לא מבינה על מה את רוצה לתבוע את בית החולים.
את הגעת לא מוכנה ללידה שלך, בלי כלים להתמודדות, בלי רצון אמיתי להתמודד, בלי מי שיתמוך.
בבית החולים הציעו לך מה שמציעים בבית החולים - פתרון קל לכאבים, ופרוטוקול שצריך להתיישר על פיו.
את הפרוטוקול הזה "קיפלו" בשבילך וחתרו תחתיו למרות שאף אחד לא היה חייב לך את זה
ובסופו של דבר יש לך תינוק בריא.
אז מה את רוצה מבית החולים?

תודה שאלתי על המילדת כי אני חושבת להיות שם עם מילדת פרטית שאני בוחרת מראש, אבל אם לא מתאים לך אז בסדר
קשה, התכוונתי לי לא בטוח שקשור אליך, למרות שהחוויה בואדי קשה. פשוט הייתי במקום שאני לא רוצה לשמוע סיפורים 'לא טובים' עכשיו אני מנסה להרפות את זה לדעת שיש גם חוויות קשות ואחרי זה גם מהם צריך לצמוח. בעיקר לסמוך על ה' לדעת שיש מצב שלמרות כל ההכנה וההשקעה שלי בסוף משהו השתבש וגם זה יהיה לטובה, כי באמת אני לא יכולה לשלוט במה שיקרה לי שם ויכולות להיות אלף הפתעות.

הממ... מסקרן (אבל אפשר בדפבית, אם לא מתאים לדף).
הכוונה היא שגם לבהמות לא מגיע יחס של סרט נע.

אשמח אם את יכולה לכתוב האם ילדת בלניאדו ומי הייתה המיילדת במרכז? (אני בשלב של בחירת מילדת שם) המילדות במרכז לא אמורות להישאר איתך כל הזמן?
נכון. כדאי שתבדקי איתם את המדיניות. אני עד היום לא קיבלתי את החשבון הביתה, כנראה שהם התרשלו ולא רוצים לעורר את זה. המיילדת בטוח לא אמורה להגיע עם הילד שלה למשמרת וכנראה שהיא כן אמורה להיות כל הזמן עם היולדת אלא אם כן היולדת מבקשת אחרת, כך נראה לי. הם מקצים מיילדות רק למרכז הלידה ואין שום סיבה שהיא תיעלם לפרקי זמן ארוכים. את שם המיילדת אני לא בטוחה שאני רוצה להגיד בשלב זה, אני צריכה לחשוב ולהתייעץ על זה.

למרות שקשה לקרוא בו
כנראה שאני לא ערה לאיך שאני נשמעת מתוך הדף. הייתי רוצה לשכנע את עצמי שבאמת לא היתה ברירה, כך אוכל לחיות עם עצמי בשלום. אם אמשיך לאכול את עצמי לא יודעת לאן אגיע. קיבלתי רמז עבה וחד משמעי מאלוהים, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, כמו לשכנה של אותה "חברה" המצויינת לעיל. יש לה ילד עם פיגור קשה בעקבות לידת בי"ח.
רק תחזיקו לי אצבעות שלא יהיו שום השלכות, שצפריר צדק, הילד נמצא בבריאות שלמה. אמן.

אני רק בגלל זה לקחתי דולה
חבל שלא דיברת איתי לפני שנה וחצי )-:

אני רק תוהה עם זה קצת לא פייר לשים את האשמה (או אפילו חלק ממנה) על בעלך. במיוחד לאור העובדה שהתנגד ללידת בית ובכלל לא כ"כ 'סומך' על התהליך הטבעי...אני רק בגלל זה לקחתי דולה -- שלא יצא שאני אצטרך בכלל לחשוב על אמא שלי או על בעלי ובטח לא לסמוך עליהם שיעמדו מול הצוות הרפואי שבד"כ מפחיד ומאיים (התינוק במצוקה וכדומה). ילדתי לידת בי"ח מ ד ה י מ ה בלי שום התערבות שלא הסכמתי עליה בהתייעצות עם הדולה. אני בטוחה ב 100 אחוז שאם היא לא היתה שם הלידה היתה מסתיימת בכך שאני לא 100 אחוז מרוצה.

תודה על הדף, למרות שקשה לקרוא בו ובהתחלה חשבתי לסגור (הלידה הראשונה שלי הייתה בניתוח בגלל מצוקה השנייה בואקום -אפידורל תינוק לא ירד וכו'..., אני עכשיו בחודש שישי) אבל מצד שני חשוב גם לקרוא סיפורים כאלו ולא רק את הסיפורים המושלמים והעצמתיים.
אשמח אם את יכולה לכתוב האם ילדת בלניאדו ומי הייתה המיילדת במרכז? (אני בשלב של בחירת מילדת שם) המילדות במרכז לא אמורות להישאר איתך כל הזמן?
תודה

כשנודע לחברה שלי שהמיילדת בביה"ח היתה אותה מכרה שלה, היא שאלה אותי איך היא היתה. סמוך לאחר הלידה חשבתי עוד שהיא היתה מקסימה. וכשהתחלפו המשמרות של המיילדות כשכבר היינו בחדר הלידה הרגיל עם האפידורל, הרגשתי צער עמוק שהיא מתחלפת. חשבתי אז שהיא נחמד.
בדיעבד הבנתי שהיא בכלל לא עזרה לי בזמן הצירים במרכז הלידה. היא לא תמכה בי בשום צורה. היא בכלל לא היתה נוכחת. רק הופיע פעם בשעה לראות מה המצב ואם השתכנענו כבר לקחת אפידורל. כנראה שהיא היתה עסוקה עם הבן שלה שהביאה אותו עמה למשמרת.
גם אני כל כולי כרגע בחוויה הקשה שעברתי. מלאה ייסורים וצורך עז לדבר על זה שוב ושוב.
את מוזמנת לדבר על זה.

פילוסופיית הטבעונות
הממ... מסקרן (אבל אפשר בדפבית, אם לא מתאים לדף).

אני חושבת שזה מאוד טבעי לגברים להגיע למקומות הבשלים האלה הרבה אחרינו, הנשים. גם בגלל שהם גברים (והם כל הזמן צריכים לעשות משהו, מטבעם), וגם בגלל שהגוף שלהם לא עובר את הדברים האלה, אז כל מה שהם יכולים לעשות זה לסמוך על המילה שלנו. תחשבי כמה זה קשה לאישה להבין שהתפקיד של הגוף שלה זה ללדת, ואז תדמייני את בעלה צריך לקלוט את זה... גם בעלי"מבין" שלידת בית יותר טובה לי (ולתינוק), אבל לא "מרגיש" את זה.

התגובות המזדהות והמחזקות מחממות את הלב אך גם מעמידות אותי, את הקורבן, לראווה, על מנת שירחמו עליי. אני מתחילה להבין שזה מה שחיפשתי באיזשהו מקום. וזאת לא עוד הלכאה עצמית אלא כנות לשמה.
אני הקורבן, המסכן, השעיר לעזאזל.
אני תמיד מותחת את החבל עד הסוף P-:, במקרה הזה של עמידה מול הממסד הרפואי, התוצאה אכן המחישה שהם מסוגלים ללכת רחוק מאוד עם הפעולות המתערבות שלהם ועם היחס אל היולדת כאל עוד בהמה מהעדר. פה הייתי מכניסה את פילוסופיית הטבעונות אבל לא רוצה לעשות פה סלט שלם.
המרגיעון אומר לי: "קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד, מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים". אצלי זה כנראה הפוך.

"החיים שלה ושל התינוק ניצלו בזכות העובדה שלא ילדה בבית אחרי קיסרי, והיא עוד מתלוננת, החצופה".
את יודעת מה, זה מה שחשבנו סמוך אחרי הלידה. אמרתי לבעלי: "איזה מזל שלא ילדנו בבית, בטוח הייתי מתה מכאבים". ישר הוא התלהב והוסיף משפטים משל עצמו: "לא היינו מצליחים להגיע לבית חולים אם היינו יולדים בבית, ההינו צריכים להזמין מסוק, התינוק היה תקוע ולא היה יוצא בלי ההתערבות". 4 שעות בפתיחה של 10 זה נכון.
אבל את האפידורל קיבלתי רק בפתיחה 7 אז ברור שהכל יתעכב עוד יותר מהרגיל.
הפרוטוקול של ביה"ח נותן 3 שעות בפתיחה 10. מה, אין סעיפי משנה? ואם ניתן אפידורל בפתיחה 7? זה לא מעכב את התהליך? עובדה שהם חיכו 4 שעות, זה כן גמיש כנראה, צריך רק לדעת לדבר איתם, צריך לחשוב מהר, זאת מלחמת מוחות איתם. הם כל הזמן שאלו, נו את לא רוצה לגמור עם זה, לראות את התינוק שלך. כל הזמן הם רוצים לקדם תהליכים. שהסרט הנע לא יפסיק לרגע.

האם זהו המקום שמבצעים את החתך בדרך כלל?
אש שני סוגי חתך, ואצלנו בישראל נהוג אכן חתך באלכסון, לכיוון פנים הירך. זה נועד למנוע קריעה של החתך עד לרקטום, חלילה ("קרע דרגה 4").
אמנם אין חובה לבצע חתך במקרה של וואקום, אבל עוד לא קראתי על האישה שנחלצה מהתהליך...

אם הייתי קוראת דף כזה לפני הלידה שלי אולי הייתי עושה אותה אחרת.
אני חושבת שלכל אדם זמן נכון ללמוד דברים חדשים. צריך להגיע למקום מסוים, כדי להיות מסוגל לקחת את הצעד הבא. אם אני מדמיינת את עצמי קוראת דף כזה לפני הלידה הראשונה שלי, אז דבר ראשון אני מוצאת את עצמי מסננת אותו ב"מה חדש". בעצם, את כל האתר סיננתי, וזה למרות ואחרי שהפנו אותי אליו (לא זוכרת אפילו מאיזו סיבה). אבל נגיד שבאה משטרת באופן והכריחה אותי בכל זאת לקרוא את הדף באותם הימים. המחשבות שהיו חולפות במוחי היו מין הסתם בסגנון: "החיים שלה ושל התינוק ניצלו בזכות העובדה שלא ילדה בבית אחרי קיסרי, והיא עוד מתלוננת, החצופה". P-:

שלום לך. אני קוראת וכואבת איתך.
אני לא אשה עוצמתית. מתברר שכדי ללדת לבד בבית צריך להיות נשים עוצמתיות. את יודעת, לדעתי, עוצמתיות איז היילי אובררייטד. לא ילדתי בבית, אבל ההיגיון שלי אומר שבתרבות קצת יותר "נורמלית", נשים בכל הטווח הנורמלי של עוצמתיות יכולות ללדת בבית. בעצם, גם את לא ילדת בבית אז שתינו לא יכולות להשוות, אבל אני מעזה לנחש, שצריך הרבה יותר עצמתיות כדי ללדת מול צוות רפואי יהיר ומתערב, כמו צוותים רפואיים רבים שנשים ממוצעות-עצמתיות כמונו נתקלו בהם, להלחם בהם תוך כדי לידה ועוד לצאת "מנצחות". רבכּ אנחנו לא בנויות להילחם תוך כדי לידה (זה מזכיר לי סיפור מהמיתולוגיה האירית, על עם שנענש על איזה חטא בכך שבכל פעם שהם יוצאים למלחמה, הגברים מקבלים צירי לידה...). איך שאת באה הם קודם כל דוקרים אותך במחטים, אחר כך משכיבים אותך על הגב כאילו עוד לא המציאו את הגרביטציה, אחר-כך מעליבים אותך, ובסוף מתפלאים שהלידה לא מתקדמת, ומחליטים שבטח את לא לוחצת מספיק, יאללה התערבות. בשביל זה יש לנו גברים, שאמורים לשמור בפתח המערה, לא? אז לעשות את כל זה, ועוד בלי תמיכה של הגבר (ובמקרה הזה אפס תמיכה זה כמו תמיכה שלילית) - מי בכלל עוצמתית עד כדי כך?
אין לי לידת בית להשוות אליה, אבל כן יש לי שתי לידות להשוות ביניהן - שתיהן בבית חולים, אבל אחת עם בעל לא תומך ואחת עם חברה כן תומכת. שתיהן אמנם לא לידת החלומות שלי, אבל זה מזרח ומערב!
ברור שהייתי רוצה להקהות את הכאב שלך. במיוחד כיוון שאני "רואה" אותך מתייסרת בהאשמה עצמית שלדעתי היא לא מוצדקת, אבל אני מכירה את ההרגשה. אבל הרצון שלי להקל לא סותר את העובדה שכל מה שכתבתי הוא דעתי האמיתית והכנה, ברור, נכון? לא סיפורים ושקרים שיקלו על הכאב{{}}.
עוד דבר, בעניין ה: אבל רוצה ללדת ולו בכדי להוכיח לכולם, בעיקר לבעלי ולאמא שלי, שלא מאמינים ביכולתו של הגוף שלי ללדת - שוב, כל כך כל כך מבינה אותך, שאני כמעט צועקת מתסכול בשבילך.

ליבי יוצא אלייך. גם אני כל כולי כרגע בחוויה הקשה שעברתי. מלאה ייסורים וצורך עז לדבר על זה שוב ושוב.
מדהים אותי שכל כך הרבה נשים סובלות בבית החולים מהתערבות לא רצויה ולא ממש נחוצה של הרופאים ועדיין דבר לא נעשה בנידון.
אולי באמת צריך לתבוע אותם אחת ולתמיד. אחרי כמה תביעות משהו ישתנה במערכת הכל כך מושחתת הזו.
קבלי חיבוק גדול. את חזקה ונבונה ומכירה את הגוף שלך טוב מכולם. אל תתני לאף אחד לתת לך הרגשה שאת לא מסוגלת למשהו!!

תודה ההולכת @}
תסלחו לי כולם שאני מקטרת ומתייסרת, אם הייתי קוראת דף כזה לפני הלידה שלי אולי הייתי עושה אותה אחרת.
אני לא אשה עוצמתית. מתברר שכדי ללדת לבד בבית צריך להיות נשים עוצמתיות. זאת לא סתם החלטה אנטי ממסדית, זה כולל את הידיעה שהכאבים שאנחנו עומדים לחוות יכולים להגיע לרמות גבוהות ביותר, שכדי לצלוח אותם צריך לעשות הרבה עבודה בבית.
נראה לי שבעקבות כל ההתעסקות שהיתה לי עם ה GBS לא קראתי מספיק סיפורי לידה ולא הייתי מוכנה ללידה.
לא סובבתי את האגן ולא קפצצתי על כדור פיזיו. כל הפעולות האלה עוזרות לתינוק להתברג טוב בתעלת הלידה.
אני בטוחה שבפעם הבאה את תדעי איך לדאוג לעצמך לתמיכה נכונה ולחוויה מתקנת.
הלידה הזאת היתה אמורה להיות החוויה המתקנת של הניתוח הקיסרי עם הגדולה. כבר ידעתי שאילו הייתי יודעת אז מה שידעתי לאחר מכן, הייתי הולכת על לידת עכוז עם רופא שמתמחה בכך.
אני כל כך אנטי תרופות ואנטי התערבויות, לא עשיתי בדיקת מי שפיר למרות שאני בת 40. הבדיקה הזאת היא מסוכנת ופולשנית בעיני. מצד שני, כשנמצאתי במצב פתולוגי של כאב, ומפתים אותי בסם מרגיע, וכשאין תמיכה מסביב להתמודד עם המצב הכואב, מתבקש שאכנע לסוחרי הסמים האלה.
אז אני כבר בת 41, לא רוצה עוד ילדים, אבל רוצה ללדת ולו בכדי להוכיח לכולם, בעיקר לבעלי ולאמא שלי, שלא מאמינים ביכולתו של הגוף שלי ללדת, שהם לא מבינים ושהם הפריעו לי ללדת. כלומר, רוצה עוד ילדים, אבל העולם הזה הוא בעייתי והולך לכיוונים בעייתיים עוד יותר, וגם, אם באמת הגוף שלי לא יכול לעמוד בעומס הכאב של הלידה, איך אני יכולה לקחת אחריות כל כך גדולה על תינוקות שתלויים בי, ומה אם יקרה לי משהו?
אני יכולה לספר לעצמי סיפורים ושקרים שיקלו על הכאב שלי כשאני מביטה בראשו הלא סימטרי של הבן שלי הקטון.
ותודה לכל המגיבות שמנסות להקהות את הכאב שלי.

הי שבר ענן, באמת נשמע שעברת חוויה קשה במיוחד

אני מאשימה רבות את בעלי שליווה אותי בכל הלידה הזאת ולא היה שם בשבילי. הוא שמע אותי מתחננת בפני הרופא שיחכה עוד קצת עם הואקום. עד היום הוא אומר לי שלדעתו יש לי בעיה אנטומית שבשלה אני לא יכולה ללדת רגיל, שיש לי מבנה צר. כך הוא הגיע ללידה. עם אמונה שלא תהיה לי לידה קלה.
הגישה של בעלך אכן לא מעודדת הצלחה של לידה טבעית ללא התערבויות. אין ספק שיש בעלים שנוכחותם בחדר הלידה עושה יותר נזק מאשר תועלת. אבל מצד שני, אני חושבת שאי אפשר באמת לכעוס עליו שהוא כזה, שהוא פוחד מלידה טבעית ומלידה בכלל... לדעתי השיעור הגדול שלך ממה שהיה הוא שאת זו שיולדת, ולכן את זו שמחליטה מה התנאים והסביבה המתאימים עבורך, ואת זו שדואגת להקיף את עצמך בתמיכה מתאימה.
לפעמים בן הזוג הוא פשוט לא האדם הנכון ללוות לידה, גם אם הוא הכי מקסים ואוהב בעולם. הכשל מתחיל באמונה התרבותית שנורא חשוב שבן הזוג יהיה בלידה, ממש מטפחים הילה רומנטית סביב זה. אז את נפלת בפח הזה, ושילמת את המחיר... אבל הכשל הוא מערכתי, לא אישי שלך, וגם לא אשמת בן זוגך.
הרבה נשים מחזיקות חשבון של שנים לבני הזוג על תפקוד לקוי שלהם בלידה. המסקנה שלי היא שחובה לצרף תמיכה נוספת, וגם לבחון טוב טוב אם הבעל מכניס פחד מיותר לתהליך ולשקול את נוכחותו בחדר. בתרבויות "פרימיטיביות" רבות ממש לא מקובל שגברים יהיו בלידה... והסליחה עם כל הגברים שהם תומכי לידה מדהימים - הם כן קיימים ותודה על כך!

כל כך הייתי בטוחה שאני כבר לא באותו מקום מתקרבן, מסכן. והלידה הזאת מבליטה את חולשתי הנוראית.
עמידת מול המערכת הרפואיות בזמן לחץ היא דבר שלא הייתי מיומנת בו. בזמן כאבי תופת.
כפי שאני רואה את זה, אף אחת לא באמת בנויה לעמוד מול הלחצים של המערכת בזמן לידה. אל תרדי על עצמך.
תראי כמה קל להאשים את עצמך ולחשוב שאת לא היית מספיק טובה, מפותחת רגשית, חזקה...
הבעיה היחידה שלך היתה שהיית קצת נאיבית, ולמרבה הצער זה מסוג התכונות שמגלים רק אחרי ש"חוטפים"

את אישה אמיצה וחכמה. את לומדת מטעויות העבר ופועלת כדי לשקם את הנזקים שנעשו. תאמיני בעצמך, תסלחי לעצמך, ותסלחי לבן הזוג שלך.
אני בטוחה שבפעם הבאה את תדעי איך לדאוג לעצמך לתמיכה נכונה ולחוויה מתקנת. @}

יש עוד המון פרטים שהחסרתי בסיפור שלי. אני רק מקווה שהבעיה של התינוק היא אכן חיצונית אסטתית בלבד. הוא מפותח ומקסים ושאלוהים יהיה איתו. שלא יהיו השלכות! הלכנו לנוירוכירורג מומחה שקבע שאין עם הבליטה שבראשו שום בעיה, שאפשר אפילו לתקן את זה על ידי ניתוח אם נרצה.
שמעתי סיפורי זוועה על לידות ואקום. מכשיר היניקה הזה יכול להיות קטלני.
אח"כ נכנסתי קצת לאינטרנט וקראתי על הואקום הזה. ממה שקראתי הבנתי שלא עושים חתך בלידות ואקום ואצלי החתך היה כל כך נורא. אף אחד לא שאל אותי אם אני מסכימה לחתך. שבועיים בקושי יכולתי ללכת. יש לי צלקת שנמצאת מצידו של חיץ הנקבים. האם זהו המקום שמבצעים את החתך בדרך כלל? מדוע הרופא לא ניסה ליילד אותי אחרי שביצע את החתך ולפני שהשתמש בואקום?
אני לא רוצה לחפור ולחפור בתוך כל הסיפור הזה אבל צריכה לפרוק את זה ואולי לקבל תובנות חדשות.
את האפידורל נותנים במנות. כשנגמרה מנת האפידורל הראשונה והתחלתי להרגיש שוב את כאב הצירים ביקשתי שיקראו מהר למרדימה שוב כדי להוסיף לי מהחומר המרגיע. המרדימה הגיעה והוסיפה מהחומר אולם היה עצב אחד שלא נרדם. היה לי כאב נקודתי בירך, כאב מאוד חזק ומציק. כל הזמן ישבתי בתנוחה אחת. האחות נכנסה לנסות ליילד אותי. פעם היא חיברה מן מתקן למיטה שאוכל להיאחז בו ולנסות ללחוץ. פעם אחרת היא ניסתה ליילד אותי בשכיבה. אבל רוב הזמן רבצתי במן חצי שכיבה חצי ישיבה. מאז ועד היום אני סובלת מכאבים וחתכים וטחורים.
אני משייכת את כל מה שעבר עליי ליחסים הבעייתיים שיש לי עם בן הזוג. יחסים של ריבים. גם בתקופת ההריון היו ריבים.
רק לא מזמן ישבתי כך עם הבטן הגדולה והעובר בתוכי, חיה את חיי באופן טבעי, לא חושבת שמישהו יוכל לשכנע אותי לדבר שלא מתאים לי. כבר הייתי מיומנת בסירובים להתערבויות רפואיות מיותרות. למשל, שנתיים לפני ההריון הזה, היה לי הריון נפל ולמרות המלצת הרופאים לבצע גרידה, המתנתי עד שהעובר יפלט החוצה באופן טבעי.
עמידת מול המערכת הרפואיות בזמן לחץ היא דבר שלא הייתי מיומנת בו. בזמן כאבי תופת.
אותו רופא שיילד אותי בואקום, ששמע את תחנוני לדחיית הואקום בעוד קצת ולא התייחס אליהם, הוא אותו רופא שניסה לבדוק אותי ונהדף על ידי, ולכן הוא שמר לי טינה וכביכול חיכה להזדמנות שאהיה בידיים שלו.

יש דמיון רב בין החוויות שלך ושלי - לידה שניה נרתיקית קשה אחרי לידה ראשונה בניתוח קיסרי בשל מצג עכוז.
אולי זה ינחם אותך לדעת שאני השתמשתי בלידה השניה בשירותי דולה ועדיין חשתי בדיעבד פער גדול בין הציפיות מהלידה לבין המציאות.
שני סיפורי לידה אמא אחת

ברוך השם שנולד לך ילד בריא ושלם
(אחרי לידה ראשונה מאוד דומה לשלך רק עם סוף מלקחיים לא ואקום)
עברתי לידה מעצימה בזכות היפנו ברטינג... אבל עדיין מדברת איתי הרבה על הלידה הטראומטית הראשונה.
אין לי דברי חוכמה רק להגיד שאני מכירה את המקום הזה טוב. וסליחה אישית זה הדבר היחיד שעוזר לי.

שבר ענן יקרה,
אני לא מכירה אותך ויחד עם זאת, אני רוצה להגיד לך משהוא שאולי לא יהיה לך נוח לשמוע. מקווה שבכל-זאת תוכלי להפיק ממנו את המקסימום, כמו שתפיקי מכל החוויה של הלידה הזאת:
כתבת:
יש שאומרים שלא צריך להתווכח עם המציאות ואני תמיד חושבת שדווקא כן, מתוך אותה ידיעה שהמציאות משקפת את התודעה שלנו ושההתעמתות שלנו עם המציאות יכולה להביא את השינוי המיוחל.
אי אפשר להתווכח עם המציאות, כי היא לא בת וויכוח, היא לא מתווכחת איתך, היא פשוט ישנה...
אם המציאות היא אכן שיקוף של התודעה שלך, את יכולה לשנות את תודעתך ורק אותה. את יכולה להתווכח איתה, להתעמת איתה, להתבונן בה ולבסוף לשנות אותה. המציאות שמשתקפת דרכה תשתנה גם היא בהתאם. בסדר הזה.
בהצלחה!

אין כ"כ מה להיאבק איתם. אפשר לקבל אותם - לא להיכנע, אלא לקבל.
מסכימה איתך. הרגשתי שהצירים לא מובילים אותי לשום מקום, שהכאב אוטם אותי, שאני נסגרת. במבט לאחור אני יודעת שתנוחת הכריעה תוך נסיון להחזיק בסולם הכניסו את הראש של התינוק למצב של אי-התברגות טובה לתעלת הלידה, כנראה שהופעל שם לחץ על איזה עצב שמ-א-ו-ד כאב לי.
הבאתי את זה על עצמי ועכשיו אני צריכה להבין למה. האם אני נוקמת בבעלי דרך הילדים?

לא נאבקתי בצירים, נכנעתי להם. לא הכנתי את עצמי לכאב כל כך חזק. לא ידעתי מה לעשות עם הכאב הזה. חשבתי שאם זה לא נפסק אני מתה. ובנוסף לא היתה לי תמיכה.

במבט לאחור תמיד רואים שש-שש. קיבלת את ההחלטות שלך אז על סמך מה שידעת, על סמך התמיכה שהיתה לך, ומתוך אופטימיות ותקווה לטוב, שאלה תכונות חיוביות... לפעמים גם צריך מזל, ולא הכל תלוי בנו.
קבלי את זה. גם את השגיאות. אין לך יכולת לשנות את מה שהיה. תסתכלי על עצמך, על מי שהיית, על התינוק ועל בן הזוג - בחמלה. שעשיתם את הטוב ביותר שיכולתם באותו רגע.
רק דבר אחד, לגבי הביטוי "להיאבק בצירים". אין כ"כ מה להיאבק איתם. אפשר לקבל אותם - לא להיכנע, אלא לקבל. הם יבואו אם ייאבקו בהם ואם לא, והם כואבים יותר כשמנסים להיאבק בהם. אולי אני סתם נטפלת למלה אחת קטנה, אבל תסלחי לי על זה, אני מקווה
ועוד

תודה על התגובות.
היום את במקום אחר, במחשבה אחרת?
גם אז חשבתי שהייתי. בתי חולים הם מקום מסוכן ולידות בי"ח הן דבר מסוכן ביותר. צריך ללדת רק בבית או ללכת עם דולה שתתמוך בזמן הצירים.
הקוסמת כל כך צודקת: שהמציאות היא הרחבת התודעה.
יש שאומרים שלא צריך להתווכח עם המציאות ואני תמיד חושבת שדווקא כן, מתוך אותה ידיעה שהמציאות משקפת את התודעה שלנו ושההתעמתות שלנו עם המציאות יכולה להביא את השינוי המיוחל.
עכשיו אני נזכרת, שרופא הנשים שליווה אותי בהריון כל הזמן הפחיד אותי שלא אלד בבית אחרי קיסרי. הוא גם דיבר בזלזול על תפקיד הדולה כאילו שכל מה שהיא יכולה לעשות הוא לעסות.
מקווה שתצליחי למצוא את התועלת שבלידה שעברת.
תודה על המילים המעודדות. במקרה שלי את שכר הלימוד משלם גם התינוק שלי שבעזרת השם לא יהיו לו שום סיבוכים מהואקום הזה. בתקשורים של צפריר נאמר לי שעלי רק להודות על מה שיש, שהרי ההתעברות גם לא באה בקלות כלל. אם אני חופרת בעצמי אני מבינה שאכן התקרבנתי, לא נאבקתי בצירים, נכנעתי להם. לא הכנתי את עצמי לכאב כל כך חזק. לא ידעתי מה לעשות עם הכאב הזה. חשבתי שאם זה לא נפסק אני מתה. ובנוסף לא היתה לי תמיכה.
עכשיו אולי אדע להתעקש על מה שחשוב לי גם בזמן כאב.

כל כך הייתי בטוחה שאני כבר לא באותו מקום מתקרבן, מסכן.
אני זוכרת את התסכול והעצב של ההרגשה הזו, מסיטואציה אחרת (לא לידה) אני זוכרת שהייתי בהלם ש"הצליחו לעבוד עלי" שוב, למרות שמבחינתי כבר החלמתי מהנטייה ההיא שלי. אני זוכרת שהרגשתי הרבה כעס כלפי אלה ש"הפילו אותי בפח", ושלקח לי זמן להבין שאני צריכה לכעוס רק על עצמי, ושבעצם אני באמת כועסת רק על עצמי. אני קוראת לכל נסיון כזה "שכר לימוד". כזה שכואב בלב במקום בכיס, אבל וואלה, שיעור טוב ששווה לשלם עליו, כי הוא חוסך הרבה צרות בהמשך החיים. מקווה שתצליחי למצוא את התועלת שבלידה שעברת. מקווה שתראי שהיא נתנה לך המון דברים שאי אפשר יהיה להשכיח ממך אות לקחת ממך, ושקרוב לוודאי שבעתיד יהיו לך הזדמנויות להשתמש בידע הזה שרכשת. לא ידע טכני דווקא (לגבי לידות), אלא ידע של עמידה והתנהלות מול אנשים אחרים, ושל אמון גדול בהרגשה הפנימית. למשל, בטח עלייך אי אפשר לעבוד בקלות עם יציאות כמו: "את בטוחה שזה בסדר? אולי כדאי שיראה אותו רופא?" ובהמשך שהרופא ישלח אותו לבדיקה פולשנית וממש לא נעימה, שכמובן מסתברת כמיותרת (כן-כן, כמובן שזה סיפור אישי שעברנו...). הרווחת! את וגם הילדים!
לכל ילד יש סיפור חיים. אי אפשר לשמור על ילד "סטרילי", טהור, לא נגוע. "האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק", ולמרות כל הרצון והכוונות הטובות, לכל ילד שלנו יש טביעת אצבע של ההורים שלו ושל סיפור חייו (שמתחיל בלידה, וגם קודם לכן ברחם). לרובנו לוקח לפחות שנה ללמוד לדבר וללכת, ואין סיבה לחשוב שללמוד ללדת, ללמוד לבטוח בעצמנו במקום ב"אנשי מקצוע", ללמוד שיעורים דומים חשובים וקשים, ייקח לנו פחות זמן, או שבדרך ניפול על התחת פחות פעמים
מאחלת החלמה מהירה ושלמה!

מזדהה עם חלקים רבים של הסיפור במיוחד הרצון והפנטזיה אל מול המציאות.
היום ברור לי לגמרי שהמציאות היתה הרחבה של התודעה שלי.אני כבר לא מסתכלת אחורה בצער אלא קדימה
בשמחה.
בכלל הטראומה נגוזה כלא היתה...
מוזמנת לקרוא את סיפור ההריון והלידה של הכוסמת. זה גם נמצא במעלה דף הבית שלי.

שולחת
נשמע קשה מאוד.

קוראת פה את כל סיפורי לידות הבית המעצימות ואני משתגעת מהמקום אליו הגעתי. איך חשבתי שאני לא צריכה אף אחד? כל כך הייתי בטוחה שאני כבר לא באותו מקום מתקרבן, מסכן. והלידה הזאת מבליטה את חולשתי הנוראית.

נראה לי שהמקום של האשמה הוא גם כן קשה מאוד,מתוך חווית הלידה.
הלידה הזו היתה,היא נגמרה.היום את במקום אחר,במחשבה אחרת?

ועוד חיזוק

אנחנו מועברים לחדר הלידה הרגיל וממתינים לאפידורל. נותנים לנו לחכות. אני כבר בפניקה מהציר הבא. גרזנים בגב. אני צורחת צרחות איימים ואז מייד מגיע הרופא והאחיות ומנסים להחזיק אותי ולהגיד לי שאולי אני יולדת. אני לא מוכנה ובועטת לא מסוגלת לשאת את הכאב. לא נותנת להם לבדוק אותי. מגיעה המרדימה ונותנת לי אפידורל לאחר שמחתימים אותי. אף אחד לא מסביר שבשלב כזה האפידורל הוא בעייתי.
ואז הכל נרגע. אני מחוברת למוניטור וצופה בצירים שמגיעים ולא מרגישה אותם. הפתיחה היא כבר של 10 ולא קורה כלום. מידי פעם נכנסת המיילדת ורוצה לפקוע לי איזה בועת מי שפיר שתקועה לי שם, מזהירה אותי שאחרי כמה זמן הם כבר לא יהיו כל כך נחמדים וירצו ואקום. אני בשאננותי. עוד מתלבטת על פקיעת הבועה. בסוף מסכימה. שתיפקע את הבועה. וכך אני שוכבת ולא קורה כלום. רק הצירים מופיעים לי במוניטור. המיילדת נכנסת ומנסה לילד אותי בתנוחות שונות. אומרת לי ללחוץ. הם רואים את הראש אבל הוא חוזר חזרה.
אני אפילו לא מושיטה יד כדי להרגיש מה קורה שם. לא חושבת אולי להרים טלפון למישהו שיכול להציע לי מה לעשות.
ואז מגיע הרופא, אותו רופא שבעטתי בו קודם תוך כדי כאבים, מסביר לי שאחרי 3 שעות בפתיחה של 10 צריך לעשות ואקום. הם נתנו לי 4 שעות ולמרות שאין סימני מצוקה לעובר הם פוחדים שאולי מתחילים סימנים. הוא אומר לי שהעבודה פה היא משותפת ושאני צריכה ללחוץ חזק כשהוא אומר לי.
הוא אומר לי ללחוץ ומפעיל את מכשיר הואקום. מסביבי צוות שלם של אחיות, מרדימה, רופא ילדים ובעלי.
התינוק יוצא.
והוא רוצה לחתוך את הטבור. אני אומרת לו לחכות והוא אומר שהמים מקוניאלים ושחייבים לחתוך מהר. התינוק מועבר לרופא ילדים ששואב לו את המים מהריאות. והם מניחים אותו על השולחן ומוציאים את בעלי על מנת לתפור. הם תופרים ובינתיים התינוק צורח.
אני מבקשת שירימו אותו. האחות אומרת לי שאם התינוק לא בוכה אז הם בוכים.
אני כמובן מבקשת ביות מלא ואני מועברת בשעה 1 בלילה יום שבת לחדר יולדות רגיל, יולדת אחת משמאלי ואחת מימיני, התינוק איתי בוכה לא רוצה לינוק, אני עם תפרים. היולדת מימיני מציעה לי לגשת עם התינוק ולראות למה הוא בוכה. אני מבינה שהוא בוכה בגלל הטראומה שעבר ובגלל שהוא לא יונק.
בעלי היה בהלם כשראה את הסימן שהואקום השאיר לו בראש.
הואקום יצר שטף דם שלא נספג ושהתגרם לעצם. הבליטה לא נעלמה לתינוק שלנו והלכנו לבדוק מה קורה. מסתבר שזהו. לילד שלי תהיה בליטה קטנה בצד הראש כל החיים. היא כמעט לא נראית, רק אם מסתכלים טוב. אין בעיות התפתחותיות.
ברוך השם. יש אמא ויש תינוק עם ראש לא סימטרי בחומרה קלה ללא בעית התפתחות. שנתיים חיכינו להריון הזה.
רק עכשיו אני מתחילה לעבד את הלידה הזאת. עד עכשיו (שנה וחצי) הייתי עדיין באופוריה של אחרי הלידה, באושר העלאי של להיות עם תינוק מדהים וכל כל מתוק.
אני מאשימה רבות את בעלי שליווה אותי בכל הלידה הזאת ולא היה שם בשבילי. הוא שמע אותי מתחננת בפני הרופא שיחכה עוד קצת עם הואקום. עד היום הוא אומר לי שלדעתו יש לי בעיה אנטומית שבשלה אני לא יכולה ללדת רגיל, שיש לי מבנה צר. כך הוא הגיע ללידה. עם אמונה שלא תהיה לי לידה קלה. בהתחלה הוא טען גם שהבליטה של התינוק לא נובעת מהואקום אלא מהמנח שלו ברחם. יש לו לבעלי כל מיני סיפורים שהוא מספר לעצמו ומאמין בהם בכדי לכפות על שגיאותיו.
בעלי אומר שכל האתר הזה הוא פיקציה, הוא חושב שלידות בית זה דמיוני.
אני כותבת את הסיפור כדי לשמוע את דעתכם, להתחזק, להתעודד.
קוראת פה את כל סיפורי לידות הבית המעצימות ואני משתגעת מהמקום אליו הגעתי. איך חשבתי שאני לא צריכה אף אחד? כל כך הייתי בטוחה שאני כבר לא באותו מקום מתקרבן, מסכן. והלידה הזאת מבליטה את חולשתי הנוראית.

הסיפור שלי הוא קשה ואני בכלל שוקלת להגיש תביעה משפטית על רשלנות רפואית נגד ביה"ח.
אביא בתחילה את הפרטים היבשים:
נכנסתי להריון לאחר שנתיים של נסיונות, לשמחה לא היה קץ. הריון טבעי.
ההריון היה תקין, רציתי כמה שפחות התערבויות רפואיות, מעט מאוד אולטרסאונדים, סקירת מערכות אחת אצל מומחה.
את הגדולה ילדתי בקיסרי עקב מצג עכוז.
הפעם העובר היה עם הראש למטה מוכן ליציאה.
רציתי ללדת בבית אבל הבנזוג לא תמך בכלל, הוא פחד.
קראתי את הספר לידה פעילה והייתי כל כך בטוחה בעצמי וביכולת שלי לעמוד מול כל אחד שינסה להתערב לי בלידה.
עשיתי יוגה בהריון ופגשתי נשים שאמרו לי שכדאי שלפחות אלך עם דולה לבית החולים. התעלמתי מהעצה הזאת. כמה חבל.
היתה את הבעיה הזאת שאני אחרי ניתוח קיסרי, למרות שעברו המון שנים מאז, והיתה עוד בעיה של GBS.
ניסיתי לטפל ב GBS על ידי החדרת שיני שום לנרתיק במשך 10 ימים כחודש לפני הלידה.
גם דיברתי על הנושא עם ג'ודי שאמרה לי שכל ה GBS הזה הוא רק עוד תירוץ של המערכת להתערב רפואית בכל התהליך הטבעי של הלידה. אמנם היתה לי מושבה נרחבת של חיידקים שהופיעו בבדיקת שתן אבל התחושה הפנימית שלי אמרה לי שזה כלום. זה משהו שהגוף שלי חי איתו, משהו שהגוף שלי צריך כנראה.
ג'ודי גם אמרה שגברים יכולים להיות מאוד לא יעילים בלידה. גם למסר הזה לא ממש הקשבתי. חשבתי שאני לא צריכה אף אחד. אין סיכוי שישכנעו אותי לעשות משהו בניגוד לרצוני.
לא התחברתי אל מיילדת הבית שנפגשתי איתה והחלטתי שאלד במרכז הלידה.
חברה שלי אומרת שהיא מכירה מיילדת שעובדת באותו מרכז לידה. היא נתנה לי את הטלפון שלה. המיילדת הזאת ובעלה הם לא חברים של החברה אלא מתחרים שלה באותו תחום עיסוק.
התקשרתי אליה, היא גרה קרוב אליי. לא היה לי הרבה מה לאמר לה. שאלתי אותה אם היא גם מיילדת בבית היא אמרה שלא. זהו.
ברוב טפשותי לא דיברתי עם מיילדות אחרות.
הצירים העירו אותי בלילה שלפני תאריך הלידה המשוער.
בבוקר הודעתי לבן זוג ולילדה שיש לי צירים. היינו אמורים לקחת את הילדה באותו היום לבריכה.
החלטתי שנסיע אותה לבריכה, שם היא נפגשת עם הסבתא, ומשם נמשיך למרכז הלידה.
יצאנו מהבית ולא לקחתי איתי כלום. כאילו לא האמנתי שבאמת אלד שם במרכז הלידה.
בדרך הצירים מאוד התחזקו. הורדנו את הילדה בבריכה עם אמא שלי.
הגענו למרכז הלידה כשבדרך אנחנו עוד עוצרים לקנות שמן שקדים.
אני יושבת באוטו והצירים מתחזקים. הישיבה הזאת באוטו במשך כשעה כנראה גם לא השפיעה טוב על כל התהליך.
נכנסנו למיון יולדות, מחברים אותי למוניטור. אני מודיעה שהגעתי למרכז הלידה. הםמסתכלים במסמכים שלי ורואים שאני עם GBS. אומרים לי שהם צריכים לפתוח לי וריד ושהם צריכים לתת לי מנה של אנטיביוטיקה כל 6 שעות. אומרת להם שאצא להתייעצות בעניין עם בעלי. לא גיבשתי סופית את העמדה לגבי זה.
החלטנו שיהיה. מה כבר יכול להיות. שיתנו מנה קטנה של אנטיביוטיקה. מילא.
אני נכנסת חזרה למיון והצירים מתחילים לכאוב. הם פותחים לי וריד ביד. בדיוק מתחלפת המשמרת של המיילדות. אני מקבלת מיילדת ואני קולטת שזאת אותה אחת שדיברתי איתה, המתחרים של החברים שלי. אני מועברת למרכז הלידה עם המיילדת.
פתאום אני קולטת שהיא הגיעה למשמרת שלה עם הבן שלה ואמרה לו לחכות בכניסה.
אני ובעלי נכנסים לחדר הלידה. ישר הלכתי למלא את האמבטיה.
פתאום אני רואה שהמיטה מלוכלכת. המיילדת נכנסה והחלטנו להחליף חדרים. ברקע בעלי מדבר בטלפון כל הזמן עם אמא שלי, גם אחותי מבקשת לדבר איתי. ואני כבר מתחילה להתפתל מכאבים.
אנחנו מגיעים לחדר השני. הצירים מתחזקים המיילדת נמצאת איתנו זמן קצר ועוזבת. כך היא מופיעה מידי פעם. אני זוכרת את עצמי יושבת את כורסא ומקבלת את הצירים. הם כאבו מאוד אבל אני מצליחה.
ואז אני אומרת לעצמי, מה את יושבת על הכורסא תקומי, תהיי בתנועה, תנסי להחזיק את הסולם ולכרוע. וכך אני עושה. ובשלב הזה הכאבים מתגברים, גרזנים בגב. אני לא מסוגלת. צורחת. זאת היתה טעות קשה בראיה לאחור. מבנה הגוף שלי לא מאפשר לי לכרוע בכלל, אז לא יודעת מה נפל עליי שהחלטתי שאני מחזיקה את הסולם וכורעת.
בעלי רואה אותי מוטלת על הרצפה. צורחת. המיילדת נכנסת ומיידעת אותנו על האופציות הקיימות ואומרת לי שאין צורך לעבור את הגבול, שישאר טעם טוב מהלידה, היא בודקת לי פתיחה 7. החלטתי לנסות עוד קצת. היא לא עושה לי עיסוי ולא מעודדת אותי בכלל.
הפעם הבאה שהיא מגיעה אני כבר בטירוף. היא אומרת, נו מה החלטתנו. האם אנחנו רוצים לעבור לחדר הרגיל ולקבל אפידורל. לרגע היא לא מיידעת אותי בסיכון של לקחת אפידורל בשלב כה מאוחר של הלידה.
...
ההמשך יבוא ...