תתני לו לצרוח,
תאמיני לו שהוא באמת צריך לצרוח
ותסמכי עליו שהוא ידע למצות את העניין ולגדול מזה

לא תמיד קל, אבל זה עובד.

מניסיון שלי, הוא יצא מזה....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי גם לי יש את אותה בעיה בדיוק כמו שהיתה לצ׳ילי, עם כל מה שהיא כתבה בפנייה הראשונה הזדהתי כאילו אני כתבתי את זה.
רק לא הבנתי מה לעשות? לחבק אותו? ניסיתי כבר.. זה לא תמיד עוזר... לפעמים אני עונה לו בלחש, אומרת לו ללטף אותי לעשות לי טובה, להביא לי חיבוק, נשיקה...
זה לא תמיד עוזר..
לפעמים אני יוצאת איתו החוצה שינשום אוויר. עוזר לכמה דק ואז ממשיך לצרוח! אני כבר בלי כוחות. אקבל כל עצה בבקשה.

שלום לכולם,

בני הבכור בן חצי שנה ובימים האחרונים התחיל לצרוח די הרבה. בעיקר אם שמים אותו על הרצפה או משאירים אותו לשניה לבד. אם הוא לא צורח כשהוא על הרצפה לבד, רוב הזמן הוא מקרקש ומתלונן.
מה לעשות???
ברגע שאני מרימה אותו, הוא נרגע. זה לא שחסרות לו שעות אם, אני איתו בבית, מניקה (אפילו לא שואבת), צמודה אליו 24 שעות.
ממש בלתי אפשרי. כשהוא צורח, אני מרימה אותו או שמה אותו במנשא אבל גם מזה נמאס לו.

אשמח לעצות. נראה שכלום לא מספק אותו...

הופתעתי שהדף חזר.
בנתיים חלפו להם הצרחות. חלפו מעצמם כמו שהבטיחו כל האמהות המנוסות...
האמת שביומיים האחרונים הוא התחיל לאמץ לעצמו מין צווחה צרודה מעצבנת אבל לא רמה בכל פעם שהוא מתוסכל. אבל אני מזהה את זה עם תיסכול על כך שהוא לא מצליח להגיד משהו, כי בימים אלו הוא ממש מתחיל לפתח שפה ולהביע את עצמו ומצד שני משפטים של ממש עוד לא יוצאים לו אז הוא מתוסכל. זה חמוד בעיני. ומעצבן גם....
בכל מקרה אני פשוט אומרת לו "אין צורך לצווח, תגיד מה שאתה רוצה" וזה בדרך כלל מסיט את מחשבתו. אולי הוא בעצמו מנסה להבין מה הוא רוצה....

בך בא לחבק לך את הילד במקומך? : ) והביא פרחים? טוב, לפחות המוסיקה היתה ברמה... גם אם קצת כבדה לפעמים לארוע מסוג זה.
עפרה בעד הומור ככלי לשימוש בהתמודדות עם כאב!

לנו היה נסיון טוב עם פרחי בך !

הדף נמחק, והחזרתי, כי לדעתי אינו למחיקה.

אולי צ'ילי כבר קיבלה מענה, אבל הוא יכול להועיל לאחרים.
כל שצריך לעשות הוא להוריד את המילים 'דף זמני' משם הדף.

נתקלתי בדף הזה ממש בזמן. הילדון בן 11 חודשים מגיב בצרחות כאשר אני מנתקת אותו מהציצ (אחרי הנקה מפרגנת... ) נראה לי שהוא מצידו היה מוכן לחיות על הציצי שלי לנצח. מה שלא התייחסו אליו בדף הזה הוא מה הוא הטריגר לצרחות. (במקרה שלי זה מאוד ברור למשל). בימים האחרונים היו כמה סשנים ארוכים של צרחות שממש היה קשה לי להתמודד איתם. ניסיתי הכול (חוץ מציצי עוד פעם) בידיים, עגלה, בחוץ, בפנים, מנשא (עזר, אבל ממש כבד לי ולא נוח בבית). בסוף פשוט קרסתי לצידו על השטיח וליטפתי עד שהפסיק. הרגשתי ממש רע עם זה שאני לא מסוגלת לעזור לו להירגע. טוב, אין לי פתרונות קסם... גם מביך אותי שהשכנים שומעים אותו בוכה (אני נוטה להיות ביקורתית כשאני שומעת ילד צורח)
אני מניחה שזה זמני, עד שיתרגל לזה שאם הוא לא מתנתק מתישהו מהציצ, אז אני צריכה לעשות את זה..

כשבתי בת השנה וחצי צורחת:
אני אומרת לעצמי
האם אני יכולה לעזור לה ?
במה אני יכולה לעזור לה ?
ואם אין לי תשובות לשתי השאלות הללו אני חוזרת ומשננת לעצמי .
לבת שלי מותר לצרוח. לפעמים זה אפילו כייף לצרוח...(לא מתחשק לכן לפעמים?)
אני לא רוצה שהיא תבין ממני , שהכי טוב בחיים זה לשבת בשקט ולחייך. ולהגיד תמיד תודה , סליחה ובבקשה...

ברמה הפרקטית אני מתפקדת כמו שמתחשק לי באותו רגע : אם בא לי לחבק - אני מחבקת.
אם בא לי להמשיך בעיסוק שלי כרגע - אני ממשיכה .
אם בא לי לדבר ולהסביר אני מדברת .(נראה לי שהם מקשיבים ומבינים המון .. הרבה יותר ממה שנדמה לנו.)
קרה לי גם ששמתי מוזיקה והתחלתי לרקוד.

אם קשה לך להיות איתו בצעקה שלו- כי קשה לך, אז תבקשי עזרה. עזרה זה טוב, ולבקש עזרה כדי להיות יותר עמוק ונכון בהורות- זה פשוט.

כן... קשה לי להכיל, קשה לי להיות שם כל הזמן, קשה לי עם הכוח שלו. יש לו המון כוח ולי הולך ונגמר. והוא צורח ומוחה ודורש. ואני פעם מחבקת ופעם מיואשת.
ואני מבקשת עזרה כל הזמן... כבר לא יודעת מה בדיוק, פשוט, עזרה. כי קשה לי עם זה.

העמותה להשארת הדף: פעם בשבוע להקפיץ ל"מה חדש"למען יראו ויראו: ילדים צורחים! אותנו. יש קשר בין הצעקה שלהם לחיבוק שחסר להם כשאנחנו (חוזרת ומדגישה) אנחנו לא שם איתם בחדר הסגור, עם הצעקה הזאת. זה חלק מהם שאנחנו לא מסוגלים להכיל, תגידו חבר'ה- את הישבן העסיסי כן? את החיוך הכובש כן? את המבט שבדיוק מזכיר אותכם כן? הצעקה זה חלק מהקומפלקס והיא באה מחוסר אונים והרבה פעמים תחושת בדידות. המסר: כשאתה לא מתוק אתה לא נסבל! אני כשיש לי וסת אני הרבה פחות נחמדה מהממוצע שלי (ברגיל: מהנחמדות במזרח התיכון) ודוקא שם אני הכי הכי הכי צריכה וצריחה. זה סימן לנו על גבול היכולת שלהם לשאת מצב שקשה להם וקריאה לעזרה. עלינו למצוא דרך להיות איתם שם בכואב, במתריס בלא משחק- שמח- מתוק שלהם. זה התפקיד שלנו כהורים. אם קשה לך לסחוב את כל הקניות מהסופר- בקשי עזרה, ואם קשה לך להיות איתו בצעקה שלו- כי קשה לך, אז תבקשי עזרה. עזרה זה טוב, ולבקש עזרה כדי להיות יותר עמוק ונכון בהורות- זה פשוט. אני מבקשת לפעמים.

צ'ילי, לדעתי לא כדאי למחוק.
יש כאן עצות מועילות עבור הורים שמתמודדים עם הנושא, והדף גם יוכל להמשיך להתפתח עכשיו או בעתיד.

לדעתי פשוט כדאי להוריד את המילים _דף זמני.

טוב. דף_ למחיקה ...

משהו בהתנהלות סביב הילד (אני מניחה שלא רק שלי, אלא גם של בן זוגי ושאר אנשים בסביבתו) גורמים לו להבין שהצרחות האלו משרתות איזו מטרה תיקשורתית שלו.
נראה לי ההפך - משהו בהתנהלות סביבו עדיין לא גרם לו להבין שהצרחות האלה לא משרתות מטרה
או בקיצור: הזמן יעשה את שלו

אז זהו נגמרו העצות?

תודה רבה על שכולכן כאן ועם עצות ונכונות לעזור. גם לדעת שזה לא קורה רק לנו עוזר...
גם אני משחקת איתו את משחק הצרחות... זה עוזר לפעמים. זה נחמד בבית. לא ממש עובד בחוץ...
עפרה, עזרו לי מאוד מילותייך ואין לי דבר מסויים שהכי מפריע לי בצרחות. כל הסיבות גם יחד ובאופן כללי, אני בסה"כ בן אדם שקט...
לקחתי את עניין החיבוק. ובמיוחד במקומות הומים, זה באמת עוזר, דווקא כשנראה שהוא הכי כועס ולא מרוצה, בועט ומורד, פתאום הוא נמס בחיבוק וזה מקסים... והרי זה ברור, גם אני כזו לא?
אשמח לשמוע מכן מתי זה עובר? והאם זה חוזר אצל ילדים מסויימים בכל שלבי המרידות למניהם?

דנה ה אהבתי מאד את הרעיון עם משחק הצרחות

גם הבת שלי צורחת צרחות מנקבות אוזניים... (בת כמעט שלוש... היא פשוט אוהבת לפעמים לשחרר איזו צרחה או עשר).מה אני עושה:

1. מנסה לא להתרגש ויודעת שזה יעבור מתישהו.
2. מזכירה לעצמי שהילדה שלי היא לא אני (זה לעניין הפאדיחה החברתית). היא גם לא חלון ראווה שלי ולא מייצגת את יכולת החינוך שלי. היא פשוט היא.
3. מציעה לה ללכת לצרוח בממ"ד עם דלת סגורה, ומעודדת אותה לצרוח שם הכי חזק שהיא יכולה. שומעים אמנם אבל לפחות עור התוף נשאר שלם.
4. משחקת איתה במשחק צרחות - מאתגרת אותה בצרחה הכי חזקה, הכי חלשה, בינונית, קצת יותר חלשה וכו'. נבהלת נורא מהצרחות הכי שקטות שלה (בכאילו כמובן) ואז זה מאוד מצחיק אותה והיא עושה המון צרחות שקטות מאוד (לחישות בעצם).
5. לפעמים אומרת לה - ואוו, כמה חזק את יודעת לצעוק!
6. כשממש לא מתאים, מסבירה לה שנצטרך ללכת אם היא תצרח ומסבירה לה למה.

גם הילד שלי צורח כל הזמן! הוא בן שנה ושלושה חודשים. עכשיו עבר עלינו שבוע קשה של צרחות בגלל שיניים.
אני מנסה לא להתרגש. הסיטואציה היחידה הבעייתית היא באוטו, כשהוא צורח ואחיו הגדול מצטרף כי הוא חושב שזה משעשע. לפעמים אני פשוט צורחת יחד איתם. זה משחרר מאד

אלו צרחות של ממש, צורמות, מנקבות, עושות "חור בראש" גם אצלנו! מאז שהוא נולד, לצערי.
אם אלו אנשים שאינם מהמעגל הקרוב תתעלמי מהם ותקבלי אותו בשלוות נפש. או תמשכי כתפיים ותגידי: "הוא אוהב לצעוק". זה עשוי לנטרל את המצב.

רוצה להדגיש שילד צורח או אדם שאומר שמשהו מפריע לו - עדיף פי מיליון על ילד שתקן ומופנם או מבוגר שפשוט כבר ויתר.
זה גם מה שאני מזכירה לעצמי ברגעי המשבר.

יקירה- כולנו התמודדנו ומתמודדים עם זה, את בחברה טובה.
אחרי שנשמת רגע, רוצה להדגיש שילד צורח או אדם שאומר שמשהו מפריע לו - עדיף פי מיליון על ילד שתקן ומופנם או מבוגר שפשוט כבר ויתר.
לצרוח זה ממש ממש בריא וכל ילד עושה את זה. נסי לצרוח ותראי איזה משחרר זה. אפילו סתם בכי טוב עושה עבודת טיהור וריקון מעולה. גם לך מותר לצרוח. או לאבד את זה מולו כשהוא צורח.
מה הכי מפריע לך בזה? הדציבלים? ההרגשה שהוא לא מרוצה ממך? חוסר אונים מסבל שלו שאת לא יכולה "לפתור"?הפחד שהוא רגיש מדי? והפומביות? תלכי עם חולצה שמודפס עליה "אמא לא מושלמת לילד לא מושלם" ותראי איזה תגובות תקבלי על זה : )- זב ברמת ההבנות, ובעינין עצות פרקטיות:
גערות והתעלמות זה בכיוון ההפוך! את בכלל הרי רוצה להתקרב. יש מצבים בחיים שלי שגם לי בא לצרוח מתסכול.אחרי שתקבלי את זה כעובדה טבעית, יהיה לך יותר קל פשוט לחבק אותו, או לשחק איתו.
יש בדף בית את הטלפון שלי להתיעצויות.

הילד בן שנה וחודש.
כבר זמן מה שיש לו נטייה מאוד מטרידה - לצרוח. כבר כמה חודשים.
מתי זה קורה? כשהוא מתוסכל כמובן, או שרוצה תשומת לב או סתם לשעשע את עצמו. לפעמים מתוך התלהבות גם.
מה ניסיתי כבר? להגיד לו שזה לא נעים ושיחדל. להתעלם. לגעור. להתעלם שוב. להמנע ממצבים צפויים. לשאול לברר לבדוק להתייעץ.
כל שיטה נוסתה בהתמדה עד כמה שאפשר במשך כמה ימים או כמה שבועות.
אך ללא הועיל. משהו בהתנהלות סביב הילד (אני מניחה שלא רק שלי, אלא גם של בן זוגי ושאר אנשים בסביבתו) גורמים לו להבין שהצרחות האלו משרתות איזו מטרה תיקשורתית שלו.
ואלו צרחות של ממש, צורמות, מנקבות, עושות "חור בראש", ואם נמצאים בחברת אנשים שאינם מהמעגל הקרוב זה גם גורר מבוכה, חוסר נעימות וכרגיל - ההתנשאות הרגילה כלפי הורים וביקורת בכל מיני אופנים.
הוא ילד נמרץ מאוד, סקרן, שמח וחם. בגיל שנה ההתפתחות המוטורית והוורבלית שלו היא מהירה למדי. הוא דעתן, קונדסן ומרבה לבדוק גבולות. והוא ילד מקסים.
אני מניחה שהוא קולט משהו מחוסר האונים שלי מול הצרחות שלו. אם כי אני משתדלת לא להראות לו שאני מתרגשת מזה.
מה שאני זקוקה לו יותר מכל הוא עצות פרקטיות מה אפשר לעשות, או סיפורים אישיים למי שגם התמודד עם ילד דומה.