על ידי לשעבר_פלונית_אלמונית* » 12 יוני 2007, 13:23
רציתי להחזיר לשאלה של האסברגר.
לדעתי כדאי להיזהר מאבחנות כאלה על סמך דף כל-כך חד-צדדי ותיאורים שאינם בהכרח אובייקטיביים. לא כל מי שהוא אינטרוורט או חסר כישורים חברתיים בהכרח לוקה בתסמונת הזאת. צריך לבדוק קודם כל - האם היו תלונות מהסוג הזה במשפחתו, אצל חבריו, במקום עבודתו. האם הוא מתנהג כך בתחומים נוספים בחייו או רק מול
מה אני עושה. הפרעת תקשורת מהסוג הזה אמורה להיות בולטת מאד בטיפול פסיכולוגי ואם הפסיכולוגית שהלכתם אליה לא הסכימה עם האבחנה הזאת לא הייתי ממהרת לבטל את דבריה. נוסף על כך, כותבת הדף הדגישה מספר פעמים את הציניות של בעלה, נראה לי שזה מוציא מהאפשרות הזאת את העוקץ..
מה אני עושה, מקריאת הדף הזה נראה לי שאולי אינך מודעת להשפעה ההרסנית שיכולה להיות לביקורת בלתי-פוסקת מהסוג שאת מעבירה על בעלך.
אם היית שותלת צמח בגינתך ודורכת עליו כל יום קצת, האם הוא היה פורח וגודל? סביר להניח שלא. בני-אדם, מערכות-יחסים, נישואים זקוקים לשמש, מים ותשומת-לב בדיוק כמו צמחים. ובדיוק כמו גינון, גם זאת עבודה קשה, אבל יש ביכולתה להצמיח פירות לתפארת. וחוץ מזה, זה גם עניין של החלטה. שום דבר איננו צומח כשהוא מצוי תחת ביקורת תמידית ואפילו ביקורת בונה צריך לדעת כיצד להעביר כך שתועיל ולא תזיק, על אחת כמה וכמה ביקורת מהסוג שאיננו בונה.
ישנם אנשים (במיוחד גברים) שביקורת כזאת גורמת להם להיאטם, לרוב זה קורה מתוך כאב בלתי-נסבל וחוסר יכולת לשאת מצב בו הם מאכזבים את מי שיקרים להם ולא מתוך אדישות או חוסר-איכפתיות. כשזה מצב מתמשך, עם האטימות נבנות גם חומות בינם לבין המציאות, כך שעל מנת להגן על עצמם מביקורת הם נאלצים להתעלם מאספקטים נוספים של המציאות, זה חלק מהמחיר שמנגנון הגנה כזה גובה.
לוקח לי זמן לכתוב את ההודעה הזאת,
מה אני עושה, כי אני כל הזמן בוררת את המילים, כיצד לומר לך בעדינות, מהו הרושם שלי מהדף הזה ולקוות שזה יועיל לך. מראש אני מסייגת ואומרת שמדובר רק בהתרשמות
שלי מהדברים שכתבת, יתכן שזה לא נכון או לא מדוייק, במקרה כזה בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.
נראה לי שבעלך פוחד מאד ממך, והפחד הזה משתק אותו מולך. נראה לי שהציניות עליה כתבת היא דרכו להתיז חזרה חלק מהביקורת שכן מצליחה להסתנן דרך החומות שהוא הקים סביבו. מתיאורייך עולה שהוא חי במצב של טרור, כל אקט שהוא עושה או לא עושה נבחן תחת זכוכית מגדלת ומוציא מיד ציון נכשל. יש גברים, דרך-אגב, שהיו עלולים להגיב על תנאי חיים כאלה בבריחה או באלימות. הוא הגיב באטימות, לדעתי זה מראה על אופי חיובי וגם על כך שהוא כנראה אוהב אותך אהבת-אמת. עם זאת, אין ספק שיש הבדלי טמפרמנט בינך לבין בעלך, הקצב שלכם שונה ולא בכדי, אם הבנתי נכון את תיאור התחלת הקשר ביניכם, בחרת בו בדיוק בגלל זה, כך שיש מידה של חוסר הגינות בדרישה ממנו להשתנות רק בגלל שאופיו אינו משרת יותר את צרכייך. אם כי לדעתי אינך פוגעת בו בכוונה (ניכר שיש לך מצפון שמייסר אותך לא מעט, מהדברים שכתבת).
לעניות דעתי (שוב, זה רק הרושם שלי), ישנו אכן מאבק (או מלחמה, כפי שכתבת), אך המלחמה הזו היא בתוכך, בינך לבין עצמך ואין לה שום קשר לבעלך, למרות שאיתרע מזלו והוא "קולב" מתאים עבורך להשליך עליו את המאבק הפנימי שאת חווה, בגלל אופיו ואהבתו אותך. נראה שיש אצלך איזשהו חוסר-איזון ומאבק בין הצד הגברי לצד הנשי שלך. נראה שיש לך צורך עצום בשליטה. שלחלוש על סביבתך, לשלוט על כל אספקט בה ולתמרן אותה גורם לך להרגיש בטוחה ו/או חזקה.
וצורך זה שהוא מאוד דומיננטי אצלך מתנגש עם הצד הנשי, זה הרוצה להיתמך, להיעזר, להישען (שוב, אני לא אומרת שאלה ההגדרות האבסולוטיות של גבריות ונשיות, אני אומרת שהתרשמותי מקריאת הדף היתה שאלו ההגדרות הפנימיות שלך של נשיות וגבריות ומצאת את עצמך במצב בו שני אלה מתנגשים בתוכך). יותר מכך, אלה שני סוגי כוח שיש ביניהם הבדלים ולאורך חייך, לפי תיאורייך, נראה שבחרת (או הרגשת בטוחה יותר) בקוטב הגברי יותר של הכוח, זה שהוא בדרך-כלל עושה, שולט, מנהיג וזה בא לידי ביטוי בבחירות שעשית. עוצמתה של הנשיות, לדעתי, היא בגמישות - גמישות הרוח, המחשבה, הרגש. ואת מאוד נוקשה, גם עם בעלך וגם עם עצמך. לדעתי הצורך הזה בשליטה שיש לך מכסה על חרדה עמוקה מאד מאובדן שליטה ופחד מנטישה ויתכן שזאת הסיבה בגללה עזבת את אותו בחור שתיארת כפסגת השאיפות מבחינתך, יתכן שחשת בחוש שהוא היה מסוג הגברים שהיית יכולה להגיע איתם לעימות קשה סביב הצורך שלך בשליטה. ולכן בחרת לך איש שאיננו כזה, שנותן לך את כל מרחב השליטה, אינו מעמיד אותך בסכנה של אובדן שליטה ולעולם לא יעזוב אותך, אך באותו זמן את נוטרת לו על הפשרה שעשית והתסכול שאת חשה ואת מבקרת אותו בלי הפסק בתקווה שישתנה והוא, מן הסתם, איננו מבין מה את רוצה ממנו. הוא תוכנת על ידך לשמש לך כינור שני ו'יס מן', מכיוון שאת לא פינית לו מקום ויותר מכך ציפית ממנו להיכשל (וזאת בדרך-כלל ציפיה שמגשימה את עצמה). הוא לא הטיפוס הלוחמני (וטוב שכך כי זוגיות בריאה לא אמורה להיות זירת-קרב ומי שמשלם את המחיר על סוג כזה של זוגיות הם תמיד הילדים), לכן הוא הרים ידיים והניח לך לנהל את הכל. את כועסת עליו ורוצה שישתנה, אבל יחד עם זאת את משדרת לו שלא יאיים על עמדת השליטה שלך (כשהוא מנסה להתחיל ליצור שינוי את מיד חוששת, מה מהות השינוי שלך אין שליטה עליו והאם זה יביא לכך שהוא יעזוב אותך), הוא מקבל ממך מסרים כפולים ולדעתי זה חלק מהשיתוק שלו. אומר לך משהו נוסף, תמיד, ביחסים בין בני-אדם (בעיקר במערכות-יחסים קרובות) המסר הלא מילולי חזק הרבה יותר מהמסר המילולי.
המלחמה שיש בקרבך בין הרצון שלך לבקש ולקבל עזרה לבין הצורך שלך בשליטה, והכרתי כמה קונטרול-פריק'ס בחיי אבל הם לא מגיעים לעוצמת הצורך שיש לך בשליטה, כך שאני מניחה שמאוד קשה לך להגיד לבעלך בצורה ברורה, פשוטה וכנה שאת פשוט פוחדת לעשות טעויות וזקוקה מאוד לאינפוט שלו ולכך שיקח חלק מהאחריות על עצמו, כי אז זה אומר שתצטרכי להרפות, תצטרכי להודות שאין לך שליטה על הכל, תצטרכי להישען עליו וכתוצאה מכך גם לפחד ממנו כי אז תהיה בידיו היכולת לפגוע בך.
החרדה שלך ממצב כזה היא כל-כך גדולה שאת לא מסוגלת לעשות את המהלך הזה בצורה בהירה ופשוטה שתהיה נהירה גם לו, שיהיה ברור לו מה את רוצה ממנו. לכן את אומרת לו חצאי-דברים, או לא אומרת לו כלום ("כבודו לא מודע.." – האם כבודך יידע אותו, שיתף אותו, ביקש ממנו לקחת חלק, בלי לעשות לו מבחנים מטופשים – האם ינחש או לא ינחש מה את רוצה, במיוחד כשהרצון שלך עצמו מסוכסך פנימית) ומצפה שבכל-זאת יעשה מה שאת רוצה, תוך כדי שדר בלתי-מילולי שלא יסכן אותך בשום עשיה שלו. את כועסת עליו כיוון שאינו מניפולטיבי מספיק להשכיל לדעת כיצד לעזור לך ולהיות נוכח עבורך בלי שתבקשי ממנו במפורש ובלי שיפגע בתחושת השליטה שלך. את מבקשת ממנו (לא מילולית) שיפתור עבורך את הקונפליקט הפנימי שלך שאת עצמך לא מצליחה לפתור – כיצד תוכלי להישען על האיש שלך אבל שהוא עדיין ישאר מחוק מספיק כדי שאת לא תאבדי את תחושת השליטה
ואת הזהות שלך שנגזרת מכך. והוא לא יכול. הוא לא יכול – לא להבין את הקונפליקט שלך מעצמו ובוודאי ובוודאי שלא לפתור את זה במקומך (אין זה מקומו וזה גם לא בריא לעשות דבר כזה).
וכעת כשאת קורסת (כפי שכתבת) את רוצה שישתנה בבת-אחת ובלי שינוי מצידך וזה בלתי-אפשרי. כל שינוי צריך לבוא גם מצידך - בנכונות שלך לשבור את מעגל-הקסמים של ביקורת ואכזבה ממנו שיצרת את בעצמך, בנכונות שלך להכיר את הבעל שלך (לא ה"קולב" הזה עליו תלית צרכייך אלא האיש עצמו, בלי שום קשר אלייך), בנכונות שלך לראות אותו בעיניים חדשות, לראות מי הוא כשאת אינך בסביבה, להפריד אותו מהמלחמה המתחוללת בתוכך, לפנות לו מקום, לאפשר לו להיות הוא עצמו איתך, להאציל עליו סמכויות ולסמוך עליו לעשותם בלי התערבות שלך, ולראות אם זה איש אותו את יכולה לאהוב ואיתו את יכולה לחיות. כל זה תהליך שדורש החלטה, מחוייבות וזמן ולדעתי גם יעוץ זוגי הכרחי. אבל זה מתחיל בנכונות שלך להבין מה חלקך ביצירת המצב שביניכם ובנכונות שלך להתמודד עם מה שמפחיד אותך יותר מכל בינך לבינך ולא להאשים אותו בזה ולצפות שהוא בלבד יעשה שינוי.
אני חושבת שאותה דרך ריפוי שבחרת עבור בנך והתגלתה בשלב מאוחר יותר כמסוכנת ולא מתאימה גרמה לך לחרדה גדולה (וזה אכן מפחיד). מהדברים שכתבת עולה שיש לך הרגשה פנימית של כל-יכולה, שאת חושבת שכל מה שאת עושה או בוחרת הוא נכון והנה גילית שאת יכולה לטעות ונטל האחריות על ילד חולה הוא אכן גדול וכבד, וכעת כשאת פוחדת לטעות ופוחדת לקחת אחריות על בחירות נוספת, את משוועת לעזרה מהאיש שאיתך שיטה כתף וישתתף איתך בהחלטות המאוד לא קלות האלה אבל את לא יודעת כיצד לבקש זאת ממנו, והאיש ששיתקת לך איננו שם כי הוא אינו יודע כיצד לתפקד מולך וללמוד זאת פירושו לעבור תהליך בניה מחודש ביניכם וזה דורש שיתוף פעולה של שניכם, להגדיר את המטרות ולעבוד לקראתן במודע ועם יועץ (ובינתיים אני מקווה שאת מקבלת עזרה מחברות/משפחה, שתפי את הקרובים לך בהתלבטויות ובהחלטות - זה לא חולשה לבקש עזרה, להיפך). וחוץ מזה הוא גבר (כמו שכתבה פלונית) ועוד לא יצא לי להכיר את הגבר שלא צריך לומר לו
במפורש מה את רוצה או מבקשת ממנו, ולחלקם אפילו צריך לאיית.. וזה לא מראה על חוסר-איכפתיות, זה רק מראה על כך שיש כמות גדולה יותר של טסטוסטרון בגופם. בסיפור הפרזיות ניסית לרמוז לו וציפית שיבין מעצמו, זה לא הולך ככה, זה לא בא עם המודל. באחת ההודעות תהית אם להיות עם
גבר גבר יוזם ולוקח את העניינים לידיים היה מאפשר לך להיות יותר אישה (סליחה אם אני לא מדייקת בדברים, מפאת הזמן אני לא יכולה לחפש כעת את הציטוט המדוייק), אז שוב אני חושבת שלא מי שלצידך הופך אותך לאישה אלא התהליכים והבחירות שאת עושה מבפנים, לבחור בפירוש לתת משקל גדול יותר לצד הרך והגמיש אצלך - בפירוש לבחור את התגובות שלך לדברים ולהימנע מתגובות המכילות ביקורת ונוקשות (גם לא בינך לבינך) במודע, בהתחלה אולי זה יהיה מלאכותי קצת, אבל עם התמדה ונחישות זה יהפוך לטבע שני לאחר תקופה. ובעניין הזה, תני לי גם לומר לך, הייתי עם גבר גבר כזה, כמו שתיארת, גברי ותקשורתי, כזה שלוקח החלטות בקלות ואפשר לדבר איתו על הכל, אבל מה - משענת קנה רצוץ. ויצא לי גם להיות עם גבר שלא רק שלא מוצא את הקוטג' הוא לא רואה אותו גם אם תדפקי לו עם הקוטג' על הראש ועם זאת הוא היה משענת שלא תיאמן בחיי, מאז כל פעם שאני רואה גבר שלא מוצא את הקוטג' אני יודעת - זה גבר שאפשר לסמוך עליו.
איש חכם אמר פעם ש"גם את הדרך החוצה (=גירושים) צריך להרוויח". כלומר, לפני שמתגרשים צריך לעשות כל מה שאפשר לעשות ולנסות כל דרך על מנת לרפא, להבריא ולצאת ממשברים עם זוגיות מחוזקת יותר (במיוחד כשיש ילדים). אבל יש לכך תנאי ראשוני והתנאי הוא שאכן אוהבים ורוצים לעשות את הדרך הזאת. כתבת מספר פעמים שאת לא נמשכת אליו ולא מאוהבת בו, ואם כל זה לא נובע מהשתוללות הורמונים הריונית, נראה לי שזה אכן יכול להוות מכשול. נראה לי שעומדות בפנייך שלוש דרכים - לעבוד על עצמך במקביל לעבודה משותפת של שניכם על הזוגיות, לעבוד על עצמך בלעדיו (כלומר לסיים את הזוגיות), או לא לעבוד על עצמך בלעדיו (להיפרד ולהמשיך הלאה, אבל אז את עלולה להיתקל באותן בעיות מאוחר יותר). נראה לי שתצטרכי להחליט בינך לבינך אם את רוצה לנסות לבנות זוגיות ביניכם ממקום בריא יותר ושיוויוני יותר (וזה אומר שגם את תצטרכי להשתנות, זה לא קל אבל בהחלט אפשרי באמצעות רצון כנה וטיפול) וכמובן לתת לתהליך הזה את הזמן שידרש לו. ואם תחליטי שלא, זה גם בסדר, אבל במקרה כזה, תעשי טובה לעצמך ולו ותסיימי את זה בדרך הוגנת.
ישנה קלישאת היפרדות ידועה שבדרך-כלל משתמשים בה כשלא רוצים לפגוע אבל לפעמים היא נכונה למצב (כמו שעון עומד שבכל-זאת מדייק פעמיים ביום..), כמו במקרה הזה, פשוט תגידי לו משהו בסגנון -
"זה לא אתה, זה אני". בלי ביקורת, בלי רצח-אופי, גם לא בינך לבינך. זה בכל-זאת אבי ילדייך וגם אם תתגרשו עדיין תהיו בקשר כל חייכם. פרידה הוגנת ושמירה על קשר מכבד ביניכם תשפיע לטובה גם על הילדים שלכם.
לא כתבת מהי מחלתו של בנך, רק רציתי לומר לך, שבמחלות ארוכות טווח או כרוניות כדאי לקחת נשימה ארוכה, לדעת שהתהליך של חיפוש מרפא ונסיונות שונים וגם תהליכים של הבראה או הקלה הם ארוכים ולוקחים זמן ואינם וודאיים, לכן כדאי להוריד את רמת המתח, לקוות, לנסות אבל לשמור את הציפיות על 'אש קטנה', לא לחכות במתח לשורה התחתונה וללמוד ליהנות מהשיגרה עם הילד, מחיי היומיום, מהדברים הקטנים (זה כמובן, אם לא מדובר במחלה אקוטית). אין ספק שמחלה של ילד גורמת למתח עצום שמשפיע על כל תחום בחיים ובוודאי גם על הזוגיות וגם עם זה ניתן להתמודד, אם רוצים, באמצעות טיפול מתאים.
מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, אם או בלי בעלך והרבה שלווה, בריאות ואושר.
לבעלך אני מאחלת שיהיה חזק ואם זה נגמר ביניכם, שימצא אישה שתאהב אותו כפי שהוא ותשכיל לברך על מזלה הטוב, לתת לו מקום ולגדול ולצמוח איתו ביחד.
אני יודעת שכתבתי דברים לא קלים ואם זה נראה לך לא מתאים או לא במקום בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.
<וואו, כתבתי המון המון, אני שולחת את ההודעה הזאת בלי לערוך ובלי לקרוא – כי אם אני אקרא אני בטוח אתחרט. שוב, כל מי
שחושב שההודעה הזאת לא תואמת את הגדרת הדף או לא במקום מוזמן למחוק אותה. תודה. ביי.>
[u]רציתי להחזיר לשאלה של האסברגר.[/u]
לדעתי כדאי להיזהר מאבחנות כאלה על סמך דף כל-כך חד-צדדי ותיאורים שאינם בהכרח אובייקטיביים. לא כל מי שהוא אינטרוורט או חסר כישורים חברתיים בהכרח לוקה בתסמונת הזאת. צריך לבדוק קודם כל - האם היו תלונות מהסוג הזה במשפחתו, אצל חבריו, במקום עבודתו. האם הוא מתנהג כך בתחומים נוספים בחייו או רק מול [po]מה אני עושה[/po]. הפרעת תקשורת מהסוג הזה אמורה להיות בולטת מאד בטיפול פסיכולוגי ואם הפסיכולוגית שהלכתם אליה לא הסכימה עם האבחנה הזאת לא הייתי ממהרת לבטל את דבריה. נוסף על כך, כותבת הדף הדגישה מספר פעמים את הציניות של בעלה, נראה לי שזה מוציא מהאפשרות הזאת את העוקץ..
[po]מה אני עושה[/po], מקריאת הדף הזה נראה לי שאולי אינך מודעת להשפעה ההרסנית שיכולה להיות לביקורת בלתי-פוסקת מהסוג שאת מעבירה על בעלך.
אם היית שותלת צמח בגינתך ודורכת עליו כל יום קצת, האם הוא היה פורח וגודל? סביר להניח שלא. בני-אדם, מערכות-יחסים, נישואים זקוקים לשמש, מים ותשומת-לב בדיוק כמו צמחים. ובדיוק כמו גינון, גם זאת עבודה קשה, אבל יש ביכולתה להצמיח פירות לתפארת. וחוץ מזה, זה גם עניין של החלטה. שום דבר איננו צומח כשהוא מצוי תחת ביקורת תמידית ואפילו ביקורת בונה צריך לדעת כיצד להעביר כך שתועיל ולא תזיק, על אחת כמה וכמה ביקורת מהסוג שאיננו בונה.
ישנם אנשים (במיוחד גברים) שביקורת כזאת גורמת להם להיאטם, לרוב זה קורה מתוך כאב בלתי-נסבל וחוסר יכולת לשאת מצב בו הם מאכזבים את מי שיקרים להם ולא מתוך אדישות או חוסר-איכפתיות. כשזה מצב מתמשך, עם האטימות נבנות גם חומות בינם לבין המציאות, כך שעל מנת להגן על עצמם מביקורת הם נאלצים להתעלם מאספקטים נוספים של המציאות, זה חלק מהמחיר שמנגנון הגנה כזה גובה.
לוקח לי זמן לכתוב את ההודעה הזאת, [po]מה אני עושה[/po], כי אני כל הזמן בוררת את המילים, כיצד לומר לך בעדינות, מהו הרושם שלי מהדף הזה ולקוות שזה יועיל לך. מראש אני מסייגת ואומרת שמדובר רק בהתרשמות [b]שלי[/b] מהדברים שכתבת, יתכן שזה לא נכון או לא מדוייק, במקרה כזה בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.
נראה לי שבעלך פוחד מאד ממך, והפחד הזה משתק אותו מולך. נראה לי שהציניות עליה כתבת היא דרכו להתיז חזרה חלק מהביקורת שכן מצליחה להסתנן דרך החומות שהוא הקים סביבו. מתיאורייך עולה שהוא חי במצב של טרור, כל אקט שהוא עושה או לא עושה נבחן תחת זכוכית מגדלת ומוציא מיד ציון נכשל. יש גברים, דרך-אגב, שהיו עלולים להגיב על תנאי חיים כאלה בבריחה או באלימות. הוא הגיב באטימות, לדעתי זה מראה על אופי חיובי וגם על כך שהוא כנראה אוהב אותך אהבת-אמת. עם זאת, אין ספק שיש הבדלי טמפרמנט בינך לבין בעלך, הקצב שלכם שונה ולא בכדי, אם הבנתי נכון את תיאור התחלת הקשר ביניכם, בחרת בו בדיוק בגלל זה, כך שיש מידה של חוסר הגינות בדרישה ממנו להשתנות רק בגלל שאופיו אינו משרת יותר את צרכייך. אם כי לדעתי אינך פוגעת בו בכוונה (ניכר שיש לך מצפון שמייסר אותך לא מעט, מהדברים שכתבת).
לעניות דעתי (שוב, זה רק הרושם שלי), ישנו אכן מאבק (או מלחמה, כפי שכתבת), אך המלחמה הזו היא בתוכך, בינך לבין עצמך ואין לה שום קשר לבעלך, למרות שאיתרע מזלו והוא "קולב" מתאים עבורך להשליך עליו את המאבק הפנימי שאת חווה, בגלל אופיו ואהבתו אותך. נראה שיש אצלך איזשהו חוסר-איזון ומאבק בין הצד הגברי לצד הנשי שלך. נראה שיש לך צורך עצום בשליטה. שלחלוש על סביבתך, לשלוט על כל אספקט בה ולתמרן אותה גורם לך להרגיש בטוחה ו/או חזקה.
וצורך זה שהוא מאוד דומיננטי אצלך מתנגש עם הצד הנשי, זה הרוצה להיתמך, להיעזר, להישען (שוב, אני לא אומרת שאלה ההגדרות האבסולוטיות של גבריות ונשיות, אני אומרת שהתרשמותי מקריאת הדף היתה שאלו ההגדרות הפנימיות שלך של נשיות וגבריות ומצאת את עצמך במצב בו שני אלה מתנגשים בתוכך). יותר מכך, אלה שני סוגי כוח שיש ביניהם הבדלים ולאורך חייך, לפי תיאורייך, נראה שבחרת (או הרגשת בטוחה יותר) בקוטב הגברי יותר של הכוח, זה שהוא בדרך-כלל עושה, שולט, מנהיג וזה בא לידי ביטוי בבחירות שעשית. עוצמתה של הנשיות, לדעתי, היא בגמישות - גמישות הרוח, המחשבה, הרגש. ואת מאוד נוקשה, גם עם בעלך וגם עם עצמך. לדעתי הצורך הזה בשליטה שיש לך מכסה על חרדה עמוקה מאד מאובדן שליטה ופחד מנטישה ויתכן שזאת הסיבה בגללה עזבת את אותו בחור שתיארת כפסגת השאיפות מבחינתך, יתכן שחשת בחוש שהוא היה מסוג הגברים שהיית יכולה להגיע איתם לעימות קשה סביב הצורך שלך בשליטה. ולכן בחרת לך איש שאיננו כזה, שנותן לך את כל מרחב השליטה, אינו מעמיד אותך בסכנה של אובדן שליטה ולעולם לא יעזוב אותך, אך באותו זמן את נוטרת לו על הפשרה שעשית והתסכול שאת חשה ואת מבקרת אותו בלי הפסק בתקווה שישתנה והוא, מן הסתם, איננו מבין מה את רוצה ממנו. הוא תוכנת על ידך לשמש לך כינור שני ו'יס מן', מכיוון שאת לא פינית לו מקום ויותר מכך ציפית ממנו להיכשל (וזאת בדרך-כלל ציפיה שמגשימה את עצמה). הוא לא הטיפוס הלוחמני (וטוב שכך כי זוגיות בריאה לא אמורה להיות זירת-קרב ומי שמשלם את המחיר על סוג כזה של זוגיות הם תמיד הילדים), לכן הוא הרים ידיים והניח לך לנהל את הכל. את כועסת עליו ורוצה שישתנה, אבל יחד עם זאת את משדרת לו שלא יאיים על עמדת השליטה שלך (כשהוא מנסה להתחיל ליצור שינוי את מיד חוששת, מה מהות השינוי שלך אין שליטה עליו והאם זה יביא לכך שהוא יעזוב אותך), הוא מקבל ממך מסרים כפולים ולדעתי זה חלק מהשיתוק שלו. אומר לך משהו נוסף, תמיד, ביחסים בין בני-אדם (בעיקר במערכות-יחסים קרובות) המסר הלא מילולי חזק הרבה יותר מהמסר המילולי.
המלחמה שיש בקרבך בין הרצון שלך לבקש ולקבל עזרה לבין הצורך שלך בשליטה, והכרתי כמה קונטרול-פריק'ס בחיי אבל הם לא מגיעים לעוצמת הצורך שיש לך בשליטה, כך שאני מניחה שמאוד קשה לך להגיד לבעלך בצורה ברורה, פשוטה וכנה שאת פשוט פוחדת לעשות טעויות וזקוקה מאוד לאינפוט שלו ולכך שיקח חלק מהאחריות על עצמו, כי אז זה אומר שתצטרכי להרפות, תצטרכי להודות שאין לך שליטה על הכל, תצטרכי להישען עליו וכתוצאה מכך גם לפחד ממנו כי אז תהיה בידיו היכולת לפגוע בך.
החרדה שלך ממצב כזה היא כל-כך גדולה שאת לא מסוגלת לעשות את המהלך הזה בצורה בהירה ופשוטה שתהיה נהירה גם לו, שיהיה ברור לו מה את רוצה ממנו. לכן את אומרת לו חצאי-דברים, או לא אומרת לו כלום ("כבודו לא מודע.." – האם כבודך יידע אותו, שיתף אותו, ביקש ממנו לקחת חלק, בלי לעשות לו מבחנים מטופשים – האם ינחש או לא ינחש מה את רוצה, במיוחד כשהרצון שלך עצמו מסוכסך פנימית) ומצפה שבכל-זאת יעשה מה שאת רוצה, תוך כדי שדר בלתי-מילולי שלא יסכן אותך בשום עשיה שלו. את כועסת עליו כיוון שאינו מניפולטיבי מספיק להשכיל לדעת כיצד לעזור לך ולהיות נוכח עבורך בלי שתבקשי ממנו במפורש ובלי שיפגע בתחושת השליטה שלך. את מבקשת ממנו (לא מילולית) שיפתור עבורך את הקונפליקט הפנימי שלך שאת עצמך לא מצליחה לפתור – כיצד תוכלי להישען על האיש שלך אבל שהוא עדיין ישאר מחוק מספיק כדי שאת לא תאבדי את תחושת השליטה
ואת הזהות שלך שנגזרת מכך. והוא לא יכול. הוא לא יכול – לא להבין את הקונפליקט שלך מעצמו ובוודאי ובוודאי שלא לפתור את זה במקומך (אין זה מקומו וזה גם לא בריא לעשות דבר כזה).
וכעת כשאת קורסת (כפי שכתבת) את רוצה שישתנה בבת-אחת ובלי שינוי מצידך וזה בלתי-אפשרי. כל שינוי צריך לבוא גם מצידך - בנכונות שלך לשבור את מעגל-הקסמים של ביקורת ואכזבה ממנו שיצרת את בעצמך, בנכונות שלך להכיר את הבעל שלך (לא ה"קולב" הזה עליו תלית צרכייך אלא האיש עצמו, בלי שום קשר אלייך), בנכונות שלך לראות אותו בעיניים חדשות, לראות מי הוא כשאת אינך בסביבה, להפריד אותו מהמלחמה המתחוללת בתוכך, לפנות לו מקום, לאפשר לו להיות הוא עצמו איתך, להאציל עליו סמכויות ולסמוך עליו לעשותם בלי התערבות שלך, ולראות אם זה איש אותו את יכולה לאהוב ואיתו את יכולה לחיות. כל זה תהליך שדורש החלטה, מחוייבות וזמן ולדעתי גם יעוץ זוגי הכרחי. אבל זה מתחיל בנכונות שלך להבין מה חלקך ביצירת המצב שביניכם ובנכונות שלך להתמודד עם מה שמפחיד אותך יותר מכל בינך לבינך ולא להאשים אותו בזה ולצפות שהוא בלבד יעשה שינוי.
אני חושבת שאותה דרך ריפוי שבחרת עבור בנך והתגלתה בשלב מאוחר יותר כמסוכנת ולא מתאימה גרמה לך לחרדה גדולה (וזה אכן מפחיד). מהדברים שכתבת עולה שיש לך הרגשה פנימית של כל-יכולה, שאת חושבת שכל מה שאת עושה או בוחרת הוא נכון והנה גילית שאת יכולה לטעות ונטל האחריות על ילד חולה הוא אכן גדול וכבד, וכעת כשאת פוחדת לטעות ופוחדת לקחת אחריות על בחירות נוספת, את משוועת לעזרה מהאיש שאיתך שיטה כתף וישתתף איתך בהחלטות המאוד לא קלות האלה אבל את לא יודעת כיצד לבקש זאת ממנו, והאיש ששיתקת לך איננו שם כי הוא אינו יודע כיצד לתפקד מולך וללמוד זאת פירושו לעבור תהליך בניה מחודש ביניכם וזה דורש שיתוף פעולה של שניכם, להגדיר את המטרות ולעבוד לקראתן במודע ועם יועץ (ובינתיים אני מקווה שאת מקבלת עזרה מחברות/משפחה, שתפי את הקרובים לך בהתלבטויות ובהחלטות - זה לא חולשה לבקש עזרה, להיפך). וחוץ מזה הוא גבר (כמו שכתבה פלונית) ועוד לא יצא לי להכיר את הגבר שלא צריך לומר לו [b]במפורש[/b] מה את רוצה או מבקשת ממנו, ולחלקם אפילו צריך לאיית.. וזה לא מראה על חוסר-איכפתיות, זה רק מראה על כך שיש כמות גדולה יותר של טסטוסטרון בגופם. בסיפור הפרזיות ניסית לרמוז לו וציפית שיבין מעצמו, זה לא הולך ככה, זה לא בא עם המודל. באחת ההודעות תהית אם להיות עם [b]גבר גבר[/b] יוזם ולוקח את העניינים לידיים היה מאפשר לך להיות יותר אישה (סליחה אם אני לא מדייקת בדברים, מפאת הזמן אני לא יכולה לחפש כעת את הציטוט המדוייק), אז שוב אני חושבת שלא מי שלצידך הופך אותך לאישה אלא התהליכים והבחירות שאת עושה מבפנים, לבחור בפירוש לתת משקל גדול יותר לצד הרך והגמיש אצלך - בפירוש לבחור את התגובות שלך לדברים ולהימנע מתגובות המכילות ביקורת ונוקשות (גם לא בינך לבינך) במודע, בהתחלה אולי זה יהיה מלאכותי קצת, אבל עם התמדה ונחישות זה יהפוך לטבע שני לאחר תקופה. ובעניין הזה, תני לי גם לומר לך, הייתי עם גבר גבר כזה, כמו שתיארת, גברי ותקשורתי, כזה שלוקח החלטות בקלות ואפשר לדבר איתו על הכל, אבל מה - משענת קנה רצוץ. ויצא לי גם להיות עם גבר שלא רק שלא מוצא את הקוטג' הוא לא רואה אותו גם אם תדפקי לו עם הקוטג' על הראש ועם זאת הוא היה משענת שלא תיאמן בחיי, מאז כל פעם שאני רואה גבר שלא מוצא את הקוטג' אני יודעת - זה גבר שאפשר לסמוך עליו.
איש חכם אמר פעם ש"גם את הדרך החוצה (=גירושים) צריך להרוויח". כלומר, לפני שמתגרשים צריך לעשות כל מה שאפשר לעשות ולנסות כל דרך על מנת לרפא, להבריא ולצאת ממשברים עם זוגיות מחוזקת יותר (במיוחד כשיש ילדים). אבל יש לכך תנאי ראשוני והתנאי הוא שאכן אוהבים ורוצים לעשות את הדרך הזאת. כתבת מספר פעמים שאת לא נמשכת אליו ולא מאוהבת בו, ואם כל זה לא נובע מהשתוללות הורמונים הריונית, נראה לי שזה אכן יכול להוות מכשול. נראה לי שעומדות בפנייך שלוש דרכים - לעבוד על עצמך במקביל לעבודה משותפת של שניכם על הזוגיות, לעבוד על עצמך בלעדיו (כלומר לסיים את הזוגיות), או לא לעבוד על עצמך בלעדיו (להיפרד ולהמשיך הלאה, אבל אז את עלולה להיתקל באותן בעיות מאוחר יותר). נראה לי שתצטרכי להחליט בינך לבינך אם את רוצה לנסות לבנות זוגיות ביניכם ממקום בריא יותר ושיוויוני יותר (וזה אומר שגם את תצטרכי להשתנות, זה לא קל אבל בהחלט אפשרי באמצעות רצון כנה וטיפול) וכמובן לתת לתהליך הזה את הזמן שידרש לו. ואם תחליטי שלא, זה גם בסדר, אבל במקרה כזה, תעשי טובה לעצמך ולו ותסיימי את זה בדרך הוגנת.
ישנה קלישאת היפרדות ידועה שבדרך-כלל משתמשים בה כשלא רוצים לפגוע אבל לפעמים היא נכונה למצב (כמו שעון עומד שבכל-זאת מדייק פעמיים ביום..), כמו במקרה הזה, פשוט תגידי לו משהו בסגנון - [b]"זה לא אתה, זה אני"[/b]. בלי ביקורת, בלי רצח-אופי, גם לא בינך לבינך. זה בכל-זאת אבי ילדייך וגם אם תתגרשו עדיין תהיו בקשר כל חייכם. פרידה הוגנת ושמירה על קשר מכבד ביניכם תשפיע לטובה גם על הילדים שלכם.
לא כתבת מהי מחלתו של בנך, רק רציתי לומר לך, שבמחלות ארוכות טווח או כרוניות כדאי לקחת נשימה ארוכה, לדעת שהתהליך של חיפוש מרפא ונסיונות שונים וגם תהליכים של הבראה או הקלה הם ארוכים ולוקחים זמן ואינם וודאיים, לכן כדאי להוריד את רמת המתח, לקוות, לנסות אבל לשמור את הציפיות על 'אש קטנה', לא לחכות במתח לשורה התחתונה וללמוד ליהנות מהשיגרה עם הילד, מחיי היומיום, מהדברים הקטנים (זה כמובן, אם לא מדובר במחלה אקוטית). אין ספק שמחלה של ילד גורמת למתח עצום שמשפיע על כל תחום בחיים ובוודאי גם על הזוגיות וגם עם זה ניתן להתמודד, אם רוצים, באמצעות טיפול מתאים.
מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, אם או בלי בעלך והרבה שלווה, בריאות ואושר.
לבעלך אני מאחלת שיהיה חזק ואם זה נגמר ביניכם, שימצא אישה שתאהב אותו כפי שהוא ותשכיל לברך על מזלה הטוב, לתת לו מקום ולגדול ולצמוח איתו ביחד.
אני יודעת שכתבתי דברים לא קלים ואם זה נראה לך לא מתאים או לא במקום בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.
<וואו, כתבתי המון המון, אני שולחת את ההודעה הזאת בלי לערוך ובלי לקרוא – כי אם אני אקרא אני בטוח אתחרט. שוב, כל מי
שחושב שההודעה הזאת לא תואמת את הגדרת הדף או לא במקום מוזמן למחוק אותה. תודה. ביי.>