בהצלחה!!!

(עוקבת בשקט)

. בלילה החלטתי כבר שאפנה ליעוץ זוגי, ובאמת התקשרתי לתחנה ליעוץ זוגי (הם צריכים לחזור אלי).
אם את מתחברת לגישה של הנדריקס, אולי כדאי מראש לחפש יועץ שמייעץ בשיטת האימגו. (יש הפנייה לרשימה כזו איפשהו באתר).

ועוד דבר קטן. לפעמים קשה לי להאמין שספרים יכולים לשנות את החיים.
אבל הספר של שרה חמו שינה את החיים שלנו. אולי גם הספר הזה ישנה.

נוסעת סמויה יקרה,
קראתי את מה שכתבת. בלילה החלטתי כבר שאפנה ליעוץ זוגי, ובאמת התקשרתי לתחנה ליעוץ זוגי (הם צריכים לחזור אלי).
קניתי את הספר. קראתי בשקיקה, ועוד מעט אסיים ואגיע לשלב התרגילים. אני חושבת שהוא באמת מאד מתאים למה שאנחנו מרגישים. דיברתי עם אישי היקר, והוא הבטיח לשבת ולקרוא היום. אני מאד מקווה שנעשה את התרגילים. אם הבחור יתחבר לזה, כמו שאני, ולא יהיה מיואש מכדי לקרוא הכל, נעשה את התרגילים.
תודה רבה! אני מקווה שדברים ישתפרו. מאד התחברתי למה שהוא כתב, שהתחושה היא של איום במוות. אני וגם האיש שלי מרגישים את זה כל הזמן. היה שם תאור של זה - של המוות שנושף מאחור, שהדברים שאנו אומרים אחד לשני, משמעותם היא מוות.
שוב תודה רבה !!!! אני חושבת שמאד עזרת לנו!
אני מקווה לימים יותר טובים.
לא רק מקווה. אני גם אעשה.

א.ש. יקרה,
קראתי קצת בדף שלך. נשמע שאת זקוקה מאוד ל .
אני בטוחה שתקבלי כאן תמיכה ועצות טובות, אבל מתרשמת שאת זקוקה לעזרה מקצועית. יש לך קושי גדול להבין את עצמך - מי את, מה את רוצה, ולָמה את מרגישה, חושבת ומתנהגת באופנים מסוימים, שלפעמים מכאיבים לך או לאחרים. את סובלת מאוד, וחסרים לך הכלים הבסיסיים שיאפשרו לך להיחלץ מן הסבל.
אינטואיטיבית נראה לי שהכיוון הנכון במקרה שלך הוא פסיכותרפיה בגישה פסיכודינמית (רוב הפסיכולוגים הקליניים בארץ עובדים בשיטה זו). את זקוקה למקום שבו תוכלי לדבר על הרגשות והמחשבות שלך, ולחקור אותם בסביבה תומכת ואוהדת, שיודעת להציג לך את השאלות שיקדמו אותך. אני ממליצה על כך בחום. זה לא תהליך קצר או זול, אבל מניסיוני הוא יכול לעשות שינוי עצום בחיים.
ועוד המלצה חמה: הספר לבסוף מוצאים אהבה נראה מאוד מאוד מתאים כאן.

נסי לראות בכאב הזדמנות למסע של צמיחה והתפתחות, ובתמיכה שתקבלי כאן - צידה למסע.

שלום,
הרבה זמן לא כתבתי. הרבה זמן דברים היו בסדר. היום היה יום קשה ומכאיב. מאד עצוב לי. אני לא יודעת מה לעשות. אפילו קשה לי לספר את הדברים כאן, במין דף כזה שאני כותבת בו ככ מעט שאני חושבת שלא הרבה קוראים... אני מרגישה שאני צריכה לצמצם עצמי למינימום. ואני לא רוצה. הנה כאן, אני חושבת, אני רק כותבת על עצמי.
אולי בכל זאת תהיה עצה למישהו? העצות שכתבתן/ם אז מאד עזרו לי.
האיש שלי מרגיש שאני לא נותנת לו להחליט על דברים בנוגע לגידול הדבש שלנו הקטנה. זה נכון שדברים מסוימים אני מחליטה לבד, גם בגלל שאני אוהבת להחליט לבד, כי זה גורם לי להרגיש שיש לי חשיבות, שאני מחליטה. גם אני רגילה לכך מהבית, כי אבא שלי אף פעם לא היה מעורב בגידול הילדים. וגם, וזה הבנתי וזה לא בסדר, כאשר אני חושבת משהו שאני יודעת שהוא יתנגד לו, אני עושה זאת ודי. אני חושבת שאני לא עושה זאת הרבה, אבל יש לי דוגמא מהימים האחרונים. אנחנו משתדלים לא לתת לדבש תרופות, ויש לה פריחה בגב, כנראה מחום. נתורופתית שאני מכירה נתנה לי תה לשים באמבט, סבון ושמן לבנדר. עכשיו אני מבינה שלא התייעצתי איתו כי ידעתי שהוא יתנגד, ולי היה חשוב לתת לה כי זה הציק לה, וחשבתי שלתת את זה זה הרע במיעוטו. מה גם שהוא לא התנגד לטיפול בפריחה בטוסיק, אז לא חשבתי שיש הבדל. אבל הייתי צריכה לדבר איתו על כך. קשה לי שאני כאילו מחוייבת להתייעץ על כל דבר, כאילו הדעה שלי אינה חשובה. אבל זו לא הרגשה נכונה, כי בדברים עליהם אנחנו מסכימים אני לא צריכה. אני לא סגורה בנושא הזה...
אז כתוצאה מכך, כדי להגיע למצב שהוא כן מחליט, הוא צועק וקובע דברים.
מאד קשה לי עם זה. קשה לי שהוא מחליט ואז אין לי דרך לשנות את ההחלטה. ואני לא בקטע של לעשות דווקא, ואם הוא אומר א אז ליד הילדה לעשות דווקא ב.
אז אני אומרת לו - בו נדבר על זה קודם. אז הוא אומר שאני גם מחליטה דברים בלי לדבר איתו, וזאת הדרך היחידה שהוא יכול לעשות משהו.
אולי. אז החלטתי לצמצם את עצמי. אני חושבת כל דבר אני אשאל אותו. כל דבר חשוב כלומר. החלטתי שאני אעשה כמו שהוא חושב בכל דבר, אלא אם אני אחשוב שזה ממש החלטה גרועה. ככ קשה לי עם זה, כאילו אני נעלמת. אבל אולי ככה הוא יפסיק להיות ככ תוקפני אלי. ככ עצוב לי לבד. אין לי אף אחד מלבדו. אני לא רוצה אף אחד מלבדו. אני רוצה לחזור לאיך שהיה פעם, שיכולנו לדבר. אני חושבת שבאמת הוא צודק, שאני לא נותנת לו אפשרות לדבר ולהחליט. הוא בא ממשפחה של מתלבטים, על כל דבר מדברים עד שהנשמה יוצאת. אצלי במשפחה לא מדברים על כלום. אמא שלי מחליטה וזהו. אני צריכה לשנות את זה, אני יודעת, אבל קשה לי.
קצת חבל לי שכשאני כותבת זה תמיד מתוך כזה יאוש וכזאת עצבות. היום הרגשתי שנפרדתי ממנו בלב. החלטתי ביני לבין עצמי שאני לבד. עזבתי אותו. אני מקווה שאצליח לחזור.
אולי יש מישהו שיכול לעזור לי?

שוב שלום,
כנראה שזה משהו שילווה אותי הרבה זמן. היום קרה משהו שוב... ישבתי עם הקטנה שלנו, ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. אמרתי לה - את מי אמא אוהבת, ואמרתי לה שאותה. ואז אמרתי לה - את מי אמא עוד אוהבת, וחשבתי על האיש שלי, ועל אמא שלי, ואמרתי - את סבתא. ונבהלתי פתאום. מה פתאום אני אומרת את אמא שלי קודם. כשאני כותבת את זה זה נשמע פתאום ככ שטותי, אבל עכשיו זה נהיה משהו מסובך עבורי. אני חושבת שחלק מכל ההתחבטות הזו שלי קשורה לכך שאני לא ממש מפרידה את עצמי מאחרים. אז זה מתבטא בכך שאני רוצה לספר הכל לאיש שלי. ואני באמת מספרת הכל. אז כמובן, אחרי יום ארוך של עבודה, שלי ושלו, מיד כשהוא בא בלילה הביתה סיפרתי לו את זה. והוא מרגיש שאמא שלי קוראת לי שוב, למרות שאני לא חושבת. ופתאום זה נהיה נורא חשוב עבורי - על מי חשבתי קודם, עליו או על אמא שלי? ואני לא זוכרת. אני רק זוכרת שלא נבהלתי ממה שחשבתי, רק ממה שיצא בסוף במילים.
אז הוא מאד נעלב. ואמר לי שאני צריכה לחשוב על איך שאני מרגישה. שלא יתכן שאני מרגישה דברים בלי לדעת ואז הם יוצאים בצורה לא מודעת. אני לא רוצה לחשוב. אין לי על מה לחשוב. יש דברים שאני יודעת, ואני לא צריכה לחשוב עליהם כדי לדעת אותם. ואני יודעת איך אני מרגישה כלפיו.
אז למה כשהוא הגיע הביתה לא הצגתי את זה כמו שזה, סתם דבר שטותי. אני חושבת שהייתי עייפה, ורציתי שהוא ירגיע אותי, כמו שהוא תמיד מרגיע אותי, אבל לא התחשבתי בכך שזה נושא כואב עבורו, שהוא כבר לא בטוח באהבה שלי אליו כמו שהיה, והוא לא יכול להרגיע אותי כאן כמו שהוא מרגיע אותי בכל דבר אחר. הייתי עייפה.
אני מרגישה לפעמים שאני לא ממש קיימת. כאילו אני לא באמת בן אדם ממשי. אחרת, למה אני לא יכולה לשמור שום דבר בבטן. הכל חייב לצאת ומיד. אני חושבת שאני גם לפעמים מתגעגעת אליו, אל אמא שלי, אל המשפחה שלי. בימים שאני לבד עם הדבש הקטנה, אני קצת מרגישה בודדה. אני מתקשרת אליו הרבה, אבל זה קשה לו כי הוא עמוס בעבודה. אני מתקשרת להורים שלי, להורים שלו. אין לי ככ חברות. אף פעם לא היו לי. כלומר, היו, אבל לא כאלה שנשארו. קשה לי להיות לבד. ואני מתגעגעת אליו.

משהו מהשקט שהיה לנו כשהיינו רק שנינו הלך לנו לאיבוד. כשהיא ישנה, אנחנו עדיין במעיין כוננות בכי, למרות שרוב הזמן היא ישנה מאד יפה.
זה כ"כ כ"כ מוכר. אני לא חושבת שחזרתי להיות כמו שהייתי לפני הילדים. אני לא ממש זוכרת איך הייתי בלי ילדים, איך הייתי בלי בעלי. אני מנסה לא "להבלע" לגמרי באימהות ובנישואים.

לוקח הרבה זמן להגיע שוב לאיזון כשנכנסים ילדים לחיים @}

אני מרגישה לגבי עצמי, בדיעבד, שאני לא צריכה להיזכר בעצמי, אלא לגלות את עצמי החדשה.
כי נהייתי אדם אחר, אמא, אישה, אישה חדשה, לא מוכרת.
ואני ממשיכה לצמוח, להשתנות, להתבגר, וגם לפרוח.

והחוכמה היא לאפשר לו להיות חלק מזה, חלק מהתהליך.
חוכמה לא פשוטה לצערי.

המתוקה שלנו בת שנה וחצי. אני גם חושבת שבטח דברים יהיו שונים, אבל יותר טובים. אבל לוקח זמן לדברים להתייצב ולהתיישב בצורה טובה. השינוי הזה בחיים כל כך דרמתי, שנראה שמשנה הכל. אני מרגישה שאני צריכה להזכר בעצמי. בדברים שאהבתי לעשות. זה מוזר, שצריך להזכר בעצמי. הכל מאד מבולבל פה....

גמני קוראת.
מה שאת מתארת הוא כל כך טבעי, שחבל שלא מספרים את זה יותר לאמהות.

בטח שקוראים.
בת כמה הדבש הקטנה? אם מדובר בתינוקת קטנטנה, אז מה שאת מתארת הוא כל כך טבעי, שחבל שלא מספרים את זה יותר לאמהות. איך יהיה שקט כשאתם באמת בכוננות בכי? רק עכשיו נעשית אמא, וזה עולם מלא וממלא אותך כל כך! אולי אסור לומר, אבל באמת שאף פעם לא "חוזרים למה שהיה" אחרי הלידה.
אבל אפשר לעבור למשהו חדש, אחר, ואפילו - יותר טוב. אם כי לאו דווקא בשנה הראשונה אחרי הלידה...

וזאת אני שכתבתי קודם, רק שכחתי לשנות את השם...

שלום,
שלומנו הרבה יותר טוב... עדיין יש שאריות של כאבים, אבל אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה. עכשיו יש משימה חדשה שאני רוצה לפצוח בה... אחרי שהבנתי את מקומי בעולם (לצד הבחור שלי), וטוב לי שם, קשה לנו עדיין לחזור להיות כמו שהיינו לפני שהדבש הקטנה נולדה. וזה קשה לי, כי אני מרגישה לבד. הרבה פעמים אמרתי לאיש שלי שכמו שהיה פעם זה לא יהיה, כי דברים משתנים, ולא יכולים לחזור להיות כמו שהיו פעם. הוא לא ככ מקבל את זה, ואני מבינה אותו. גם לו מאד קשה שאנחנו לא כמו שהיינו פעם. ואני מרגישה שמשהו השתנה עכשיו שאני אמא. משהו בתוכי. כאילו כל היותי אישה עכשיו מסתכם בלהיות אמא וזהו. וזה לא היה ככה. החלטנו שכשאנחנו מבקרים אצל ההורים נלך אחרי הצהריים לסרט רק שנינו והדבש תבלה עם הסבים. אז זו התחלה ללחזור להיות ביחד. אבל עדיין יש משהו שחסר לנו. משהו מהשקט שהיה לנו כשהיינו רק שנינו הלך לנו לאיבוד. כשהיא ישנה, אנחנו עדיין במעיין כוננות בכי, למרות שרוב הזמן היא ישנה מאד יפה.
לא כתבתי המון זמן, אז אני לא ממש יודעת אם מישהו (מלבד עדינות ?) קורא את זה... תודה על ההקשבה בכל מקרה...
א.

מה שלומך? מה קורה איתכם?
אני כבר מתייגת את הדף.

שלום... הרבה זמן לא כתבתי, כי אני עדיין חושבת על כל מה שכתבתן/ם לי... מאד עודד אותי לקרוא שיש כאלה שהיו במצבים האלה (נהר למשל) ויצאו מהם מחוזקים... אנחנו עובדים על זה בימים האלה. החלטנו על מתי איך וכמה נפגש עם המשפחה שלי (וגם שלו, אבל שלי זו הבעיה...) כך שלא יהיה יותר מידי. ואמא שלי מקבלת את זה מאד יפה. אני חושבת שהיא הבינה שאם היא לא תקח צעד אחד (או כמה...(-:) אחורה זה מאד יקשה עלינו. ואני מנסה לזכור לא לשכוח שאני שונה ממנה. ואנחנו לא אותו דבר. אני גם עובדת יותר על הלימודים שלי, שאני מנסה לסיים, אז זה עוזר לי לקחת פרספקטיבה ולהיות עם עצמי קצת. החלטתי ביני לבין עצמי להשתדל מאד שלא נריב יותר. אז אנחנו מאד משתדלים.
גם שמתי לב שמאד אכפת לי כל הזמן מאנשים אחרים. יותר ממני. יותר ממנו. אנשים זרים לפעמים. אני חושבת שתמיד שמתי אנשים אחרים לפני, ואני כוללת את אישי היקר ביחד איתי, אז אני חושבת שזה בסדר שהוא יחכה גם כן, וכל העולם יהיה בעדיפות על פני ועל פניו. זה עוד משהו שאני צריכה לעבוד עליו.
אני מאד מקווה שלא יהיה לנו משבר כמו שהיה כשפתחתי את הדף הזה. אני מרגישה שעבורי, ובעיקר עבורו, המשברים האלה הם כמו פצעים מדממים. הם לא הורגים אותנו, אבל אנחנו נזכרים בהם מידי פעם. מחליפים את התחבושות, ומקווים שהם יגלידו לפני שיפתחו שוב...
שוב תודה... לא הגדרתי את זה כדף תמיכה, פשוט בגלל שאני לא יודעת איך, אבל אני בהחלט מרגישה נתמכת... (-:

איך לשמור על עצמי ועדין להיות עם המשפחה שלי?
לקחת מרחק, ולעשות עבודה עם עצמך.

מצטערת שאני קצרה וחריפה אבל זה עולה ממש צועק מדברייך:
_שלא הייתי חושבת ככה, שהוא עושה את זה בשביל עצמו, אם לא הייתי איתם
שאני בכלל לא חושבת מה אני רוצה ומה אני מעדיפה. כאילו אין אותי. זו דוגמה קטנה, אבל האיש שלי ממש נעלב מזה. ממה שזה מסמל. את ההשפעה שלהם עלי._

האיש שלך אוהב אותך וחוטף ממך ומההורים שלך.
את מודעת יופי לדברים שמקשים עליכם, לרעל שנוטף סביבכם ושורף ומכאיב.
את רק עדיין לא חושבת שיש בידייך את המפתח לשינוי.
הוא קיים. האם את רוצה בו?
אני מאוד מאמינה שדרך עבודה אישית אפשר לעשות התפתחות מדהימה ברמה האישית, שמשפיעה ישירות על הזוגיות וההורות
מסכימה עם נהר.

אני קוראת את הדוגמה שנתת, ואולי את יכולה לבקש פה עזרה מהאיש שלך:
כשהוא מוצא את עצמו מחליט בשבילכם, שישאל אותך. שיעלה טיעונים לשני הכיוונים (גם כשיש לו געה ברורה מה עדיף/יעיל יותר), ויתן לך צ'אנס (1) לחשוב מה את רוצה (2) לראות על פני השטח טיעונים שהם לטובתך או לטובתו. ברוב המקרים, קל לבחור בדרך שהיא לטובת שניכם.

קוראת אותך, מזדהה ומחזקת.

מנסיוני וגם ממה שאני שומעת אצל חברות וכו' השנה הראשונה אחרי שמצטרף תינוק חדש למשפחה היא נורא קשה, ומעמידה את הזוגיות במבחנים אין סוף, כל זוג וכל בן זוג עם המבחנים שמתאימים לו ושיכולים לעזור לו בהתפתחות האישית שלו.
_הוא לא מבין - ככ הרבה זמן לא היה לי מקום
לעצמי בכלל, שכשאני איתה, אני חוזרת להעלם. איך אפשר להסביר את זה._
קשה מאוד להסביר את זה, אני חשתי בדיוק ככה, אך לאט לאט עם הזמן התחזקתי מבפנים וככל שעבדתי עם עצמי וטיפחתי את ההתפתחות האישית שלי (מבחינה, רוחית, נפשית, אפילו פיזית וכו') כך המצב הלך והשתפר. ממצב שכבר חשבתי על גירושים (ואני ממש ממש לא מאמינה בגירושים) וממצב של כמעט נתק עם המשפחה שלי (שדווקא אוהבת אותו), למצב שחזרנו להיות חברים ואוהבים, למצב של קבלה ותמיכה, מצב של חופש ועם הורי למצב של חום, שמחה, פתיחות.

ובקיצור ומקווה שזה יעודד אותך... השנה השניה כבר הרבה יותר קלה ולרוב מסמנת את סוף הירידה ותחילת העליה, גם בקשר הזוגי.

ועוד דבר - אני מאוד מאמינה שדרך עבודה אישית (בעזרת קבוצה של התפתחות אישית, ייעוץ ביוגרפי וכו'...) אפשר לעשות התפתחות מדהימה ברמה האישית, שמשפיעה ישירות על הזוגיות וההורות גם אם בן הזוג לא לוקח חלק פעיל בעשיה הזו.

המרגיעון אומר - "אפשר להזמין הזדמנויות".
ואת קיבלת הזדמנות אדירה להתפתחות והתחזקות, ועצם זה שאת מודעת להשפעות שיש עליך, ולדרך שבה את מגיבה לדברים בעקבות זה, כבר שם אותך במקום מצויין, כיוון שמודעת לתהליכים האוטומטיים שלנו, ולמעטפות החיצוניות שהתיישבו עלינו וגורמות לנו להגיב בדרך אוטמטית, שלא מתוך תודעה ובחירה חופשית, זה כבר לדעתי לפחות 70% מהעשייה ומהדרך להשתחרר מאותו טייס אוטמטי שמטיס אותנו לרוב.

אז המון חיבוקים וחיזוקים.

ממני
נהר

תודה רבה! קצת מוזר לי שאנשים שאני לא מכירה ממש קראו את מה שכתבתי... משום מה חשבתי שאולי אף אחד לא יקרא... תודה רבה...
אחרי שכתבתי, וניסיתי להרדם שתי דקות, והלכתי לחפש את הים (לא מצאתי... ) וחזרתי, אז דיברנו הרבה. הבנתי שמאד מאד קשה לו עם
אמא שלי. הוא מרגיש שהיא רעה כלפיו. שהיא קרה. שהיא מעדיפה שהוא יעלם. היא מצידה לא מודעת לדברים האלה, כי אמא שלי היא אדם
שמאד לא מודע לעצמו. מאד קשה לה לקבל שיש לה דברים לא מודעים שגורמים לה להתנהג בדרך מסוימת. אז המצב עכשיו זה שהוא משתדל
כדי שהקשר ביני לבין הורי לא יתנתק ומנסה לא להיות באזור כשהם באים ולהיות על אש נמוכה. היא מצידה גם משתדלת לא להתערב בחיים
שלנו יותר מידי, לתת לנו מרחב, ולא להעיר יותר מידי הערות. אבל היא לא מודעת לכך שהיא לא אוהבת אותו באמת. שלא אכפת לה ממנו באמת.
שברירת המחדל שלה היא שהוא לא דואג לי באמת, ושאני צריכה לדאוג לעצמי, במיוחד אני, שלדעתה אני דואגת לכל העולם. שאני צריכה לשמור
על עצמי ממנו. ולשאלה שלך, אחת, כשאני איתה אני נקלעת להלך המחשבה הזה. שאני צריכה לדאוג לעצמי. שהוא לא באמת דואג לי. וזה נוצר
לא כי היא אומרת לי דברים מפורשים. אם היא היתה עושה את זה היה אפשר להתמודד עם זה. זה בין השורות. באוירה של מה שהיא אומרת.
באופן שהיא אומרת את זה. למשל, כשרצינו לחזור מהבית שלהם לאחר שבת, חשבנו שאני והדבש נישאר קצת יותר והוא יחזור לעבוד. אז חשבנו
שאולי הוא יסע עם המכונית ואני בתחבורה ציבורית עם הדבש. הוא הציע את זה כדי שלא אצטרך לארגן את כל הדברים בבוקר, וכדי שלא אתעייף
ושלא יהיה לי קשה לנסוע את כל הדרך לבד איתה. אז אני לא חשבתי על זה עד הסוף. לא חשבתי על מה אני רוצה. ככה אני, לא חושבת הרבה.
וכשדיברתי עם ההורים שלי נכנסתי מיד להלך מחשבה שהוא רוצה את המכונית כדי שיהיה לו נוח לחזור. לא חשבתי בכלל שהוא עושה את זה
בשבילי. ומה שנורא מבחינתי כאן זה 1. שזה לא שההורים שלי אמרו את זה בצורה מפורשת, אבל זה מה שהם חשבו. אני יודעת 2. שאני
התחברתי מיד להלך המחשבה שלהם 3. שלא הייתי חושבת ככה, שהוא עושה את זה בשביל עצמו, אם לא הייתי איתם 4. שאני בכלל לא חושבת
מה אני רוצה ומה אני מעדיפה. כאילו אין אותי. זו דוגמה קטנה, אבל האיש שלי ממש נעלב מזה. ממה שזה מסמל. את ההשפעה שלהם עלי.
ולזה התכוונתי בכך שאני נעלמת. ואני מבינה אותו. הוא חי איתי, ויש אותי. אני קיימת, מה שאני עכשיו, כשאני איתו, ואז כשאני עם ההורים שלי,
פתאום אני חוזרת להיות ילדה, מושפעת מהם, חלק מהם. חלק מהדינמיקה שלהם של אמא שלי, מעליבה את אבא שלי, לא מעריכה אותו,
ואבא שלי, לא דואג לה באספקטים מסוימים, חושב על עצמו. וזה לא ככה במשפחה שלנו, של האיש שלי, של דבש ושלי. אף פעם לא היה ככה.
איך לשמור על עצמי ועדין להיות עם המשפחה שלי?
שוב תודה על כך שקראתן/ם... תודה על החיבוקים. גם רציתי לעדכן שבסוף, בערך ב4 לפנות בוקר, קיבלתי חיבוקים גם מהאיש... אמנם העלבתי
אותו שוב היום, אבל הוא אמר שהוא סלח לי... אנחנו מאד רגישים בתקופה הזאת....
הוא סיים להרדים את דבש אז אני הולכת...
יצא הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי.

איזו בדידות עולה מהדברים שאת כותבת!
ממש קיפאון מצמרר
מאחלת לך כוח לשנות ושפע של חום ואהבה

א.ש. ,

ואיך היה לכם בחו"ל? הייתם לבד ללא המשפחה רק אתם. היה טוב? האם המשבר ביניכם התחיל כשהגעתם לארץ?

הבנתי שאמא שלך מעליבה אותו באופן ישיר בפניו ואומרת לך דברים לא טובים עליו - איפה את ממקמת עצמך ביחסך אליו?- את מסכימה איתה לגמרי, או שהיא מחדירה את הפחדים והמחשבות שלה אל הראש והלב שלך? או שאת מיתנגדת לחלוטין? אולי ברגע שתדעי מה את באמת חושבת עליו יהיה לך יותר קל למצוא פתרון וגם לבצע אותו. (קל להגיד, הא?...)

הסיפור שלי שונה- אני הייתי במצב שהייתי חייבת להחליט מי חשוב לי יותר - המשפחה שממנה באתי או המשפחה שהקמתי. אני בחרתי את המשפחה שהקמתי. אבל זה מצב קיצוני. ברוב המיקרים לא נאלצים לעשות בחירות כאלו כי כולם מיסתדרים פחות או יותר. ודרך אגב- אחרי שהחלטתי והאמנתי בזה מאוד ההורים שלי היתרצו ויותר מקבלים אותו ומאמינים בו או לפחות לא מרגישים בנח ללכלך עליו בפניי ). לפעמים אני חושבת שממש בחרתי בו כדי תהיה לי היזדמנות לחזק את עצמי מול הורי. יכולתי לפספס את ההיזדמנות הזאת אבל ניצלתי אותה.
ליפעמים ברגע שאת מיתחברת למה שאמא שלך חושבת על בן זוגך (בין אם זה בגלל שככה את באמת חושבת ובין אם זה בגלל ההשפעה החזקה שיש לאמא שלך עלייך) ניפערים סדקים במשפחה שהקמת ואז כבר עוד יותר קל להמשיך ולהרחיב אותם.

אם היא גם ככה מבטאת את מה שאת חושבת - אז זה מצב שמצריך פעולה בינך לבן זוגך ואם היא נוטעת פחדים שלא היו קיימים שם- אז זה מצב שמצריך פעולה בינך לבין אמא שלך.

ככ הרבה זמן לא היה לי מקום לעצמי בכלל, שכשאני איתה, אני חוזרת להעלם. איך אפשר להסביר את זה. אולי תנסי להסביר שוב? כי לא כל כך הבנתי. כשאת איתה את חוזרת לעצמך או שגם שם אין לך מקום (נעלמת?)

בכל מקרה- אם מה שכתבתי מדבר אלייך ובין אם לא-

שאדם ביקורתי לאחרים,סימן שאינו יודע לקבל את עצמו.
נשמע שהאיש שלך זקוק לעזרה,
<אם אתה כאן קורא,זאת לא ביקורת אלא באמת רצון לעזור>
ואת,את צריכה לדעת שאת אהובה ורצויה,לפחות בעיני עצמך.לא פשוט כל הזמן להיות תחת ביקורת גלויה וסמויה.
הלוואי והייתי יכולה לתת עצה טובה...שולחת בנתיים חיבוק וירטואלי

וואו, נשמע קשה, מציעה רק חיבוק וירטואלי.

שלום.
חשבתי להתחיל ולכתוב, שבא החורף. החורף שאני ככ אוהבת. החורף שאנחנו ככ אוהבים. ויש לי מוות בנשמה. אולי קצת הגזמתי. אולי לא.
אנחנו כל הזמן רבים. ראיתי היום זוג צעיר ברכבת. יושבים מחובקים. מנושקים. גם אנחנו היינו ככה. עכשיו זה אחרת.
אף פעם לא פתחתי דף. חשבתי שאנסה לפתוח אותו כדף תמיכה. נשמע לי שזה טוב, דף תמיכה.
ככ קשה לי. אני חושבת שכל כמה ימים יש משבר כזה, ואני אוספת כוחות, ואז אנחנו ממשיכים, ונראה לי - הנה. הכל מסתדר. ואז שוב.
אני מנסה להבין מה קרה. גרנו בארצות הברית שנתיים, ואז המקסימה שלנו נולדה. וחזרנו לארץ. היא עכשיו בת קצת יותר משנה.
מתוקה כמו דבש. מקסימה כמו החורף.
אבל קשה לנו ככ. אני מנסה להבין מה הכי קשה.
יש לאהוב שלי הרבה הרבה הרבה כעס על המשפחה שלי. על אמא שלי שלא ככ אוהבת אותו. על כך שהיא אישה קשה. שאוהבת
רק את המשפחה שלה. רק את הילדות שלה. וכל העולם יכול מבחינתה להעלם. על כך שהיא מעליבה אותו מידי פעם, לא בכוונה.
על כך שאני חסרת אופי, חלשה, נטולת עמוד שידרה וכשאני איתה אני חוזרת להיות כמו שהייתי פעם. כמוה. אחת ביחד איתה.
ואני שוכחת אותו קצת. וחוזרת לדפוס החשיבה שמאפיין אותה. שאני צריכה לדאוג לעצמי. שהוא לא דואג לי. שאם הוא
עושה משהו זה בשביל עצמו. והאהוב שלי לא ככה. והוא נעלב ממני. הוא לא מבין - ככ הרבה זמן לא היה לי מקום
לעצמי בכלל, שכשאני איתה, אני חוזרת להעלם. איך אפשר להסביר את זה.
והאוכל. אנחנו משתדלים שדבש תאכל בריא. אז הוא צועק על ההורים שלו כשמנסים לתת לה לחם מקמח לבן. קשה לי
לצעוק על ההורים שלי כל הזמן. כל הזמן להיות על המשמר. כל הזמן לשים לב - הם פוגעים בו? דיברו לא יפה? מה רוצים
לתת לה לאכול?
אני כל הזמן חושבת - פעם, החיים היו קשים. הלכו לעבודה וחזרו מותשים. אולי ככה הייתי צריכה לחיות. לא לחשוב בכלל.
להרגיש רק קצת, ואז אולי הרגשות היו טובים.
אילו שטויות אני מדברת. אבל זה דף תמיכה, אז אולי מותר לי. אני חושבת אם המצב ישאר ככה אני אמות. בשביל דבש
אני לא אעשה את התוכניות שלי הגשמיות, אבל מבפנים עוד מעט אני אמות. אולי בשבילה משהו ישאר. אבל בטח לא ככ הרבה.
מה עדיף - לחיות עם אמא בדיכאון או בלי אמא בכלל? זה לא ברור לי כלל.
אני חושבת שאני כותבת קצת כדי שהוא יקרא, האהוב שלי. הוא קורא כאן הרבה. מאד אוהב את הדפים שכאן.
גם נקלע לקיצוניות בנוגע לאוכל, אבל אפשר להבין אני חושבת.
הוא אומר שיש לי חרדות נטישה. אני חושבת שהוא כבר באמת עזב אותי בנפשו.