על ידי אמא_נוגי* » 03 ספטמבר 2004, 23:51
שלשה ימים בגן החדש. להזכירכם, בעקבות הנפילה הגדולה במהלך השנה האחרונה מאז שאיתי נכנס לגן מועצה, החלטנו לשנות מסגרת ולהעבירו לגן בקיבוץ. המחשבה היתה שמאחר ומדובר בקבוצת ילדים קטנה יותר , עם יותר אנשי צוות זו תהיה מסגרת טובה יותר עבורו.
בנוסף ההתרשמות שלי היתה שמדובר במסגרת פתוחה יותר, עם יכולת לתת לילד יותר מרחב, ופחות לבחון אותו לפי תוויות ומוסכמות.
כבר במהלך החופש שמנו לב לשינוי אדיר אצל הילד. הגמגום כמעט וחלף לחלוטין. הילד עם ביטחון עצמי יותר גדול, מתפקד יפה בכול מיני סיטואציות והעיקר היה כושר ההבנה והאבחנה שלו. אפשר ממש לנהל איתו שיחות שוטפות, הוא מוסיף רעיונות וצורות ראייה שלו למצבים, מבקש הסברים מוסיף תובנות.
(אני מספרת סיפור על "השמרטף החדש של רו", איתי מקשיב ברוב קשב ואח"כ שואל מה זה "נעלמת מטווח העין"? ואני מסבירה לו והוא מבין)
במהלך החופש ביצענו איבחון חדש במכון להתפתחות הילד, מתוך מטרה לראות האם הוא זקוק להמשך טיפול ואם כן אז מאיזה סוג. במהלך האיבחון הפסיכולוגית הצידה לו גם תרגילי חשבון, הוא ידע לענות על שאלות כמו 7-3=4, 2+3=5, אני הייתי בהלם, בכלל לא ידעתי שהוא יודע כאלו דברים. להזכירכם שאיתי עוד לא בן ארבע וחצי, מעולם לא ישבתי איתו על משהו יותר ממשחקי חשבון פשוטים לפעוטות. את תשובת האיבחון טרם קיבלנו. מה שכן היה בולט הוא שהוא עובר עכשיו תקופה של פחדים וחרדות. בהתחשב בשינויים שעוברים עליו אני לא חושבת שזה מפליאאא, להפך זה נורמלי, נראה מה לאנשי המקצוע יהיה להגיד.
יום לפני התחלת השנה נפגשנו עם הגננת החדשה בנוכחות איתי. היתרון לשיחה הזו היה שבעצם נוכחותו, היא כבר יכלה לראות באיזה ילד מדובר, לשמוע איך הוא מדבר, לראות איך הוא מעסיק את עצמו. הלכנו לראות את המגרה שלו, הוא כמובן ידע לזהות את שמו בן כל המגרות של הילדים, הוא גם ידע לזהות שמות אחרים שהוא מכיר, כמו השם של אחיו, ושמות מוכרים מהגן הקודם.
במהלך השיחה עלתה כמובן השאלה של ,"למה אנחנו מעבירים אותו מהגן הקודם" הפעם הייתי יותר אסרטיבית, קודם כל הבהרתי שהבעיה העיקרית היתה עם הצוות של הגן, הבהרתי שלאיתי היתה קליטה קשה מאוד, שלא הוקלה על די הגננת שאיבדה עשתונות לחלוטין ופשוט במקום לעזור לו להשתלב נתנב לו להתכנס בתוך עצמו ולהיסגר לחלוטין, הבהרתי גם שבעקבות כל מה שהיה בגן והדוחות שהגננת מילאה על הילד פנינו למספר איבחונים וקיבלנו תשובה שלאיתי יש אמנם קושי אבל הוא ילד נורמלי לחלוטין (קשה לי עם המילה נורמלי, הרי גם ילדים עם PDD הם נורמליים, אני לא מוצאת מילה טובה יותר לתיאור המצב).
הסברנו לגננת שמה שאיתי צריך, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא הילד החדש היחיד, זה בעיקר חום, המון ארהבה והרגשת ביטחון. ברגע שהוא מקבל את אלו, כל השאר מסתדר. באופן עקרוני זה גם מה שסיפקה לו החונכת בגן, דמות מבוגרת שהוא יכל לפנות אליה, זה מה שהוא צריך גם עכשיו ואם הוא יקבל
את זה מצוות הגן אז בעצם הוא לא יזקק לחונכת.
הגננת דווקא נראית כמו אדם מאוד פתוח וחם, גם במהלך המפגש עם איתי הוא מיד יצר איתה קשר וסיפר לה סיפורים על חברו, על השיניים שנפלו לו כשנפל מאופניים. בסוף הפגישה היא נתנה לו חיבוק חם, ולא נרשמה שום הסתייגות ממגע מצידו...
הימים הראשונים בגן עברו ממש טוב. הוא נכנס יחסית בקלות, נפרד ממש בקלות, לא בוכה. ממה שיכולתי לראות (מהצצה) הוא מחשק יפה גם עם ילדים אחרים, מסיפוריו אני שומעת על חברים חדשים והוא כבר קיבל הזמנה לבקר חבר חדש...
הגננת תיארה את הקליטה שלו כמפתיעה לטובה. ביום הראשון הוא סיפר לכל ילדי הגן במהלך המפגש על עצמו, על הגן הקודם שלו על המקום בו הוא גר. הילדים קיבלו אותו בחום, מזמינים אותו לשחק והוא נענה (הוא לא ממש יוזם, טוב הוא בכל זאת החדש
היחיד בגן).
היום הוא הלך לגן עם אמא שלי, הגננת סיפרה לה שאיתי
ממש משגע...
עוד לא חלפו כל חששותי, עוד יהיו נפילות, עוד יהיו משברים, יש לי תחושה שהפעם יהיה מי שידע לזהות אותם בזמן ולעזור לו לעבור את המכשולים. בנתיים החונכת לא נכנסת איתו לגן, לבקשת הגננת החלטנו לתת לו זמן והזדמנות להסתגל לבד אבל אמרתי לגננת שאני מאוד מבקשת שבמידה והיא מרגישה שיש לו קשיים שתאמר לי מיד, אני לא רוצה שוב לגלות כמה קשה לו אחרי חודשיים שהילד סובל. אם הוא עדיין צריך מישהי שתעזור לו, תכוון אותו תתווך בינו לילדים , אני מוכנה שהיא תהיה שם בשבילו.
יש לי תחושה שלמרות האופטימיות הסיפור הזה לא נגמר. איתי הוא ילד מיוחד,חכם, רגיש ומופנם. יש לי תחושה שבכל מפגש עם מערכת החינוך הקונבנציונלית יהיו האנשים שינסו להדביק לו פתולוגיות במקום לנסות להגיע אליו וחבל, כי זה ילד שיכול לפתוח בפנייך עולם שלם אם רק מנסים להתקרב אליו ולצערי במערכת החינוך שלנו הרבה מאוד אנשים פשוט לא מנסים. הרבה יותר קל "להפיל" מקרים שדורשים קצת יותר השקעה על אנשי החינוך המיוחד, כל מה שצריך (לפעמים) זה לתת טיפה יותר כדי לקבל כל כך הרבה יותר בחזרה.
הגננת שהיתה לאיתי לפני שנה פשוט הפסידה ילד שהיא היתה יכולה להפוך לפרח לו היתה משקיעה קצת מעצמה. (היא גם היתה יכולה לזקוף את הכל לזכותה...) אני רואה את זה היום כרווח לאיתי שהוא לא איתה יותר והפסד עצום בשבילה.
לפני יותר מחצי שנה, הייתי אמא במצוקה ומבולבלת, במהלך חיפושים בגוגל נתקלתי בדף באתר שעסק ב
איבחון ותיוג ילדים, וממנו הגעתי לדף של
עין הסערה וממנו התחיל הבלוג הזה.
הייתי רוצה ש"מחפשים מיואשים" שיעלו על הגף הזה במקרה יקבלו ממנו משהו אחד חשוב: אף פעם לא לוותר, לעשות את כל מה שאפשר, לא תמיד לקבל את מה שאומרים לך כתורה מסיני, ללכת ולשמוע עוד דעות ועוד אנשים והכי חשוב להסתכל על הילד שלך כי הוא זה שיאמר לך הכל...
לא נישלם...
שלשה ימים בגן החדש. להזכירכם, בעקבות הנפילה הגדולה במהלך השנה האחרונה מאז שאיתי נכנס לגן מועצה, החלטנו לשנות מסגרת ולהעבירו לגן בקיבוץ. המחשבה היתה שמאחר ומדובר בקבוצת ילדים קטנה יותר , עם יותר אנשי צוות זו תהיה מסגרת טובה יותר עבורו.
בנוסף ההתרשמות שלי היתה שמדובר במסגרת פתוחה יותר, עם יכולת לתת לילד יותר מרחב, ופחות לבחון אותו לפי תוויות ומוסכמות.
כבר במהלך החופש שמנו לב לשינוי אדיר אצל הילד. הגמגום כמעט וחלף לחלוטין. הילד עם ביטחון עצמי יותר גדול, מתפקד יפה בכול מיני סיטואציות והעיקר היה כושר ההבנה והאבחנה שלו. אפשר ממש לנהל איתו שיחות שוטפות, הוא מוסיף רעיונות וצורות ראייה שלו למצבים, מבקש הסברים מוסיף תובנות.
(אני מספרת סיפור על "השמרטף החדש של רו", איתי מקשיב ברוב קשב ואח"כ שואל מה זה "נעלמת מטווח העין"? ואני מסבירה לו והוא מבין)
במהלך החופש ביצענו איבחון חדש במכון להתפתחות הילד, מתוך מטרה לראות האם הוא זקוק להמשך טיפול ואם כן אז מאיזה סוג. במהלך האיבחון הפסיכולוגית הצידה לו גם תרגילי חשבון, הוא ידע לענות על שאלות כמו 7-3=4, 2+3=5, אני הייתי בהלם, בכלל לא ידעתי שהוא יודע כאלו דברים. להזכירכם שאיתי עוד לא בן ארבע וחצי, מעולם לא ישבתי איתו על משהו יותר ממשחקי חשבון פשוטים לפעוטות. את תשובת האיבחון טרם קיבלנו. מה שכן היה בולט הוא שהוא עובר עכשיו תקופה של פחדים וחרדות. בהתחשב בשינויים שעוברים עליו אני לא חושבת שזה מפליאאא, להפך זה נורמלי, נראה מה לאנשי המקצוע יהיה להגיד.
יום לפני התחלת השנה נפגשנו עם הגננת החדשה בנוכחות איתי. היתרון לשיחה הזו היה שבעצם נוכחותו, היא כבר יכלה לראות באיזה ילד מדובר, לשמוע איך הוא מדבר, לראות איך הוא מעסיק את עצמו. הלכנו לראות את המגרה שלו, הוא כמובן ידע לזהות את שמו בן כל המגרות של הילדים, הוא גם ידע לזהות שמות אחרים שהוא מכיר, כמו השם של אחיו, ושמות מוכרים מהגן הקודם.
במהלך השיחה עלתה כמובן השאלה של ,"למה אנחנו מעבירים אותו מהגן הקודם" הפעם הייתי יותר אסרטיבית, קודם כל הבהרתי שהבעיה העיקרית היתה עם הצוות של הגן, הבהרתי שלאיתי היתה קליטה קשה מאוד, שלא הוקלה על די הגננת שאיבדה עשתונות לחלוטין ופשוט במקום לעזור לו להשתלב נתנב לו להתכנס בתוך עצמו ולהיסגר לחלוטין, הבהרתי גם שבעקבות כל מה שהיה בגן והדוחות שהגננת מילאה על הילד פנינו למספר איבחונים וקיבלנו תשובה שלאיתי יש אמנם קושי אבל הוא ילד נורמלי לחלוטין (קשה לי עם המילה נורמלי, הרי גם ילדים עם PDD הם נורמליים, אני לא מוצאת מילה טובה יותר לתיאור המצב).
הסברנו לגננת שמה שאיתי צריך, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא הילד החדש היחיד, זה בעיקר חום, המון ארהבה והרגשת ביטחון. ברגע שהוא מקבל את אלו, כל השאר מסתדר. באופן עקרוני זה גם מה שסיפקה לו החונכת בגן, דמות מבוגרת שהוא יכל לפנות אליה, זה מה שהוא צריך גם עכשיו ואם הוא יקבל [b]את זה[/b] מצוות הגן אז בעצם הוא לא יזקק לחונכת.
הגננת דווקא נראית כמו אדם מאוד פתוח וחם, גם במהלך המפגש עם איתי הוא מיד יצר איתה קשר וסיפר לה סיפורים על חברו, על השיניים שנפלו לו כשנפל מאופניים. בסוף הפגישה היא נתנה לו חיבוק חם, ולא נרשמה שום הסתייגות ממגע מצידו...
הימים הראשונים בגן עברו ממש טוב. הוא נכנס יחסית בקלות, נפרד ממש בקלות, לא בוכה. ממה שיכולתי לראות (מהצצה) הוא מחשק יפה גם עם ילדים אחרים, מסיפוריו אני שומעת על חברים חדשים והוא כבר קיבל הזמנה לבקר חבר חדש...
הגננת תיארה את הקליטה שלו כמפתיעה לטובה. ביום הראשון הוא סיפר לכל ילדי הגן במהלך המפגש על עצמו, על הגן הקודם שלו על המקום בו הוא גר. הילדים קיבלו אותו בחום, מזמינים אותו לשחק והוא נענה (הוא לא ממש יוזם, טוב הוא בכל זאת החדש [b]היחיד[/b] בגן).
היום הוא הלך לגן עם אמא שלי, הגננת סיפרה לה שאיתי [b]ממש משגע[/b]...
עוד לא חלפו כל חששותי, עוד יהיו נפילות, עוד יהיו משברים, יש לי תחושה שהפעם יהיה מי שידע לזהות אותם בזמן ולעזור לו לעבור את המכשולים. בנתיים החונכת לא נכנסת איתו לגן, לבקשת הגננת החלטנו לתת לו זמן והזדמנות להסתגל לבד אבל אמרתי לגננת שאני מאוד מבקשת שבמידה והיא מרגישה שיש לו קשיים שתאמר לי מיד, אני לא רוצה שוב לגלות כמה קשה לו אחרי חודשיים שהילד סובל. אם הוא עדיין צריך מישהי שתעזור לו, תכוון אותו תתווך בינו לילדים , אני מוכנה שהיא תהיה שם בשבילו.
יש לי תחושה שלמרות האופטימיות הסיפור הזה לא נגמר. איתי הוא ילד מיוחד,חכם, רגיש ומופנם. יש לי תחושה שבכל מפגש עם מערכת החינוך הקונבנציונלית יהיו האנשים שינסו להדביק לו פתולוגיות במקום לנסות להגיע אליו וחבל, כי זה ילד שיכול לפתוח בפנייך עולם שלם אם רק מנסים להתקרב אליו ולצערי במערכת החינוך שלנו הרבה מאוד אנשים פשוט לא מנסים. הרבה יותר קל "להפיל" מקרים שדורשים קצת יותר השקעה על אנשי החינוך המיוחד, כל מה שצריך (לפעמים) זה לתת טיפה יותר כדי לקבל כל כך הרבה יותר בחזרה.
הגננת שהיתה לאיתי לפני שנה פשוט הפסידה ילד שהיא היתה יכולה להפוך לפרח לו היתה משקיעה קצת מעצמה. (היא גם היתה יכולה לזקוף את הכל לזכותה...) אני רואה את זה היום כרווח לאיתי שהוא לא איתה יותר והפסד עצום בשבילה.
לפני יותר מחצי שנה, הייתי אמא במצוקה ומבולבלת, במהלך חיפושים בגוגל נתקלתי בדף באתר שעסק ב [po]איבחון ותיוג ילדים[/po], וממנו הגעתי לדף של [po]עין הסערה[/po] וממנו התחיל הבלוג הזה.
הייתי רוצה ש"מחפשים מיואשים" שיעלו על הגף הזה במקרה יקבלו ממנו משהו אחד חשוב: אף פעם לא לוותר, לעשות את כל מה שאפשר, לא תמיד לקבל את מה שאומרים לך כתורה מסיני, ללכת ולשמוע עוד דעות ועוד אנשים והכי חשוב להסתכל על הילד שלך כי הוא זה שיאמר לך הכל...
לא נישלם...