אני מכירה את עצמי כאישה שקשה לה להתמודד עם שינויים. קשה לי אפילו לשנות את הסדר של המדף מעל לכיור...
המוכר, הרגיל עושה לי תחושה של ביטחון.
והנה אני עושה שינויים בחיים שלי והשמיים לא נופלים!

השינוי הראשון שהתחלתי בו - אכילת פירות עד הצהריים.
בהתחלה הייתי "מחזקת" את עצמי עם שקדים ותמרים, אבל תוך זמן קצר הרגשתי שזה בעצם מיותר ולא הכרחי ואני מסתדרת מצויין רק עם פירות.
אני משתדלת לגוון ולאכול כמה שיותר סוגים כי בדר"כ אני נתפסת על סוג אחד ולא מגוונת.
בהתחלה הרגשתי קצת סחרחורת וכאילו אני מרחפת (ולא כל-כך מרוכזת) אבל מצד שני לא היתה לי את הכבדות המעיקה הרגילה בבטן.
קראתי כאן שעל מנת ששינוי יהפך להרגל, צריך לנסות להחזיק מעמד 30 יום -
אז אני גאה לספר שאכילת פירות בבוקר נהפכה אצלי כבר להרגל! (אני אוכלת כך כבר למעלה מחודש)

מחוזקת ובטוחה בעצמי, פניתי לשנות הרגל נוסף - שתיית דיאט קולה...
תמיד אמרתי שזאת ה"שריטה" שלי. היה לי ברור שאני לא מסוגלת בלי לשתות מהמוגז-מוגז הזה.
ואז יום אחד חברה אמרה לי - את, עם כל הבריאות הזאת שלך, שותה דיאט קולה?!? איך זה יכול להיות! זה ממש רעל!

הלכתי הביתה עם המשפט הזה, פתחתי את המקרר, הסתכלתי על תוית הרכיבים והבנתי שאני באמת משקה את גופי בכימיקלים לא הכי פרנדלי...
מאחר והרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם עוד שינוי עכשיו היה לי ברור שהגיע הזמן להוציא את הדיאט מהבית (וגם הבנות שלי התחילו לשתות מזה יותר מדי).
החלפתי את השתייה לסיידר תפוחים (כוס אחת ביום). ולפעמים כשאני מתגעגעת למשקה מוגז אני קונה סודה ומכינה סיידר עם בועות :-)

להפתעתי השינוי הזה היה לי יותר קל מהקודם ואני בטוחה שזה בגלל שהבנתי ששינוי הוא לא לכל החיים, אם אני רוצה לשתות דיאט קולה פעם ב... אני יכולה וזה בסדר, ואם יצא לי לאכול ארוחת בוקר בלי פירות - זה גם בסדר.

אני שמה לי עכשיו למטרה לשנות את הרגלי השוקולד שלי. אני לא מתכוונת לוותר על השוקולד בכלל אלא רק להגביל את הכמויות ולבדוק מתי אני [b]באמת[/b] רוצה שוקולד.

רווח צדדי וחשוב ביותר מהשינויים שעשיתי בחיי -
הילדים שלי אוכלים המון פירות עכשיו!! הסלסלה מלאה בשפע של סוגים וצבעים, היא נגישה אליהם והם פשוט הולכים
"וקוטפים" לעצמם פרי ואני גאה ומבסוטה מהם. :-)
השינוי הוא בעיקר בשניים הגדולים - הבת שלי לוקחת לביה"ס לארוחת בוקר פירות חתוכים והבן שנמנע מרוב הפירות מבקש ובוחר (!!) לאכול פירות במשך אחה"צ.
והדיאט קולה לא חסרה להם כלל!

אני מקווה שהשינוי של השוקולד גם יעזור לי לרדת במשקל כי עד עכשיו זה לא השתנה.
אבל אני לא יכולה לסיים בפסימיות אז אני אכתוב לעצמי -

[b]גם השינוי הזה יגיע![/b] ברגע שההתנגדות תרד ואני אהנה מהתהליך - זה יקרה !

ר', חברה קרובה-קרובה כמעט כמו אחות, התגרשה לפני שנתיים.
אני זוכרת שהיא סיפרה לי (לפני שכולם יתחילו לרכל...) ודי הייתי המומה. ר' ובן-זוגה היו נראים כמו זוג משמיים, אוהבים ומלאי הורמונים, סקס כל יום (במשך 10 שנים!!),
אז נכון שהמשפחה שלו לא ממש קיבלה אותה ואנחנו (החברות) קצת גיחכנו על הקשר מאחר ובן-זוגה צעיר ממנה בחמש שנים.
והנה הם מתגרשים, תוך יומיים הוא יוצא מהבית והיא מחליטה שאין יותר סיכוי לקשר והם מפסיקים את הייעוץ הזוגי.

ר' שמה לה למטרה להכיר בחור. היא אף פעם לא אהבה להיות לבד ולכן אין שום סיבה שגם עכשיו היא תהיה לבד.
הילד שלה מתחיל להתרגל לבחורים חדשים ולבסוף היא מוצאת את האביר והאהבה שלהם פורחת וחזקה.

ולמה אני כותבת את זה? כי בהתחלה כשהיא היתה יוצאת ומספרת לי על כל הבליינד-דייט שלה קצת קינאתי...
רציתי להרגיש שוב את אותה הרגשה נפלאה ומציפה, הורמונים שוטפים את הגוף, את מחכה לטלפון ממנו, מתלבטת מה ללבוש.

ואז היא גם סיפרה לי על המשפחה החדשה שצריך להכיר (הילדים וההורים שלו, אחים, חברים), על החששות האם הם יאהבו אותה, יקבלו אותה למשפחה.
ופתאום הרגשתי כל-כך טוב שאני לא צריכה להתמודד עם השטויות האלו.

קוראת ומשתתפת. {@

[b]אני מתרכזת יותר בתוצאה ולא בתהליך.[/b]

קראתי בעיתון שדיפאק צ'ופרה (ככה קוראים לו? או שלגמרי עיוותתי את השם שלו...) אומר שזאת הבעיה אצל רוב האנשים, התרכזות בתוצאה.
גילגלתי את המשפט הזה בראש, שאלתי את עצמי למה קשה לי להיות בתהליך, למה אני באמת מתמקדת רק בתוצאה.
כמובן שהתשובה ממש ברורה... מי בכלל רוצה להיות בתוך תהליך! אנחנו תרבות האינסטנט - רוצות ישר תוצאות.

בלילה שכבתי במיטה, ניסתי להרפות (לא מצליחה! אני עוצמת עיניים ותוך שניות המוח שלי מוצף בדיאלוגים.) ואח"כ אמרתי תודה על מה שיש לי
וביקשתי שינוי.
הבעל נכנס למיטה יותר מאוחר ואמרתי לו שבעצם עשיתי שינוי קטן - פירות בבוקר - ואפילו שמתי לב שיום אחד הוצאתי לחמניה (אורגנית, קמח מלא),
הנחתי אותה על השיש והסתכלתי עליה. אשכרה עמדתי והבטתי בה.
ואז משום מקום הושטתי יד והחזרתי אותה לשקית! אהה!! הוא הגיע, השינוי שכה חיכיתי לו!
וגם ביום שישי בבוקר, זמן ארוחת הבוקר המקודשת עם הבעל אני בחרתי שהוא יפנק אותי בסלט פירות והטוסטים שלו לא הזיזו לי בכלל.
אני באמת בתוך תהליך?... התחלתי לאט (שונאת שינויים לאללה), משהו אחד.

בתקופה האחרונה אני יותר עירנית למשפטים מחלישים (ראה אמא שלי :-)).
אני מצליחה להתמודד עם זה לא רע. לא נותנת להם לחדור יותר מדי.
באחד מהימים אמרתי לה שהבן הולך ומצמצם את הבחירות שלו באוכל וזה קצת מדאיג אותי. כתינוק הוא היה מאוד אנמי ובזכות הברזל התאבון שלו
השתפר וגם הבחירה באוכל התרחבה.
"נו, תמשיכי לקנות אורגני, לא נראה לי שזה עוזר לילדים" - היא אומרת לי כתגובה. וכמובן שהיא ישר מציעה לקחת אותו לרופא...
איך קשור האוכל האורגני לצימצום במגוון האוכל שלו?
לא קשור.

היום יום פחות טוב...
הראש שלי כואב מהבוקר, הרגשתי הכללית חלשה וירודה.
במשך היום אכלתי תפוח עץ, שקדים ותמרים ועכשיו זללתי שוקולד ופרוסות תמרים עם אגוזים.

כבר הרבה זמן שלא כתבתי כאן. לא הרגשתי צורך, וגם זה התחיל להיות קצת to much ...

שלומי טוב, תודה על התעניינות.
היו לי ימים טובים וכאלו שפחות (מבחינת אוכל) ואני עושה לעצמי מין תזכורות קטנות כמו למשל - בא לי משהו לנשנש, אני מחפשת פרי או תמר.
לפעמים פשוט בא לי שוקולד אז אני אוכלת ומשאירה את תחושת ה"שוב אני לא בסדר" בחוץ.
התחלתי גם לשים לב לא לאכול כשאני כועסת.

סיפרתי לאחות שלי שאני רוצה ללכת לטיפול. היא ענתה לי משהו חכם:
"זה שכל החיים שלך גדלת לבד זה לא אומר שאת צריכה להמשיך להיות לבד"

[po]סוסת פרא[/po] , תודה רבה @}

רוב היום לא הייתי בבית והאכילה היתה פחות מסודרת.

הבוקר התחיל, כרגיל, עם פומלית עסיסית מלאה במיץ. כולי (וכל הסביבה) מלאה ב"בקבוקני" פומלית וכתמי מיץ בסוף הארוחה :-)
אח"כ אכלתי במשך היום חופן שקדים וחלבה.
ארוחת צהריים (שאריות של שבת) כללה - פשיטדת קישואים, אורז, אפונה וגזר וכף טחינה.
קינוח 2 כדורי גלידה ו- 2 קוביות מריר 70%

חזרתי הביתה ואכלתי 2 שזיפים מיובשים ו- 5 תמרים אורגניים (כל היבשים אורגניים)

קוראת אותך בעניין.

וגם, היו לי דמעות בעיניים מהחלום על אמא שלך.

מעריכה מאוד את הדרך שאת עושה להתקרבות אל עצמך, ואת הנכונות שלך לחשוף את זה כאן. ומאחלת לך הצלחה בדרכך. {@

(())

5 תמרים מיובשים אורגניים

ארוחת ערב כללה - 2 טוסט כוסמין עם חמאה, פריכית אורז עם ריבת דובדבנים (תוצרת בית).
לקינוח - מעדן אלפרו + 4 כפיות פשתן טחון

לא אכלתי כלום עד ארוחת צהריים.
ארוחת צהריים כללה - אורז, אפונה וגזר, כף+ טחינה, פשטידת גבינה ועגבניות, ממש קצת תפו"א אפויים.
קינוח - עוגת גבינה אפויה שהכנתי.
מפה לשם גם קצת שוקולד.
הצלחתי לאכול פחות שוקולד מהרגיל!!

אהלן, אני רואה את שני החלומות קשורים. שימי לב שאת דואגת קודם כל לילדים שלך, בעלך [b]הבית שלך[/b] גם אם את לא PC, ואמא שלך דואגת קודם לכל העולם( ואשתו?).

לעצמך את לא דואגת. כלומר, אולי את מודאגת אבל מעשית את מטפלת ביקירייך קודם.
אמא שלך מטפלת בעצמה?<לא קשור, סתם שואלת>
<אולי כן קשור, בכל זאת שואלת>

תזכרי, אל תרגישי חובה לענות. זה שלך, לא שלי.

משהו חשוב שרציתי להוסיף -

שמתי לב שאני אוכלת לפי שעון. זאת אומרת שעם אכלתי נניח בשעה תשע בבוקר אז אני כל הזמן מסתכלת על השעון - לא לאכול עד שתעבור נגיד חצי שעה.
זה ממש מטופש ומגביל.
מצחיק שאני ממליצה לחברות להניק לפי דרישת התינוק ולא לפי השעון ולעצמי אני עושה בדיוק ההיפך!
חוצמזה שככה אני מוצאת את עצמי מתעסקת עם חישובים וזמנים ולא נהנית.

אז היום אני מנסה אחרת!

מציעה, תודה רבה אבל אני חוששת שזה ממש לא הכיוון שלי...
(בצהוב כתוב - "כשעולה התנגדות - שימו לב". מעניין שזה קפץ ממש עכשיו!)

למה אני מתנגדת? בגלל שאם אני אלך לשם אני בעצם אומרת שיש לי בעית התמכרות. קשה לי לחשוב על עצמי ככה כרגע.
תודה לך שהעלית בפני את המחשבה הזאת. @}
[hr]
הלילה שלי היה רצוף חלומות.
מהחלום הראשון התעוררתי מבוהלת, הרגליים שלי היו חלשות ורועדות. ניסיתי לחזור לישון אך ללא הצלחה אז הערתי את הבעל שיחבק אותי.
חלמתי שאנחנו יושבים בסלון וצופים בטלוויזיה כאשר פתאום יש דפיקה בדלת. הבכורה פותחת את הדלת ואיש אחד מהקיבוץ נכנס ואומר
לנו שיש אזעקה וצריך לכבות את האורות ולנעול את הבתים. (שיגרת חירום כמו בחיים)
תוך שניות התארגנו, כיבינו אורות ונעלנו דלתות.
הלכתי לשירותים כי הבטן שלי התהפכה (כמו שקורה לי בחיים בזמנים שאני מבוהלת).
אני שומעת יריות ודפיקה בדלת. אחותי, ההריונית, רצה אלינו הביתה כי היא פחדה להיות לבד. (במציאות היא נשואה + ילדה)
ביחד איתה מגיעה גם מכרה שלה - המשוגעת של הכפר - צורחת.
אני פותחת להן את הדלת ותוך כדי אני תופסת את היד של המשוגעת, צובטת אותה בכל הכוח ממש מכניסה את הציפורניים שלי לתוך הבשר שלה,
ואני אומרת לה - תהיי בשקט! יש לי כאן שלושה ילדים קטנים ישנים ומבוהלים. תהיי בשקט!
ואז התעוררתי.

החלום השני היה אחר.
אני לא זוכרת את כל הסיטואציה רק את הפואנטה של החלום.
אני צועקת על אמא שלי שממהרת ללכת לעזור למישהו במקום לבוא אליי -
"למה אחרים יותר חשובים לך?"
"בשביל מי את עושה tאת זה?"
נראה לי שזה חלק מהכעס שעצור אצלי.

ממליצה בחום על [url=http://www.oa-israel.org/]זה[/url]

[u]סירוב להשתנות[/u]

אני מסרבת להשתנות כי אני מתה מפחד!
בניתי לעצמי כזה "מוניטין", איך עכשיו נפרדים ממנו מתחילים דרך אחרת?
וזה גם מה שתמיד החזיר אותי אחורה בדיאטות. כתבתי על זה למעלה על "הנשמות הטובות" שהיו מזכירות לי לא להשתנות...
איזה "אני" אני אמצא שם, מעבר לפינה?
עד כמה אני אשתנה?

[u]את מכירה את הספר של לואיז היי?[/u]
אני לא מכירה את הספר.

[u]איך את עם זה? מכירה?[/u]
אמרו לי בעבר שהבעיות בגרון מעידות על קשיים בביטוי, כעס מודחק וכו'.
יש לי כעס ואני מרגישה שאני מוציאה אותו החוצה (לרוב מול האנשים שהכי פחות מעצבנים אותי...) ולמרות זאת אני עדיין סובלת קשות מהגרון.
שמתי לב שכשאני כועסת ומדברת חזק אז הגרון שלי מרגיש חנוק, שרוט, כאילו מישהו שפך לי פנימה חומצה.

החיים שלי נמצאים עכשיו בפרשת דרכים, ככה אני מרגישה.
אני הולכת לאבד את מקום עבודתי שהרגשתי שם ב-"טופ" של האני העצמי שלי.
הרגשתי שהנה אני עומדת בזכות עצמי ולא כאמא או אשה של.. הוכחתי את עצמי ולעצמי שאני מסוגלת לטפס על הרים ולצלול במים עמוקים
וכל זה רק בזכות הכישורים האישיים שלי.
קיבלתי כל-כך הרבה מחמאות שהייתי משוכנעת שאני נשארת שם והנה מודיעים לי שסיימתי.
(מראש ידעתי שאני מגיעה לזמן מוגבל אבל בפנים קיוותי שאוכל להישאר)

ויש עוד כל מיני התלבטויות.

למשל הרצון להיכנס להריון ומצד שני לרדת במשקל.
אין לי שום כוונה להתחיל הריון נוסף במשקל הנוכחי שלי.
עשיתי בדיקת דם והסוכר יצא גבוה - אני ממש לא מעוניינת שתהיה לי סכרת הריון, אני חייבת עכשיו לרדת במשקל ובסוכר.
זה מתנגש לי כל הזמן. למה אני טורחת לרדת אם במילא אני אהיה בהריון עוד מעט.
מצד שני, אני לא עולה הרבה בהריון.

ויש את כל העבר שלי שאני צריכה לטפל בו. להעניק לעצמי מתנה וללכת לטיפול.
אבל ממתי אני מעניקה לעצמי מתנות?
אני דואגת לכולם, תומכת ומכילה ושוכחת למלא את המצברים שלי.
אני והבעל לא יצאנו לדייט כבר למעלה מ- 4 שנים!
לא עזבתי את הילדים שלי ללילה (חוץ מלידות אבל זה לא נחשב).
תיכננו שביומולדת שלי נצא לצימר, רק אני והבעל. גלשתי באינטרנט וחיפשתי מקומות שקטים, נעימים, אינטימיים.
בסוף היינו צריכים לדחות את זה בגלל סיבות משפחתיות (הייתי צריכה לוותר בגלל שההורים שלי לא יכלו לעשות לנו בייביסיטר).


המשך יומן אכילה -

19:00 ארוחת ערב - פשטידת קישואים (אני אוהבת את הפשטידה הזאת...), שעועית ירוקה בשום ומלח, קינוח - 2 קוביות שוקולד מריר

יותר מאוחר אכלתי, לא ברצף -
4 עוגיות תאנים
7 ערמונים שצליתי בטוסטר אובן
ולבסוף אכלנו אני והבעל ביחד כל אחד 2 כדורי גלידה...

לפעמים אחרי שאני אוכלת אני מרגישה שלא הייתי צריכה את זה, ש"נכנעתי" לרגשות ולא הצלחתי לזהות את מה שהגוף באמת אומר לי.

אני מאחלת לעצמי להתעורר ליום חדש ונעים!

לילה טוב @}

את מכירה את הספר של לואיז היי?
הרבה דברים שאת מציינת שקורים לך בגוף, מסמנים עבורך נקודות לבירור, ועוזרים לך למקד את ההתמודדות.
הגרון למשל, לפי היי, מסמן ערוץ לביטוי ויצירתיות, בעיות בגרון מעידות על חוסר יכולת לדבר בשם עצמך. כעס מודחק. יצירתיות חנוקה. סירוב להשתנות.
איך את עם זה? מכירה?

[u]אפשר לדעת איזה רעיונות זה נותן לך?[/u]
למשל עוגיות תאנים...

שדה, תודה!
אפשר לדעת איזה רעיונות זה נותן לך?

18:14 קרטיב לימון.
הגרון שלי מרגיש כאילו עברה עליו מחרשה. שורף לי ונגמרה האכיניצאה. אני שותה המון מים ולוקחת ויטמין c

קוראת אותך.
נחמד היומן אכילה שלך, נותן לי רעיונות.
וכן, נראה לי שכדאי לך לנסות לברר מה מאחורי הצורך הזה במתוק...

יומן אכילה (יום שישי) -

08:45 פומלית

12:00 5 שקדים + 4 תמרים מיובשים אורגניים

14:00 ארוחת צהריים - שניצל תירס, פירה, כף לבנה. קינוח - 2 כדורי גלידה
קינוח לקינוח - 2 קוביות שוקולד מריר 70% ו- 2 קוביות שוקולד לבן

(אין לי ספק שיש לי בעיה עם המתוק אחרי ארוחות...)

המשך ליום אכילה מאתמול -

17:30 הכנתי עוגיות תאנים עם שוקולד צ'יפס, אז בדרך אכלתי חופן של שוקולד צ'יפס...

ארוחת ערב - 3 כפות פירה, 2 טוסטים של כוסמין + צפתית 5% + כף טחינה גולמית. לקינוח - 2 עוגיות תאנים שהכנתי אחה"צ.

חופן של שוקלד אבנים + 2 חופנים של צימוקים מצופים שוקולד לבן.
(תחושות ששמתי לב בזמן האכילה - אני הייתי קצת על "טייס אוטומט", הלכתי לקחת עוד כי כבר הייתי בתוך לופ של שוקולד)
(תחושה נוספת - אני עייפה, קצת כואב לי הגרון, היה לי יום עמוס ועכשיו אני במנוחה מנסה להחזיק את עצמי ערה)

פלונית יקרה, הבטחתי תשובה ואני מקיימת:

[u]את מי היא מנסה לנחם בדיוק?[/u]
לדעתי את עצמה. מצחיק לא? אולי ככה היא אומרת לעצמה שהבת שלה לא הכי גדולה בעולם. עצוב, אני יודעת.

[u]מה את עונה לה? מה את עונה לעצמך? מה היית רוצה לענות אבל את חונקת?[/u]
אני עונה לה בהתאם למצברוח שלי. לפעמים אני אומרת לה שאם זה מפריע לה היא מוזמנת לקחת מטלית ולנגב.
לפעמים אני אומרת לה שיש לשתינו סדרי עדיפויות שונות.
לפעמים אני מרגישה שהיא כאילו אומרת לי באמצעות המשפט הזה (לא ניגבת אבק) שאני אמא לא טובה מספיק,
שמה הלכתי ויילדתי שלושה ילדים (ורוצה עוד :-)) כי הנה אני לא מסתדרת...
ואז היא תמיד משבחת את הבעל שבלעדיו בכלל לא הייתי מצליחה לעשות כלום.

אני לא יודעת למה היא מנסה להחליש אותי, להקטין אותי.
והכי לא ברור לי למה הרבה פעמים היא מספרת עליי לחברות שלה כמה אני מסתדרת ואיזה אמא טובה אני!


[u]הציפיות שלה ממני הפכו להיות הציפיות שלי מעצמי[/u]
את צודקת.
הרבה פעמים אני מרגישה ככה.

היא עוזרת לי לא מעט. העזרה הכי טובה שלה זה אוכל.
היא בשלנית מעולה ומבחינתה זה מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות. היא לא מתארת לעצמה שאפשר לבוא אלינו בלי להביא פשטידה או אורז.
הילדים שלי מאוד קשורים אליה.
ההבדל בינה לבין אבא שלי זה שהוא מגיע בשביל להיות עם הנכדים, לקחת אותם לטיול באופניים, לשאול לשלומנו.
היא מגיעה וישר מתחילה לקפל כביסה ולסדר.

[hr]

יומן אכילה של היום -

עוד מעט אתחיל את הבוקר עם פומלית.
בסוף אכלתי שתיים.

11:00 5 תמרים אורגניים
12:00 5 תמרים אורגניים + חופן שקדים

14:00 ארוחת צהרים - פשטידת קישואים, פירה, אפונה ירוקה + כף לבנה, קינוח - 2 כדורי גלידה.
קינוח לקינוח - 2 קוביות שוקלד מריר 70%

לפני שאת עונה לי (מה לי - לעצמך!) גילוי נאות: אני לא מושלמת, והיחסים שלי עם אמא שלי, וכל שאר העולם ואשתו קשים לי ומתוסבכים לי. (לפעמים) קשה לי עם אמא שלי. היא לא צריכה להגיד לי כלום, אפילו לא להסתכל במיוחד, אני [b]יודעת[/b] מה היא חושבת...היא [b]רק[/b] מחמיאה לי, ושותקת כשלא מסכימה איתי, ועדיין קשה לי קשה לי קשה לי מאד כשהיא מרגישה או חושבת שונה ממני (אם כי היא מאד התקדמה לכיווני בשנים האחרונות, ואני הפכתי להיות דומה לה מאד מאד בדיוק בדברים ששנאתי אצלה. מצחיק/עצוב, נכון?) הציפיות שלה ממני הפכו להיות הציפיות שלי מעצמי. הבית שלי הפך להיות מאד דומה לשלה (מבחינת סדר ונקיון), התזונה שלי הפכה להיות דומה לשלה (היא הבאופנית האמיתית בין שתינו ואני הלייט...). לפעמים אני מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי: "אוי וי - נהייתי אמא שלי!" (אני רצינית, לא בשביל להצחיק).

[po]ענ בל[/po] יקרה, המילים שלך הגיעו בזמן הנכון... תודה @}

ארוחת ערב כללה:
ביצה מקושקשת (חופש-אורגני) באדיבות הבן האמצעי :-), שתי פרוסות לחם כוסמין + גבינה צפתית + טחינה גולמית.
לקינוח מעדן אלפרו שוקו + 4 כפיות פשתן טחון
קינוח לקינוח ;-) 2 קוביות שוקולד מריר 70%

אני אשמח אם למישהי יהיו הארות או רעיונות על התזונה.
מה חסר, מה להוריד בכמויות, זמני אכילה ועוד.

רוצה לחזק אותך במסע שאת עוברת.
איזה משא מונח על כתפייך
איזה אומץ לצאת למסע שלך.

16:30 חברה כיבדה אותי בקצוות מרציפן.

17:30 4 שזיפים מיובשים אורגניים.


פלונית יקרה -
אני מבטיחה לכתוב תגובה! חייבת לפגוש זוג חברים ולעזור להם עם המנשא.

ארשום לך מה אני אכלתי היום:
בבוקר - קווקר במים רותחים+כפית טחינה גולמית (קוראים לזה חמאת שומשום של B&D )
באמצע הבוקר - יוגורט וכמה ביסים של לחם מלא (2-3 ביסים)

ואז הגיע אחה"צ, קראתי אותך,השוויתי רשימות, ומייד אכלתי 3 (שלוש!!!!!) קערות ספגטי עם רוטב עגבניות, 1/2 כוס צימוקים ו1/2 כוס שקדים ותפוח. נשבעת לך שאני בדרך כלל לא אוכלת כ"כ הרבה אבל משהו ברשימה שלך גרם לי לאכול.

[u]טוב זה בגלל שאבא שלהם חכם.[/u]
אמא [b]שלך[/b] אומרת את זה? מדהים. איזה משפט מקטין ומחליש (עבורך)

[u]מישהי מלאה שאני לידה נראית ממש קטנה.[/u]
את מי היא מנסה לנחם בדיוק?

[u]למה לא ניגבתי אבק מתחת לשידת טלוויזיה.[/u]
מה את עונה לה? מה את עונה לעצמך? מה היית רוצה לענות אבל את חונקת?

חיזקי ואימצי ותאכלי כמו אשה (ולא כמו דוגשחיפה)

תודה פלונית! זה מעט אוכל כי אני מפחדת לאכול היום בגלל הרשימה....

ואם אני כבר סוגרת חשבון עם אמא שלי כאן, אז:
נמאס לי שכל פעם שהילדים אומרים דבר חוכמה היא ישר אומרת - טוב זה בגלל שאבא שלהם חכם.
(נכון, הוא חכם, אבל גם אני!)

נמאס לי שכל פעם את אומרת לי שראית מישהי מלאה שאני לידה נראית ממש קטנה.
(אחד ממשפטי ההשוואה הכי מקוממים שאפשר להגיד!)

נמאס לי שאת מגיעה אליי הביתה ושואלת אותי למה לא ניגבתי אבק מתחת לשידת טלוויזיה.
(לפני שהיא באה אני קצת מסדרת ויודעת שהיא בטח תמצא פינה ששכחתי!)

זהו. עכשיו יותר טוב לי.
:-)

לי זה נשמע ממש מעט אוכל! (ואני רזה, ואוכלת מעט!!!!). אני אוהבת את הכתיבה שלך, הצחיק אותי שחלמת על שמעון (אם זה פרס הלוזר אז אל תקשיבי לו).
תכתבי, תכתבי, זה טוב לכתוב!

האוכל שלי הוא במקום...
המילה הראשונה שעלתה לי לראש - אהבה - אבל אז ישר קפצתי ואמרתי לעצמי שאיך אני בכלל מסוגלת להגיד אהבה כשיש לי בעל כל-כך אוהב.
ואז עצרתי.
חסרה לי האהבה בבסיס שלי, בילדות שלי.

מעולם לא שמעתי את ההורים שלי אומרים - "אני אוהב/ת אותך".
חיבוקים ונשיקות מקבלים אצלנו בימי הולדת ופרידות וגם אז תלוי איזה סוג פרידה, אם זה למשהו ארוך אז כן, אם הפרידה לשבוע אז לא.
אף פעם לא אמרו לי כמה אני טובה, חכמה ומוצלחת. שמעתי בעיקר כמה צרות ובושות אני עושה להם.

עם השנים (בעיקר בגיל הבגרות) למדתי להקצין את כל ההתנהוגויות שלי.
הייתי כסחיסטית, בועטת, מורדת, צועקת תמיד נגד הזרם.

יש לי מין הרגשה כזאת כאילו לעולם לא יאהבו אותי באמת.
כמה פעמים אמרתי לבעל שאני לא מבינה מה הוא עושה איתי, מה פתאום הוא אוהב אותי ולא נרתע מהגוף שלי.
הוא מחבק ומנשק אותי וקשה לי להתמסר להרגשה הנעימה, לחום שלו, איך שהוא אוהב לעטוף אותי.
יותר קל לי לצעוק עליו, לכעוס שהוא לא מבין אותי, להרחיק אותו ממני.

ואז לבכות.
לבכות כי אני כל-כך אוהבת אותו והוא יקר לי ואני מפחדת שיבוא היום והוא יילך.
יימאס לו מהשטויות של "גיל הבגרות" שלי.

פעם הלכתי לטיפול בביו-אנרגיה. דבר ראשון שהיא אמרה לי - את עדיין בגיל הבגרות שלך.
הייתי המומה! מאיפה היא יודעת? סה"כ היא עיפפה בעיניים.
והיא צודקת. אני עדיין מתבגרת, אפילו החצ'קונים לא נעלמו לגמרי.
אני לפעמים כל-כך סוערת.
מתי אתבגר?

אני עוברת המון תהליכים בתקופה האחרונה.
אני מרשה להציף את עצמי בשאלות, התלבטויות ובזיכרונות.
כבר שנתיים שאני רוצה ללכת לטיפול, שעוד מישהי (חשוב לי שזאת תהיה אשה) תהיה איתי שם ותעזור לי להגיע לתובנות ולשקט שאני מחכה לו.

מאז שהתחלתי לכתוב כאן שמתי לב שאני מנהלת גם בלוג בתוך הראש שלי, בחיי... :-)

חשבתי לכתוב לי כאן יומן אכילה אבל אני מתה מפחד לראות "פיזית" את כמויות האוכל האמיתיות שנכנסות אליי.
יש לי כל הזמן תחושה שבכלל לא אכלתי כלום היום, אולי קצת, ואני ממש רעבה עכשיו.
אז אולי אם זה יהיה כתוב אני אדע שזה לא קצת בכלל.


פתחתי את הבוקר עם פומלית.

10:44 תאנה מיובשת אורגנית + כמה שקדים

12:10 חופן אגוזי מלך

14:00 ארוחת צהריים - 5 שקדים (בזמן שהאוכל מתחמם...), פשטידת קישואים + 6 חתיכות קטנות של תפו"א אפוי, כף טחינה גולמית ולקינוח - חטיף "בי נטורל"
(אגוזים ופירות בציפוי יוגורט)

תודה שאת כאן, טליה!
@}

הנה אני תינוקת בת יומיים מוחזקת בזרועותיה הבטוחות והאוהבות של אמא והנה היא מעבירה אותי למטפלת.
והיא הולכת הביתה - לבכות.
ובלילות גשומים היא תתעורר ותחשוב עליי, על אחותי, האם אנחנו בסדר, אולי התעוררנו בבהלה מהרעם ואנחנו בוכות.
אבל אסור להכנס פנימה, מותר לה רק לגשת לחלון ולנסות להציץ.
בבוקר היא תמהר לבית התינוקת ותקרא במחברת שמירה לראות האם כתבו משהו, האם בכיתי ומישהי אחרת באה לכסות ולהרגיע אותי.
כשהייתי בת שנתיים היו לי המון פחדים ואמא התחננה שבלילה אני אשן איתה ועם אבא בבית ולא הסכימו לה.
עד היום אני זוכרת איך כל לילה היתה יושבת לידי מישהי אחרת.

אני צופה בסרט. לרגע אני צופה בו כילדה שגדלה בחינוך המשותף, לרגע אני צופה בו כאמא ולרגע אני צופה מהצד, מנסה להבין איך
הוריי גדלו ובגרו לתוך הקיבוץ.

אני קוראת...
אין לי מה להגיד...
רק שתדעי שאת לא לבד ושאת מאד אמיצה בעיני!!@}

אתמול היה לי קשה.

ביום שישי בערב הלכנו חברה ואני לראות את הסרט "ילדי השמש".
מהרגע הראשון שראיתי את המודעה והביקורות ידעתי שאני חייבת, בשבילי, לראות את הסרט.
אבל זה לא יצא כי כל פעם ילד אחר היה חולה ואני עייפה לאללה בערבים והיו לי את כל התירוצים בעולם לדחות את הצפייה.
ואז ביום שישי הדס אמרה לי שזהו, אנחנו חייבות כבר ללכת. (היא גם יודעת על כל השיגעון שיש לי עם העבודה ורצתה שאצא קצת מהבית ומהבאסה)

האורות נכבו והלב שלי התחיל לפעום במהירות. הסרט עדיין לא התחיל אפילו!
פחדתי לראות את התמונות, לתת לזיכרונות להציף אותי, אולי אני אזכר במשהו שהדחקתי...

התגובה של "שמעון" מאוד פגעה בי.
הוא גרם לי שוב לא להאמין בעצמי. כמו הילדים בכיתה שלי שצחקו עליי, שירדו על המראה שלי, שגרמו לי לחשוב שאני באמת לא שווה כלום.
עד היום אני מרגישה קצת פחות מכולם. פחות חכמה, פחות יפה.

אני מסתכלת על שלושת ילדיי ואני רואה חלקים ממני בהם.
הבכורה עם הרגישות שלה, לעצמה ולסביבה.
האמצעי שחי בתוך עולם דימיוני וצבעוני.
הצעירה שמעיזה לעשות מה שהיא רוצה.

למה אני כל-כך לא בטוחה בעצמי? למה אני חושבת שהחיים של אנשים אחרים מושלמים?

תודה קוסמת!
נעים לקבל תגובות מחזקות.
@}

אטרף למתוק תמיד היה לי, עוד הרבה לפני שידעתי מה זה ביוץ.

אני זוכרת שהייתי מגיעה לבית של ההורים שלי ומחפשת בטירוף שוקולד.
בקיבוץ של פעם לא היה הרבה שוקולד, מקסימום היה שוקולד בישול ארוז בתוך שקית נילון קטנה, אז הייתי לוקחת את הבלוק וחותכת עם סכין חתיכה
די גדולה.
ברור שהאיחס הזה לא היה מספק אותי, ובחיפוש יותר מעמיק הייתי מגיעה עד לסירופ שוקלוד (זה שהיה בתוך בקבוק חום מאורך, של אפיכל) ואז הייתי פשוט
שופכת ישר לתוך הפה...
אחות שלי היתה עושה אותו הדבר רק עם חלב משומר בשפורפרת.

הרבה שנים כעסתי על ההורים שלי שנתנו לי ככה להשמין.
היה לי קשה להבין איך אמא שלי לא דיברה איתי על ההשמנה, לא אמרה לי כלום רק כעסה עליי שאני לא יודעת את הגבול ושצריך לעשות הפסקה עם האוכל.
בלי רגישות.

היום שוחחתי עם אחותי הגדולה.
הופתענו לגלות ששתינו מספרות, לאחרונה, על הילדות שלנו לבנותינו.
אחותי אמרה שהיא משתדלת לעדן את הסיפורים ושעוד מעט כבר לא יהיו לה סיפורים נחמדים.
נשארו רק העצובים, הלא מובנים. על הבדידות, על הקשיים על הריחוק מההורים.

עניין דווקא שקוראים לו שמעון, לאיש בחלום...
לי ישר קפץ שקוראים לו ככה בגלל השורש ש.מ.ע
ןזה אומר שאת כן קשובה לעצמך ושומעת את עצמך!
ודרך אגב - אני כן קוראת אותך וגם מזדהה מאוד עם הצורך הגדול
לרזות
@}

חלמתי לפני כמה לילות שמישהו כתב לי כאן תגובה על החצי קילו שירדתי.
הוא קרא לעצמו - [b]שמעון[/b].
שמעון כתב לי שהוא בכלל לא מבין על מה אני מתלהבת, כולה ירדתי חצי קילו ואני כבר כותבת שאני קשובה לעצמי ולגוף ובלה..בלה..בלה

זה מאוד העליב אותי אבל גם קצת הסכמתי איתו...

הסכמתי איתו כי אני באמת כזאת - מתלהבת מאוד ונושאת נאומים שלמים (בדר"כ רק מול בעלי, עכשיו גם כאן אבל נראה לי שבמילא אף אחד לא קורא אותם
כאן אז לא משנה) בטוחה שהנה מגיע השינוי שאני מייחלת לו.
ואז יש דעיכה, נסיגה.
השינוי לא התחיל (מקסימום בדימיון) ואני חוזרת לאותם הרגלים מעצבנים.

החשק למתוק מתגבר.
יחד עם זאת אני שמה לב לשינוי בהפרשות. אהה! ביוץ! בגלל זה אני באטרף למתוק-מתוק הזה.
אני מסוגלת לאכול כל-כך הרבה שוקולד בימים כאלו.
למה הגוף שלי משתוקק למתוק בזמן הביוץ?

נשקלתי היום ולהפתעתי ירדתי כחצי קילו!
המשקל שלי לא מדוייק ולא דיגיטלי ככה שאני לא יכולה לדעת בוודאות, אבל זה ממש לא משנה לי.
והכי מצחיק שדווקא השבוע שהיה עמוס לאללה ובכלל לא התייחסתי לאוכל - הצלחתי לרדת.

זה מזכיר לי שיחה עם גדעון, איש שבדר"כ אין לי שום קשר איתו בעבודה מלבד "שלום-שלום".
התחלנו לשוחח על מזג האוויר שבזמן האחרון הוא בעיקר יבש וקר.
מרגישים את זה בעיקר בשפתיים ובידיים, היובש איום ונורא ומרגיש כאילו העור נהפך לאדמת טרשים.
גדעון אמר לי שהאוויר הקר והיבש הוא נטול לחות וזה הכי טוב לגוף שלנו.
עוד הוא אמר שבימים כאלו הוא משתדל לקחת שאיפות כמה שיותר עמוקות וארוכות שניתן.
ואז איך שהוא הגענו לנושא אוכל. מפה לשם סיפרתי לו על טבעונאות ושזה נשמע לי טוב אבל ההתעסקות האינסופית הזאתי עם האוכל - ממש עושה לי לא טוב.
(מבחינתי לעבור לאוכל נא כרוך בהתעסקות מרובה)
גדעון אמר שברגע שאוכל הופך להיות אישיו מרכזי בחיים וכל היום רק חושבים מה ואיך לאכול זה גורם לנו להיות רעבים נונסטופ.

קליק! נפל לי האסימון!
בחודשיים האחרונים כל הזמן רק חשבתי על אוכל ולא ירדתי אפילו גרם ורוב הזמן הרגשתי רעבה ולא מסופקת. (או מלאת רגשות אשמה)
אני יכולה לספר על עצמי שמזמן כבר אין לי תחושת רעב ושובע. יש לי בעיקר תחושות ריגשיות שמובילות אותי לאכול.
כמה פעמים אכלתי והרגשתי מלאה ועדיין המשכתי לאכול...

אז השבוע שיניתי כיוון והקשבתי לגוף ולתחושות שלי.
התחושה הראשונה היתה שאכילת פירות בבוקר מטיבה איתי ועם מערכת העיכול שלי.
והתחושה השנייה היתה שכדאי לאכול פחות בארוחת צהריים כי אח"כ אני כל-כך עייפה והאנרגיות שלי שואפות לאפס ואז אני אוכלת משהו מתוק כדי להתעורר...
והכי חשוב, כשאני בבית עם הילדים והבעל עדיין לא חזר הביתה וקשה לי - להשתדל כמה שפחות להתנחם עם שוקולד.
והכי חשוב מספר שתיים, להשתדל לא להשאר איתם לבד בבית אלא לצאת החוצה, לשחק, להיות עם חברות.
והנה קיבלתי לעצמי מתנה על ההשקעה - פחות חצי קילו. @}

שבת שלום

הסתכלתי על כמה נשים כאן (בעבודה) ואיך הן מתלבשות לעומתי.
אז נכון שגם אני רוצה לפעמים לתת "לבנות" לצאת החוצה אבל ממש לא ככה!
ואני לא מוכנה ללבוש בגדים סינטטים וצמודים (איך הן נושמות בזה? ואיך הן לא מקבלות חשמל סטטי כל היום?) ונעלי עקב ואיפור.
אבל הן נראות הרבה יותר נשיות ממני...

כשחגגתי בת-מצווה קיבלתי את התנ"ך - "מ12 עד 16" ביחד עם הספר הכי MUST של אותו הגיל "על בנים ועל בנות".
אז בתנ"ך היה כתוב שצריך להסתרק 100 פעמים ביום, לנשוך את השפתיים שיהפכו לאדומות ועוד שטויות בסגנון.
אני כל-כך לא הבנתי על מה מדברים שם...
בכלל לא עניין אותי להיות אישה נשית כזאת וגם עכשיו אני לא מתחברת בכלל לשיחות על קרמים ומייק-אפ.

הבעל אמר לי שהחלום שלו זה לראות אותי לובשת שמלה ומתאפרת.
במקלחת של ההורים שלי, על המדף מעל הכיור, היתה לאמא שלי מין כוס גבוהה (כמו אגרטל קטן) ובתוך זה היו לה עפרונות שחורים וירוקים לעיניים, שפתון חום ומסקרה.
אני זוכרת שהייתי מאוד סקרנית לנסות ולהשתמש באיפור שלה והייתי מורחת על עצמי את כל זה ואח"כ מסתכלת על עצמי במראה ומתפוצצת מצחוק!
ישר הייתי מורידה את זה עם חלב פנים וצמר גפן וכמה ימים אח"כ שוב הייתי מנסה, אולי משהו השתנה...

הבת הגדולה שלי מאוד אוהבת להתאפר ולאפר את החברות שלה. לא פעם היא שאלה אותי למה אני לא מתאפרת אף פעם ועניתי לה שזה מרגיש לי ממש מוזר לצבוע את הפנים.
מקווה שלא עשיתי לה טראומה... :-)

אני מנהלת שני חיים - דימיוניים ומציאותיים.

בחיים הדימיוניים שלי אני לובשת חולצות כותנה מעטפת-הודיות צבעוניות, משולבות במכנסיים שממש לא מתאימים.
אני אוספת את השיער במטפחת או סרט, נועלת סנדלים עם שתי רצועות רחבות וגרביים.
אני מקבלת את השערות הלבנות באהבה ואת שערות הרגליים ובית השחי בשלווה.
הטלוויזיה בבית כמעט ולא דולקת, השלושה משחקים נפלא ובהרמוניה, הריבים שלהם אפילו לא קולניים!
אני מבשלת לכולם ארוחות בריאות ומזינות וכולם (כולל השלושה) נהנים ומסכימים לאכול את זה.
בחיים הדימיוניים שלי אין כל-כך הרבה צעצועים ומשחקים, בעיקר כמה אצטרובלים, צדפים וקוביות מעץ...
ואנחנו בכלל לא גרים כאן! אנחנו גרים בבית מעץ, אקולוגי כזה (וגם בדימיון אני לא נסחפת ואין לנו שירותי קומפוסט!)
ואני שוקלת 20 קילו פחות, אני קלה ומרחפת.

בחיים המציאותיים שלי אני מתלבשת כמו בן. (טי-שירט ממש לא נשית ומחמיאה וג'ינס)
השיער שלי מלא צבעים. יש בו לבן שאני אוהבת לעמוד מול המראה ולתלוש, יש בו שאריות של כתום וחום ולפעמים חתיכת דשא...
אני לא מגלחת את השערות בבית השחי והרגליים והבעל אומר שהלוק "המזרח גרמני" שלי ממש לא עושה לו את זה.
הטלוויזיה דולקת רוב היום והשלושה בעיקר משחקים במי מציק למי והבכי שלהם נשמע למרחקים.
חדר המשחקים שלנו נראה כאילו מישהו הקיא שם כמויות של פלסטיק מעורבב בקליפות פומלה, חולצות ונמלים...
והבית שלנו, יחסית לשכנים, ידידותי לסביבה.

אני מוצאת את עצמי עוברת מ"חיים לחיים" במשך היום. לפעמים ההיא מהדימיון עוזרת לי לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות.

ובצהוב כתוב לי שהחסרונות הם היתרונות. אני לא מצליחה להבין את זה...
(למה בזמן שאני כותבת שוב פעם יש לי הרגשה של מתח בעין השלישית?)

קוראת מבינה ומזדהה. בבקשה תמשיכי.

ואז אני מוצאת את זה -
[list]
[*] אין שום סיבה שבעולם להרגיש כפי שאתם מרגישים. הרימו את הראש ותחליטו שאתם הולכים לשנות את היום הזה. הכוונות שלכם יקבעו את מהלך היום ואם רק תתנו לעצמכם צ'אנס קטן, תראו את הכול מתהפך ומשתנה לטובה. האידיאולוגיה המובילה אתכם שגויה לפחות באופן חלקי. וויתור הוא עניין הכרחי בתחום האישי. בחירת בן/ת 'האידיאלי' לא מעשית וגורמת לכם לאכזבות חוזרות ונשנות, זאת בגלל חוסר יכולת להגדיר צרכים.
[/list]

בקריאה בקלפי טארוט שהתקיימה עבורכם, עלה בגורלכם קלף ששמו: "הקיסרית"- הקלף מייצג מצבים ממוזלים שאין למעלה מהם, כמו גם עושר, אהבה, פריון וברכה. זהו הקלף הממוזל ביותר בחפיסת הקלפים.*

אני הולכת לשנות את היום הזה!
זה שהוא התחיל נאחס לא אומר שכל היום יהיה ככה.
ולגביי מקום העבודה שלי : כשדלת אחת נסגרת - נפתח חלון אחר, רק צריך לדעת להרים את העיניים ולראות אותו!

הכאב באוזן ימין נעלם וגם המתח בעין השלישית התפזר, השכמה עדיין קצת תפוסה.

כל היום אני מרגישה על סף בכי.
איש אחד, שאיכפת לי ממנו, שאל אותי בקול נעים - "מה שלומך", תוך שנייה היה לי גוש בגרון.
עניתי בגימגום שבסדר ובלב שאלתי אותו - את באמת רוצה לדעת מה שלומי או שזה סתם נימוס?

אולי עוד שבועיים תסתיים עבודתי ונראה לי שמאחר וזה לא ברור עדיין מה יקרה אני נמצאת באיזה מין בלבלת כזאת.

אני יושבת מול הדף שלי כבר כמה ימים ופשוט לא מסוגלת לכתוב כלום.
היתה לי בחילה איומה אחרי שכתבתי כאן.
אני כל הזמן מתלוננת, נשמעת לא מאושרת בכלל ואני ממש לא כזאת !

היום התחיל לי כל-כך רע שכל הגוף כואב לי. אוזן ימין ממש כואבת ו"בעין השלישית" יש מצבור של משהו שאני מנסה כבר שעה לרכך.
כבר יומיים שאני מרגישה שעוד רגע ואני פורצת בבכי.
אולי אני מתנקה?
נתפסה לי השכמה הימנית. תמיד נתפס לי שם.
יש לי באלגן שלם במוח ואני משחזרת את הבוקר שבו הייתי כל-כך כועסת על הילדים שלי, המתוקים שלי, ששוב הכל התפרץ עליהם.
זאת ממש לא אשמתם שאני לבד בבוקר וקשה לי.
מה הם יזכרו כשיהיו גדולים?

מה אני זוכרת מהילדות שלי?

אני עוד מעט מתחילה לבכות וזה ממש לא מתאים כאן.

[u]ואח"כ כבר סתם לא היה לי אכפת מעצמי[/u]
שמחה לשמוע שזה השתנה וששוב אכפת לך מעצמך.

אפשר לשאול מה הדרך? מה את עושה כדי לרדת במשקל ואולי הפעם לשמור על כך?

חוץ מזה, בהצלחה. לא קל.

(מרגיעון: המציאות היא החלום האולטימטיבי)

תודה לכל הכותבות.
(אין לי כל כוונה לפגוע באף אחת.)

לאורך השנים ירדתי ועליתי במשקל. היו פעמים שירדתי קצת (5 ק"ג) ופעם אחת "השיא", היה 18 ק"ג.
הייתי מאושרת מההישג, שאגב הגיע כאילו תוך כדי . בכלל לא חשבתי שאני בדיאטה.
ואז הגיעו הנשמות הטובות עם המשפטים הטובים -
[u]אל תרדי יותר במשקל, את יודעת שלא תשתני_, _כל מי שיורדת אח"כ עולה ואפילו יותר ממה שהתחילה[/u]

ואני במקום לסתום להם את הפה נסגתי אחורה וחשבתי לעצמי שבטח הם צודקים ואני אשתנה ואחזור למשקל הגדול (משקל בעל שלוש ספרות...)
וישר חזרתי לאכול.

בהתחלה בכלל לא שמתי לב שאני עולה ואח"כ הגיע עוד הריון ואח"כ כבר סתם לא היה לי אכפת מעצמי.

וחוץ מזה, זה דף בלוג אישי, רוזמרין. היא יכולה לכתוב שהיא רזה ושרזה זה מכוער, אז מה? היא כותבת מתוך מי שהיא ומתוך תחושותיה, היא לא עומדת לביקורת.

[u]דברי על עצמך ואל תעליבי אותנו[/u]
ואני לא הבנתי כ"כ את עניין התעליבי.
נעלבת? אז כנראה את לא מאלה ש [u]מקבלות באהבה את עצמן[/u]
הרי לא היית נעלבת אם היית מקבלת את עצמך.בטח היית מחייכת בחמלה.

ול-eri בהצלחה רבה בדרכך.

(המרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות)

[u]דברי על עצמך ואל תעליבי אותנו. תודה.[/u]
למה מעליב? ברור שהיא דיברה מתוך עצמה והיא צודקת. השמנה זאת מחלה, נפשית ופיזית, וצריך לטפל בה. וסליחה אך האמת קשה.

[u]שתקום השמנה שמעיזה להסתכל על עצמה במראה יותר משתי שניות ולחייך לעצמה בקבלה ואהבה.[/u]

בקשה קטנה:
אני יודעת שזה דף בלוג שלך ולא רוצה להתערב אבל יש כאן גם קוראות (כמוני) שמנות וחלקן גם
מקבלות באהבה את עצמן אז ראבאק, דברי על עצמך ואל תעליבי אותנו. תודה.
זה רק לתשומת לב. תמחקי את זה אחר-כך בבקשה.

כל-כך קל למצוא תירוצים למה טוב לי להיות ככה...
יותר קל להיות בצד, בשוליים, לנסות לא להתלבט, לחשוב שאני שווה פחות.

כמה שנים ביזבזתי...

כבר שנים אני חולמת על היום שיבוא לראיין אותי על הירידה הגדולה שלי במשקל.
אני אצטלם יפה-יפה, ילבישו אותי, יסדרו לי את השיער ויראו תמונות שלי "לפני" ו"אחרי".
הכותרת תהיה - [b]אין דבר כזה להיות שמנה ומאושרת![/b]

נכון תמיד לנשים שמנות יש את האימג' שהן מאוד מאושרות ושמחות ושבחיים בכלל לא חשוב המראה החיצוני אלא הפנימיות.
בולשיט !!
אין דבר כזה שמנה ומאושרת. שתקום השמנה עם השפשפת בירכיים בקיץ ותגיד שהיא מאושרת.
שתקום השמנה שמעיזה להסתכל על עצמה במראה יותר משתי שניות ולחייך לעצמה בקבלה ואהבה.

[po]דף בלוג[/po]

אני לוקחת נשימה עמוקה ומלאת אומץ ומתחילה במסע אל עצמי.
במסע אני מקווה לא רק להוריד ממשקלי אלא גם להיפרד מחומות ההגנה שיצרתי מסביבי, ולפזר את הפחד.
ובעיקר - להפסיק לכעוס.
על עצמי, על משפחתי, על ילדיי.

אני משתנה והשינוי נעים לי. כאילו חיכה לי כל השנים מעבר לפינה ורק עכשיו אני מוכנה לו.

מה הן המשאלות שלי?

@} לרדת במשקל. 10 קילו להתחלה.

@} להאמין בעצמי וביכולת שלי (להפסיק להתייאש!!). אני חכמה, יצירתית, תקשורתית. לתת לעצמי המון פידבק חיובי!

@} לא להתעצבן כל-כך מהר. לנשום עמוק לפני הכעס.

@} "מילים בוראות מציאות" (למצוא מנטרה מחזקת שתתאים לי)