מעולה. חוזרת לזה מאוחר יותר כשאוכל להתרכז.

צ: עכשיו על החיץ בין הרגשות.

אין הבדל. גם כאן, נמצאת הנפש חווה את קשת הרגשות - עוברת מהפנים אל הפנים, שוב ושוב, מארגנת לעצמה את מגרותיה מחדש מעת לעת, עושה סדר ברגשותיה וכאשר מתחוללת שם סערה , נמצאת למדה את הדממה, אז, נמסים כל היבטי רגשותיה אל האהבה - ה אהבה - אשר מתגברת ומתפרשת מעצמה, מאליה, ובה, כוחות בלימתה - לשם פעימת החיים, שללא בלימה, אין פעימה, וללא פעימה, מתכלה החומר - באחת.
מכאן פעימת הלב המתכנס ומתרחב, הנשימה וכל היבטי החיים - פעם אחר פעם - שוב ושוב -
והרוח במובן הזה מתגייס על מנת שניתן יהיה לתאר את מצב הרוח -
ללא מהות כלל - בלי מה.
וכאשר נישאת הרוח הלאה ומסכימה הנפש אל מהותה - אל מהות חייה - נמצאת האהבה מבצבצת מבעד כל הרגשות - אז, בנדיבותך, יכול לשקף את כל המחיצות האלה אל דממת האהבה שאין לה זמן ואין לה מקום - והיא בלבך ולבך בה - ומכאן, מה?

[hr]

תודות.

צ': אבקש הרחבה על החיץ הפנימי, זה שעולה לפעמים ולפעמים אין שם כלום.

במובן הזה אם כך של חדרי הלב אלה נדרשים להתפעמות.
מניע הלב עצמו את חדריו למילוי ודחיסה אל פעימת החיים.

כך, שכאשר מתבונן אל הלב עצמו - כאיבר, כרעיון של "לב העניין" - עיקר, כפונקציה פיזיקלית ורוחנית יכול לראותו כשלם - אחד.
שאין לך שני לבבות ויש בך אינספור ליבות. שזה ריבוי פנים.
וריבוי הפנים אינו מדבר על כמות מוגבלת של פנים מתוכם הנך בוחר לך מסיכה לעטות על פניך - שזו שמחה בפני עצמה, אלא שנמצא הפריון הזה - של עוד ועוד פנים, במסגרת נטייתה של הנפש להמציא את עצמה מחדש כל רגע ורגע.

אז, עשויה הנפש לאחוז בעוגניה בחוזקה יתירה שמא תאבד בתוך פניה השונו ותנהג כך או כך בלא הנהגה פנימית, ריבונותה אז מוגנת מהרוח, כשמיתריה מתוחים היטב אל יתדות התודות במובן הזה של מודה ב- על פני מודה על.
הרהר בזה.

שכן, ריבוי הפנים מאיים על הנפש התפושה ב'אני' - שנמצאת איניותה מאיימת עליה יותר מכל.
מאידך, עתים נמצאת הנפש מתארחת בחדרי לבה ובעליותיו ומזהה את ייחודה המשתקף בכל מקרה - אצל כל פניה.
לשם כך מקימה הנפש את החיץ הפנימי - שמשקף לה את הפרדותיה עד לשקיפות בה אין שם כלום.

[hr]

תודות

[url=http://vimeo.com/113000956]פנים רבות[/url]
:)

_תמיד כמעט תמיד נשימתי נעצרת כשאני קוראת את המילים מילים. לא תמיד מצליחה לשמור על החוט המקשר בניהן, אבל תמיד מתרגשת ומשתאה
מהכישרון הנדיר לשימוש במילים לתאורים , להסברים ולאלף ואחד עוד דברים שבניהן._
כאן, נמצא החוץ אם כך מהדהד בפנימיותך את הרגשה הזו
בה נשיהה נעצרת לרגע. לפעימה.
נשמה נאצרת - אל ההתבוננות פנימה, שכן עולם של מילים - כולו פנימי.

רבדים רבים להתקיימות - הרובד הפנימי המילולי הוא מה שנתפס כהמציאות הפיזית - ספון כאמת במצב בו ההכרה - ערה.
אותה הכרה שהיא כולה מילולית אם כך היא רק חלק מתנועת הקיום במובן של חיים ומוות, מרחב וזמן, רוח וגוף.
אותה הכרה שממציאה את הנפש לעצמה תדיר (וזה התדר האישי או הניגון האישי) שלא תאבד כל קשר לעולם,
שהרי מנוע מההכרה הערה ברגיל לתרגם לעצמה מסרים טלפתיים - אלא באמצעות כליה - במובן הזה - המילים בבד בבד גם מנוע ממנה לא להרגיש את האנרגיה המתלווה שם. שלעולם הרוח נושב. גם רוח הדברים.

עם זאת, אפשרויות קיום אחרות מתקיימות ממילא ובמקביל - למשל חלימה.
שבחלום הכל מבחוץ לכאורה והכל מבפנים בפועל,
והחלום עצמו הוא מציאות מדומיינת לחלוטין ולא פחות חיה בתודעת החולם.
ובחלום עצמו נמצא החולם הער, זה שלמד את החלימה הערה במובן הזה של שינה בעיניים פקוחות והשתתפות פעילה של ההכרה המילולית - שברגיל היא רק בערות - אל תוך התרחשויות פנטסטיות ולו מתוך כך שמרחב וזמן מתקפלים אל צרכי הנפש - לאזן עצמה מחדש, שהרי בערותה, עיקר עיסוקה של הנפש - הוא היא עצמה.
ממציאה את עצמה מחדש ושומרת היטב על דפוסיה בתוך המרחב והזמן אל תצורת המובן מאליו - שגם הם - המצאה מרהיבה של הנפש,
במובן הזה הנפש האנושית הקולקטיבית.

[hr]

כך, שאם נצמדים אל ענייני חוץ פנים, נמצאות המילים כקונסטרוקציית התודעה הערה - ומכאן מציעות שוב ושוב, המילים מילים האלה, ברשותך הקורא/ת - לאפשר לעצמך - להתבונן פנימה אל עצמך מבעד לפרגוד המילים -
המסתיר מה שלא ניתן לתיאור במילים
והוא נמצא מעבר לקצוותיה הפרומים של הנפש
שם, אחדות.

וידע מראש את טבעה הטוב של הרוח הנושאת את הנפש כפקק על מים בכל מקרה וזה במובן של נשמת הבריאה
אשר אין בה כל איום - שכן יחידה ומיוחדת ומראש ראויה -
וזו לראיה - קיומה כרוח בחומר - אישה מאיר ומחמם - ומימיה לעולם צלולים כבדולח דרכו מוקרנת לה מציאות חייה.

מכוון הנגן את המיתר אל הצליל הרצוי לאוזנו -
ניגונו האישי הוא אדוות הרגשה של הקיום
לעולם בתוך תהודת הדממה.

[hr]

תודות

תמיד כמעט תמיד נשימתי נעצרת כשאני קוראת את המילים מילים. לא תמיד מצליחה לשמור על החוט המקשר בניהן, אבל תמיד מתרגשת ומשתאה
מהכישרון הנדיר לשימוש במילים לתאורים , להסברים ולאלף ואחד עוד דברים שבניהן.
מרגש. תודה.

_אל. אלוהים. המילים האלה כל כך טעונות בשכבות שכבות של משמעויות כבדות, תרבותיות, ואני חושבת שאצל רוב האנשים גם אישיות, לכאן או לכאן (או לכאן)
אין מילה אחרת? שתאפשר מבט נקי אל מה שבתוכי, שאיננו כלל, בלי הצורך לנקות ולשחרר את כל המטען הזה?_
אל עשוי להיות גם מלת שלילה כגון AL, וגם לציין כוון - שהולכת אל.
כך שיכולה לשלול את קיומו, ויכולה להישיר מבט אל - במובן הזה אאל עצמה, או אל מה שמולה ועשויה גם להתבונן אל הים.
כאשר מתבוננת אל הים, נמצאת המלה עצמה, אלהים מבצבצת שם - וזה לטובת ההנאה - השעשוע.
שכל הנלחלים הולכים אל הים ו(אל)הים - איננו מלא.

כאן, הפרדוקס הזה על פי האל הוא אחד ושמו בין היתר הוא ברבים - בבחינת אלהים -
הרבה אלוהים מצטייר היטב או משתקף היטב גם בכל יצור חי, בכל ניצן ובכל גרגיר חול
שכל אחד יחיד ומיוחד ויש רק אחד ממנו - וכל אחד רב פנים עד מאוד עד אינספור.

יכולה להמיר את האלוה הזה על מגוון האסוציאציות של שמו בכל מטען אנרגטי אחר,
שכינה, כל היש, נשמת הבריאה, כוח עליון, טבעו של הטבע, הטבע כשלעצמו ויכולה גם לכנות את זה, הבלתי מוסבר, הבלתי מובן גם כאין.
אין אלוהים, אין כח עליון אין שכינה - אין.
והרוח לעולם מנשב.

זה שהמטען שמונח על המושג כבד, לא מכרית את קיומו מחד ומאידך איננו מחויב להיות על כתפי אף אדם.

שחררי אם נושא חן העניין מלפנייך את המושג הזה את ההגדרה הזו לחלוטין - ניתן מתוך התעלמות מהזיק - מהנצוץ - ממה שלא נהיר ולא יכול להיות נהיר לאף אחד - בתוך פנימיותו.

כאמור, התעלמות או שחרור המושג לא מבטל את קיומו, אלא רק מניח לנפש המתענה אל מול חוסר יכולה לקבל את המוחלט - מתוך יחסיותה המוחלטת - שנמצאת מתארחת בגוף - בחומר,
והחומר - לעולם יחסי.
שאותו כח עליון איננו עליון כלל ועיקר, אלא ניבט מעינייך - ולא נסתר כלל ועיקר - בהסתכלך במראה. ולפיכך - איננו ניתן להוכחה או לשלילה - גם אם מזהה וגם אם לא מזהה.

שבכל מקרה נמצאת האדמה מאפשרת חיים.
גם כאשר משמעותה כבדה ולא אטרקטיבית לאדם כשוות התייחסות עד כדי כך שהוא שודד אותה מנכסיה לכאורה - לצרכיו
ומתפלא על רעידתה הקלה בעת שזו מחריבה עולמות - בעתיקותה ובשוויון נפשה - גם לאדישות ברואיה כלפיה.

[hr]

[u]ויש מי שפשוט נהנית מהמילים. תודה :)[/u]
הנאה זו נמצאת לא רק מבורכת מאין כמוה - לנהנית ולסביבתה - אלא גם מאירה באור נגוהות את האנרגיה הטמונה במילים מילים, בזרימתן -
כפי שתמהיל של נקודות זעירות עשוי להביט בעינייך מבעד לבד - ומאפשר לך לדמיין את הניבט כהגדרה צורנית מדויקת -
אם שדה שבולים זהוב ולידו מבצבץ ניצן של יערה וריחה דבש או אדוות גלי החול הזהוב בדיונה בתולה מעקבות החיים והרוח לעולם נושב.

[hr]
תודות

אל. אלוהים. המילים האלה כל כך טעונות בשכבות שכבות של משמעויות כבדות, תרבותיות, ואני חושבת שאצל רוב האנשים גם אישיות, לכאן או לכאן (או לכאן)
אין מילה אחרת? שתאפשר מבט נקי אל מה שבתוכי, שאיננו כלל, בלי הצורך לנקות ולשחרר את כל המטען הזה?

[u]שנמצאים רבים שמסכימים ליהנות או לסבול מהמילים מילים אך ורק כאשר...[/u]
ויש מי שפשוט נהנית מהמילים. תודה :)
חיוך. |אפרוח|

תודה

[u]מה שחסר לפעמים זו ההסכמה להסתכל פנימה, ההסכמה לראות, וההסכמה לקבל את מה שבעצם כבר יש.[/u]
בהחלט שנדמה.
אין בפנים ריק באמת מחד ומאידך אין בפנים כלום. שכן אין מרחב לבפנים ואין זמן.
אותה אי הסכמה להתבונן פנימה איננה סתמית, יש לה שורשים עמוקים ביותר ובעיקר מהבחינה החברתית.
שכאשר אסור להרגיש, אסור לבטא את עצמך, אסור לעשות דברים אסורים - הפנים כל כך מטושטש אפל ועמום שעולה פחד ברמה של אימה -
[b]שמא[/b] אין כלום בפנים,
[b]שמא[/b] רצונותיי - ילדותיים/טפשיים/אידיוטיים/לא מקובלים וכן הלאה...
[b]שמא[/b] אני בכלל אחר לחלוטין.

הנפש כל כך תפוסה במי שהיא חושבת שהיא לאורך כל כך הרבה זמן עד שכל רמז המצביע על מי שהיא באמת - עשוי למוטט עליה את עולמה.
יש שעצם ההצעה להתבונן פנימה - נמצאת מעלה אלרגיה מדומיינת ממש.
[hr]
עם זאת, מערכת מרתקת של איזונים מתקיימת תמיד -
שהרי מי שאינו מאמין באל הטוב [b]באופן פעיל[/b] - עסוק באל הטוב הרבה יותר ממי שיודע את קיום האל הטוב.

אלה שאינם מאמינים באל כלל וטורחים לכעוס על מי שכן ולהוכיח אותו על טעותו - נמצאים עדיין משליכים על אותו אל - שאיננו כלל - תכונות אנושיות ואלוהיות, מחפשים בנרות הוכחות לאי קיומו.
אלה שיודעים את קיום האל יודעים את התקיימותו - בתוכם.
שבתוך כל אדם ניצוץ מנשמת הבריאה, ובכל כל אדם יש אלוהות נשגבת מהבנתו הוא.

[hr]

כך גם מתאזנת חוסר הנחת אל מול מסרים ממקורות עלומים - מילים מילים אלה למשל.
שנמצאים רבים שמסכימים ליהנות או לסבול מהמילים מילים אך ורק כאשר אלה מיוחסות לאדם דרכו הן ניתנות - אז יבואו פרשנויות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות לנסות לתת הסבר כיצד אדם מתפצל בבחינת פיצול אישיות (למרות שה'אני' שלו מגובש לתפארת) ודמות אחרת מתוכו מדברת -
או שנמצאת עולה התנגדות לנחרצות המילים כביכול מבקש אותו מקור לעצמו איזה מעמד או התייחסות - מקודשת לפחות.

זאת בעוד מעולם לא נאמר - ראה וקדש - מעולם לא עלתה שום התבוננות שאיננה בגובה העיניים - אלא רק הצעות להתבוננות מחודשת - כך שהקורא יכול לבחון את הדברים מתוך עצמו ואל תוך עצמו.

וזה בבחינת נדמה.
שהמציאות נדמית לאדם כאמת מוחלטת - עד שמשנה את מיקומו וירוק הופך אדום - בשל האור.

[hr]

תודות

[u]שם, בפנים אין כלום, או נדמה שאין כלום[/u]
טוב שהייתה הרחבה והסתייגות לחלק הראשון של המשפט. אני חושבת שעל זה צריך להיות הדגש [b]נדמה[/b] שאין כלום, כי בעצם יש הכל הכל. בכל אחד. בפנים יש לכל אחד את כל האפשרויות וכל התשובות וכל הטוב כולו. מה שחסר לפעמים זו ההסכמה להסתכל פנימה, ההסכמה לראות, וההסכמה לקבל את מה שבעצם כבר יש.

[u]לפעמים נראה לי שיותר חשוב לחלק שיתיחסו אליהם מאשר למה שהם אומרים כאילו יש תחרות מי יישמע יותר?[/u]
בהחלט. בהחלט כך הוא.
במיוחד טיפוסים שמושפעים בעיקר מהחוץ ורעיון ההתבוננות פנימה מחריד אותם עד אימה.
מי שמאמין שהעולם החיצוני הוא העניין ושיש לשנות את העולם החיצוני על מנת שיהיה יותר טוב, להחליף בן זוג או בת זוג, להחליף מקום מגורים או כל עניין שישנה את מצב הרוח שלו מבחוץ, באופן מובן מסרב להחליף גישה פנימית.
שעל מנת להחליף גישה יש צורך בהחלטה אמיצה במיוחד,
במיוחד כאשר הגישה המוצעת היא התבוננות פנימה והיא נוכחת מול דמות שתולה את יהבה על החוץ, זו שאם תתבונן פנימה עשויה בתחילה לא לראות שם דבר, אלא ערפל רגשי, תחושה עמומה של ריק, חוסר ואימה.
לכן, ההצעה להתבונן פנימה לאותם שברגיל בעיקר בורחים מעצמם אל זרועותיה ה"אמינות" של המציאות,
נמצאת נתפסת כל כך מאיימת עד שכל האמצעים כשרים על מנת להוקיע את התפיסה הזו - שלא רק בעבור האדם הספציפי אינה נכונה - אלא לכולם.
כך, הדמות החרדה מכל התבוננות פנימה - מבקשת להיות אותו "עד מואר" או אותו דגל נישא שיראה למתייעץ או למתייעצת את האור - מבחוץ.

כך- מתהפך העניין על עצמו, שאדם שמסרב להתבונן מבפנים - לוקח לעצמו להיות המאור בעבור אחרים - בבחינת הקשיבו לי כי אני יודע - בעוד הוא עצמו – שמאמין שכולו חוץ - כביכול מייצג את החוץ.
עם זאת, אותו ייצוג - כולו בא על מנת שאותו אדם - יקבל אישור מבחוץ - גם מהדמות המתייעצת - שאם לא יקבל אישור מבחוץ - יאבד, שהרי האישור הפנימי מיותר בעבורו, בלתי אפשרי בעבורו.
שם, בפנים אין כלום, או נדמה שאין כלום ובכל מקרה הרעב לאישור חיצוני גובר על כל הצעה להשתחרר מהתלות הזו.
[hr]
יש להבין שגם כאשר נמצא אדם מוצא רוגע ושקט בהחליפו בן זוג, מקום עבודה, או כל תנאי חיצוני - מבלי מודעות כלל ומבלי להבין - ראשית עשה שינוי פנימי.
לא יכול אדם שהחליף את בת הזוג שלו - למצוא בת זוג נוחה יותר או מתאימה יותר - ללא שנערך שינוי פנימי. גם אם השינוי הזה מודחק אל אותם מחוזות מאיימים – פנימיותו.
עם זאת, כאשר יהבו של אדם רק על החוץ - בת הזוג הקודמת בהחלט עשויה לתעתע בו שוב כאשר יפגוש בה במסיבת רעים - שכן כליו הפנימיים לא השתכללו אלא למדרגת שינוי התנאים חיצוניים.
כפי שהחלפת המטרה עשויה להעלות את אחוזי הפגיעה בה - במטרה - בעוד התכוונות פנימית, שקט וריכוז שכולם פנימיים בוודאות יעלו את האחוזים לצלוף באותה מטרה.
כפי שהשתקת רעשים חיצוניים עשויה לעזור לאדם להתכנס אל ההתכוונות הפנימית ולהעלות את הריכוז הפנימי - בעוד היכולת הפנימית לריכוז והתכנסות שאינם תלויים ברעשים חיצוניים - יניבו עצמאות וחירות בידי האדם להיות בכל מקום ולמצוא בו את השקט הפנימי ולא להיות תלוי בגורמים חיצוניים.

שאם אינך מחליף את חלקיו הפנימיים של המנוע - לא יעזור אם תחליף את השמן שוב ושוב.

[hr]
גם כאשר אותה עצה או עזרה מוצעת - לשנות את המציאות נתקלת באופן מובהק בכך שיש מקרים בהם תפיסת המציאות מגויסת לטובת עמעום התחושות הפנימיות, גם כאשר אותו "אור" שמאיר לאמור - הבעיה היא בבן/ת הזוג - נמצא טועה ומטעה בסופו של יום, עדיין, לא יכול ה"עד המואר" לקבל את זה.
שאם נתבונן על 'מחליטה' למשל, נמצאת שנים בונה הרים של ספקולציות - מוצאת וממציאה לעצמה הסברים להתנהגות החוץ (בן הזוג) על מנת לתרץ את הרגשתה הגרועה - שוב ושוב מתברר לה שהכל בפנים. שהסבה למצוקתה המינית במקרה זה – בתוכה והחוץ רק מגבה את ההרגשה הזו.
כאן, אין להתפלא על נטייתה של מחליטה לשתות בצמא את פתרונות - הבעיה היא בחוץ. אין להתפלא שהשינוי לקח ולוקח זמן למרות שהכל נאמר מראש, ההצעה להתבונן פנימה ניתנה מראש ואף מיושמת בדרכה ובזמנה – על פי בחירתה והחלטתה – כשאין שום משמעות מהיכן שאבה את תובנותיה ומה תהליך הבשלתה.

[hr]

תודות

צפריר אולי אתה יכול להסביר משהו.
אני קוראת הרבה פעמים באתר כל מיני כותבות שחוזרות על עצמן ונורא חשוב להן שישמעו מה שיש להם להגיד.
למשל בדף אשתי לא בעניין שלי יותר יש כאלה שנעלבות שציפור עונה רק לדברים שלך ולא מתייחס לדברים שלהם כאילו הוא חייב להן משהו במיוחד קוראת (זאת שאלרגית אליך :)
לפעמים נראה לי שיותר חשוב לחלק שיתיחסו אליהם מאשר למה שהם אומרים כאילו יש תחרות מי יישמע יותר? ראיתי את זה גם בדף של הבעל שלא רוצה סקס.
אתה יכול להתייחס לזה?
תודה לך - ואל תפסיק לכתוב בבקשה.

כאשר נפתח צוהר אל הפנים, כמו נמצא האדם מתבונן בפניו - במראה לאורך זמן ומגלה את פניו מחדש.
אותה ממברנה בין פנים לחוץ אם כך על פני לסנן את הפנים מלהתבטא החוצה בבחינת הבעה רגשית או כל ביטוי עצמי נמצאת מסכינה ומשתכללת להפוך את הכוון ולו לשם התרגול ומציאת האיזון המתבקש לה לנפש - שכן, חיים שאינם כוללים את פניה הפנימיות נמצאים מכבידים על הנפש עד מאוד.
אז, מתהפך הכוון כך שההנעה הפנימית לוקחת את המושכות על פני התגובה למה שמתרחש בחוץ.
אז, על פני להגיב, נמצאת מתבוננת ללא תגובה, וכאשר מחליטה הנפש לפעול - החלטותיה נובעות מ ב פ נ י ם.

[hr]

היכולת להפריד פנים וחוץ קיימת בנפש מעצם הגדרתה העצמית וזיהויה העצמי.
כאשר מתבוננת פנימה עשויה להתבהל שכן זיהויה העצמי כמו השתנה.
לכן, לימודים אלה מבקשים זמן, תרגול והסכמה.
יקל על הנפש וטוב אם תיעזר בקביים זמניות בדמות אדם - על מנת שלא תשכח תבנית אנוש.

לאט. מנות קטנות. משימות קטנות.
הנפש - שאיננה כלל - עצומה מעבר לכל דמיון.

[hr]

תודות.

[u]האם מובן עד כאן?[/u]
כן.
הדברים מוכרים לי מכתיבה קודמת שלך.
האם אפשר לקבל חומרים למתקדמים או שטרם הגיע הזמן?

כאשר מתוך הפדגוגיה השחורה שהיא הבסיס לכל שיטות החינוך הקיימות - האקסיומה המוטמעת אצל ההורה שעליו לעשות הכל על מנת למנוע הרגשה, רגשה או ביטוי עצמי, נמצאים לא מעט שמאמינים בבגרותם שלא רק שזה נדרש, אלא שזה לטובתם האישית, כי כך הפרסומות מהבהבות לנוכח כל ימיהם.

אז, נבהלת הנפש מאוד לגלות את ההיעדר - הריק - שנמצא בתוכה מבחינת ההרגשה, היכולת להעלות הרגשה לידי ביטוי - ובעיקר להתפעם.
שאז יהיה עליה להסיר את כל מנגנוני ההגנה, כל המחיצות שהקימה.
מחיצות שמעוטרות בתמונות שכולן מבחוץ, על פי אמונות חברתיות ואג'נדות חברתיות.

כאשר מבשילה אם כך אל בגרותה, יודעת להתגבר על הפערים האלה, שכן כבר שמה לב שהיעדר ביטוי עצמי הוא בעוכריה ואינו לטובתה. לא פעם גילוי זה בא כאשר נוכח לפניה חוסר מתמשך, חוסר נחת וידיעה פנימית שלא כך תגדל את הדור הבא.

אז, אט אט נפתח צוהר אל הפנים. שם יכולה לראות את עצמה באור חדש, וברגיל היבטים שמעולם לא הורשו - מבצבצים.

האם מובן עד כאן?

[hr]

תודות

משום מה קראתי מהסוף להתחלה
וחזרתי להתחלה. לזה -
_לעתים מבט לתוך פנימיותה, מגלה לה לנפש תהומות ואפלה גדולה, חוסר יכולת להרגיש, ועוד השפעות של אמונות חברתיות שפג תוקפן.
זה, עשוי למוטט עליה את עולמה - לכן לעתים לוקח שנים של התבגרות עד להסכמת הנפש להתבונן פנימה._
עוד על זה, בבקשה.

תודה

כאשר מתבוננת הנפש על גבולותיה יכולה לראות שהעור, נמצא מפריד בין גופה לעולם הפיזי.
תחושת העור, או חישת העור בהחלט מרחיבה את עצמה לטווח מסוים מהגוף הפיזי.
עם זאת, הראיה מרחיבה את תחושת ההשתייכות כאשר הנפש מפנימה את מראות העולם אל תוך עולמה הפנימי.
כך גם השמיעה, חוש הריח ואפילו הטעם וחוש המישוש.

החוץ הנוכח כמו כופה עצמו על העולם הפנימי, שוקע יום אחרי יום, שעה אחרי שעה בתוך הנפש, אל תוך חלקיה הפנימיים,
כמו אבק מחצבה ששוקע גם בתוך הבתים הנקיים ביותר, גם אם החלונות סגורים והבית אטום לחלוטין - פתיחת הדלתות בעת שנכנסים ויוצאים מספיקה על מנת שכל הבית כולו יזכה לשכבה כזו או אחרת של אבק.

[hr]

כך שהפנים מלא בחוץ.
מילדות.
זה הכרחי ורצוי וראוי שאחרת לא יצמח ולא יתפתח הילד כלל ועיקר, ללא חיקוי וקבלת העולם החיצון - לא יחייך הילד אל עיני אמו האוהבת ולא ינוחם על ידי חיבוקה וחלבה בעת בקיעת שיניו.

[hr]

כאשר החוץ נמצא לא מתאים, כאשר החוץ נמצא מעלה תנאים קשים, אלימים, ונמצאת דמות ספציפית מבקשת מזור, על פני להבהיר לה שהבעיה היא בחוץ ושעליה לשנות את החוץ מוצעת דרך נוספת של הארת הפנים ולמידת ההפרדה הזו של בין תפיסת החוץ ותפיסת הפנים.
למידת ההתבוננות פנימה אם כך היא השעור המתבקש מכל אדם בשלבי הבשלת הנפש.
עם זאת, לא פשוט כלל ועיקר להתבונן פנימה שכן חל בלבול גדול בין הנביעה הפנימית, ההדהוד הפנימי האותנטי לבין הדהוד החוץ, במיוחד כאשר הדי החוץ הנקלטים משרתים את האמונות והתפיסות הפנימיות - שרובן - אמונות יד שניה.
איך יתבונן אדם פנימה וינטרל את כל ההוכחות שאסף כל חייו לעצם תפיסתו הפנימית - שאינו ראוי. שאינו ראוי לאהבה, שאינו ראוי לעשות שינוי?
איך יגלה אדם שתפיסה זו של - לא ראוי - איננה אלא אמונה שנזרעה בו, וצמיחתה המקבילה להתפתחותו היא היא שמשכה הוכחות למכביר לקיומה?

[hr]

תרגול של מדיטציות במובן הזה מדיטציה היא התבוננות פנימה - מתבקש.
תרגול יעיל ביותר ייעשה תוך עצימת עיניים והתמקדות בנשימה.
גם אם תמונת החוץ המאיים תשלוט בהדהוד הפנימי בתחילה, תרגול כזה מאפשר להעלות את הפנים החבוי בתוך הררי המציאות ששקעה לה מעדנות אל הנפש.
עצם השתקת המחשבות הרגילות והתמקדות בנשימה - מביא שינוי.
למידת השתקת המחשבות תהיה כלי יוצא מהכלל בכל מקרה, כשזה כבר למיטיבי לכת.
מדיטציה יכולה להתבטא גם כתרגול יוגה או אפילו בעת פעילות כמו שחיה, או ריצה.

[hr]

תרגולים נוספים כולם יעסקו בהפרדה, התמקדות, התכוונות.
כל מה שמברר נמצא יעיל.
למשל - בירור עדשים, ברמה הפיזית, לשבת ולברור עדשים, להפריד מתוך קופסת חרוזים את הצבעים השונים, הגדלים השונים. נמצא יעיל.
עצם פעולת הבירור וההפרדה תתמוך בלמידת הבירור שבין אדם לעצמו מבחינת מה בא מבחוץ, מה נחוץ מכל זה ומה לא.
לא מדובר בצדק, או ברישום עוולות או במדידה של דברים.
מדובר על הפרדה. חוץ - פנים.
עדשים גדולות לכאן עדשים קטנות לכאן.

התנאי היחידי לכל העבודה הזו הוא הסכמה. שלעתים מבט לתוך פנימיותה, מגלה לה לנפש תהומות ואפלה גדולה, חוסר יכולת להרגיש, ועוד השפעות של אמונות חברתיות שפג תוקפן.
זה, עשוי למוטט עליה את עולמה - לכן לעתים לוקח שנים של התבגרות עד להסכמת הנפש להתבונן פנימה.

[hr]

תודות

דף זה משמש לדיון ולמידה בהשראת [b]'תודות'[/b] -
כשנושא הדף הוא -

[h=2]חוץ פנים[/h]


[b]חיוך[/b]

הסבר פנים מדבר ראשית על יד מושטת לשלום ופנים מאירות אל הבא לקראתי.

הסבר פנים מסוג זה נמצא עומד בפני עצמו ראוי ותועלתו גם באה לידי ביטוי כתועלת אישית, של למידת תהליך מרתק שמביא אותי להסביר פנים לעצמי ולהאיר פניי לעצמי ומכאן זה נשפך החוצה.

ומכאן, מושיט ידי לשלום, מזמין את כל מי שחפץ לבוא ללמידה ממוקדת בדף זה.
קריצה שלוחה אל כל הינשופים והינשופות שרק מתבוננים/נות.


[b]מסכות[/b]
הסבר פנים אם כך מתבקש גם לגבי ריבוי הפנים.
שלכל אחד פנים רבות לו והוא מכנה עצמו אני.
לכל אחת פנים רבות והיא מכנה עצמה אני.

מתוך ההיבט האישי וההיקש האישי, ומתוך הרלוונטיות העיקרית לדף זה -
אפרוש את פני כצינור, מדיום, אסביר פן ספציפי זה - כמיטב יכולתי.

[b]אישי[/b]
בלימודיי האישיים את רוח הדברים, האפשרות להניח לדעותיי, להניח למובן הלוגי, לחשיבה המתמטית, להגיון ולקולו הרגשני, לפרשנות המילולית של הדברים, הניחה אצלי את האפשרות לתת לכתיבה לזרום דרכי, כשאני, צפריר, למד אט אט, לאפשר לדברים ולרוח הדברים לחלוף דרכי ולבוא לידי ביטוי - באופן מילולי ואנרגטי - [b]בלעדיי[/b] במובן של דעותיי וזיקותיי האישיות - ועדיין דרך הפריזמה האישית שלי.

נתגלה לי מעיין לא אכזב, אשר מסכים לפעפע דרכי ולהזרים מים חיים הלאה.
העונג הבלתי נתפס שעולה מעצם ההליך כולו, הוא התועלת המידית והממכרת להניח לכל פניי האחרים לזמן מה,
לשחרר את הגבר ואת האשה, את האב והבן והסב, את המאהב ואת המאהבת, המניאק והחומל, ההומו והלסבי, ההטרו והספיאנס, היונק והחי, האכזר והרחום ובעיקר את היודע, החכם, המבין (שבינינו - לא יודע דבר, לא מבין דבר ולא חכם יותר מגור חתולים שהסתבך בחבילת צמר) -
כל הדמויות כולן מתבקשות לזוז הצידה ולהניח לאנרגיה אחרת לנשוב. להניח למנגינת המילים - כפי שעולה.

אז, ניתנת הבמה ל 'תודות'.

עם זאת - 'תודות' אינו פן נוסף שלי כלל וכלל, דבריו והאנרגיה שהוא מביא - אינם מייצגים אותי כלל.
שכן, המעיין הפורץ מהסלע, מקורות מימיו אינם ידועים לו עצמו. כך כאן.


[b]הלאה[/b]
כלי זה של תקשור - נתגלה כיעיל לא רק בעבורי, אלא מסתבר שלא מעט חווים את המילים האלה, ברמה האנרגטית.
כך שגם אם המשמעות עשויה להיות לא מובנת או סתומה לחלוטין, גם אם הפרשנות לדברים היא מילולית, מתריסה או מתפלמסת - האנרגיה העוברת למקרא המילים מעלה הרגשה. חוויה. הוויה.
לכך - עדויות אינספור.

[b]גילוי נאות[/b]
כאשר פניתי פנימה אל 'תודות' ובקשתי להבין על מה המהומה שנוצרת כל פעם מחדש והאם זה קשור אלי,
נעניתי בבת צחוק ואהבה גדולה שיש מקום לפתיחת הדף הזה - חוץ -פנים - מתוך החסד.
כששאלתי באופן מדויק על הפולמוס הלא ענייני שהדברים מעלים ועל זליגת התייחסות אישית אליי, התייחסות אוהבת או מתריסה, נעניתי כך:
"מבחינתך אתה - שמור על ענייניות והנח לכל עניין שבא על מנת להאדיר אדם או להקטינו.
היה אתה ענייני.
ובמובן הזה של מה שבא מחוץ אליך - על פני לקחת את חיצי האהבה האלה המפרגנים או מרעילים כאילו אלה מכוונים אליך, שים עצמך שקוף והנח למקלסים להתקלס ולמריעים להתרועע, שכן, האחריות - לא עליך.
כאן, טוב לייצר תשתית ברורה למושגי יסוד. כך, שליבון מושגי היסוד כפי שנראה מעיני המשתתפים בדיון ישמש הבהרה וינטרל את הבלבול המתמשך אשר ניתן לומר שיש תדיר ניסיון להבין כמה כוחות סוס יש למרק ירקות - מטקסט שעוסק בעובי חוט הנחושת הדרוש להנעת מנוע חשמלי."

לא אלאה את הקוראים בכל השיח הזה אלא אדגיש שלאחר התבוננות עמוקה פנימה, בסופו של יום, עלתה ההסכמה לעמוד לשירות עניין זה גם.
הנגיעה האישית שלי היא בבחירת שם הדף - שנמצא בעבורי עוד חיוך העולה מהשפה. מהמילים.

[hr]

[b]פנים וחוץ[/b]

שזה נושא שלישי שמחייב הסבר פנים.
בבחינת הסבר פנים. HESBER PNIM.

[b]אישי[/b]
לי, באופן האישי ביותר - נדרשו שנים של התבוננות, מדיטציות, השתקת המחשבות, תרגולים שונים שעיקרם שכלול יכולת ההפרדה והכוונתה, עיקשות מכוונת להתבונן בגובה העיניים - מול עצמי - על מנת להתחיל לזהות - לבחור ולשחרר את הדהוד המציאות החיצונית בתוך מעיי, קירות עולמי ולברר בבחינת לברור מה נשאר ומה משוחרר הלאה.

כמי שילדותי דרשה ממני התבגרות מוקדמת, אל מול טראומה אישית
עקב נטישה מוחלטת וחד משמעית מצד אחד, ודחייה אלימה ויומיומית מצד שני.
מצב זה של פוסט טראומה נמצא אם כך שנים רבות מקובע כהדהוד דומיננטי - בתוך עולמי הפנימי.
חווית הנטישה והדחייה אם כך האירה את חיי, צמיחתי והתבגרותי, ובעתות עייפות או נפילה - היא שם, מניפה את דגליה והחצוצרות מבשרות את הגעת עגלת המרה השחורה - עם זאת, רק לרגע, לשעה, ליממה - שכן, כעדות אישית קיימים כבר הכלים לשנות את תרועת החצוצרות לניגון משובח ואת המרה השחורה לפוגג בהתכנסות פנימה והעלאת פנים אוהבות.

לקח לזה לא מעט זמן, התנגדות ותסכול להבין שאני יכול לשחרר את אלה.

שבאופן עקום - אני כבר לא יכול לסבול מחרדת נטישה, אין בחוויה הזו שום דבר לא מוכר או שאיננו ניתן לאיזון.

נדרשו כמה ג'ריקנים טובים של פרחי באך וכמה דונמים של צמחי עוצמה, נדרש זמן, שנים רבות,
על מנת שאצליח להשיל מעלי את הכעס והזעם ולגלות מתחת את השמחה, המחול והצחוק.

זה - בהחלט אפשרי - וזו - עדותי האישית.

[hr]
א ה ב ה
[hr]

צפריר