על ידי נערה_בהפרעה* » 27 פברואר 2007, 04:36
שלוש לפנות בוקר, התעוררתי ,התהפכתי במיטה,ספרתי כבשים ,מצאתי את כל הסיבות למה אני חיבת להרדם עכשיו ברגע זה ובסוף אני מוצאת את עצמי מול המסך מנסה להכניס סדר בבלאגן.
די נמאס לי מכל הבלאגן הזה מכל הלא יכולה לעשות מכל הלמה אני לא מצליחה לסדר את החיים שלי כמו שאני רוצה, רוצה לעוף רוצה לשיר לפרוש כנף לעוף מעל העיר!
אולי אין לי הפרעת קשב וריכוז,אני הרי יכולה לקרוא ספרים כמעט בכל מצב ורעש, אני הרי יושבת כאן וכותבת, יושבת וקוראת ויכולה לעשות זאת שעות ,אני יכולה במיטבח להרים ארוחה עם מספר מנות שונות וסלטים בתוך שלוש שעות, אני מתפקדת טוב בלחץ של זמן, אני יכולה לצפות בתוכניות על אומנות, פסיכולוגיה, ביוגרפיות,היסטוריה ומלא נושאים נוספים שאחרים חושבים שהם משעממים טיכו, אני אוהבת לשבת באוטובוס ולנסוע שעות ובזמן הזה אני מצליחה לקרוא, אני אוהבת לבהות ולהביט בנוף, אז נכון שלא למדתי בשיעורים אבל בזמן שהמורה לימדה והתמודדה עם בלאגן ובעיות משמעת אני הצלחתי לבלוע ספרים מתחת לשולחן בלי לשים לב בכלל למתרחש סביבי, אולי אני בלאגניסטית ולא מאורגנת כי גדלתי בבית כזה בלי סדר עם הרבה ילדים ורעש ובאלגן כך שלא היה יותר מדי זמן לשים לב אלי ואני התברברתי לי וריחפתי לי על ענן, אבל תמיד הצלחתי לקרוא את הספרים שאהבתי גם ברעש וההמולה סביבי,הייתי כזאת תולעת ספרים שאמא שלי אסרה עלי לקרוא ספרים והייתי מתחבאת בשרותים או באוטו של אבא שלי וקוראת, בורחת מההמולה והבלאגן ומהמטלות של לסדר ולנקות את הבית או לעשות שעורי בית, למה שנאתי כל כך לעשות שעורי בית? עכשיו אני מנסה לשחזר ואני נזכרת ששעורי בית שעממו אותי נורא, הישיבה הזו מול המחברות והשאלות הדיבליות שעממו אותי, בכיתה כשהמורה הייתה נורמאלית עוד הצלחתי להקשיב ואפילו להשתתף בשיעור אבל השאלות במחברת והחובה לענות עליהן בצורה יפה ומסודרת לא רק שלא משכו אותי הם עשו לי אנטי, עכשיו כשאני נזכרת בבית הספר אני נזכרת במורים המשמימים ובדרך הלימוד שלהם, בחוסר הסבלנות שלי כשהמורה הייתה שואלת שאלות דיבליות והיינו אמורים להצביע ולחכות בסבלנות כדי שהיא תבחר בנו לענות, תמיד הייתי מתפרצת עם התשובה לא הייתה לי סבלנות לחכות עד שבסוף התיאשתי והפסקתי לענות ובסוף להקשיב.
עכשיו כשאני חושבת על זה גם עכשיו אני משתדלת מאוד לא להתפרץ לתוך דברים של אחרים, עד רגע זה פרשתי את זה כביטוי לאגוצנטריות וכעסתי על עצמי נורא, אבל לא זו פשוט ההפרעה.
הייתי ילדה מבריקה שלא מנצלת את הפוטנציאל שלה.
אז למה בעצם לא ניצלתי את הפוטנציאל שלי? מה היה הדבר הזה שבגללו שנאתי ללמוד בבית הספר? זאת הפרעת קשב וריכוז? חוסר ביטחון? מה זה הדבר האניגמתי הזה שבגללו אני יכולה להתחיל את העבודה שלי(אני יוצרת) בשיא החשק והתאווה ואחרי עשרים דקות לעזוב את הכל וללכת למיטבח או לשרותים ,לבהות בחלון או השד יודע מה.
אז יש לי כל מיני תסמינים שבגללם אני חושבת שיש לי בעיית קשב וריכוז היפואקטיבית אבל אולי באמת אני פשוט עצלנית שמוותרת לעצמי? בעודי כותבת שורה זו אני גם מבטלת אותה , נכון שמעתי הרבה פעמים את המילה עצלנית אבל אני יודעת עכשיו בבירור שאני לא עצלנית בכלל, יש לי בעיה ואולי באמת היא add?
שלוש לפנות בוקר, התעוררתי ,התהפכתי במיטה,ספרתי כבשים ,מצאתי את כל הסיבות למה אני חיבת להרדם עכשיו ברגע זה ובסוף אני מוצאת את עצמי מול המסך מנסה להכניס סדר בבלאגן.
די נמאס לי מכל הבלאגן הזה מכל הלא יכולה לעשות מכל הלמה אני לא מצליחה לסדר את החיים שלי כמו שאני רוצה, רוצה לעוף רוצה לשיר לפרוש כנף לעוף מעל העיר!
אולי אין לי הפרעת קשב וריכוז,אני הרי יכולה לקרוא ספרים כמעט בכל מצב ורעש, אני הרי יושבת כאן וכותבת, יושבת וקוראת ויכולה לעשות זאת שעות ,אני יכולה במיטבח להרים ארוחה עם מספר מנות שונות וסלטים בתוך שלוש שעות, אני מתפקדת טוב בלחץ של זמן, אני יכולה לצפות בתוכניות על אומנות, פסיכולוגיה, ביוגרפיות,היסטוריה ומלא נושאים נוספים שאחרים חושבים שהם משעממים טיכו, אני אוהבת לשבת באוטובוס ולנסוע שעות ובזמן הזה אני מצליחה לקרוא, אני אוהבת לבהות ולהביט בנוף, אז נכון שלא למדתי בשיעורים אבל בזמן שהמורה לימדה והתמודדה עם בלאגן ובעיות משמעת אני הצלחתי לבלוע ספרים מתחת לשולחן בלי לשים לב בכלל למתרחש סביבי, אולי אני בלאגניסטית ולא מאורגנת כי גדלתי בבית כזה בלי סדר עם הרבה ילדים ורעש ובאלגן כך שלא היה יותר מדי זמן לשים לב אלי ואני התברברתי לי וריחפתי לי על ענן, אבל תמיד הצלחתי לקרוא את הספרים שאהבתי גם ברעש וההמולה סביבי,הייתי כזאת תולעת ספרים שאמא שלי אסרה עלי לקרוא ספרים והייתי מתחבאת בשרותים או באוטו של אבא שלי וקוראת, בורחת מההמולה והבלאגן ומהמטלות של לסדר ולנקות את הבית או לעשות שעורי בית, למה שנאתי כל כך לעשות שעורי בית? עכשיו אני מנסה לשחזר ואני נזכרת ששעורי בית שעממו אותי נורא, הישיבה הזו מול המחברות והשאלות הדיבליות שעממו אותי, בכיתה כשהמורה הייתה נורמאלית עוד הצלחתי להקשיב ואפילו להשתתף בשיעור אבל השאלות במחברת והחובה לענות עליהן בצורה יפה ומסודרת לא רק שלא משכו אותי הם עשו לי אנטי, עכשיו כשאני נזכרת בבית הספר אני נזכרת במורים המשמימים ובדרך הלימוד שלהם, בחוסר הסבלנות שלי כשהמורה הייתה שואלת שאלות דיבליות והיינו אמורים להצביע ולחכות בסבלנות כדי שהיא תבחר בנו לענות, תמיד הייתי מתפרצת עם התשובה לא הייתה לי סבלנות לחכות עד שבסוף התיאשתי והפסקתי לענות ובסוף להקשיב.
עכשיו כשאני חושבת על זה גם עכשיו אני משתדלת מאוד לא להתפרץ לתוך דברים של אחרים, עד רגע זה פרשתי את זה כביטוי לאגוצנטריות וכעסתי על עצמי נורא, אבל לא זו פשוט ההפרעה.
הייתי ילדה מבריקה שלא מנצלת את הפוטנציאל שלה.
אז למה בעצם לא ניצלתי את הפוטנציאל שלי? מה היה הדבר הזה שבגללו שנאתי ללמוד בבית הספר? זאת הפרעת קשב וריכוז? חוסר ביטחון? מה זה הדבר האניגמתי הזה שבגללו אני יכולה להתחיל את העבודה שלי(אני יוצרת) בשיא החשק והתאווה ואחרי עשרים דקות לעזוב את הכל וללכת למיטבח או לשרותים ,לבהות בחלון או השד יודע מה.
אז יש לי כל מיני תסמינים שבגללם אני חושבת שיש לי בעיית קשב וריכוז היפואקטיבית אבל אולי באמת אני פשוט עצלנית שמוותרת לעצמי? בעודי כותבת שורה זו אני גם מבטלת אותה , נכון שמעתי הרבה פעמים את המילה עצלנית אבל אני יודעת עכשיו בבירור שאני לא עצלנית בכלל, יש לי בעיה ואולי באמת היא add?