לא קראתי את הכל, אבל עם מה שקראתי אני מזדהה...
מה עם הלהיט האלמותי "אבל את כבר ברביעי, איך זה שעוד יש לך בחילות?!?" לזה עניתי "ברור, הלא יש לי בבטן שעון עצר קטן והוא מצלצל בדיוק בסוף שלישי וככה הגוף יודע שהבחילות צריכות להפסק." DAHH
ובהחלט כל מה שמתחיל ב"חכי חכי..." למשל "חכי חכי שיהיו לך ילדים, את לא תדברי ככה. גם לי היו הרבה עקרונות לפני שהיו לי ילדים."
אז שיחכו הם. יהיו לי ילדים, ואני לא
בהכרח אכנע ל"מציאות" כפי שהם נכנעו. (ואני לגמרי לא חושבת שלהיניק זה "עקרון")
ומה עם אלה שמניחים את היד על הבטן? לי זה קרה פעמיים עוד לפני חודש שלישי!
או אלה שצועקים לך ברחוב "זה ממש לא טוב לרוץ כשאת בהריון" או (קרה לחברה כשהלכתי איתה בקניון) "זה ממש לא טוב לו ללכת יחף, שימי לו נעליים." (באמת בטון מאד מאד אכפתי)
מה שאותי משגע זה שהם מעיזים לדבר. זה כל כך חסר נימוס בעיניי. הלא אותה נשמה טובה, ודאי היתה לי דעה כזו או אחרת על איך ש
היא מגדלת את ילדיה. אבל לי יש את הענווה לא לפתוח את הפה שלי. מי שם אותי להגיד לה מה לעשות?!
קראתי שתי עצות בקשר להתמודדות עם הנשמות הטובות האלה. האחת היא להגיד "עם כל הכבוד, ויש כבוד
יש לי רופא, ואני מתייעצת איתו. לא עם אנשים ברחוב. תודה רבה." עצה שלא כל כך מתאימה לי כי אני גם לא ממש חסידת אומות הרופאים.
השניה היא להנהן, לשתוק, ולתת לזה להכנס מאוזן אחת ולצאת מהשניה בלי לעצור באמצע.
את העצה הזאת אני מאמצת בכל לב! אני מהנהנת, שותקת, נותנת לזה להכנס באוזן אחת ואז זה נתקע לי באמצע ולא רוצה לצאת. אני חושבת שאני בדרך הנכונה. אבל אין לדעת... מה שבטוח זה שכשיגיע הילד מספר הנשמות הטובות יגדל אקספוננציאלית. (וזה כבר מביא לי ויבראציות...
)
לא קראתי את הכל, אבל עם מה שקראתי אני מזדהה...
מה עם הלהיט האלמותי "אבל את כבר ברביעי, איך זה שעוד יש לך בחילות?!?" לזה עניתי "ברור, הלא יש לי בבטן שעון עצר קטן והוא מצלצל בדיוק בסוף שלישי וככה הגוף יודע שהבחילות צריכות להפסק." DAHH
ובהחלט כל מה שמתחיל ב"חכי חכי..." למשל "חכי חכי שיהיו לך ילדים, את לא תדברי ככה. גם לי היו הרבה עקרונות לפני שהיו לי ילדים."
אז שיחכו הם. יהיו לי ילדים, ואני לא [b]בהכרח[/b] אכנע ל"מציאות" כפי שהם נכנעו. (ואני לגמרי לא חושבת שלהיניק זה "עקרון")
ומה עם אלה שמניחים את היד על הבטן? לי זה קרה פעמיים עוד לפני חודש שלישי!
או אלה שצועקים לך ברחוב "זה ממש לא טוב לרוץ כשאת בהריון" או (קרה לחברה כשהלכתי איתה בקניון) "זה ממש לא טוב לו ללכת יחף, שימי לו נעליים." (באמת בטון מאד מאד אכפתי)
מה שאותי משגע זה שהם מעיזים לדבר. זה כל כך חסר נימוס בעיניי. הלא אותה נשמה טובה, ודאי היתה לי דעה כזו או אחרת על איך ש[b]היא[/b] מגדלת את ילדיה. אבל לי יש את הענווה לא לפתוח את הפה שלי. מי שם אותי להגיד לה מה לעשות?!
קראתי שתי עצות בקשר להתמודדות עם הנשמות הטובות האלה. האחת היא להגיד "עם כל הכבוד, ויש כבוד :-) יש לי רופא, ואני מתייעצת איתו. לא עם אנשים ברחוב. תודה רבה." עצה שלא כל כך מתאימה לי כי אני גם לא ממש חסידת אומות הרופאים.
השניה היא להנהן, לשתוק, ולתת לזה להכנס מאוזן אחת ולצאת מהשניה בלי לעצור באמצע.
את העצה הזאת אני מאמצת בכל לב! אני מהנהנת, שותקת, נותנת לזה להכנס באוזן אחת ואז זה נתקע לי באמצע ולא רוצה לצאת. אני חושבת שאני בדרך הנכונה. אבל אין לדעת... מה שבטוח זה שכשיגיע הילד מספר הנשמות הטובות יגדל אקספוננציאלית. (וזה כבר מביא לי ויבראציות... :-))