קראתי. היי חזקה.

@} קראתי והזדהיתי.

@}

איזה מעצבן! וחשבתי שאני מוכנה לכל מצב.... זו כבר הפעם השניה שבת משפחה שואלת אותי מתי אני עושה בדיקת מי שפיר ובמקום לפברק אני עונה שאני לא עושה...איזו טעות!
בפעם הראשונה אלו היו דודה שלי והבת שלה (שמאז שיש לה 2 ילדות היא משוכנעת שאף אחד בעולם לא חכם יותר ממנה....) ומיד בהוציאי את המילים פתחו במתקפה נרגשת על חוסר האחריות והרשלנות שלי (למה? אתן הולכות לגדל לי את הילדה??) ועל סטטיסטיקות ושאר עניינים שלא מדברים אלי. ניסיתי לנהל דיון אבל לא היה מדובר בכוונות לדיון כי אם לנאום. אז בלעתי את הרוק עניתי שכך אני מרגישה שאני רוצה לעשות והעברתי נושא. היום זו היתה אחותי שגדולה ממני בגיל (אני בת 36, היא בת 43) ששאלה מתי אני עושה את הבדיקה וכשעניתי מיד החלה להתרגש כולה. בן זוגי ואני כבר התכוננו לאפשרות שלספר שתוצאות החלבון העוברי הראו סטטיסטיקה של 1/237 זה לא רעיון טוב, אז פשוט אמרתי שעד עכשיו- שקיפות עורפית וסקירה מוקדמת וחלבון עוברי היו תקינים ואף תיבלתי בכך שרופאת הנשים קיבלה את החלטתנו. מסתבר שזה לא הספיק לה..."שקיפות עורפית זו בדיקה שלא מדוייקת במאה אחוז" היא אמרה לי: "רק בבדיקת מי שפיר-אפשר לדעת בוודאות אם יש לתינוקת תסמונת דאון", אמרתי שאני יודעת ושבגילי (שאותו גם הטיחה בפני כאילו זה לא חוקי להימנע מבדיקות הריון בגיל 36...) - עפ"י כל הבדיקות והסטטיסטיקות הרווחות בעולם המודרני - ישנו 0.5% שלתינוקת יש תסמונת דאון ו-99.5% שהיא בסדר מהבחינה הזו. זה לא עזר. יכולתי להיות באותו רגע פרופסור לבדיקות הריון וזה לא היה מרגיע אותה. איזו סערת רגשות! ועוד מצידה...אני הייתי רגועה. החלטתי לשלוף את השפן האחרון מהכובע שלי "תראי" אמרתי לה - בן זוגי ואני ישבנו וחשבנו ודיסקסנו ושקלנו לעומק והחלטנו שבמידה ובבדיקת מי שפיר נגלה שלתינוקת שלנו יש תסמונת דאון - לא נעשה הפלה. או ווה - זה הרג אותה, היא כל כך התעצבנה כשאמרתי את זה שאפשר היה לחשוב שדורשים ממנה לגדל ילדה עם תסמונת דאון...מה זה? מה עובר על אנשים? מה כל כך מרגיז אותם? מעולם לא חשבתי לצאת נגד בדיקה כזו או אחרת באופן גורף, תמיד הקפדתי לומר שאני לא מעוניינת לעשות את הבדיקה באופו אישי, כי אני מרגישה שככה וככה - מה זה ה"עליהום" הזה? זה מתחיל לעצבן. ותאמינו לי כשאני ממש מרגישה שנעשה לי עוול אני מסוגלת לשלוף ציפורניים מאד ארוכות וזה יכול להיות ממש לא נעים לצד השני, מה גם שאת האנשים המדוברים אני גם ככה מקבלת בסובלנות רק בגלל שהם משפחה. עוד מילה אחת נגדי בנושא הזה ואני מתפוצצת עליהן. תסלחו לי. אני מאד רגיזה כרגע...
אחרי השיחה איתה (שהסתיימה בזה שהילד החמוד שלה שפך צ'יטוס באוטו והיא צרחה עליו שהיא מאד כועסת ולמה הוא עשה את זה - הוא בן שנתיים) כבר ידעתי שאהפוך לשיחת היום בקרב הצד הזה של המשפחה, לא שלא הלכו ריכולים מרושעים עד עכשיו (המשפחה שלי זה כבר סיפור לפורום אחר... ) ואמרתי לבן זוגי האהוב שמעכשיו כדאי שנתחיל לשקר גם לגבי בדיקת מי השפיר ("עבר בסדר גמור, לא כאב בכלל, מיד אחרי זה רצתי מרתון, שילמנו 1800 שקל וכבר קיבלנו תשובה-הכל תקין") כדי למנוע התנפלויות עתידיות (שלי עליהם הפעם). כל החברים שלנו מקבלים מי בהבנה ומי פשוט בכבוד וקבלה את ההחלטות שלנו, גם אימא שלו ,ובכלל כל הצד שלו, ורק נשות המשפחה שלי מרגיזות ככה. חוץ מאימא - היא אמרה לי שארבעתנו נולדנו יופי בלי אולטרסאונד אחד או אפידורל...
הרגשתי צורך לכתוב. אם מישהי קוראת את זה אז תודה על ההקשבה.

אז אוליי נפגש לסשן צעקות,
אני כדי לשחרר את זה שבסדר שצעקתי,
ואת לשחרר את ה.....צעקות. d-:
אני מזהירה אותך, אני לא צועקת, אני צורחת.
תודה על התגובה עזרת לי להרגיש טוב יותר.

האמת לרגע ממש התאכזבתי מעצמי.
מעצמך?
אני התאכזבתי מהחברות שלך (גם אני לא צעקתי, אבל היום ובדיעבד אני חושבת שזה היה ממש טיפשי. חבל שלא צעקתי, אולי היה פחות כואב לי בנשמה)

הסיפור הזה מתאים גם לדף מה עם האמיצות האחרות שרץ עכשיו.

יום אחרי הלידה השלישית, אני משתפת שתי חברות , כל אחת מהן אמא לילדה אחת,
בפליאה שלי מעוצמת הכאב בלידה, שהיה רגע שצרחתי כמו שאף פעם לא דימיינתי שאפשר, שתיהן נשמות טובות שיודעות איך לגרום לאישה אחרי לידה להרגיש טוב,
מספרות שזה בכלל לא כזה כואב, ושהן לא צעקו, לא הוציאו הגה, חוץ מאחת כמובן שצעקה על הרופאים שיעזבו אותה בשקט.
האמת לרגע ממש התאכזבתי מעצמי.

בעלי אמר לה שמעניין איך הוא צורח כשאין לו אויר. D-:

עניתי: אני לא חושבת שהוא גדל בטיפת חלב... D-:


_בתנוחת הלוטוס האהובה בתינוכיס שאלו אותי פעם "ואיפה הרגליים שלו?"
מה שזכה לתשובה "השארנו אותם היום בבית."_ D-:

התחלתי לקרוא מהסוף , אז לא קראתי הכל - גדווווווווווווווווווווווול !!!!

פתאום אני מרגישה "נשמה טובה" שלא אומרת כלום לאמא הזאת, שנשואה לאח שלי,
אבל ממש חושבת שגיסתי היא פשוט מטומטמת.
ככה. ממש ככה, בלי כחל וסרק.
אישה צעירה, שהחליטה להישאר בבית עם הבת שלהם, ההנקה עובדת יופי, רק לדעתה תינוקות מעל גיל חצי שנה לא צריכים לינוק.
אז היא החליטה בבת אחת להפסיק את ההנקה, קצת אחרי שהתחילה לתת מוצקים.
אז עכשיו יש לה גודש מטורף והיא סובלת.

מזל שלא שאלו לדעתי.

מתחשק לי לצעוק "מטומטמת אחת. הלוואי הלוואי עלי שיכולתי להיות עם הבת שלי בבית כל היום בלי לשאוב את עצמי לדעת"
טוב זה לא היא זאת אני שמגיבה לזה כל כך חזק, זה בכלל משהו אצלי ולא אצלה.

ועדיין, אולי כדאי שאיזו נשמה טובה תנער אותה.
בטח לא אני.

_ומה שבאמת בא לי לומר זה "כל-כך רציתי להגיע לחודשיים האלה שכולן פה מקטרות עליהם כל הזמן, ניסיתי כבר הריון בלי השליש האחרון - לא עובד, בדוק."
למה כוונתך?_

לידת פג

אני תמיד מתעצבנת כשאומרים לי במשפחה שהוא רעב. כל פעם שהוא משמיע צליל , מתעורר , זז או נושם - הוא כנראה רעב ואם לא אז צמא.
<יום אחד חמותי דחסה לו 370 מ"ל חלב אם תוך שעתיים והוא היה בן חודשיים... מאז היא לא מורשית להאכיל אותו ואני לא משאירה לה את הילד>
וזה שכולם אומרים שהוא לא נושם במנשא - יום אחד הוא צרח במנשא צרחות עד לב השמיים (בדיוק התעורר אחרי נסיעה וישר הועבר למנשא) , פתאום באה בחורה ואומרת לנו בטון מאשים שזה בגלל שהוא לא נושם. בעלי אמר לה שמעניין איך הוא צורח כשאין לו אויר.

ומה שבאמת בא לי לומר זה "כל-כך רציתי להגיע לחודשיים האלה שכולן פה מקטרות עליהם כל הזמן, ניסיתי כבר הריון בלי השליש האחרון - לא עובד, בדוק."

למה כוונתך?

הקטנצ'יק שלי בן שנתיים ואחד התחביבים הגדולים שלו זה לעמוד על המושב של עגלת הסופר. יש לי דיאלוג שבועי עם קופאית זו או אחרת שאומרת לי : "תזהרי שלא יפול", עם ממש חרדה בעיניים.

שמתי לב שלהגיד בפשטות: "תודה שאמרת לי" זה בדרך כלל משתיק את הנשמות הטובות (חוץ מהנודניקים האמיתיים שרוצים לראות אצלך יישום) יש פעמים שאני באמת שמחה עם מידע מסוג זה.

בבי"ח, אחרי הלידה: "למה היא כל הזמן בידיים שלך?"
ככה כללללללללללללללל האחיות.
כנ"ל בכל מפגש משפחתי (מורחב! ההורים הם דווקא מאסכולת ה"פינוק", תודה לאל),
למעט דודה אחת שהיא באמת הנשמה הטובה.
כל הדודות: למה היא כל הזמן על הידיים? היא תהיה מפונקת!
הדודה האהובה: יופי! תפנקי אותה כמה שאפשר. אותי לא פינקו כשהייתי ילדה.
אוי, לנשק אותה.

חמותי אמרה לאחרונה באנחת עצב שהשפן דומה נורא לצד שלי במשפחה, והוסיפה שזה מאד חבל. אולי הילד הבא.

וואלה. כנראה שכבר ידעתי את זה. הולכת לקרוא שוב את הדף הנ"ל! תודה לך!

האם בטוח שישן לבד במיטה?
בודאי, יש שלל פתרונות למניעת ו/או ריכוך נפילות (החל מהנמכת המיטה לרצפה, וכלה במעקות למיניהם, דרך תחימת שולי המיטה בכריות/כרית הנקה/שמיכה מגולגלת).

קרוטונית,
תודה על המראה מקום, באמת אבדוק שם שוב.
לגבי המיטה, אולי אני מתכוונת לבטיחות במיטה המשפחתית בלי אמא ואבא ? כלומר, כשהתינוק ישן ואני רוצה צ'יק צ'ק להתקלח ואין עריסה או סורגים- האם בטוח שישן לבד במיטה?
טוב, זאת שאלה לדף ההוא, אבל בכל-זאת תודה!

הנשמה הכי טובה בחיי היא מי אם לא אימי היקרה. כל פעם שאני מדברת איתה ומספרת לה על פיניניה ושובבויותיה של הקטנה היא מיד מזדעקת "שלא ת..." מעולם לא שמעתי ממנה משהו כמו "וואו איזה יופי שהיא עושה ככה וככה" כבר התחלנו לקרוא לה "סבתא שלא ת..." הנה בדיוק אתמול סיפרתי לה שרציתי לבשל ואמרתי לקטנה שתבוא לעזור לי והיא גררה את הכסא מדרגה שלה לליד הגז ובסיר קטן עשתה כאילו היא מבשלת בעוד אני מבשלת על הגז האחורי הרחוק והיא במקום לסמוך עלי שאני לא אבשל את הילדה שלי או אעמיד אותה בסיכון מיותר מיד הזדעקה "היא תחטוף כויה! שלא תיפול מהכסא!" נו?
אפרופו נשמות טובות של לפני הלידה, זוג חברים שלנו ילדו לא מזמן. לפני שנכנסו להריון הם הגיעו אלינו ל"התרשמות" אנחנו היינו ועדיין מוטרפים מאהבה לקטנה שלנו ומי שרק רוצה לשמוע חוות דעת על התקופה של אחרי הלידה מקבל רק אינפורמציה בונה ואופטימית. שמחים ועולצים הם רצו (כנראה) לחדר המיטות ותשעה חודשים מאוחר יותר הגיח הבן שלהם, קודם כל בניתוח קיסרי ולא בלידה טבעית כמו שלנו, אחר כך סבל מגזים מטורפים, סרב לישון במיטה שלו (אנחנו אפילו לא ניסינו אחת כזו), בקיצור עשה כל מה שאנחנו היינו מאושרים שלא קרה אצלנו. אותו זוג ממש לא אהב אותנו בשלושת החודשים הראשונים לחיי הבן. אנחנו הצגנו להם תמונה כל כך אופטימית והם קיבלו את המציאות... בעסה...

ביום שחזרתי מבית חולים חמותי באה אלינו, והיא ובעלי נסעו לאיקאה לקנות שידה שרצינו לתינוקת.
כשהם נסעו ביתי היתה על הידיים שלי ונרדמה, שמתי אותה בעריסה, והיא ישנה כשעתיים. חמש דקות לפני שחזרו היא התעוררה ואז הם נכנסו וחמותי צרחה עלי: מה??????????? היא עוד בידיים שלך?

אגב ביקור אצל החמות-
התגובה שלה אחרי שסיפרנו שאנחנו בהריון עם תאומים-
היא שמחה והייתה בשוק כאחד (לא קבלתי נשיקה אחת! שלא לדבר על חמי שלא חייך אפילו!) ואז אמרה:
'בכל אופן אני מאחלת לך שהבאים אחריהם לא יהיו תאומים '
באמת תודה על התמיכה, כבר הספקתי לשמוח שיש לי תאומים...

מביקור אצל החמות:

אחת החברות שהוזמנה לראות את התינוק: את לא הולכת לטיפת חלב? אז איך הוא יגדל?

עניתי: אני לא חושבת שהוא גדל בטיפת חלב...

שולה, חפשי ב מדור תינוקות ופעוטות וב מדור מיטה משפחתית (האם כוונתך ל בטיחות במיטה משפחתית או לדברים נוספים?)

איזה דף נפלא! תודה לכל מי ששתפה.

ולעניין שהוזכר למעלה- האם יש כאן איזשהו דף על "איך זה עם תינוק"??? יש לי כל מיני שאלות על איך מסתדרים עם תינוק קטן, בעיקר אם אין עריסה/עגלול/עגלה/שאר סורגים... ועוד כל מיני שאלות... יש איפה לשאול?

לחמם לעצמי שוב ושוב את האוכל שהתקרר ולא הספקתי לגעת בו...
הולך מעולה עם קפה מחומם במיקרו בפעם השישית, שהוא אחד מאבות המזון (השתיה בעצם) של האם הטריה...ועל כך כבר נכתב כאן לא פעם.

בשביל לחמם בקבוקי חלב - אלא מה?! ובהמשך נקניקיות ושניצלים ופיצות הפריזר - יאמי!

לי דווקא עזר מאוד מיקרו אחרי הלידה, לחמם לעצמי שוב ושוב את האוכל שהתקרר ולא הספקתי לגעת בו...

למה צריך מיקרו אחרי הלידה?
בשביל לחמם בקבוקי חלב - אלא מה?! ובהמשך נקניקיות ושניצלים ופיצות הפריזר - יאמי!
אותן נשמות טובות שלא מבינות איך אני מסתדרת עם שלושה ילדים בלי מיקרו, הן אלה שלא מבינות איך יוצא לי מרק בלי אבקת מרק...
ורק אתמול שמעתי ומה? עדיין יש לך חלב?.......... מלא אחרת מאשר אמי הורתי.

למה צריך מיקרו אחרי הלידה? לא הצלחתי לנחש.

בחיי שאני צריכה לעשות רשימת "חכי חכי" ואחת לכמה זמן להביא אותה ב IN YOUR FACE!!!! לנשמות הטובות...

כשהייתי בהריון, נשמה טובה that shall remain unnamed אמרה "אין לך מיקרוגל?? חכי חכי, דקה את לא תחזיקי מעמד בלי מיקרוגל אחרי הלידה!"

פתאום קלטתי. תשעה חודשים. מאתיים שבעים וחמישה ימים. שלוש מאות תשעים וששה אלף דקות.

לא רע.

בתור בכפר השעשועים, 3 ילדים רועשים וגועשים לצידי, ידים מלאות תיק ארנק והפתעות ליומולדת, ותינוקת במנשא שבדיוק מתחילה לקטר, וזו שלפני בתור, בעןדה מבקשת שהמוכרת תעטוף לה כל אחת מחמשת המתנות שקנתה לחוד: נו, לא יותר נוח עגלה?

ומה? עדיין יש לך חלב?..........
ולמה את שמה אותו מאחורה(יאמו)
הוא נורא מסכן, רואה רק ת'גב שלך.
הכי כדאי שתקני לו עגלה ככה הוא יראה את כל העולם.
אה הה ... מסכן.....

אוי, אחת מהג'ונגל, מאחלת לך שתהיה לך לידה קלה ומדהימה ותינוק מקסים!
ודרך אגב, כן, אלו אכן החודשים הכי כיפיים מבחינתי גם כן, בכל ההריון.!

טוב, תורמת את חלקי.
הנשמות הטובות רואות אותי מתברווזת לאטי ואומרות "קשה לסחוב, הה? החודשיים האחרונים הם הכי קשים, נכון?"

ואני עונה: דוקא עכשיו אני הכי רגועה ונהנית מכל הענין, ומצטערת, לא כואב לי הגב, ואין לי צרבות (ברוך ה'!), מה, לך היו בסוף? אוי, מסכנה.

ומה שבאמת בא לי לומר זה "כל-כך רציתי להגיע לחודשיים האלה שכולן פה מקטרות עליהם כל הזמן, ניסיתי כבר הריון בלי השליש האחרון - לא עובד, בדוק."

"מה היא חושבת לעצמה, שהילד שלי מופקר לחלוטין כאשר היא לא נמצאת בסביבה?"
מזכיר לי את חמותי ומקומם במיוחד. איך באמת הבת שלי שרדה עד היום ברגעים שהיא, חמותי, לא בסביבה (כמובן שזה נכון גם לגבי אמא שלי אבל מהחמות זה יותר מעצבן לשמוע...).

אוי, תודה לכן..
הרבה זמן כבר לא צחקתי ככה... :
"ואיפה הרגליים שלו?" מה שזכה לתשובה "השארנו אותם היום בבית."
כן, סביר, אנחנו מאכילים אותו יום כן, יום לא, היום לא.
מיותר לציין שהשומר עבר הכשרה מיוחדת במשרד הבריאות והוא רק מחלטר כמאבטח
"טיפשת חלב"
לא אחת יצא לי להגיד " לא נורא, נעשה חדש " כתגובה לאזהרה "שימי לב, הוא הולך לפול".
ואלה רק מהזמן האחרון..
תודה, תודה לכן!
זה הדף הכי תומך ומפרגן שנתקלתי בו עד עכשיו, והשאר לא נופלים בהרבה...
אני ממש מצטערת שלא רשמתי את כל ההערות שאני קיבלתי עד עכשיו, אני חושבת שיש איזשהו מלאי מוגבל שמוח יכול לזכור...
מה שכן, קצת מפתיע אותי שאין פה הרבה הערות שמתייחסות להנקה בגיל "מאוחר" יחסית (שלי בת שנה ושמונה, לכן היחסית)
שמתחילות ב"היא עדיין יונקת?" (כאילו שאנחנו שייכים לאיזה זן אחר - מה עדיף: זוחלים או טורפים?)
וכמובן הנשמה הטובה מכולן: "עוד יש לך מה לתת לה?" = לא, זה סתם.. הצגה... אנחנו אוהבות פרובוקציות ובמיוחד את השאלות האלה...
למה בעצם אני אף פעם לא עונה בחזרה? הרי תשובות שנונות לא חסרות...

ואני, לזוג שזה עתה נישא: "נו, איך זה להיות נשואים?"

רוצים נורא לשמוע ולדבר, אבל לא תמיד מצליחים לחשוב על משהו חכם...

בתנוחת הלוטוס האהובה בתינוכיס שאלו אותי פעם "ואיפה הרגליים שלו?"
מה שזכה לתשובה "השארנו אותם היום בבית."

זהו, נידבתי משהו לתפארת מדינת ישראל....

חשוב לומר שלפעמים מדובר באמת בנשמות טובות - אנשים טובים סה"כ, שנפלטים להם משפטים של "נשמות טובות".
בהחלט. רק לפני כמה ימים אמרתי לשכנה, עם תינוקת בת שבוע במנשא - "נו, היא כבר נכנסה למסלול"?
עומדים בחדר המדרגות, רוצים נורא לשמוע ולדבר, אבל לא תמיד מצליחים לחשוב על משהו חכם...

_חייבת להוסיף פנינה חדשה טרייה מהתנור מאתמול:
"תגידי את עושה משהו בעניין של תזונה כדי לא להשמין בטירוף?...................."
היה מעצבן אתכן?_
ברור!!!!.....
כשטל בוכה ואיזה נשמה טובה אומרת לי "אולי הוא רעב?" (במיוחד אם היא יודעת שאני מניקה כי תינוקות יונקים הרי תמיד רעבים, כי האימהות הפסיכויות שלהם מרעיבות אותם P-:), אז התשובה האחרונה שלי, "כן, סביר, אנחנו מאכילים אותו יום כן, יום לא, היום לא"

חייבת להוסיף פנינה חדשה טרייה מהתנור מאתמול:
"תגידי את עושה משהו בעניין של תזונה כדי לא להשמין בטירוף?...................."
היה מעצבן אתכן?

תלתל ,
יעניין אותך להסתכל גם ב בחן את עצמך .

שמה 50 שקל על ג'

השומר בקניון צעק אחרי כשיצאתי עם התינוקת.

מה צעק השומר?

א. גברת תפתחי בבקשה את התיק.
ב. שיהיה לך יום יפה!
ג. את צריכה לכסות לתינוק את הראש.

מיותר לציין שהשומר עבר הכשרה מיוחדת במשרד הבריאות והוא רק מחלטר כמאבטח....

(-:

ומה עם אלה שמניחים את היד על הבטן? לי זה קרה פעמיים עוד לפני חודש שלישי!
אני פשוט התחלתי לשים חזרה...
וחייבת לציין שכל מי שהעיז לשים לי יד על הבטן בלי לשאול ושמתי לו חזרה לא חזר על זה שנית...

מישהי נאלצה לספוג הערות מרושעות מחמותה?
חייבת לומר לזכותה שהיא באמת בסדר בד"כ רק לפעמים חסרת טקט:

כשהיא הבינה שאנחנו בהריון [עם הגדולה] המשפט השני שלה [אחרי המזל טוב] היה: "איך שיכנעת אותו?

בהריון של הגדולה הייתה איתי עוד קרובת משפחה מהצד של האיש בהריון בדיוק באותם שלבים [ילדנו בהפרש של כמה שעות] כשהייתי בחודש שמיני או משהו כזה ההורים שלו נסעו לבקר את ההורים של הצד ההוא וכשחזרו היא אמרה לי: "ל- X דווקא יש הריון יפה"

אבל באמת שהיא נשמה טובה ואני באמת באמת יודעת שזה לא מכוונה רעה.. רק מחסור מחשבה..
והיא התנצלה אחרי כל פעם כזו [ואלו רק שני משפטים לגבי ההריון הראשון..]..
אבל עדיין כמו שאת רואה את זוכרת ולא שוכחת - אם כי כן סלחתי...

מישהי נאלצה לספוג הערות מרושעות מחמותה? ההריון חירפן אותה והיא מנסה לתקוע לי הערות בכל הזדמנות. אני לא רוצה לתת לה כל כך הרבה מקום אבל זה משגע אותי שמישהו בסביבה הקרובה כל כך מנסה לפגוע בי.

לא קראתי את הכל, אבל עם מה שקראתי אני מזדהה...

מה עם הלהיט האלמותי "אבל את כבר ברביעי, איך זה שעוד יש לך בחילות?!?" לזה עניתי "ברור, הלא יש לי בבטן שעון עצר קטן והוא מצלצל בדיוק בסוף שלישי וככה הגוף יודע שהבחילות צריכות להפסק." DAHH
ובהחלט כל מה שמתחיל ב"חכי חכי..." למשל "חכי חכי שיהיו לך ילדים, את לא תדברי ככה. גם לי היו הרבה עקרונות לפני שהיו לי ילדים."
אז שיחכו הם. יהיו לי ילדים, ואני לא בהכרח אכנע ל"מציאות" כפי שהם נכנעו. (ואני לגמרי לא חושבת שלהיניק זה "עקרון")

ומה עם אלה שמניחים את היד על הבטן? לי זה קרה פעמיים עוד לפני חודש שלישי!
או אלה שצועקים לך ברחוב "זה ממש לא טוב לרוץ כשאת בהריון" או (קרה לחברה כשהלכתי איתה בקניון) "זה ממש לא טוב לו ללכת יחף, שימי לו נעליים." (באמת בטון מאד מאד אכפתי)
מה שאותי משגע זה שהם מעיזים לדבר. זה כל כך חסר נימוס בעיניי. הלא אותה נשמה טובה, ודאי היתה לי דעה כזו או אחרת על איך שהיא מגדלת את ילדיה. אבל לי יש את הענווה לא לפתוח את הפה שלי. מי שם אותי להגיד לה מה לעשות?!

קראתי שתי עצות בקשר להתמודדות עם הנשמות הטובות האלה. האחת היא להגיד "עם כל הכבוד, ויש כבוד יש לי רופא, ואני מתייעצת איתו. לא עם אנשים ברחוב. תודה רבה." עצה שלא כל כך מתאימה לי כי אני גם לא ממש חסידת אומות הרופאים.

השניה היא להנהן, לשתוק, ולתת לזה להכנס מאוזן אחת ולצאת מהשניה בלי לעצור באמצע.
את העצה הזאת אני מאמצת בכל לב! אני מהנהנת, שותקת, נותנת לזה להכנס באוזן אחת ואז זה נתקע לי באמצע ולא רוצה לצאת. אני חושבת שאני בדרך הנכונה. אבל אין לדעת... מה שבטוח זה שכשיגיע הילד מספר הנשמות הטובות יגדל אקספוננציאלית. (וזה כבר מביא לי ויבראציות... )

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הנשמות הטובות, היא להסכים איתן בכל פה ואף להוסיף ולחזק את הטענה:
היא לא נחנקת שם במנשא? כן, זה באמת קצת לוחץ ונראה לי שאין לה מספיק אויר.
קצת קר פה, לא הבאת לה משהו ללבוש? כן, באמת מאד קר, ולא הבאתי כלום. אני כזאת לא אחראית.
היא ינקה נורא מעט, את בטוחה שהיא שבעה? לא, אני באמת לא יודעת, אולי היא עדיין רעבה.היא באמת אכלה מעט.
וכו' וכו'.
זה תמיד מצליח להשתיק את הנשמה הטובה- הרי לרגע לא התווכחת איתה. אפילו הסכמת איתה על הכל. מצד שני- חוץ מלהסכים, לא עשית שום דבר... כולם מרוצים.

אולי בעצם חווינו נשמה טובה עם בעיות שמיעה?....
יש הרבה כאלה. אני עוה בלשון נקבה, הם ממשיכים בלשון זכר. קורה קבוע. הפניה הכאילו רגילה בעברית היא בזכר, אז זה קורה כל יומיים בערך.

השבוע חווינו בעית זהות:
נשמה טובה עמדה מאחורי בתור ופירגנה , יואו איזה יפה בת כמה היא?
אני : הוא בן שלושה חודשים.
הוא: מחייך:-)
היא: והיא כב-ר מחייכת
אני: כן את מצחיקה אותו
אולי בעצם חווינו נשמה טובה עם בעיות שמיעה?....

וחשבתי שאני היחידה שעונה " לא נורא נעשה חדש"

בעניין הערות ברחוב:
יש לי חברה תל אביבית שנוטה להצטננויות וקר לה נורא. בחורף האחרון האחיינים שלה הקטנים חזרו מבוסטון אחרי שגרו שם כמה שנים וחלקם גם נולדו שם. מטבע הדברים, להם לא היה קר ברחוב התל אביבי אחרי שחזרו מארצות הקור.
יום אחד, בשבועות הראשונים אחרי שחזרו לארץ, היא הלכה איתם ברחוב, היא עטופה היטב עם כובע וצעיף ומה לא, והם לבושים קל. כמובן שכבר היתה אישה אחת ברחוב ששאלה אותה איך זה שהם לא לבושים ורק את עצמה היא מלבישה טוב ואת הילדים (המסכנים) לא.
החברה שלי לא ענתה בכלל. אני במקרים כאלה עונה: כדי שיהיה לך מה לשאול.

לא אחת יצא לי להגיד " לא נורא, נעשה חדש "
בשבוע שעבר אמרתי כששאלו אותי אם יש לו אויר בפנים אני מנסה איך זה בלי אויר, אם הוא ימות נעשה עוד אחד. לאישה אחרת הודעתי שאם לא היה לה נוח היא כבר היתה צורחת, זה היה אחרי שאמרתי לה בתוקפנות: "את מוכנה לא לגעת לי בילדה?!"

מיד הצטערתי
מזל שאין לי את ההתניה הזאת. אצלי זה בדיוק להיפך, לא רק שאני לא מצטערת, אני אפילו נהנית לענות לנשמות טובות.
לא אחת יצא לי להגיד " לא נורא, נעשה חדש " כתגובה לאזהרה "שימי לב, הוא הולך לפול".

אתמול הגבתי לנשמה טובה בצורה קצת עצבנית. זו היתה שאלה רגילה למדי :"נוח לה במנשא, את בטוחה?"
עניתי :"לא, אני עושה לה בכוונה כדי להעניש אותה" . מיד הצטערתי,אבל אין לי כוח לענות בסבלנות על שאלה יותר מ3 םעמים ביום

הלכתי לבקר חברה, ואחותה שילדה שבועיים לפני כן הייתה שם עם התינוק, "פתאום" התינוק התחיל ליילל והאמא ניסתה להרגיע אותו עם מוצץ ועם נדנוד העגלה, כששאלתי אותה למה היא לא מרימה אותו{פשוט לא יכולתי להתאפק, הוא רק בן שבועיים}? היא אמרה לי שכל מיני "נשמות טובות" אמרו לה שלא כדאי לה להרגיל אותו לידיים. אוי כמה שאני התעצבנתי אין לכם מושג, פשוט צעקתי עליה זה שיגע אותי, לבסוף היא הודתה שהלב שלה אמר לה להרים אותו על הידיים אבל היה קשה לה להתמודד עם התגובות של הסביבה שטענה שהיא "מפנקת" אותו. אתן קולטות את זה? אחרי שדיברתי איתה והסברתי לה {שמקומו של התינוק הוא בידיים, כמו שאמרו לפניי} נפל לה האסימון והיא החליטה לשים פס על הסביבה ולגדל אותו כמו שהיא מרגישה. עכשיו לאחר כמה חודשים, היא מאושרת התינוק מאושר והכי חשוב אין לה ייסורי מצפון.

"על הידיים כשאת עומדת". איך הם מבדילים, למה עדיף שהאם מחזיקה אותם כשהיא עומדת, והאם יש סיבה אבולוציונית לכל זה, אלוהים יודע
התינוק לא מרשה לי לשבת

_ברוכה הבאה למדינת "כל אחד יודע יותר טוב ממך וגם טורח להודיע לך את זה ".
או, אבל הגעתי אליה לפני 10 חודשים כשהריתי
מחזקת את ידייך
את הגב צריך לחזק, לא את הידיים
מי אמר שטוב להיות נורמלי??
לא מישהו מבאופן, זה בטוח_

כל מילה.

ומאירועי הבוקר
באוניברסיטה אחת המזכירות:
מה שמה?
תמר
א קוראת לה תמר או תמי?
תמרי
עיקום פרצוף ותוספת: רק תמי או תמר!
ואני: 0-:

דיון שהתחיל בבלוג שלי ואני לא יכולה למחוק כי הוא כל כך...
לכן העברתי אותו לפה (במקור לדף מדינת כל אחד יודע יותר טוב ממך )

אתן/ם מוזמנות/ים להוסיף כיד הדמיון הטובה על הציבור בישראל (-:

יש להם מין מנגנון כזה, שמאפשר להם להירגע בעיקר כשזה "על הידיים כשאת עומדת".
נראה לי שבדר"כ (לפחות ככה אצלנו) כשמגיעים ל- 15 ק"ג, ובעצם עוד הרבה קודם, המנגנון הזה די נעלם, וזה בדיוק העניין. שבגיל שנתיים (וכל החיים) הם עדיין זקוקים להרבה מגע, אבל כבר לא צריכים שינדנדו אותם על הידיים בעמידה דוקא. ולכן כל הטיעון של "יתרגלו להיות על הידיים" הוא לא רלוונטי, לפחות לא בפן של החשש מהקושי הפיזי של אמא.

ברוכה הבאה למדינת "כל אחד יודע יותר טוב ממך וגם טורח להודיע לך את זה ".
או, אבל הגעתי אליה לפני 10 חודשים כשהריתי (-;
מחזקת את ידייך
את הגב צריך לחזק, לא את הידיים (-:

מי אמר שטוב להיות נורמלי??
לא מישהו מבאופן, זה בטוח P-:

Pלונית, ברוכה הבאה למדינת "כל אחד יודע יותר טוב ממך וגם טורח להודיע לך את זה ".
מחזקת את ידייך (גם כדי שיהיה לך כוח להחזיק אותה כמה שיותר). @}

על הידיים כשאני יושבת. פשוט, לא?


זהו, שלא - יש להם מין מנגנון כזה, שמאפשר להם להירגע בעיקר כשזה "על הידיים כשאת עומדת". איך הם מבדילים, למה עדיף שהאם מחזיקה אותם כשהיא עומדת, והאם יש סיבה אבולוציונית לכל זה, אלוהים יודע

הבונדינג, לא חייב לבוא דווקא בזמן שהתינוק זקוק להרגעה
מסכימה. ומזדהה עם התחושה שהתינוק הבוכה חייב להיות עלי, ו-עכשיו! זאת אומרת, כשאין את התחושה הזאת זה גם בסדר, והרבה יותר נוח, ואני בטוחה לחלוטין שגם אבא או סבתא יכולים לעזור. אבל כשיש תחושה כל כך חזקה, לדעתי לא כדאי להחניק אותה.

היא תתרגל לידיים
התשובה שלי הייתה: עם הגדולים זה לא עבד...
עכשיו גם עם הקטן זה מזמן כבר לא עובד, ואף אחד יותר לא אומר לי את זה. (או אולי דווקא ...)

"עכשיו היא שוקלת רק X מה תעשו כשהיא תשקול 15 קילו?"

על הכתפיים כשאני הולכת, או על הידיים כשאני יושבת. פשוט, לא?

"אל תקפצי לכל פיפס שלה! שלא תתרגל!"
בשמת, מילא אמא שלך אומרת את זה בלי שתכיר איך את מגדלת. אמא שלי אמרה את זה בשבת. רבאק, ילד שני שלי, הראשון עדיין הרבה על הידיים (בן 3), את לא רואה שטוב לנו ככה? וזה אחרי שהיא אמרה שהיא לא נתנה לנו לבכות כשהיינו תינוקות. (ואיכשהו כולנו, חמישתנו, ישנו לילות שלמים מגיל 3 חודשים).

Pלונית, תמשיכו ככה, אתם הנורמלים. >מי אמר שטוב להיות נורמלי?? <

_אמא שלי שלחה מייד יד, חסמה את היד שלי ביד שלה, ואמרה לי: "אל תקפצי לכל פיפס שלה! שלא תתרגל!"
אחותי ואני החלפנו מבט נדהם, ואז אמרתי לה (בעודי ממשיכה ומרימה את התינוקת שלי): "חשבנו שלפחות תינוקות את אוהבת"_
אוי בשמת.
<מהפעמים האלה שאין מילים>

ואוסיף על דברי סיגל ב : כי את נהנית מזה ורוצה את זה...
יש כמה כללים:
ילדים הם סבל - לכן מה שאת עושה, את צריכה לסבול מזה. להגיד: אוף הילדה הזאת לא נרגעת, רק על הידיים, ניסיתי כבר הכל, שמישהו ייקח אותה ממני, מה אני אעשה איתה, וכאלה.
צריך להראות לילדים מאיפה משתין הדג - שלא יהיה להם טוב בחיים! אז מבוגר רואה תינוק שטוב לו על הידיים - זה טריגר. מייד נדלקת אזעקה וצפירות עולותויורדות נשמעות בלבו המסכן שמרגיש לא אהוב, והמבוגר מוכרח מייד לפרוק את המצוקה העזה ולהפסיק את שביעות הרצון התינוקית המסוכנת הזאת! העולם הוא סבל! והתינוק צריך ללמוד את זה! ויפה שעה אחת קודם!

וסליחה שאני צוחקת על חשבונה בפורום ציבורי).
אמא שלך נתנה 12 שעות.
אמא שלי, שלוש שעות אחרי הלידה באה מתל אביב לירושלים לראות את הנכדה הראשונה שלה (עם אחותי וגיסי, בהריון מתקדם). הקטנה היתה (משום מה) בעריסת הפלסטיק. ופתאום השמיעה קול (זה היה בערך חמש דקות אחרי שאמא שלי ראתה את חבילת המתיקות הקטנה והישנה). תיכף הושטתי יד לקחת אותה. אמא שלי שלחה מייד יד, חסמה את היד שלי ביד שלה, ואמרה לי: "אל תקפצי לכל פיפס שלה! שלא תתרגל!"
אחותי ואני החלפנו מבט נדהם, ואז אמרתי לה (בעודי ממשיכה ומרימה את התינוקת שלי): "חשבנו שלפחות תינוקות את אוהבת" P-:

היא תתרגל לידיים
זה גם אחד הנושאים שהכי עצבנו, ועדיין מעצבנים אותי.
אני מנסה להסביר לאנשים שדווקא מקומם של תינוקת הוא על הידיים. זה האינסטינקט ההישרדותי שלהם. אני מסבירה להם שמבחינה אבולוציונית תינוקות שלא היו הרבה על הידיים, כלומר הניחו אותם בצד, לעיתים קרובות לא זכו לשרוד כדי להעמיד צאצאים - חיות טורפות אכלו אותם, או שהם קפאו למוות. רק בכמה מאות שנים האחרונות תינוקות אנושיים מוגנים גם כשהם לא על הידיים. והמין האנושי קיים כבר 4 מיליוני שנים. לעיתים ההסבר הזה עוזר.
ילדינו תמיד היו על הידיים, כמה שיותר. ואני שמחה לבשר שהם גם ירדו מהידיים, עברו לישון לבד, עצמאיים, חברותיים וכל תכונה אחרת ש"על הידיים" אמורה למנוע. וגם אחנו מרגישים טוב, תודה.

מחזקת את ידיכם - תחזיקו על הידיים בדיוק כמה שטוב לכולכם. זה עובר כל כך מהר...

מה כל כך אכפת לכולם (כולל זרים) אם אני מרימה אותה?!
כי הם מקבלים את זה כביקורת על הדרך שבה הם גידלו/מגדלים ילדים.
כי ככה אמרו להם לעשות (ד"ר ספוק) ועכשיו את מופיעה פתאום עם משהו מהפכני, מוזר ושונה שמאיים על הסדר הטוב והמוכר שלהם ושל כל העולם כפי שהם מכירים אותו: ילדים צריך לאלף מהרגע שהם מגיעים.

היא תתרגל לידיים
מרגע שהיא נולדה יש את ההערות הללו מכל העולם ואשתו (לא מזיז לי אבל נורא מרעיש באוזן)
יש להערה הזו כל מיני ורסיות "היא תתרגל לידיים" בטון מנבא רעות, ולחליפין "אתם תרגילו אותה לידיים" (ואתם כבר יודעים מה קורה לאנשים שמרגילים את הילדים שלהם לידיים. זה בא גם עם "לא טוב להחזיק אותה הרבה" ו"אתם תצטערו על זה אח"כ" "עכשיו היא שוקלת רק X מה תעשו כשהיא תשקול 15 קילו?" והמהדרין מוסיפים סיפורי זוועות על ילדים של חברים שלא נרדמים / נרגעים / או לא משהו, אם הם לא בידיים, או אם אמא לא שם או משהו (לשיטתם) איום ונורא מסוג זה.

יש לי כמה הערות בעניין:
1) שמתי לב שאנשים אומרים את זה בלי קשר לכמה אנחנו מחזיקים אותה על הידיים - ז"א ברגע שהיא בידיים יש מישהו שבוער לו להגיד לנו שזה רע (מה הקטע עם זה?!) לפחות הייתם יודעים שהיא כל הזמןעל הידיים.
2) תינוקות נולדים עם ההרגל להיות על הידיים (קרוב לגוף של אמאבא) לכל היותר ניתן להרגיל אותם ל - לא להיות על הידיים.
3) היא תרצה לרדת מהידיים שלנו מתישהו
4) למה אני צריכה לעשות איתה עכשיו את המו"מ הזה כשטוב לשתינו (וגם לאבא) להחזיק אותה הרבה? נניח לא ארים אותה עכשיו על הידיים כשהיא בוכה - מה יקרה? היא תבכה. ונניח עוד חצי שנה לא יתאים לי יותר להרים אותה הרבה כמו שהיא תרצה ואני לא ארים אותה. מה יהיה? היא תבכה. אז למה אני צריכה לגרום לה לבכות עכשיו מתוך איזה עיקרון ולא אח"כ מתוך אי יכולת / רצון להענות לרצון?

ובשורה התחתונה: מה כל כך אכפת לכולם (כולל זרים) אם אני מרימה אותה?!

מאמאבל, רבות מאיתנו חשות כמוך. בכמה וכמה דפים עלתה הסוגיה של התמונה המעוותת המצטיירת, בעיקר בהעדר סביבה המספקת חשיפה מלאה לעולם ההורות. תוכלי לעיין למשל, בדף מציאות אחרת , שנוגע בעוד כמה מישורים, אך גם בענין הזה, ובעיקר את דבריה של אמא אחת (מיום 25.1.2004) ואת תגובתי אליה.

אני חוזרת קצת לנושא הראשון של הדף -
הלוואי שלי היו אומרים בכנות איך זה עם תינוק קטן שרק נולד. משום מה כל החברים שלי, כששאלתי נו איך? אחרי הלידה היו עונים תמיד מדהים! נפלא! נהדר! (אני מודה שאני גרה בחו"ל אז אלו לא היו שיחות נפש פנים אל פנים, אבל בכל זאת...) אף אחד לא אמר שקשה, שלא ישנים, שהתינוק בוכה ולא יודעים למה, שיש גאזים, שהפטמות כואבות נורא.... וכך הגעתי למצב שאני בטוחה שלגדל תינוק זאת "חתיכת עוגה", וכמה התבדתי.
הלוואי שמישהו היה מספר לי בכנות איך זה. לפחות הייתי מגיעה עם ציפיות אחרות.

אצלנו, חמותי הודיעה על סמך צילום האולטרסאונד שהילדה דומה לה אבל מאחר ואצלנו במשפחה עוד לא נולדה הילדה שלא דומה לסבתא שלי (חוץ מי זאת שהיא נכדה מאומצת כמובן וגם היא כבר מתחילה להיות דומה) היא התאכזבה קשות לגלות שמה שהמשפחה שלה קיבלה זה את אוזן שמאל וגם זה רק ביום טוב.

בשמת, את שופכת אור אחר על כל התמונה. אימצתי!

האמת היא שאני ממש לא מבינה את חמותי בענין הזה. הילדים שלי ממש מכוערים בשנה הראשונה לחייהם. באמת! אפילו אני אומרת את זה - אמא שלהם. לוקח להם הרבה זמן להפוך מחרדונים לילדים ראויים לתצוגה. במקום ליאור הייתי נורא נעלבת אם היו אומרים עלי שאני דומה לקופיפים האלה.
הרבה יותר נחמד בעיני שכשהילדים שלי סוף סוף מתחילים להיראות יפים אנשים אומרים לי "הוא היה דומה לליאור אבל עכשיו הוא דומה לך הרבה יותר."

זה מזכיר לי את חמותי ששניה וחצי אחרי שהילדים נולדים ועדיין לא דומים לכלום (אולי קצת לחולד) מצהירה קבל עם ועדה (באישור אלבומי תמונות עתיקים) שהם דומים לליאור
זה מזכיר לי את חמותי, שבמסגרת חלוקת הילדה שלי לאיברים ושיוכם לבני המשפחה (האף של אמא, העיינים של דוד אילן וכו'...) היא זכתה לקבל את הסנטר הכפול .

בקי,
קראתי באיזהו מקום, שבדרך כלל תינוקות דומים לאב כשהם נולדים. ההסבר: האב לעולם איננו יכול להיות בטוח שהילד שלו, והדמיון ביניהם הוא ההוכחה לאבהותו. כלומר: תכונה הישרדותית.
ההסבר נשמע הגיוני ומשכנע. אלא מה? ההכרות הפרטית שלי - גם עם תינוקות במשפחתי הקרובה (שלושה דורות) וגם תינוקות אחרים - אומרת שאין שום חוקיות בעניין. החוקיות נמצאת במקום אחר: לעולם הקרובים רואים (מחפשים?) את הדמיון לצד שלהם, ומוצאים אותו.

בקי, זה מצויין.
בפולנית פירוש הדבר שהיא מקבלת אותם כחלק ממשפחתה ושהיא מאשרת שהם ילדים ביולוגיים של בנה ולא של החלבן או השכן.
זו תעודת כשרות לך, כאמא טובה וכרעיה נאמנה,
תעודת כשרות לנכדים (יש כאן הכרה בהם ובלגיטימציה שלהם)
ושביעות רצון מבעלך.
כמו כן יש אמונה, לא זוכרת באיזו עדה, שילדים שדומים לאבא מעידים שהאמא אוהבת אותו.
ראי זאת כמחמאה אדירה ולא כהתעלמות מה"פונדקאית".

שימי לב לנשמות הטובות של מיכל...

זה מזכיר לי את חמותי ששניה וחצי אחרי שהילדים נולדים ועדיין לא דומים לכלום (אולי קצת לחולד) מצהירה קבל עם ועדה (באישור אלבומי תמונות עתיקים) שהם דומים לליאור. ואם לא לליאור אז לאח שלו ואם לא לאח שלו אז לסבא שלה מצד האמא החורגת שהיא לא פגשה מעולם. אבל העיקרון תמיד נשמר. הם דומים לצד "הנכון" של המשפחה. וככה אני נשארת כאמא פונדקאית או (במקרה הנדיב) מאגר הגנים הדפוקים.
בהתחלה הייתי מתעצבנת אבל היום אני מחייכת לעצמי בשקט. (במיוחד כי נבו נראה כמו העתק מדוייק שלי בגיל שלו)

"אנחנו רק עושים בייביסיטר"
זה יכול היה להיות רעיון נפלא, אילולא ילדי היו כה דומים לי...
מה שמזכיר עוד כמה סיפורי נשמות טובות - איך אנשים פשוט נהנים לציין עד כמה הילדים אינם דומים לבעלי. והם טורחים לנסח זאת כך, כלומר מיד אחרי 'יווווו, כמה הם דומים לך', אין עצירה אלא מיד בא 'אבל איך הם לא דומים לבעלך'. מה לעזאזל הם מנסים להשיג בכך? הודיה שלי על מקורם המפוקפק? מה?

(אשר לדרך - אחטא לה...נצטרך להגיע לאיזה מפגש להדגמה. אני כבר מדמיינת את פריצת הדרך - 'מנשא אנושי חדש' ).

קשה לי לתארה במילים פן אחטא לה, אבל סימכו עלי - יחודית!
אולי תנסי בכל זאת?
הסתקרנתי קשות

ומה עם האופציה המשתעשעת על חשבון הנשמות הטובות: "אנחנו רק עושים בייביסיטר"?

גם על אחותי הג'ינג'ית המדהימה (מן שילוב של בלונדיני וג'ינג'י) שואלים תמיד: מה, זה שלך? זה לא צבוע? מאוד מעליב...

וסיפור נחמד: יש בגן ילד שבאמצע הראש, קבוצת שיער די גדולה בצבע בלונדיני כששאר השיער שאטנית. תמיד שואלים את אמא שלו בגן שעשועים אם הם חימצנו לו את השיער (ככה זה נראה) אבל התשובה שלהם: "שכחו לערבב לו טוב את הצבע של השיער בבטן".

לבעלי שיחיה יש דרך מאוד יחודית לאחוז את תינוקנו. קשה לי לתארה במילים פן אחטא לה, אבל סימכו עלי - יחודית! יחודית ניחא, אבל גם מעוררת תמיהות קולניות בקהל ישראל, במיוחד זה הפוקד את הקניונים (והנה סיבה טובה נוספת להמנע מכניסה לאתרים אלה...). מעוררת תמיהות קוליניות - אף הוא ניחא, אלא שתמיהות קולניות אלה מופנות לא, חלילה, אל מבצע המעשה הנפשע, אלא... אלי : ' את מרשה לו להחזיק כך את התינוק?' או 'זה בטוח ש הוא מחזיק כך את התינוק?'. מישהי, פעם, אף הרחיקה אותי הצידה כדי ללחוש הדבר על אוזני!
כבר בחנתי כמה דרכי פעולה אפשרויות:

1. האופציה העינינית - 'אל דאגה, זה בטוח', זוכה לטילטול ראש מפקפק.
2. האופציה החינוכית - 'למה שלא תשאלי אותו ?', זוכה להרמת אף תוך הפניתו ממני והלאה, כאומרת 'חוצפנית הינך'.
3. האופציה הבלתי חינוכית - 'כן, אבל מפחדת שאם אגיד לו הוא יחטיף לי', טרם ניסיתי.
4. האופציה הבלתי הוגנת - מודה, ביקשתי מזוגי שימנע מדרך נשיאה זו רק כדי לחסוך ממני את ההטרדות, וגם, ולא פחות חשוב, ביקשתי שיגלה את את סוד קיסמו - איך זה שלא פונים אליו?!? טרם שותפתי...

מאז שהיה תינוק היו שואלים אותה אם השיער שלו צבוע
גם עלי ועל אחותי (שיער אדום / ג'ינג'י) היו שואלים את זה מהרגע שנולדנו

גם אני מכירה את זה משם
א גרויסע מויש, אנחנו מכירות משם? (סתם, רק כי הסקרנות עוד תהרוג אותי). מריבוי הניקים אפשר לפתח חו"ח סכיזופרניה

"תגידי, את בטוחה שילדת? "

ענק D-: מזכיר לי את אחות טיפ"ח האינטיליגנטית ששאלה אותי על עמרי כשהיה בן חודשיים ובמשקל כבד+ "את בטוחה שהוא רק יונק?"

יש לי חברה שהבן שלה בעל פסים בלונדינים בבבלורית. . מאז שהיה תינוק היו שואלים אותה אם השיער שלו צבוע....... והיא היתה עונה שכן:-)

מפורום הנקה בתפוז.
גם אני מכירה את זה משם

התשובה שלי בד"כ (נדמה לי שגם היא מאותו דיון בפורום הנקה) היא: "לא. מקסימום נעשה חדשה".