על ידי אניה* » 26 נובמבר 2007, 23:25
אז הנה חלפה לה יותר מחצי שנה, ואני סוף כל סוף מתפנה לקיים הבטחה. מדהים איך שהזמן עובר...
טוב, אז עצרתי בפעם הקודמת בסיכום עם ד"ר ברדה לגבי הלידה.
הגיע לו שבוע 41 להריוני, הרמתי טלפון לרופא לשאול כל מיני שאלות (כמו למשל אולי כדאי להביא בריכה לצירים) וגם לגבי השבוע. הוא אמר לי שלקראת יום חמישי או ראשון שלאחר מכן כדאי שאעשה מוניטור. היה זה יום שלישי. כיוון שהיה לי גם מיעוט מים (תלוי מי בדק כמובן), עשו לי אולטרסאונד כמעט כל שבוע, עד שהחלטתי שאני מפסיקה עם זה, כך שממש לא היה בא על המוניטור הזה.
על כן, החלטתי ללדת.
הצירים התחילו בשעות הערב, אבל לא ממש יחסתי לזה חשיבות כיוון שהרגישו כמו בריקסטונים, הרגשתי עייפה יותר, אבל היה בי צורך עז לסדר את הבית, וזה מה שעשיתי. אומנם אחרי זה הלכתי לישון, מוקדם מהרגיל. ב-4 לפנות בוקר התעוררתי מציר, וכבר לא יכולתי לחזור למיטה, על אף שאישי אמר "עזבי אותך, אמצע הלילה, בואי לישון..."
בשעה 7 בבוקר דיברתי עם הרופא וגם אישי התעורר כבר, סיכמנו שנדבר עוד כמה שעות. ב-9 ביקשתי מאישי להתקשר שוב ולבקש מהרופא שיצא לדרך. על אף שידעתי שיש עוד זמן, רציתי שהוא יגיע, על מנת שזה לא מה שיעסיק אותי.
עד השעה 12 הצוות היה במלואו: הדולה, הרופא, אישי הביא את הבריכה, ואני את הצירים המתחזקים, כך שבזמן שהבריכה התמלאה (או יותר נכון הציפה את הבית של השכנים, בגלל פקק לא סגור) אני כבר הייתי תחת זרם הדוש במקלחת, ומשם עברתי ישירות לבריכה. וכך התנהלו להם הצירים, אני במים על הצד, הדולה לוחצת על נקודת הלחיצה בגב בכל ציר, בעודי מרימה רגל אחת על דופן הבריכה, אישי שופך מים חמים על הבטן, במקום הציר והרופא יושב בסלון ובין ציר לציר אנחנו בשיחה, בציר הם השיחה ואני בנשימות, הרפיות ופתיחות.
בשלב מתקדם כלשהו הרופא אמר לי שאם ארגיש צורך ללחוץ, שלא אלחץ, כך שעכשיו לנשימות,ההרפיות והפתיחות הצטרף הכיווץ - קואורדינציה לא פשוטה משהו.
באיזשהי נקודה ביקשתי שיבצע בדיקה וגינלית, ולאחר שוידא הרופא כי יש פתיחה ומחיקה מלאה, עברנו לחדר, לעשות אולטרסאונד.
אולטרסאונד? גם אני שאלתי... לבדוק היקף ראש, רק שהתברר שהתינוקת סובבה את הראש הצידה, כך שאינו יכול לעבור.
וכך חזרתי שוב לבריכה, בתנוחה שבה הנחה אותי ד"ר ברדה לעמוד, לעוד כ-15 צירים כואבים מאוד!!! וזה היה הזמן לתפילות, לשיחות תחנונים לקטנה, ולקבלה - מה שקורה הוא מדויק וכך צריך להיות, כי היה ברור לכל שאם היא לא תסובב את הראש, נוסעים לבי"ח לקיסרי.
ואכן באולטרסאונד השני ראו שהיא סובבה את הראש, והיה אפשר להתחיל את הלידה.
עליתי על המיטה והייתי צריכה עם כל ציר להוריד את התינוקת למטה, שעד כה לא ירדה בכלל לתעלת הלידה. אחרי מספר צירים שלא הינבו שום תוצאה, שיניתי את התנוחה לקריעה כשאני נשענת על אישי, ותוך 2 צירים התוסיק היה בפתח. העבירו אותי למיטה, בציר הבא ד"ר ברדה ביקש שלא אלחץ, והלך לשים כפפות ולהכין את הזריקה לפיירנאום, ובעודי שוכבת מבוטלת לגמרי הרגשתי את הגוף שלי סוחט את העובר החוצה. אישי קרא לרופא, הוא שם את ידו על הפירנאום, עצר את היציאה, בשביל שכל הגוף יתכנס, בציר הבא התוסיק, הרגליים והגוף (בסדר הזה) היו בחוץ, הרופא ביקש לחכות רגע, הצמיד את הסנטר של התינוקת לגופה ואמר "עכשיו ללחוץ!!!"
ולחצתי, והנה בשעה 11 בערב נולדה לנו תינוקת מקסימה במצג עכוז, בלידת בית באור מעומעם.
היה מדהים.
אז הנה חלפה לה יותר מחצי שנה, ואני סוף כל סוף מתפנה לקיים הבטחה. מדהים איך שהזמן עובר...
טוב, אז עצרתי בפעם הקודמת בסיכום עם ד"ר ברדה לגבי הלידה.
הגיע לו שבוע 41 להריוני, הרמתי טלפון לרופא לשאול כל מיני שאלות (כמו למשל אולי כדאי להביא בריכה לצירים) וגם לגבי השבוע. הוא אמר לי שלקראת יום חמישי או ראשון שלאחר מכן כדאי שאעשה מוניטור. היה זה יום שלישי. כיוון שהיה לי גם מיעוט מים (תלוי מי בדק כמובן), עשו לי אולטרסאונד כמעט כל שבוע, עד שהחלטתי שאני מפסיקה עם זה, כך שממש לא היה בא על המוניטור הזה.
על כן, החלטתי ללדת.
הצירים התחילו בשעות הערב, אבל לא ממש יחסתי לזה חשיבות כיוון שהרגישו כמו בריקסטונים, הרגשתי עייפה יותר, אבל היה בי צורך עז לסדר את הבית, וזה מה שעשיתי. אומנם אחרי זה הלכתי לישון, מוקדם מהרגיל. ב-4 לפנות בוקר התעוררתי מציר, וכבר לא יכולתי לחזור למיטה, על אף שאישי אמר "עזבי אותך, אמצע הלילה, בואי לישון..."
בשעה 7 בבוקר דיברתי עם הרופא וגם אישי התעורר כבר, סיכמנו שנדבר עוד כמה שעות. ב-9 ביקשתי מאישי להתקשר שוב ולבקש מהרופא שיצא לדרך. על אף שידעתי שיש עוד זמן, רציתי שהוא יגיע, על מנת שזה לא מה שיעסיק אותי.
עד השעה 12 הצוות היה במלואו: הדולה, הרופא, אישי הביא את הבריכה, ואני את הצירים המתחזקים, כך שבזמן שהבריכה התמלאה (או יותר נכון הציפה את הבית של השכנים, בגלל פקק לא סגור) אני כבר הייתי תחת זרם הדוש במקלחת, ומשם עברתי ישירות לבריכה. וכך התנהלו להם הצירים, אני במים על הצד, הדולה לוחצת על נקודת הלחיצה בגב בכל ציר, בעודי מרימה רגל אחת על דופן הבריכה, אישי שופך מים חמים על הבטן, במקום הציר והרופא יושב בסלון ובין ציר לציר אנחנו בשיחה, בציר הם השיחה ואני בנשימות, הרפיות ופתיחות.
בשלב מתקדם כלשהו הרופא אמר לי שאם ארגיש צורך ללחוץ, שלא אלחץ, כך שעכשיו לנשימות,ההרפיות והפתיחות הצטרף הכיווץ - קואורדינציה לא פשוטה משהו.
באיזשהי נקודה ביקשתי שיבצע בדיקה וגינלית, ולאחר שוידא הרופא כי יש פתיחה ומחיקה מלאה, עברנו לחדר, לעשות אולטרסאונד.
אולטרסאונד? גם אני שאלתי... לבדוק היקף ראש, רק שהתברר שהתינוקת סובבה את הראש הצידה, כך שאינו יכול לעבור.
וכך חזרתי שוב לבריכה, בתנוחה שבה הנחה אותי ד"ר ברדה לעמוד, לעוד כ-15 צירים כואבים מאוד!!! וזה היה הזמן לתפילות, לשיחות תחנונים לקטנה, ולקבלה - מה שקורה הוא מדויק וכך צריך להיות, כי היה ברור לכל שאם היא לא תסובב את הראש, נוסעים לבי"ח לקיסרי.
ואכן באולטרסאונד השני ראו שהיא סובבה את הראש, והיה אפשר להתחיל את הלידה.
עליתי על המיטה והייתי צריכה עם כל ציר להוריד את התינוקת למטה, שעד כה לא ירדה בכלל לתעלת הלידה. אחרי מספר צירים שלא הינבו שום תוצאה, שיניתי את התנוחה לקריעה כשאני נשענת על אישי, ותוך 2 צירים התוסיק היה בפתח. העבירו אותי למיטה, בציר הבא ד"ר ברדה ביקש שלא אלחץ, והלך לשים כפפות ולהכין את הזריקה לפיירנאום, ובעודי שוכבת מבוטלת לגמרי הרגשתי את הגוף שלי סוחט את העובר החוצה. אישי קרא לרופא, הוא שם את ידו על הפירנאום, עצר את היציאה, בשביל שכל הגוף יתכנס, בציר הבא התוסיק, הרגליים והגוף (בסדר הזה) היו בחוץ, הרופא ביקש לחכות רגע, הצמיד את הסנטר של התינוקת לגופה ואמר "עכשיו ללחוץ!!!"
ולחצתי, והנה בשעה 11 בערב נולדה לנו תינוקת מקסימה במצג עכוז, בלידת בית באור מעומעם.
היה מדהים.