחן רורשך. הילדים היו עדיין ב "קייטנת נופש בקריביים" שאירגנו להם צוות הנשים בחמולה המשפחתית.. חשבתי שאני חוזרת תוך שעתיים שלוש ונשארתי יממה מקובעת למיטה. בלילה חשבתי לעצמי שהנה, זה הלילה הראשון והאחרון להרבה שנים שאני ישנה ככה לבד שינה רצופה בדממה הזאת. לרגע נזכרתי מי הייתי לפני עידן הלידות .כתמים של זכרונות מרצדים על הפגוש של המיטה .לילה טוב.
ואז בוקר. תלשתי את כל המכשירים וצלעתי למקלחת להוריד את כל הג'יפה , להראות יפה ומשכנעת לפני צוות ביקור רופאים שהיה אמור לחרוץ את גורלי אם להשאר שישישבת או לא. אני כבר החלטתי שלא. גילי היתה אמורה להגיע עם התינוקי לקחת אותנו לת"א. כבר קבעתי תכנית שיקום בפארק ואחרכך בביתקפה השכונתי. רק לא מיטה. לא עוד מיטה. הרופא הגואל אמר שהכל בסדר ושיחרר אותי לקיבינימט. הפגישה עם התינוקי כל כך מרגשת אחרכך עם "הגדול" שהיה מוטל עייף על הספה אחרי לילה לבן של "אמא אמא איפה אמא -ציצי"..אחרכך אחרי שהתעורר ובכה ובכה ובכה ונרגע על מורדות הציצי האבוד הלכנו לבית הקפה שבדרךכלל הוא אמור ליהות מה שנקרא "מטר מהבית" אבל אחרי חצי מטר הרגשתי את הגוף שלי קורא קריאות הצלה וחשבתי אולי להזמין מונית עד הפינה של הרחוב. זה היה שיעור מספר אחת להבין שהרוח רצה קדימה הרבה יותר מהגוף .כח החיים , לטעמי , הרבה יותר נמרץ ומלא עזוז מול הכח של המכונה המניעה אותו. להקשיב לגוף.