על ידי לונדונית* » 15 אפריל 2010, 11:14
וחושבת שהנה היא עדיין בתוכי חיה - ממש!!! ממש!!!
גם כאלה שפתאם גיליתי אותם - זהו מבחן האמת!
כמה אמיתי ונכון!!
"פתח לי שער בזמן של נעילת שער כי פנה יום" - משפט כל כך עוצמתי, תודה עליו!!
זה הפתח של התסכול שלי, הרצון לממש את החיים מחדש, להכנס להריון מהר ככל שאפשר. זה מה שהוריד אותי מדעתי בתקופה הראשונה. הייתי מרגישה את התנועות כאילו קיימות, אמיתיות, ממשיות. נכנסתי לקפריזה של חרדות בריאותיות. והייתי בטוחה שלעולם לא עוד.
הלידה הכל כך קשה שלי הולידה אצל האיש שלי משפט ספונטני ש'לא ירצה לראות את המקום הזה לעולם'. הייתה לי חרדה אמיתית בתקופה הראשונה מהמשפט הזה. ככל שהנסיונות לא צלחו ועברה תקופה ארוכה וכמובן לא נקלטתי שוב, הדהד המשפט הזה ולא נתן לי מנוחה. לכאורה הבראתי. עברה תקופת משכב הלידה, הכל בסדר, מסודר ועובד, והכל כל כך, כל כך לא בסדר. הייתי מחפשת נואשות כאלו שכמותי שילדו שוב, שהרו שעברו את זה בשלום, הרגשתי חייבת לעצמי חוויה מרפאת, להשלים את החסר, גם בשביל המשפחה והילדים. ראיתי איך פתאום חסר לכולם משהו. וככה בלי תמיכה יצאתי למלחמה על עקרותי הכפויה (הזמנית). לקח זמן עד שהבנתי שתהליך הריפוי הוא איטי, אבל קורה. שיולדת שמינקת ומחבקת היא מתרפאת מהר יותר. שלא די בטרגדיה האישית שלי יש לה השלכות לעתיד.
מעולם לא האשמתי את התינוק שלי, שעזב, שברח. כעסתי על עצמי שהפקרתי אותו. שלא היטבתי לשמור עליו. ולא פעם מצאתי את עצמי מתפללת אליו בליבי. בחלקים השחורים ביותר כשים של יגון מציף והכל מכסה ומאיים ואין לזה סוף ונראה שאין חיים ואין תקומה ואין לי, פשוט אין לי, שליטה, אז היית מגיח אלי מאי שם, 'אני אתפלל עליך', 'אני פה, בנשמתך, לצידך, לימינך', 'יש לי מקום ומילה שם בשמים ואני ארפאך'. הייתי חושבת שהפכתי למיסטית, שמשהו השתבש אצלי שדרושה לי פסיכולוגית דחוף, אבל לאט לאט הייתי מתחברת ומתאוששת.
יש משהו מלטף ומרגיע בתחושה שאי שם, בעולמות עליונים, רחוקים אבל אני בטוחה שקיימים, יש לי שם ילד. בן שלי ממש. ולמרות שלא ממש זכיתי לגדל אותו, זכיתי בו, בעצמו, בנשמה הגבוהה שלו, במשהו המושלם הזה שאפילו הזדמנות לצייץ כדי לחטוא לא היתה לו.
[u]וחושבת שהנה היא עדיין בתוכי חיה[/u] - ממש!!! ממש!!!
[u]גם כאלה שפתאם גיליתי אותם[/u] - זהו מבחן האמת!
כמה אמיתי ונכון!!
[u]"פתח לי שער בזמן של נעילת שער כי פנה יום"[/u] - משפט כל כך עוצמתי, תודה עליו!!
זה הפתח של התסכול שלי, הרצון לממש את החיים מחדש, להכנס להריון מהר ככל שאפשר. זה מה שהוריד אותי מדעתי בתקופה הראשונה. הייתי מרגישה את התנועות כאילו קיימות, אמיתיות, ממשיות. נכנסתי לקפריזה של חרדות בריאותיות. והייתי בטוחה שלעולם לא עוד.
הלידה הכל כך קשה שלי הולידה אצל האיש שלי משפט ספונטני ש'לא ירצה לראות את המקום הזה לעולם'. הייתה לי חרדה אמיתית בתקופה הראשונה מהמשפט הזה. ככל שהנסיונות לא צלחו ועברה תקופה ארוכה וכמובן לא נקלטתי שוב, הדהד המשפט הזה ולא נתן לי מנוחה. לכאורה הבראתי. עברה תקופת משכב הלידה, הכל בסדר, מסודר ועובד, והכל כל כך, כל כך לא בסדר. הייתי מחפשת נואשות כאלו שכמותי שילדו שוב, שהרו שעברו את זה בשלום, הרגשתי חייבת לעצמי חוויה מרפאת, להשלים את החסר, גם בשביל המשפחה והילדים. ראיתי איך פתאום חסר לכולם משהו. וככה בלי תמיכה יצאתי למלחמה על עקרותי הכפויה (הזמנית). לקח זמן עד שהבנתי שתהליך הריפוי הוא איטי, אבל קורה. שיולדת שמינקת ומחבקת היא מתרפאת מהר יותר. שלא די בטרגדיה האישית שלי יש לה השלכות לעתיד.
מעולם לא האשמתי את התינוק שלי, שעזב, שברח. כעסתי על עצמי שהפקרתי אותו. שלא היטבתי לשמור עליו. ולא פעם מצאתי את עצמי מתפללת אליו בליבי. בחלקים השחורים ביותר כשים של יגון מציף והכל מכסה ומאיים ואין לזה סוף ונראה שאין חיים ואין תקומה ואין לי, פשוט אין לי, שליטה, אז היית מגיח אלי מאי שם, 'אני אתפלל עליך', 'אני פה, בנשמתך, לצידך, לימינך', 'יש לי מקום ומילה שם בשמים ואני ארפאך'. הייתי חושבת שהפכתי למיסטית, שמשהו השתבש אצלי שדרושה לי פסיכולוגית דחוף, אבל לאט לאט הייתי מתחברת ומתאוששת.
יש משהו מלטף ומרגיע בתחושה שאי שם, בעולמות עליונים, רחוקים אבל אני בטוחה שקיימים, יש לי שם ילד. בן שלי ממש. ולמרות שלא ממש זכיתי לגדל אותו, זכיתי בו, בעצמו, בנשמה הגבוהה שלו, במשהו המושלם הזה שאפילו הזדמנות לצייץ כדי לחטוא לא היתה לו.