על ידי דגנית_ב* » 06 נובמבר 2013, 14:45
ראיתי את הכתבה של אמנון לוי. נעשיתי מאד מעורבת רגשית בסיפור. כל כך הרבה נזק וכאב נגרמו מתוך נוקשות ואטימות.
בעקבות, כאשר הבסיס הוא בעיני טובת הילד, הוא צריך בעיני להשאר במשפחה המאמצת. כי:
כמו שהאם המאמצת-כמעט אמרה "לא פותרים עוול אחד בעוול נוסף". אני כל כך מסכימה.
היא ובעלה חזרו ודיברו על הפגיעה הגדולה בתחושת האמון והבטחון של הילד במבוגרים, בעולם אם יוצא מביתם: "יותר משאני אאבד אותו, הוא יאבד אותי".
אני (דגנית) מדמיינת מה יעבור עליו ורואה את הזרות, הגעגוע, הבדידות וחוסר האונים שמתעוררים בו ונחרדת. זה שכולם סביבו נראים כמוהו ואומרים שזה הבית והמשפחה האמיתית שלו, כל השמחה והאהבה והכוונות הטובות, לא מספיקות, לצערי.
כשנשאלה הדודה איך הילד יקרא לה, אמרה בנחרצות "אמא!" ? לאחותך הוא קורא אמא. גם למאמצים הוא קורא אבא ואמא. האם מה שיעזור לילד הוא למחוק את העולם הקודם שלו, שוב? (ובלי שום קשר - למה מדגישים שהיא אקדמאית וקצינה בצבא? ממתי זה קריטריון להורות מספקת?)
נראה לי שהבנת הילד האחד הזה, שיהיה באחריותה - על התפתחותו, פגיעותו, רגשותיו, הרגליו, עולמו המיידי - היא משנית לעומת הצורך בתיקון, בצדק ובאמירה מוסרית. וזה בעיני אופייני ל לא-הורים (גם אני ביניהם פעם). האופציה של כן-הורים עדיפה.
ומה הקשר בימינו בין צבע העור להורות טובה, לילדות מאושרת? יש כל כך הרבה משפחות כאלה בעולם. יש מספיק מחקרים ותמיכה. אפשר להתמודד עם זה. לא מדובר בילד מקוריאה שנותק לחלוטין ממשפחתו וקהילתו. פה הכל קרוב.
מכיוון שהמאמצים לא היו מודעים בשום שלב לקונפליקט, לא ראוי בעיני להכפיש אותם ומשפחות אומנות ומאמצות אחרות.
ראיתי בתכנית הורים אוהבים, מסורים, נבונים ורגישים לא פחות מהדודה. אולי יותר, מעצם תפקודם כהורים בסטואציה קשה לאורך שנתיים. הם מכירים אותו, הם מרגישים אותו.
וזה עושה את הבחירה מסובכת וקשה מאד.
העובדה שמנעו מהדודה את ההזדמנות להיות במקום הזה, קורעת את הלב! אבל פצעי הדודה והאם הביולוגית ובטח הפצעים של הקהילה האתיופית אינם אמורים (ולדעתי גם לא יצליחו) להרפא על חשבון הבריאות הנפשית הנוכחית של ילד אחד בן שלוש.
רק על סמך התקשורת הזמינה לי, אני חושבת שאסור בשום אופן לגרום צער נוסף לילד.
ראיתי את הכתבה של אמנון לוי. נעשיתי מאד מעורבת רגשית בסיפור. כל כך הרבה נזק וכאב נגרמו מתוך נוקשות ואטימות.
בעקבות, כאשר הבסיס הוא בעיני טובת הילד, הוא צריך בעיני להשאר במשפחה המאמצת. כי:
כמו שהאם המאמצת-כמעט אמרה "לא פותרים עוול אחד בעוול נוסף". אני כל כך מסכימה.
היא ובעלה חזרו ודיברו על הפגיעה הגדולה בתחושת האמון והבטחון של הילד במבוגרים, בעולם אם יוצא מביתם: "יותר משאני אאבד אותו, הוא יאבד אותי".
אני (דגנית) מדמיינת מה יעבור עליו ורואה את הזרות, הגעגוע, הבדידות וחוסר האונים שמתעוררים בו ונחרדת. זה שכולם סביבו נראים כמוהו ואומרים שזה הבית והמשפחה האמיתית שלו, כל השמחה והאהבה והכוונות הטובות, לא מספיקות, לצערי.
כשנשאלה הדודה איך הילד יקרא לה, אמרה בנחרצות "אמא!" ? לאחותך הוא קורא אמא. גם למאמצים הוא קורא אבא ואמא. האם מה שיעזור לילד הוא למחוק את העולם הקודם שלו, שוב? (ובלי שום קשר - למה מדגישים שהיא אקדמאית וקצינה בצבא? ממתי זה קריטריון להורות מספקת?)
נראה לי שהבנת הילד האחד הזה, שיהיה באחריותה - על התפתחותו, פגיעותו, רגשותיו, הרגליו, עולמו המיידי - היא משנית לעומת הצורך בתיקון, בצדק ובאמירה מוסרית. וזה בעיני אופייני ל לא-הורים (גם אני ביניהם פעם). האופציה של כן-הורים עדיפה.
ומה הקשר בימינו בין צבע העור להורות טובה, לילדות מאושרת? יש כל כך הרבה משפחות כאלה בעולם. יש מספיק מחקרים ותמיכה. אפשר להתמודד עם זה. לא מדובר בילד מקוריאה שנותק לחלוטין ממשפחתו וקהילתו. פה הכל קרוב.
מכיוון שהמאמצים לא היו מודעים בשום שלב לקונפליקט, לא ראוי בעיני להכפיש אותם ומשפחות אומנות ומאמצות אחרות.
ראיתי בתכנית הורים אוהבים, מסורים, נבונים ורגישים לא פחות מהדודה. אולי יותר, מעצם תפקודם כהורים בסטואציה קשה לאורך שנתיים. הם מכירים אותו, הם מרגישים אותו.
וזה עושה את הבחירה מסובכת וקשה מאד.
[b]העובדה שמנעו מהדודה את ההזדמנות להיות במקום הזה, קורעת את הלב![/b] אבל פצעי הדודה והאם הביולוגית ובטח הפצעים של הקהילה האתיופית אינם אמורים (ולדעתי גם לא יצליחו) להרפא על חשבון הבריאות הנפשית הנוכחית של ילד אחד בן שלוש.
רק על סמך התקשורת הזמינה לי, אני חושבת שאסור בשום אופן לגרום צער נוסף לילד.