על ידי נ_ע_מ_ה* » 06 אפריל 2009, 15:56
לימוד ההגדה של פסח, "קטעים נבחרים": (מתוך הספר "בין אי-סדר לסדר" / מיכאל כגן)
(רשימה חלקית, עדיין לא סיימנו לקרוא..)
בדיקת החמץ: עלינו לחשוב על כל הדברים שאנו משועבדים אליהם,בכל המישורים: גופני,רגשי,נפשי,רוחני , ולהשליך אותם לתוך האש,מתוך כוונה לשרוף את כל מה שמונע מאיתנו להיות חופשיים.
חיפוש החמץ נערך בחשכה. עלינו לתת ללהבת הנר להפיץ אור של טיהור ומודעות,אך אל לנו להניח לשכל להטיח בנו האשמות
ברכת האילנות נאמרת בחודש ניסן (ולא בטו בשבט ) , משום שזה החודש בו אנו נושאים את סיפורנו אל הדור הבא,כמו עצים ההופכים פרחים לפירות
מרכיבי קערת הסדר: כולם מונחים על צלחת אחת,כולם יחד מסמלים את מארג החיים
החרוסת =את האנשים המתוקים
המרור = את המרירים שבהם
הכרפס = את מלאי החיים
הבשר הצלוי = את אלו שחיו ומתו לפנינו
הביצה = את אלו שעדיין לא נולדו
מצריים , מבחינה רוחנית, היא מקום צר. מצריים שוללת מאיתנו את יכולת הבחירה,מצרה את צעדינו,חונקת ומגבילה. כדי לבחור בחיים,עלינו לצאת מהמקום הזה
קדושה באה ממעלה והטומאה מלמטה-מהמוות.
המוות אינו רע כשלעצמו. המתים הרי נחים על משכבם בשלום. מי שנטמע הוא החי הנוגע במוות.
ההיטהרות מושגת על ידי התרחקות מכל מגע עם המוות
הטומאה תדבק בנו בכל מקום שבו נמצא את עצמנו ממעטים כוח חיים שקיים בעולם: אם נשלח ידינו וניטול חיים,אם נמעט את יכולת הזולת לחיות את חייו,אם לא נניח לעצמנו לחיות את חיינו במלואם,אם נגזול את חיות האדמה,אם נמעט את שטחי המחייה של בניה ובנותיה-בעלי החיים והצמחים
אנו נוטלים את חיותם של אחרים משום שאיננו מאמינים שיש די לכולם. אם נפתח עצמנו למקור כל החיים-פחד המוות יתפוגג
כל עוד אנו שולחים ידינו ולוקחים עוד ועוד-אנו יורדים בסולם הטומאה
מי המלח מסמלים את הדמעות המלוחות ,את כל הדמעות ששפכת וכל הדמעות שעצרת בתוכך ולא הרשיית לעצמך לשפוך
ההגדה מעודדת אותנו לגעת במיצרים הפנימיים שבתוכנו
הא לחמא עניא.. כל דכפין ייתי ויכול...
מי הם כל הרעבים? אנחנו,כל אחד ואחת מאיתנו.כולנו רעבים לאהבה,לתשובות,לאמת,לקשר עמוק עם אחרים
פעמים רבות אנו מוצאים עצמנו יורדים למצריים זו או אחרת שאנו רואים בה הבטחה להשבעת רעבוננו
עובר זמן עד שאנו מגלים שהכנסנו עצמנו למקום צר,שאינו מותיר מרחב לנשמתנו,שהרעב מוביל כל הזמן לרעב אחר,ושהתשובות שאנו מקבלים במקום ההוא הן תשובות שקר. האמת איננה במצריים.
חירות אמיתית פירושה חופש הבחירה לחיות באופן מלא את החיים שאלוהים ייעד לנו
אם נסתכל על ארבעת הבנים בסדר הפוך,מזה שאינו יודע לשאול,אל החכם,נראה כי הם משמשים דגם להתפתחות האנושית הטבעית. מן השלב שבו אנו צעירים מכדי לנסח שאלות,אנו עוברים לשלב שבו אנו מסוגלים לשאול רק שאלות תמימות. אחריו מגיע שלב המרד של גיל ההתבגרות,שבו אנו מחפשים את זהותנו הנפרדת,ואז מגע השלב של ההתבגרות האינטלקטואלית. אחריה,או במקביל אליה,מגיעה ההזדמנות להתפתחות רוחנית
כאשר אתם מספרים את סיפור יציאת מצריים שלכם,ספרו גם על הטוב וגם על הרע. בעידודו של היין,בעידודם של המצה והמרור המונחים לפנינו,המסמלים את הקושי,השעבוד וההשתחררות ממנו. ספרו על העצב כמו גם על השמחה,על הייאוש ועל ההקלה,על האפלה ועל האור
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...בעבר הנהר..."
אלוהים לקח את אברם ושרי מעבר הנהר אל ארץ כנען וכך הפך אותם לעבריים הראשונים. אברם התעורר לקול האמת והפנה עורף לעברו ולעברם של אבותיו.
לפני הגירוש מגן העדן ידענו באופן אינטואיטיבי איך לחיות על כוכב הלכת הזה ואיך לשמור על יחסים מאוזנים בין כל הברואים. זוהי התורה שקדמה לבריאת העולם. אחרי הגירוש מגן עדן,שכחו בני האדם את התורה הזו ואיבדו את הקשר הבלתי אמצעי עם אלוהים ועם הטבע
אחרי שאבדה לנו התפיסה האינטואיטיבית של התורה,זכינו לקבל את התורה שבכתב,המותאמת לחיים מחוץ לגן העדן.
"ואתן לעשיו את הר שעיר..." עשיו מעולם לא התעמת עם השדים של מצרים הפנימית שלו. הוא מעולם לא הלך לאיבוד כדי לשוב ולמצוא את עצמו. עשיו מסמל את אלו שמעדיפים לא להשתנות
"ואחרי כן יצאנו ברכוש גדול"... גם בחשכת השיעבוד הפרטי שלנו,חבוי אוצר,משום שאין התנסות שהיא רק שלילית או חסרת רך. תובנות אלו הן כלי הכסף והזהב ששאלנו מהמצרים בדרכנו אל המדבר. השאלה מה נעשה באוצר הזה: האם נקדיש אותו לאלוהים (לבניית המשכן) או נשחיט אותו בעבודה זרה (עגל הזהב)
עלינו לשאול את עצמנו: מה למדנו בכל אותו זמן שחיינו במצרים הפנימית ואיך עלינו להשתמש במה שלמדנו כדי להיטיב עם העולם (זה נכון גם במישור הלאומי: מה למדנו באלפיים שנות גלות ואיך אנו משתמשים בידע הזה להיטיב עם העולם)
כשיעקב ובני ביתו מגיעים למצרים,הם התקבלו על ידי פרעה בברכה וקיבלו את ארץ גושן לשבת בה בשלום. זהו המודל ליחס אל ה"אחר" שאנו מצווים לזכור ולאמץ
עבודת פרך היא עבודה ששוברת את רוחנו. עבודה שאין בה שום תועלת או מטרה. עבודה שמבזה את היצירתיות שלנו ואת הניצוץ האלוהי שבנו
כסף למשל הוא חסר כוחות כשלעצמו. הוא בסך הכל אמצעי למסחר. אבל ההיקשרות לכסף והפיכתו לאלוהים-זה השיעבוד. עלינו להתבונן לתוך ליבנו ולראות איך הפרעה הפנימי מעביד אותנו בפרך
"ונצעק אל אלוהינו"... נקודת המפנה בהגדה בין עבדות לחירות היא בצעקה. זהו סודו של הריפוי הרוחני. אמנם הוא אינו נובע מתוכנו אלא מגיע אלינו מחסדי האל,אבל כדי שנוכל לקלוט את החסד האלוהי,אנחנו חייבים לעשות משהו-לצעוק,להתפלל,לבקש עזרה,להכיר בקטנותנו,לוותר על יהירותנו
"ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם"...
השהייה במצרי מצרים יוצרת לחץ על הנשמה,על הגוף הפיזי,על המערכת הרגשית,על השכל,על הרוח.
תפקיד הנשמה הוא לשמור על איזון בין אלוהים ובין פעילויותינו כאן על פני האדמה. אם איננו שומרים על האיזון הזה,מתחיל להיווצר לחץ על המערכת . הלחץ הזה יחפש כל דרך להשתחרר,למשל- בדרך של מחלות הפוגעות בגוף או בנפש
הביטו סביבכם. האם אתם רואים את הניסים הסובבים אתכם?את פלאי הטבע הגדולים?את האותות הנקרים על דרככם? האם אתם רואים כמה אלוהים אוהב אתכם ואת דרככם המיוחדת המבדילה אתכם מכל האחרים? האם אתם רואים את החרב המושטת להגן עליכם מפני אויביכם?
שאו עיניכם וראו את המציאות כפי שהיא נראית מנקודת מבט אלוהית
ים סוף הוא ים של פחדים
כאשר הגיעו בני ישראל אל חוף הים,רדפו אחריהם המצרים כדי להשיבם מצרימה. איש אחד,נחשון בן עמינדב, החל לצעוד לתוך המים. תארו לכם את התמונה: מכל עבר נשמעות צעקות פחד,היסטריה,אובדן מוחלט של האמונה, ואיש אחד,האוטם את אוזניו לכל מה שסביבו,צועד אל המים. המים מגיעים אל ברכיו,והוא ממשיך. המים מגיעים למותניו והוא ממשיך. בני משפחתו קוראים אחריו בייאוש: נחשון,חזור,אל תמות. אם ניכנע,אולי הם יעניקו לנו את חיינו בחזרה. המים מגיעים לחזהו,לצווארו,לסנטרו,והוא ממשיך. אז,ברגע שהמים מגיעים אל פיו,נבקע הים לשניים ולפניו השתרעה אדמה יבשה. כך הלכו בני ישראל דרך ים הפחדים שלהם,כאילו מעולם לא ידעו פחד.
כל כך קל לשוב למצרים,אל הכלא המוכר. אנו חוששים מהאי-בטחון שבחירות האישית
דיינו. יש לנו די.
נשבח ונהלל את האל ונסתפק בתשורות שהוא העניק לנו. אמנם תמיד יש מקום לעוד,אבל עכשיו- דיינו. עלינו ללמוד לרצות רק את מה שאנו באמת צריכים
מהו חמץ? חמץ הוא תוצר של תסיסה הנוצרת ממגע בין קמח ומים. בלחם "רגיל" ,יותר מ 60% מככר הלחם הם כיסי אוויר שנוצרו במהלך התסיסה. מבחינה תזונתית אין להם שום ערך. גודלה של הככר יוצר אשליה ומסתיר את מהותה האמיתית. החמץ מסמל את האגו המנופח שלנו-רובו מורכב מאוויר.
המצה היא בדיוק כפי שהיא נראיית לעין – תוכה כברה. היא אמנם אינה טעימה כמו החמץ,אבל היא אינה זקוקה למראית העין התפוחה הזו כדי להיות מי שהיא. היא מייצגת את ההוויה,את היותנו מי שאנחנו. הלחם גדוש האוויר לא יכול לסמל את החופש שלשמו הוציאנו השם ממצרים..המצה היא בעת ובעונה אחת גם לחם העוני והעבדות וגם לחם החירות.
לימוד ההגדה של פסח, "קטעים נבחרים": (מתוך הספר "בין אי-סדר לסדר" / מיכאל כגן)
(רשימה חלקית, עדיין לא סיימנו לקרוא..)
בדיקת החמץ: עלינו לחשוב על כל הדברים שאנו משועבדים אליהם,בכל המישורים: גופני,רגשי,נפשי,רוחני , ולהשליך אותם לתוך האש,מתוך כוונה לשרוף את כל מה שמונע מאיתנו להיות חופשיים.
חיפוש החמץ נערך בחשכה. עלינו לתת ללהבת הנר להפיץ אור של טיהור ומודעות,אך אל לנו להניח לשכל להטיח בנו האשמות
ברכת האילנות נאמרת בחודש ניסן (ולא בטו בשבט ) , משום שזה החודש בו אנו נושאים את סיפורנו אל הדור הבא,כמו עצים ההופכים פרחים לפירות
מרכיבי קערת הסדר: כולם מונחים על צלחת אחת,כולם יחד מסמלים את מארג החיים
החרוסת =את האנשים המתוקים
המרור = את המרירים שבהם
הכרפס = את מלאי החיים
הבשר הצלוי = את אלו שחיו ומתו לפנינו
הביצה = את אלו שעדיין לא נולדו
מצריים , מבחינה רוחנית, היא מקום צר. מצריים שוללת מאיתנו את יכולת הבחירה,מצרה את צעדינו,חונקת ומגבילה. כדי לבחור בחיים,עלינו לצאת מהמקום הזה
קדושה באה ממעלה והטומאה מלמטה-מהמוות.
המוות אינו רע כשלעצמו. המתים הרי נחים על משכבם בשלום. מי שנטמע הוא החי הנוגע במוות.
ההיטהרות מושגת על ידי התרחקות מכל מגע עם המוות
הטומאה תדבק בנו בכל מקום שבו נמצא את עצמנו ממעטים כוח חיים שקיים בעולם: אם נשלח ידינו וניטול חיים,אם נמעט את יכולת הזולת לחיות את חייו,אם לא נניח לעצמנו לחיות את חיינו במלואם,אם נגזול את חיות האדמה,אם נמעט את שטחי המחייה של בניה ובנותיה-בעלי החיים והצמחים
אנו נוטלים את חיותם של אחרים משום שאיננו מאמינים שיש די לכולם. אם נפתח עצמנו למקור כל החיים-פחד המוות יתפוגג
כל עוד אנו שולחים ידינו ולוקחים עוד ועוד-אנו יורדים בסולם הטומאה
מי המלח מסמלים את הדמעות המלוחות ,את כל הדמעות ששפכת וכל הדמעות שעצרת בתוכך ולא הרשיית לעצמך לשפוך
ההגדה מעודדת אותנו לגעת במיצרים הפנימיים שבתוכנו
הא לחמא עניא.. כל דכפין ייתי ויכול...
מי הם כל הרעבים? אנחנו,כל אחד ואחת מאיתנו.כולנו רעבים לאהבה,לתשובות,לאמת,לקשר עמוק עם אחרים
פעמים רבות אנו מוצאים עצמנו יורדים למצריים זו או אחרת שאנו רואים בה הבטחה להשבעת רעבוננו
עובר זמן עד שאנו מגלים שהכנסנו עצמנו למקום צר,שאינו מותיר מרחב לנשמתנו,שהרעב מוביל כל הזמן לרעב אחר,ושהתשובות שאנו מקבלים במקום ההוא הן תשובות שקר. האמת איננה במצריים.
חירות אמיתית פירושה חופש הבחירה לחיות באופן מלא את החיים שאלוהים ייעד לנו
אם נסתכל על ארבעת הבנים בסדר הפוך,מזה שאינו יודע לשאול,אל החכם,נראה כי הם משמשים דגם להתפתחות האנושית הטבעית. מן השלב שבו אנו צעירים מכדי לנסח שאלות,אנו עוברים לשלב שבו אנו מסוגלים לשאול רק שאלות תמימות. אחריו מגיע שלב המרד של גיל ההתבגרות,שבו אנו מחפשים את זהותנו הנפרדת,ואז מגע השלב של ההתבגרות האינטלקטואלית. אחריה,או במקביל אליה,מגיעה ההזדמנות להתפתחות רוחנית
כאשר אתם מספרים את סיפור יציאת מצריים שלכם,ספרו גם על הטוב וגם על הרע. בעידודו של היין,בעידודם של המצה והמרור המונחים לפנינו,המסמלים את הקושי,השעבוד וההשתחררות ממנו. ספרו על העצב כמו גם על השמחה,על הייאוש ועל ההקלה,על האפלה ועל האור
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...בעבר הנהר..."
אלוהים לקח את אברם ושרי מעבר הנהר אל ארץ כנען וכך הפך אותם לעבריים הראשונים. אברם התעורר לקול האמת והפנה עורף לעברו ולעברם של אבותיו.
לפני הגירוש מגן העדן ידענו באופן אינטואיטיבי איך לחיות על כוכב הלכת הזה ואיך לשמור על יחסים מאוזנים בין כל הברואים. זוהי התורה שקדמה לבריאת העולם. אחרי הגירוש מגן עדן,שכחו בני האדם את התורה הזו ואיבדו את הקשר הבלתי אמצעי עם אלוהים ועם הטבע
אחרי שאבדה לנו התפיסה האינטואיטיבית של התורה,זכינו לקבל את התורה שבכתב,המותאמת לחיים מחוץ לגן העדן.
"ואתן לעשיו את הר שעיר..." עשיו מעולם לא התעמת עם השדים של מצרים הפנימית שלו. הוא מעולם לא הלך לאיבוד כדי לשוב ולמצוא את עצמו. עשיו מסמל את אלו שמעדיפים לא להשתנות
"ואחרי כן יצאנו ברכוש גדול"... גם בחשכת השיעבוד הפרטי שלנו,חבוי אוצר,משום שאין התנסות שהיא רק שלילית או חסרת רך. תובנות אלו הן כלי הכסף והזהב ששאלנו מהמצרים בדרכנו אל המדבר. השאלה מה נעשה באוצר הזה: האם נקדיש אותו לאלוהים (לבניית המשכן) או נשחיט אותו בעבודה זרה (עגל הזהב)
עלינו לשאול את עצמנו: מה למדנו בכל אותו זמן שחיינו במצרים הפנימית ואיך עלינו להשתמש במה שלמדנו כדי להיטיב עם העולם (זה נכון גם במישור הלאומי: מה למדנו באלפיים שנות גלות ואיך אנו משתמשים בידע הזה להיטיב עם העולם)
כשיעקב ובני ביתו מגיעים למצרים,הם התקבלו על ידי פרעה בברכה וקיבלו את ארץ גושן לשבת בה בשלום. זהו המודל ליחס אל ה"אחר" שאנו מצווים לזכור ולאמץ
עבודת פרך היא עבודה ששוברת את רוחנו. עבודה שאין בה שום תועלת או מטרה. עבודה שמבזה את היצירתיות שלנו ואת הניצוץ האלוהי שבנו
כסף למשל הוא חסר כוחות כשלעצמו. הוא בסך הכל אמצעי למסחר. אבל ההיקשרות לכסף והפיכתו לאלוהים-זה השיעבוד. עלינו להתבונן לתוך ליבנו ולראות איך הפרעה הפנימי מעביד אותנו בפרך
"ונצעק אל אלוהינו"... נקודת המפנה בהגדה בין עבדות לחירות היא בצעקה. זהו סודו של הריפוי הרוחני. אמנם הוא אינו נובע מתוכנו אלא מגיע אלינו מחסדי האל,אבל כדי שנוכל לקלוט את החסד האלוהי,אנחנו חייבים לעשות משהו-לצעוק,להתפלל,לבקש עזרה,להכיר בקטנותנו,לוותר על יהירותנו
"ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם"...
השהייה במצרי מצרים יוצרת לחץ על הנשמה,על הגוף הפיזי,על המערכת הרגשית,על השכל,על הרוח.
תפקיד הנשמה הוא לשמור על איזון בין אלוהים ובין פעילויותינו כאן על פני האדמה. אם איננו שומרים על האיזון הזה,מתחיל להיווצר לחץ על המערכת . הלחץ הזה יחפש כל דרך להשתחרר,למשל- בדרך של מחלות הפוגעות בגוף או בנפש
הביטו סביבכם. האם אתם רואים את הניסים הסובבים אתכם?את פלאי הטבע הגדולים?את האותות הנקרים על דרככם? האם אתם רואים כמה אלוהים אוהב אתכם ואת דרככם המיוחדת המבדילה אתכם מכל האחרים? האם אתם רואים את החרב המושטת להגן עליכם מפני אויביכם?
שאו עיניכם וראו את המציאות כפי שהיא נראית מנקודת מבט אלוהית
ים סוף הוא ים של פחדים
כאשר הגיעו בני ישראל אל חוף הים,רדפו אחריהם המצרים כדי להשיבם מצרימה. איש אחד,נחשון בן עמינדב, החל לצעוד לתוך המים. תארו לכם את התמונה: מכל עבר נשמעות צעקות פחד,היסטריה,אובדן מוחלט של האמונה, ואיש אחד,האוטם את אוזניו לכל מה שסביבו,צועד אל המים. המים מגיעים אל ברכיו,והוא ממשיך. המים מגיעים למותניו והוא ממשיך. בני משפחתו קוראים אחריו בייאוש: נחשון,חזור,אל תמות. אם ניכנע,אולי הם יעניקו לנו את חיינו בחזרה. המים מגיעים לחזהו,לצווארו,לסנטרו,והוא ממשיך. אז,ברגע שהמים מגיעים אל פיו,נבקע הים לשניים ולפניו השתרעה אדמה יבשה. כך הלכו בני ישראל דרך ים הפחדים שלהם,כאילו מעולם לא ידעו פחד.
כל כך קל לשוב למצרים,אל הכלא המוכר. אנו חוששים מהאי-בטחון שבחירות האישית
דיינו. יש לנו די.
נשבח ונהלל את האל ונסתפק בתשורות שהוא העניק לנו. אמנם תמיד יש מקום לעוד,אבל עכשיו- דיינו. עלינו ללמוד לרצות רק את מה שאנו באמת צריכים
מהו חמץ? חמץ הוא תוצר של תסיסה הנוצרת ממגע בין קמח ומים. בלחם "רגיל" ,יותר מ 60% מככר הלחם הם כיסי אוויר שנוצרו במהלך התסיסה. מבחינה תזונתית אין להם שום ערך. גודלה של הככר יוצר אשליה ומסתיר את מהותה האמיתית. החמץ מסמל את האגו המנופח שלנו-רובו מורכב מאוויר.
המצה היא בדיוק כפי שהיא נראיית לעין – תוכה כברה. היא אמנם אינה טעימה כמו החמץ,אבל היא אינה זקוקה למראית העין התפוחה הזו כדי להיות מי שהיא. היא מייצגת את ההוויה,את היותנו מי שאנחנו. הלחם גדוש האוויר לא יכול לסמל את החופש שלשמו הוציאנו השם ממצרים..המצה היא בעת ובעונה אחת גם לחם העוני והעבדות וגם לחם החירות.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.