על ידי עלמה* » 27 אפריל 2014, 17:38
הי, חמודות אתן.
הגישה לילדים, כמוה כגישה לפעוטות, כמוה למבוגרים. כדי לעמוד בה יש צורך להיות מסונכרן עם הצד השני. הרי הצד השני לא צפוי, אי אפשר לשנן צעדים מראש. ואלף שנה יעברו לפני שאהין ללמד את הילד הזה לעשות דברים מכניים, כמו לדקלם שלום מה נשמע בלי שזה בא מבפנים (לא שאם הייתי מנסה היו לזה תוצאות, לדעתי. נהפוכו). הילד שלי מתקשה, כנראה, לקלוט בזמן אמת את כל הנתונים, להבין אותם, לעבד אותם, לבחור מתוך האינסוף את התגובה המתאימה ביותר, לשלוף אותה, לצפות לתגובה לה, להגיב גם עליה, שלא לדבר על להפיק איזו הנאה מכל התהליך. ואם צריך באותו הזמן גם לתכנן מה לעשות עם שאר הגוף, אז בכלל. הרי זה לא נתפס בכלל כמה פעולות קשורות בו זמנית לדבר הבסיסי ביותר, הדבר שהקטן שלי למשל עשה לפני כמה דקות בלי למצמץ, בהמון הנאה - הגיע לקבוצה של ילדים שהמתינו למשהו, זיהה כמה פרצופים מוכרים, יזם משחק שמח, ותוך שניות נוצר שם מרדף קולני ורב משתתפים, שהקטן הזה ניהל בעצמו ברגל קלה ובצחוק מתגלגל.
הילד שלי כל כך מרוכז כשהוא מדבר, כל כך מנותק מכל דבר אחר כשהוא עמוק במאמץ, שאין לו שום יכולת לערב בפנים גם פניות לאחר. הוא יכול להיות פנוי לאחר לגמרי כשאין לו משהו אחר להתרכז בו, אבל נו, כמה פעמים דבר כזה כבר יכול לקרות. אולי בסרט. אולי בגלל זה נוח לו כל כך בתקשורת השאלות - הוא שואל, מקבל תשובה מכוונת, שואל משהו נוסף על אותו כיוון, או שלא. אם יש איזה דין ודברים כאן, זו רק שאלה שמציתה שאלה. מעבר לכך, השפה שלו היא לעולם לא ספונטית. אין לו בכלל ביטויי אויר כמו "אל תשאלי מה היה היום" או "וואו את לא מאמינה" או רק "וואו". על כל מילה ומשפט הוא צריך לחשוב, ומי שחושב לא מגיע למילה סתמית כמו וואו. ואל החשיבה הזו הוא מכוון גם רק כששואלים אותו שאלות מכוונות. ובכיתה, המורה מספרת, לעתים הוא מצביע ומתעניין. וככל יכולתה היא נותנת לו לדבר מיד כשהוא מצביע. ועדין, ההערה שלו לעולם נוגעת לנושא שעזבו כבר לפני כמה דקות, והזמן שלוקח לו לבטא אותה, והמאמץ, ומאין שתהיה לילד אחר הסבלנות והנאורות להבין אותו?
בבית הוא מדבר לא מעט, על ספרים שהוא קורא, על דברים שהוא מתעניין בם, על דברים שהוא לא מבין ומרגיש צורך לשאול. הקול שלו לא רגיל, אבל בבית זה הכי רגיל שיש. ואני יודעת שכשהוא מדבר, ופתאום משהו נופל לידו והוא לא שם לב, זה לא בגלל שהוא אדיש. זה בגלל שהמאמץ העצום שבארגון הדיבור גורע מהנוכחות שלו, הרי איך אפשר אחרת. ואם אצליח היום לקרב אותו לילד אחר, להנגיש אותו וללמד אותו איך מצרפים או מצטרפים למשחק ספונטני, אז מה הוא יעשה בדיוק במשחק הזה. מאין לו מה לעשות, מאין לו למה לצפות, מה יעזור לו למשל להושיט ידיים לכדור כמה שניות אחרי שהוא פוגע. מוטב להמנע מראש, כתב הילד הזה לעצמו על המצח, והתחבא בחולצה של אמא שלו. מגיל כלום.
הי, חמודות אתן.
הגישה לילדים, כמוה כגישה לפעוטות, כמוה למבוגרים. כדי לעמוד בה יש צורך להיות מסונכרן עם הצד השני. הרי הצד השני לא צפוי, אי אפשר לשנן צעדים מראש. ואלף שנה יעברו לפני שאהין ללמד את הילד הזה לעשות דברים מכניים, כמו לדקלם שלום מה נשמע בלי שזה בא מבפנים (לא שאם הייתי מנסה היו לזה תוצאות, לדעתי. נהפוכו). הילד שלי מתקשה, כנראה, לקלוט בזמן אמת את כל הנתונים, להבין אותם, לעבד אותם, לבחור מתוך האינסוף את התגובה המתאימה ביותר, לשלוף אותה, לצפות לתגובה לה, להגיב גם עליה, שלא לדבר על להפיק איזו הנאה מכל התהליך. ואם צריך באותו הזמן גם לתכנן מה לעשות עם שאר הגוף, אז בכלל. הרי זה לא נתפס בכלל כמה פעולות קשורות בו זמנית לדבר הבסיסי ביותר, הדבר שהקטן שלי למשל עשה לפני כמה דקות בלי למצמץ, בהמון הנאה - הגיע לקבוצה של ילדים שהמתינו למשהו, זיהה כמה פרצופים מוכרים, יזם משחק שמח, ותוך שניות נוצר שם מרדף קולני ורב משתתפים, שהקטן הזה ניהל בעצמו ברגל קלה ובצחוק מתגלגל.
הילד שלי כל כך מרוכז כשהוא מדבר, כל כך מנותק מכל דבר אחר כשהוא עמוק במאמץ, שאין לו שום יכולת לערב בפנים גם פניות לאחר. הוא יכול להיות פנוי לאחר לגמרי כשאין לו משהו אחר להתרכז בו, אבל נו, כמה פעמים דבר כזה כבר יכול לקרות. אולי בסרט. אולי בגלל זה נוח לו כל כך בתקשורת השאלות - הוא שואל, מקבל תשובה מכוונת, שואל משהו נוסף על אותו כיוון, או שלא. אם יש איזה דין ודברים כאן, זו רק שאלה שמציתה שאלה. מעבר לכך, השפה שלו היא לעולם לא ספונטית. אין לו בכלל ביטויי אויר כמו "אל תשאלי מה היה היום" או "וואו את לא מאמינה" או רק "וואו". על כל מילה ומשפט הוא צריך לחשוב, ומי שחושב לא מגיע למילה סתמית כמו וואו. ואל החשיבה הזו הוא מכוון גם רק כששואלים אותו שאלות מכוונות. ובכיתה, המורה מספרת, לעתים הוא מצביע ומתעניין. וככל יכולתה היא נותנת לו לדבר מיד כשהוא מצביע. ועדין, ההערה שלו לעולם נוגעת לנושא שעזבו כבר לפני כמה דקות, והזמן שלוקח לו לבטא אותה, והמאמץ, ומאין שתהיה לילד אחר הסבלנות והנאורות להבין אותו?
בבית הוא מדבר לא מעט, על ספרים שהוא קורא, על דברים שהוא מתעניין בם, על דברים שהוא לא מבין ומרגיש צורך לשאול. הקול שלו לא רגיל, אבל בבית זה הכי רגיל שיש. ואני יודעת שכשהוא מדבר, ופתאום משהו נופל לידו והוא לא שם לב, זה לא בגלל שהוא אדיש. זה בגלל שהמאמץ העצום שבארגון הדיבור גורע מהנוכחות שלו, הרי איך אפשר אחרת. ואם אצליח היום לקרב אותו לילד אחר, להנגיש אותו וללמד אותו איך מצרפים או מצטרפים למשחק ספונטני, אז מה הוא יעשה בדיוק במשחק הזה. מאין לו מה לעשות, מאין לו למה לצפות, מה יעזור לו למשל להושיט ידיים לכדור כמה שניות אחרי שהוא פוגע. מוטב להמנע מראש, כתב הילד הזה לעצמו על המצח, והתחבא בחולצה של אמא שלו. מגיל כלום.