אפשר להמשיך שם.?

אפשר למצוא את זה דרך מה חדש

כתבת ב{{}}פרידה מילד בגן - אפשר להמשיך שם.

כותבת כאן שוב.
למבוכתי הרבה לא מצאתי את המקום הקודם שכתבתי בו, ולא הצלחתי להגיע אליו דרך מה חדש.
אז הלכו לי לאיבוד כל התגובות שקיבלתי.

כותבת מחדש -
יש לי בת בת 4.5.
עד עכשיו הייתה בחנ"ב, חצי שבוע איתי וחצי שבוע עם אמהות אחרות וילדיהן.
השנה התוכנית הייתה לשלב אותה בגן עירייה.

לא אלאה בפרטים, התוצאה היא שהיא לא רוצה ללכת לגן.
היא כן רוצה להיות בקשר עם הבנות שם, שהן ממש ילדות מתוקות ולפעמים באות אלינו אחר הצהריים.
היא כן רוצה להיות חלק מחברה, היא מאוד אוהבת חברה, ולשחק עם חברות.
היא כן אוהבת את הגננות שם, לא ממש מכירה אותן טוב או מקושרת אליהן, אבל מדברת בחיבה על מעט השעות שהייתה לידן. מספרת עליהן את מעט הדברים שהכירה בהן וכו'.
היא הייתה שמחה להשתלב שם אם אני יכולתי לשבת שם איתה עד לרגע שהיא הייתה משחררת מעצמה. אבל זה לא אפשרי מבחינת הגן.

אני מכירה באופן אישי את הגננת כי הייתה הגננת של אחיותיה הגדולות, ודעתי עליה מאוד חיובית.
זו גננת טובה עם המון שנות נסיון, מכבדת את הילדים, אוהבת אותם מאוד, לא מנסה לעשות רושם על ההורים, עושה רק מה שטוב לילדים.

כרגע יש ביני לבין הגננת תחושות לא טובות, שלצערי הגננת הביאה את דעתה מס' פעמים ליד ביתי, היא לא מסכימה עם העובדה שאני נותנת לביתי לבחור לא ללכת לגן. ייתכן שזה משהו שמפריע לביתי - לא יודעת לומר.

אני מעריכה שמה שמפריע לביתי ללכת לגן כרגע זה -

• זה גן של 33 ילדים, חלקם גדולים מביתי משמעותית, ייתכן שהיא מרגישה מאויימת וחוששת מהצקות מילדים אחרים, היא דיברה איתי על הנקודה הזו.
• במהלך השהות שלנו שם הגננת נזפה מס' פעמים בילדים שהציקו לילדים אחרים. זו לא גננת צועקת או מענישה, היא מאוד רגועה ומטפלת בכאלה מקרים בצורה מאוד מכבדת לשני הילדים. אבל הקול שלה כן רם ברגעים הראשונים. גם אני הרבה פעמים מגיבה כך כשהאחיות שלה רבות, כך שאני לא בטוחה שזה מפריע לה, אבל היא שאלה על זה כמה שאלות. אז אולי.
• קושי טבעי שיש לה להגיד לאמא בי, להישאר במקום ולראות את אמא הולכת. בכל הפעמים שהשארתי אותה אצל אמהות אחרות עשינו הפוך - הן הגיעו לאסוף אותה והיא זו שהלכה ממני, או שקודם נכנסו לבית של החברה, ורק כשהתחילו לשחק הלכתי. כנראה שכאן הסיטואציה שונה לה, והיא מתקשה להיפרד.
• ואולי חוסר ההסכמה של הגננת עם ההתנהגות שלי

אז כרגע היא בבית.
העניין הוא שאין באפשרותי השנה להפגיש אותה עם חברה בשעות הבוקר.
אני חייבת לעבוד (ומסתמן שאני יכולה כרגע לעשות זאת מהבית, ולפעמים לצאת ולארגן שישמרו עליה)
לא אוכל ללמד אותה או אף להתייחס אליה יותר מידי בשעות הבוקר

בנתיים זה מסתדר
היא יודעת להעסיק את עצמה, היא הבינה את המצב, היא בקושי פונה אלי בשעות הבוקר ומעסיקה את עצמה עד שהאחיות שלה חוזרות.

אני פשוט לא יודעת אם זה נכון לה.
זה יוצא שהיא ממש לבד בשעות הבוקר, ורק פעם/ פעמיים בשבוע נפגשת עם ילדים בגילה לכמה שעות אחר הצהריים.

אני אשמח לדעתכן,
האם יותר נכון להתעקש איתה ללכת לגן, להשאיר אותה שם בניגוד לרצונה, ולתת לה להתרגל למקום ולגננת ולהסתגל, כמו שמאוד מקובל לעשות היום. בהנחה שתוך כמה ימים היא תכנס לגן בכיף.
או לאפשר לה להישאר בבית, רק בגלל תהליך ההימנעות מהגן שהיא נמצאת בה, ולהיות בקרים שלמים ללא יחס ממבוגר או ילד לשחק איתו.

ואם מי מהנשים שהגיבו לי קודם מוצאת את המקום הקודם ששאלתי בו - אשמח שתזכירו לי איפה זה היה, כי רציתי לראות אם הגיבו לי עוד.

אה, וגם מסכימה איתך לגבי היתרונות של הגן (-:

מסכימה איתך מאוד לגבי שני החסרונות של הגן. אולי תוכלו לבקש שלא יגידו דברים כאלו לילד? ההסבר שכתכת מנוסח מאוד יפה בעיניי. הן לא חייבות להשתכנע שאת צודקת אלא רק שיש לכבד את התפיסה החינוכית שלך (אני משערת שעדיין יקרה שיקפוץ להן האוטומט, אבל לפחות המינון אולי ירד). גם לגבי הלחץ עם הפרידה אולי אפשר להגיע לעמק השווה. נגיד שתיפרדו בנחת אבל בחוץ? שייתנו לכם שבוע-שבועיים ניסיון של להיפרד בנחת בפנים, אולי אחר-כך הצורך ייעלם? סתם זורקת רעיונות.
בכל אופן לגבי
אני לא ממש מכירה התנהלות של גנים אחרים ולא יודעת מהן היכולות וואיך דברים קורים בגנים אחרים.
יש שונות עצומה בין גנים. אם יש לכם אפשרות כלכלית-טכנית-מעשית להעביר גן, הייתי עושה סיבוב רק כדי לראות אם במקרה יש משהו שמוצא חן בעינייך יותר. האמת שבכל מקרה זה לא רע לראות אפילו עוד שני גנים, סתם כדי לקבל מושג על מה האופציות הקיימות.

טלי ב. תודה על התגובה. את צודקת לגמרי לגבי העיסוק בלמה זה קרה. מכיוון שלא עברנו שום שינוי גדול יהיה מאוד קשה לגלות את זה.

לגן יש הרבה כללים (זה פעם ראשונה שהוא הולך לגן וזה גן עיריה אז חשבתי שזה נורמלי) אבל יש גם הרבה צדדים שאני רואה כחיוביים. כשהוא היה איתי בבית מאוד אהבתי לפעול איתו בשיטת מונטסורי, אבל לקחתי את מה שאני אוהבת. אני מאוד אוהבת את הרעיון של שיתוף הילדים בחיי היומיום ובגן הם הכינו מרק ועוגה, יצאו לקטוף לימונים, יוצאים לגינה צמודה לטייל, להתבונן בעצים או סתם לאכול פירות, שם נותנים להם להתנסות בצילום (עם פלאפון אני משערת). שמו להם מדפים עם כל מיני חומרים בפינת יצירה והם יכולים ללכת ולבחור עם מה הם רוצים ליצור (עלים יבשים, עיגולי מתכת קטנים, פרחי בד וכו וכו), מפנקים אותם בתה (ההורים דאגו שזה יהיה מים עם נענע או קמומיל) ופתי בר בימים קרים, יש להם נעלי בית כדי שיוכלו לשים במקום הנעליים, הגננת תופרת להם גלימה מיוחדת ביום ההולדת, עכשיו מגדילים להם את החצר על מנת לעשות גינה עם צמחים שהם יעבדו בה וכו'. כל אלה הם דברים שמאוד הפתיעו אותי ושמאוד מוצאים חן בעיני בגן.
מצד שני יש את הנוקשות של שעת הפרידה וצורת הפרידה (שבימים מסוימים גורמת לפרידה להיות קשה יותר כי נראה לי שגורמת לו להילחץ ובמידה מסוימת גם לי כי אני דואגת מה תהיה תגובתו), שהכי מפריעות לי וכן את עניין ה"בוגר" - אתה צריך להתנהג כמו בוגר ולהגיד לאמא שלום יפה, אתה כבר גדול... שאני ממש לא אוהבת (גם כי הוא לא בוגר כי הוא רק בן 4 וגם כי לבוגרים לפעמים מאוד קשה להיפרד ואולי הם לא תמיד מראים את זה בצורה ישירה אלא בצורות מסובכות ואולי פחות בריאות).
אם לומר את האמת, לא הייתי יודעת להגדיר את הגן המושלם כי אני לא ממש מכירה התנהלות של גנים אחרים ולא יודעת מהן היכולות וואיך דברים קורים בגנים אחרים.

אני שואלת את עצמי מה יכול היה לגרום לשינוי.
אני יכולה להעלות כמה השערות:
בעיניי בהחלט יתכן שזה אירוע הקקי, אפילו אם מייד אחרי הוא לא הפגין שום רגש חריג. ילדים פועלים בדרכים מסתוריות... על אותו משקל, יכול להיות שדברים שהיו קיימים גם קודם מתפרצים עכשיו. גם כאן מאוד מסתורי לפעמים למה דווקא עכשיו וכו', אבל ממה שאני רואה, לפעמים זה פשוט ככה.

אפשרות נוספת היא שנוצר מעגל שלילי שבו פרידה אחת קשה מאוד (שיכולה להיות בגלל משהו מקרי לגמרי) עולה בזכרונו באופן מודע יותר או פחות בפרידות הבאות, מה שהופך אותן לקשות יותר, ממה שמוסיף עוד קושי לפרידה הבאה וכן הלאה.
סביר להניח שלעולם לא תדעי מה בדיוק גרם לשינוי הזה אבל אפשר לעשות ניסויים ולראות מה עוזר. בכלל, אחד הדברים המועילים שיצא לי לקרוא לי כאן זה משהו ש אורנה שפרון כתבה (הלוואי והייתי זוכרת איפה) על זה שלא כדאי לשקוע יותר מדי בתהיות על מה גורם להתנהגות כזו או אחרת, אלא להתמקד בלחשוב מה יכול לעזור לילד עכשיו.

הצד השני של המטבע, זה העניין של האם טוב לילד או רע לו ואם רע לו, אז עד כמה, והאם זה קושי סביר או לא סביר. אני בעצמי השארתי את הבן שלי לטיפולם של אחרים (לא בגן, אבל לא משנה בעיניי בהקשר הנוכחי) מגיל צעיר מאוד מאוד מאוד. והרבה מאוד זמן התלבטתי בשאלות האלה.
המסקנה שהגעתי אליה, היא שלהוציא מצבים ממש קיצוניים, לרוב אי אפשר לדעת. כמו שרגע הפרידה בבוקר לא בהכרח משקף, כך גם איזה רגע שבאים ורואים אותו שמח לא מספר לנו את כל הסיפור.
לכן היום אני מעדיפה להתמקד בשאלה האם (ובעצם, השאלה היא עד כמה) הטיפול בילד מתאים לתפיסת עולמי ולהשקפה שלי לגבי איך ראוי שיהיה.
לצד זה כמובן שחשוב לשים לב למה שהילד אומר בשלל הדרכים שבהן הוא מביע את עצמו, אבל מכיוון שהרבה פעמים אין שם תשובה חד משמעית, זה מועיל גם לחשוב על זה מפרספקטיבה אחרת. ברור שאף פעם הטיפול של אחרים לא יהיה בדיוק כמו שלי, קל וחומר בגן עם המון ילדים, אבל תמיד השאלה היא עד כמה זה רחוק ממה שאני חושבת שאמור להיות. וכשזה רחוק, כדאי לדעתי לחשוב איך מקטינים את המרחק. אם זה על ידי הנעת שינוי במקום שבו הוא נמצא (שיכול להיות גם נקודתי כלפי הילד) ואם זה בחיפוש אלטרנטיבות.

דבר אחרון, וזה בנוגע לגן הספציפי שאת מתארת, נשמע שיש שם די הרבה כללים שנוגעים לממשק הבית-גן. לפעמים אפשר לבקש וגם לדרוש שדברים מסוימים לא יחולו עליכם. אני יודעת שלפעמים זה גם לא אפשרי, ואני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל חשבתי להזכיר את זה למקרה שבכל זאת יתאים.

רק מה, תודה רבה. אלו אכן עצות מעולות שאני איישם.

כעקרון הוא לא אוכל בגן וב-2 הוא הולך לאכול בבית. כל יום אנחנו צריכים להביא כריך + ירק ופרי. את כל הפרות הגננות חותכות ושמות במרכז וכל הילדים יכולים לאכול ביחד (דבר שנראה לי מקסים). משהו מהבית ניתן להביא רק בימי שישי אבל כמו שאמרת, היום נתתי לו גומיית שיער שלי לקחת איתו ואמרתי לו שאם הוא מתגעגע הוא יוכל לתת נשיקה לגומית הקסם ואני אתן לו מהצד השני.
האבא יכול לקחת אותו לגן קצת מאוחר יותר אבל בדרך כלל הוא רוצה ללכת איתי וגם אני רוצה לקחת אותו. אני זאת שעובדת משרה מלאה כרגע והזמן בבוקר של ההתארגנו וההגעה לגן זה זמן נעים מאוד שלנו.גם אם אני מגיעה איתו יותר מקודם זה לא עוזר. הכל טוב ויפה עד רגע הפרידה.
מה שמוזר לי שזה התחיל פתאום. עד לפני שבוע הוא היה הולך ללא בעיה לגן ולא בוכה ופתאום השבוע, חוץ מהיום, כל בוקר היה גרוע. אני שואלת את עצמי מה יכול היה לגרום לשינוי.

טוב ופעם אחרונה-
את לא טועה, קטן מאוד עד אפסי הסיכוי שמישהי ראתה אותו כל שכן היתה לידו כשהחליף את מכנסיו.

גן זה אכן ג׳ונגל אפילו אם הגננת היא הכי נהדרת ביקום. זהו. צריך להכיר בזה
להגיד לצוות מה חשוב לנו ולהיות עירניים.
שימי עצמך במקום בו את אחראית על עשרה ילדים...

שניים ששכחתי:

להביא משהו להראות לגן/ לגננת: ציור שעשיתי, אצטרובל, עלי שלכת...לקשר בין מה שנעשה בבית לגן.
וגם יש גננות שמייעצת להביא מוקדם לגן כדי שיהיה יותר שקט ופנאי וזמן להיפרד
(אני משערת שאם אתם חצי חנ״ב אז זה לא יילך אנחנו היינו מגיעות גם בעשר)
אפשר ארוחת בוקר בקופסה בדרך

מתעלמת רגע מהסיפור עם הקקי, שהוא אולי-אולי נקודתי ובר תיקון- גם נשמע שהחלטתם משפחתית על קו מסויים שכולל גן- משתפת מה שעזר לנו (גיל שנתיים, אפשר לעשות התאמות):

בפירוש פרידה מאבא היתה קלה יותר.

לדעתי גם לי היה קשה להיפרד ממנה ולהיפרד מתקופת הבית שלנו, ולעבור לעולם מבוגרים/ ילדים דיכוטומי.

הסתגלות לגן (לרעיון של להיפרד מאמא ולהיות במסגרת קשיחה, רועשת, פחות אינדיבידואלית ו...כן- גם מסקרנת ומאתגרת לחיוב) גם אם לא נחווית ומוקרנת כלפי חוץ לוקחת חודשיים לפחות להרגשתי.
כמו כל תהליך, אין לצפות ללינאריות. ימי ראשון יהיו הכי קשים

אז ״פטנטים״:

להביא משהו שנכנס לכיס שיזכיר לילד את הבית (בובה קטנה, גומיה אהובה, צדף..) להכניס אותו יחד בבוקר, למלא את הכיס נשיקות ולהזכיר לו לשמור עליו / לדאוג לו עד שאמא תבוא.
אצלנו בגן אפשר להביא בובה ממש אם הילד רוצה לקחת משהו ביתי איתו.

שקית עם פרי חתוך/ ירקות על אותו עיקרון של חפץ מהבית שמכין אותו ומדברים עליו כמשהו לזמן עד שאמא תבוא.

לדבר על מה קורה כשנפגשים - לתכנן תכניות, איזה אוכל נבשל, וכו.

לסכם עם הצוות שאם אפילו קצת קשה לו במהלך היום אתם תבואו מוקדם יותר (בכלל עדיף לאכול ולנוח בהית בצהריים בעיניי)- להבהיר בענייניות שאתם פנויים לכך בזמן הקרוב ומעוניינים בכך.
זה סעיף שעוזר לנו כהורים להתמודד. וליידע את הילד על כך

לדבר על זה עם הילד. להסכים לבכי (כי זה באמת בסדר. ז״א לא כדאי שילד יבכה, וזה ברור שבכי כאן הוא מצוקה רגשית אבל זה טוב שהוא מבטא ומבכה את הפרידה)
להעביר לאיש צוות קבוע כל יום שמחבק אותו!

גם ביום שמח.

להחליט איך נפרדים: כמו ציפור, כמו פרפר, כמו פילים...

אין סתירה בין זה שטוב לו לקושי הגיוני ומובן בפרידה בעיניי.

בגדול: לצמצם את משך הפרידה עצמה ולעבות את ה״מסביב״: ההכנה לפרידה, המגע לפני, לספר על השלבים של מה נעשה כשנלך לגן ולעבודה/ כשניפגש בצהריים

תודה על כל התגובות. אתמול קראתי אותן וניסיתי לחשוב על זה.
יש לנו שיחות אישיות עם הגננות בקרוב ואני אעלה את זה. אני רוצה להאמין שלמרות שלא תקפתי את הגננת ולא הראתי לה כעס, היא כן הבינה את הבעיתיות אבל אני ללא ספק אראה לה את ההנחיות. גם לי זה נראה מזעזע. מצד שני, יכול להיות שהילד לא חווה את זה בצורה כל כך גרועה כמוני כי הוא לא ממש זוכר את זה או נותן לזה תשומת לב.
אתמול, אחרי שהשארתי אותו והוא בכה, בעלי עבר ליד הגן וצפה בו מרחוק בזמן ששיחק בחצר. הוא שיחק עם חברים והיה שמח. הוא גם ראה את בעלי ושאל אותו אם הוא בא לקחת אותו וכשבעלי אמר לו שיותר מאוחר לא היתה לו שום בעיה עם זה.
לגבי המבוגר האחראי וילד שרע לו, כמו שאמרתי, אני לא חושבת שבאמת רע לו. והמבוגר האחראי לא נמצא במצב כל כך פשוט וצריך להיות גם לו טוב. הוא חדש כאן בארץ ומנסה למצוא את מקומו ולשמחתי החליט לעבוד מהבית כך שגם הילד הקטן לא ילך לגן לפני ספטמבר (גן עיריה).
אני חושבת שמה שפרת משה רבינו אומרת זה המתאים ביותר למצב שלנו. יש הבדל כשבעלי לוקח אותו לגן וכשאני. היום דיברתי איתו על הרגע העצוב של הפרידה ונתתי לו לשים גומיית שיער שלי וניסיתי לתת לו עוד כמה כלים להתמודד עם העצב של רגע הפרידה, כי ממה שאני רואה (ואחרי שבעלי ראה אותו אתמול בגן שמח) לא רע לו. והיום הוא נשאר בגן וכשהלכתי הוא לא בכה. אולי לא היה לו קל ופשוט אבל שוב, הוא הולך בבוקר שמח לגן, שר שירים מהגן, מספר על דברים שקרו לו. באמת נראה לי שטוב לו. אם לא, כמובן שהייתי מחפשת פיתרון אחר ולא הייתי מותירה אותו להיות שם אומלל.

_קראתי שוב את מה שכתבת, ישראלונה. הסיפור עם הקקי מחריד. שובר את הלב. הוא היה במצוקה והגננות שידרו לו חד משמעית, שכשהוא במצוקה הן לא יבואו לעזרתו. לא הייתי משאירה אותו במקום כזה.
מצטרפת לדעה זו._
גם אני

קראתי שוב את מה שכתבת, ישראלונה. הסיפור עם הקקי מחריד. שובר את הלב. הוא היה במצוקה והגננות שידרו לו חד משמעית, שכשהוא במצוקה הן לא יבואו לעזרתו. לא הייתי משאירה אותו במקום כזה.
מצטרפת לדעה זו, מקומם ושובר את הלב, ומדאיג ביותר לאור ההתלבטות שלי לגבי גן עיריה בשנה הבאה.
אולי כדאי להתעמת עם הגננת ולהראות לה את החוזר של משרד החינוך ואפילו להגיע למפקחת ולהסביר שזה לא תקין בעליל!
ולא הבנתי - האבא בבית? עובד מהבית? או מטפל בילד הקטן?
אולי פשוט לתת לילד בחירה כל יום אם להשאר בבית עם האב והאח או ללכת לגן. בלי לריב, בלי להתווכח.
לתת לו לבחור מה טוב לו. לפחות בשנה הקרובה, עד שיהיה גדול ומחושל יותר.

קראתי שוב את מה שכתבת, ישראלונה. הסיפור עם הקקי מחריד. שובר את הלב. הוא היה במצוקה והגננות שידרו לו חד משמעית, שכשהוא במצוקה הן לא יבואו לעזרתו. לא הייתי משאירה אותו במקום כזה.

נראה לי מאד קשה ללכת כל יום לגן כשאתה לא רוצה, ולדעת שבעצם יש ברירה כי אבא בבית עם אחיך הקטן.

סליחה,הבנתי.
לי נראה שיש כאן מבוגר אחראי וילד שרע לו, וכדאי שהמבוגר האחראי ימצא איסטרטגיות להתמודדות עם שני ילדים, כי הוא בעצם מדי יום שולח ילד קטן למקום שרע לו בו.

ישראלונה,
אין לי הרבה חוכמה להוסיף, אבל בעניין מי לוקח לגן וממי נפרדים- לילד שלי זה מאוד משמעותי. כשאבא מביא אותו לגן הפרידה מאוד קצרה, טקסית ופשוטה. כשאני מביאה הוא מבסוט מאוד להגיע לגן, אבל מתקשה להיפרד. ביום טוב הוא מסכים בחוסר רצון, בשאר הימים- בכי מר, משחרר אותי ואז רוצה עוד חיבוק, ולהיפרד שם, בעצם שם, בעצם בלי חיבוק, אבל עם נשיקה, בעצם תישארי... בקיצור, לא רוצה שאלך. יש משהו בלראות את אמא יוצאת מהדלת שהוא פשוט לא מסוגל להישאר מבסוט מולו. הוא במסגרות מגיל צעיר, ותמיד היה כך. אצלנו מאוד חשוב לו לא להנכיח כל כך את הפרידה ממני, זה פשוט קשה מדי. הוא מוצא דרכים להיות עסוק במשהו אחר כשאני הולכת. אולי זה דומה אצלכם?
פתאום כשזה כתוב זה נשמע יותר גרוע...

לא הבנתי אם מי הוא נשאר כשהוא לא הולך לגן...

הוא ילד מאוד צעיר, מן הסתם עדיין לא עצמאי לחלוטין, הגן הוא פתרון לאמהות עובדות, אבל וודאי שלא יכול להוות תחליף מושלם לטיפול משפחתי בבית.
ליציאה לעבודה יש ייתרונות וחסרונות , והגן איננו פתרון מושלם לצערינו.

מוזר שאנשים שיודעים כמה השקעה, אהבה, סבלנות ,יצירתיות וכו .. דורשת האמהות, מצפות שמסגרת בה שוהים שלושים(!!!) ילדים בני אותו גיל עם שלושה אנשי צוות , תהווה תחליף מושלם .

היי ראלונה!

אני מניחה שהמקרה ראוי להתייחסות מכמה היבטים. מרשה לעצמי להגיב לאחד מהם:

כשביקש עזרה אמרו לו שהוא ילד עצמאי וצריך להתנקות לבד.
אפילו אם הילד לא גמול, אין מצב (!!!) שהצוות יתייחס אליו בצורה כזאת, ינזוף, ישאיר אותו להתבוסס בצרכיו!
אני מקשרת כאן לחוזר המנכ"ל הרלוונטי - חוזר בנוגע ל sa10ak2]ילדים מצטאים 2 23[/po].htm - ומצטטת קטע ממנו.
_יחד עם הגננת תעבוד מטפלת או סייעת שתהיה מודעת לעובדה
שיהיה עליה להחליף חיתולים לילדים לא-גמולים. יש להדגיש
בהגדרת תפקיד הסייעת שמחובתה לטפל בילדים מצטאים ועליה
להיות דמות משמעותית בליווי הילד בשלבים הרגישים של תהליך
הגמילה._

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבחינת כמות הגננות הן גננת ו 2 סייעות על 30 ילדים.
כשהגיע לגן היה כבר גמול כמעט שנתיים. הוא נכנס כמעט בן 4.
בכל מקרה היום שוב. הסייעת הרימה אותו על הידיים והוא תפס אותי כמה שיותר חזק ואני השתחררתי ממנ6. עכשיו שאני כותבת את זה ככה זה נשמע לי כל כך אכזרי...
בעלי מציע שהוא יקח אותו. יכול להיות שזה 2שור אלי? הקושי להיפרד ממני? מלראות אותו תמיד אני רואה אותו מעט. למרות שבמעט הזה אני תמיד איתו...
זה יכול להיות ממה שקרה עם השלשול למרות שיומיים אחר כך הלך בסדר?

אם לומר את האמת, עד המקרה הזה הייתי מאוד מרוצה
נשמע שהוא לא מרוצה.
כמה ילדים הם על כמה גננות?
בתנאים מסוימים גם הגננת המעולה ביותר לא יכולה לספק לילדים את התנאים הבסיסיים שהם צריכים.
בעיניי העובדה שלא הייתה גמישות בעניין ה"חייב להיות גמול" כשהיה ברור שהוא זקוק לעזרה נקודתית היא מטרידה מאוד

לדעתי, הוא צעיר מדי לגן. להיקרע מאמא מדי בוקר נשמע לי קשה מדי. גן, בעיקר גן ציבורי, זה יום עבודה קשה והישרדותי שבו מנהלים לילדים את הזמן כל הזמן. הרבה מבוגרים לא עומדים בזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוקר טוב. אם לומר את האמת, עד המקרה הזה הייתי מאוד מרוצה. הגננת והסייעת מעלות רעיונות מקסימים. הם מבשלים בגן, עושים עוגות, יש להם פינת יצירה מקסימה. יצא של לדבר עם אחד ההורים, היחיד שסיפרתי לו על המקרה, והוא גם התפלא ואמר שעדיין לא יודעים לטפל בטרום טרום חובה. שזה אולי זה.

נשמע קצת ג'ונגל שם, החוויה שתיארת נתפסת בעיניי כקשה מאוד ואני לא אתפלא אם יש חוויות הישרדותיות כאלה על בסיס יומי.
אם יש אפשרות - הייתי מוציאה מהגן ומחכה לשנה הבאה

אולי אני צריכה לקרוא את כל הדף אבל קראתי את רובו ואני לא בטוחה שיש משהו שעונה על השאלה שלי. אולי אני רוצה לקבל תשובה אישית ואז אני כבר מבקשת סליחה פשוט אני נמצאת מול ילד שלא רוצה ללכת לגן לאחרונה ולא כל כך יודעת איך להתנהג מולו.
קצת הסבר- עד השנה הוא היה בבית,, השנה נכנס לגן עירייה, הוא יליד ינואר ולכן נכנס כמעט בן 4.
השבוע הראשון בגן היה נהדר. אחר כך התחילו קצת בעיות אבל שום דבר מיוחד, תהליך טבעי של כל ילד בהסתגלות לשגרה חדשה. אני, כמה חודשים לפניכן התחלתי לעבוד במשרה מלאה. עד אז, הוא ואחיו הקטן היו איתי בבית. כשהתחלתי לעבוד הם נשארו עם האב.
לאחרונה יש מצבים שהוא לא רוצה ללכת לגן. קמים בבוקר, הוא רוצה לישון עוד קצת או שקם, אוכל ארוחת בוקר, מתארגנים ויוצאים. הכל טוב ויפה. ואז מגיעים לגן והוא לא מוכן להיפרד. זהו גן עירייה שממנו ההורים חייבים לצאת ב-8 וחצי מה שלא מותיר ברירות. הוא מתחיל לבכות ולהחזיק אותי חזק, אני מנסה לדבר איתו אבל זה לא מרגיע אותו. הגננת מגיעה וצריכה לנעול את הדלת אז או שקורעים אותו ממני (דבר שאני ממש לא אוהבת) או שאנחנו יוצאים לבחוץ ואני מנסה לשכנע אותו להישאר. בדרך כלל זה לא עובד ואז חוזרים לאפשרות הראשונה או, אם זה יום שישי, אנחנו יוצאים שנינו ליום כיף בבית. במידה ומשאירים אותו הוא נרגע מהר מאוד וביציאה מהגן אומר שמאוד נהנה (יוצא שמח אבל רואים שהוא היה שמח גם בגן)
עד עכשיו זה באמת קרה בימי שישי אבל השבוע גם אתמול. היום הוא קם ואמר שכואבת לו הבטן. ללא ספק הוא שיקר (כי הוא אכל רגיל ורצה שוקולד והיה כמו כל ילד בריא). בכל מקרה הוא נשאר בבית עם בעלי שעבר, אחרי כמה חודשים של התמודדות עם ילד אחד, התמודדות עם 2 והוא לא רוצה לחזור על זה שזה יהיה על בסיס קבוע.
אני מנסה להבין למה הוא לא רוצה ללכת- אם זה בגלל עצלנות או אם זה כי לא טוב לו.
עד לשבוע שעבר לא היה לי ספק אבל שבוע שעבר הוא שלשל במכנסיים ואחרי שגערו בו שלא עושים קקי במכנסיים (לפני שראו שמדובר בשלשול), נתנו לו מגבונים שינקה את עצמו. כשביקש עזרה אמרו לו שהוא ילד עצמאי וצריך להתנקות לבד. כמובן קראו לבעלי שמצא אותו מרוח בשלשול היבש. למרות שאף אחד לא עזר לו (והוא אמר שהוא בכה קצת) בעלי ראה אותו שמח ליד הגננת. אחר כך אני דיברתי עם הגננת שאמרה שאסור להם לנקות ילדים אחרי סוכות (כי ילדים צריכים לבוא גמולים). מכיוון שלדעתי הוא שלשל לא כי הוא לא גמול אלא כי כאבה לו הבטן (וזה שווה לילד שמקיא), הן כן היו אמורות לעזור לו או לפחות ללוות אותו (הגננת נתנה לו חבילות של מגבונים של עוד ילדים כי הוא סיים אותן... במקביל, המכנס הנקי שהיה לו התלכלך בלי שהוא בכלל לבש אותו מה שגורם לו לחשוב שהגננת לא היתה איתו פיזית אלא ליד ולא הסתכלה עליו. אבל אולי אני טועה). בכל מקרה, מאז, משהו רציני התערער בביטחון שלי בגן ובגננות. עכשיו ברור לי שאם יש לו בעיה הוא לא יקבל מענה תומך ודואג. אני במקביל שואלת את עצמי אם הוא חש בחוסר הבטחון שלי בגן וזה גם גורם לו לא לרצות ללכת. להפתעתי יום אחרי המקרה הוא הלך לגן שמח מאוד וגם היה גאה איך ניקה את עצמו לבד...
במידה ואני שואלת אותו למה הוא לא רוצה ללכת, הוא אומר שהילדים לא רוצים לשחק איתו. כעקרון אני שומעת מאמהות ומהגננות שהוא מאוד חברותי ואהוד אבל אולי אם יש ילדים שנקודתית לא רוצים לשחק איתו הוא נעלב (ואז זה גם משהו שיש להסביר או לעזור לו להבין שזה בסדר)

מה דעתכן? אני לא רוצה לשמוע דעות של - יש להציב גבולות/ הוא עושה הצגות/ הוא יתרגל שאני אקבל מרוב העולם והייתי רוצה לשמוע משהו שאולי יאיר את עיני ואולי יתן פיתרון.

ביררתי מה אימהות אחרות חושבות על הגן...לא משהו...הגננת קצת קשוחה,מאוד דידקטית.מפריע לה למשל אם ילד חולמני-זה מה שאמרה לי אמא של ילד אתמול,שהגננת אמרה לה שהיא רוצה לדבר איתה כי הילד חולמני ולא יוזם מעצמו...נשמע לי הזוי...
אני כול כך מצטערת שלא השארתי אותו בגן הקודם,שהיה לו כול כך טוב שם. אני כול כך מצטערת שעברתי דירה,למרות שלא ממש הייתה לי ברירה.(לא הסתדרנו עם בעל הבית).אני מרגישה די במילכוד עכשיו.מקווה שהזמן יצמיח לנו כנפיים חדשות ויותר קלילות קצת לחיים.

אגב,הוא ילד מאוד חברותי ופתוח וכבר הספיק להזמין שלושה חברים וללכת אליהם,
מעולה. תשמרי עליהם, כך הוא לא יפסיד חברתית, ובמידה ותליטי להחזיר אותו לגן- יש לו בסיס

לפני שתחזירי- תנסי לברר אצל האמהות מה הן מרגישות כלפי הגן... זה יכול לתת לך אינדיקציה טובה
(עד אז יהיה לך יותר קשר, תתערי קצת יותר...)

תודה רבה אמא צעירה ואלמונית, אכן ההחלטה מתיישבת אצלי ונראה שזה הדבר הנכון לנו.אגב,הוא ילד מאוד חברותי ופתוח וכבר הספיק להזמין שלושה חברים וללכת אליהם,כך שזו אינה בעייה חברתית אלא רצון ברור לא ללכת למסגרת הגן הזו. (לגן הקודם הוא הלך כול בוקר בשמחה רבה.)

נשמע לי מאוד הגיוני להשאיר את הילד איתך לפחות עד שיסתגל ויבקש ללכת לגן,
הוא עדיין מאוד צעיר וחשוב ובריא לו להיות בסביבה מוכרת ובטוחה וכמובן בהשגחה אוהבת ותומכת.
הסבתא תצטרך גם היא להסתגל, אם קשה לה היא יכולה לעבור לחינוך ביתי בעצמה

שלבית הוא עדיין לא התרגל ועדיין לא מרגיש שהתיישב מספיק כדי לעזוב את הקן ולהתרחק. נשמע מאוד הגיוני, בייחוד שהוא יצא ישר לגן, אני תומכת בך בהחלטה היא אמיצה אבל נראית ממש נכונה בתנאים הנוכחים (ויהיו שיגידו לך- נכונה תמיד אני פשוט לא אעמוד בדרישות החינוך הביתי )

אולי תנסי לברר בדפים שקשורים לחינוך הביתי - איך את יכולה להעשיר אותו לימודית וחברתית למרות שהוא יהיה בבית.
דוגמא- אולי יש חבר שהוא הספיק להתיידד איתו ותוכלי להזמין אותו כהדרגתיות בחיבור שלו לגן, שיכיר מראש חבר או שניים, אני מאמינה שזה יקל עליו את הכניסה המחודשת בעוד כמה שבועות

בהצלחה ותעדכני הלאה

תודה אמא צעירה,
גם אני חושבת שחודשיים זה הרבה זמן...
האמת היא שאני כבר די הסתגלתי,לכן לא בטוח שהוא רק משקף אותי....הוא בוכה בכי עצוב ,גם היום בבוקר,שהוא לא רוצה ללכת לגן הזה.כמובן שאחרי ניסיונות מגוונים ושכנועים מצידנו,תקיפות ועדינות וכמובן הרבה חמלה,הבנתי שהילד צריך בית.הוא פשוט אמר לי אני רוצה להישאר איתך,להצטרף אלייך. כנראה שלבית הוא עדיין לא התרגל ועדיין לא מרגיש שהתיישב מספיק כדי לעזוב את הקן ולהתרחק.זו ההשערה האינטואיטיבית שלי.שלא לדבר שהוא ילד שהיה איתי בבית עד גיל שלוש פלוס.נראה לי שאתן לו כמה זמן שיידרש לזמן אמא ובית,אפילו חודש שלם אם צריך..מקווה שאני עושה את ההחלטה הנכונה.עכשיו אצטרך להתמודד עם חמותי בין היתר...אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי.העיקר שיהיה לו טוב,והעיקר שאדע לעשות את הדבר הנכון בשבילו. אשמח לעיצות,תמיכה וכו'.

האם זה עניין של זמן עדיין? האם לתת לזה עוד צ'אנס או לחפש גן אחר?
הייתי אומרת שחודשיים זה קצת הרבה זמן...
את אומרת שהוא משקף אותך.
איך את מרגישה היום עם המעבר? איך את הסתדרת חברתית בעיר החדשה? מה מצב הרוח שלך באופן כללי? ומה הגננת חושבת עליו? (יכול להיות שהיא דידקטית וקשוחה וקשה לו, אבל יכול להיות שהוא סומן בדרך כלשהי מצד הגננת/ סייעת או חברים בגן. אולי תנסי לברר איתה? סתם קשר רציף עם הצוות יכול להרגיז אותם אבל לשמור על יחס הוגן כלפיו תמיד )

תצליחו ויישוב נעים וקל

הי,שמחה למצוא דף כזה כאן.
עברנו דירה לפני כחודשיים,הילדון עבר גן-מגן שהוא די אהב,לגן אחר קרוב בעיר חדשה.
חשוב לציין שהמעבר היה מאוד קשה לי,ורק ביומיים האחרונים משהו בי התחיל להירגע.נראה שהוא (4.5),עבר את אותו הדבר בדיוק כמוני.הוא ממש הזדהה איתי ונהיה עצוב. הוא בדרך כלל ילד מאוד שמח ופתוח.בימים האחרונים הוא ממש ממש לא רוצה ללכת לגן.הוא בוכה בכי מר ועצוב,הוא רוצה להישאר בבית.
אחותו הקטנה איתי בבית,אבל בגן הקודם לא הייתה לו בעיה ללכת,הוא הלך לשם בשמחה.
האמת היא שזה לא שהגננת ממש כלבבי,כלומר היא "בסדר",אבל מאוד דידקטית,קצת קשוחה,לא ממש חמה...מה שטוב זה שיש רק 21 ילדים(גן עירוני),וזה מאוד קרוב לבית.
הנטייה הטבעית שלי היא כמובן לשמור אותו קרוב אליי,מצידי שלא יילך לגן,יש לנו בית עם גינה פרטית מרווחת ויש מרחב למשחקים,רק אני חוששת שזה ינתק אותו חברתית .
הוא טוען שאף אחד לא משתף אותו במשחקים בגן הזה. הייתי איתו בהתחלה מדי בוקר,ושמתי לב שהוא מגיע ומשחק לבד,והרבה יותר מופנם מבגן הקודם ,שם היה משוחרר ושמח..
האם זה עניין של זמן עדיין? האם לתת לזה עוד צ'אנס או לחפש גן אחר?

היום הילד המופלא שלי בחר ללכת לגן אחריי שהיינו יחד בבוקר ונפרד בחיבוק ונשיקה.
איזה כיף לשמוע!!
בהצלחה

הולך ומשתחרר העומס, נכנס אוויר.
בילינו המון ביחד וטוב לנו. נראה שכולנו פשוט היינו זקוקים לנחת ונשימה עמוקה.
היום הילד המופלא שלי בחר ללכת לגן אחריי שהיינו יחד בבוקר ונפרד בחיבוק ונשיקה.

מאחלת לכם בהצלחה ובעיקר לילדך אושר ושימחה @}

שאלות טובות.
תמיד קשה במעברים- ללכת לישון, לצאת מהבית, לעזוב משחק וכו'.
יש עוד מאפיינים- המון פיפי שבורח ואפילו פיפי הפגנתי איפה שברור שלא מתאים- שטיח, כסא אוכל. הילד כבר המון המון זמן בלי חיתולים (גדל גם חלק מהזמן בלי חיתולים) ויודע לגמרי מתי יש פיפי.
עוד מאפיין- פריחה נוראית ומגרדת על הרגליים עד לטוסיק.
האדמה מתערערת לו וגם לנו. סיפרתי שעבר ממשפחתון לגן ושעברנו דערה. המון שינויים בחודשיים , שאומנם נעשו בהדרגה אך הם לא פשוטים.
לגבי ההצעה למסגרת חלקית- שמתי לב שזה מבלבל אותו מאוד לכן כרגע החלטתי שלפי הצורך של התקופה הזו הוא יישאר ימים מלאים ומשבוע הבא שבו אני מתפנה יותר והוא רגיל יותר ננסה שוב ימים חלקיים.
עוד משהו אחרון- אני הייתי מאוד בלחץ מהעומס של התקופה האחרונה. בטוחה שהוא משקף אותי וקורא לי
ולשמחתי- מרגישה שאני חוזרת הביתה ולעצמי

שואלת את עצמי , איזה ילד זה מחוץ לסיפור הגן?
סיפרת שתמיד היה קשה במעברים
האם יש עוד סימנים או מאפיינים?
האם לכם קשה במעברים?
האם באופן כללי האדמה קצת מתערערת לו מתחת לרגליים?
מה עם עזרה מקצועית
אייפק, רפלקסולוגיה,
פרחי בך,
הילינג, הו'אופונופונו, או כל שיטה שמתאימה לכם
אןלי עניין הקביעות לא מקובע עדיין
אולי באמת גננת טובה יותר ופחות שעות בשילוב עם קריאה מדוייקת יותר של הילד יכולים לקדם אתכם
האם יש תסמינים התנהגותיי ? או פיזיים(למשל המערכת העיכול) האם יש רגישות יתר או חוסר בשלות
בן כמה הילד? וגם איפה אתם בארץ?

ואצלנו לא היה מקום בשנה שעברה. ניסיתי.
עכשיו הוא בגן מקסים, ואני רואה ממש שהילד פורח.
שווה לנסות, בכל אופן.

לחשוב מראש שאין סיכוי ואין מקום בשום מקום לא נראה לי נכון.
אני רק רוצה להזכיר בהקשר הזה שכמו שאת עוזבת גן באמצע שנה, ככה יכול פתאום ילד מגן אחר לעבור דירהבאמצע שנה, או לעזוב גן כי לו הוא לא מתאים והופס- מתפנה מקום. בתי נמצאת בגן שהיה בו אפס מקום, רשימות המתנה והרשמה מאד מוקדמת מראש. התחילה השנה, עברו כחודשיים, בוקר בהיר אחד הורים של אחת הילדות, שהיתה בגן הזה עוד מהשנה שעברה, העבירו אותה לגן "רגיל" פחות מבוקש. עכשיו הם גם עסוקים בלהכפיש את שם הגננות. מן הסתם, למרות היות הגן כה מבוקש, למשפחה הספציפית הגן לא התאים.

דורותיאה, כל מלה.
ומהניסיון שלי, הגנים הטובים באמת הם לא תמיד הגנים הכי פופולריים, כי לאנשים שונים יש קריטריונים שונים.

ילד שבוכה כי לא רוצה ללכת לגן - סימן ברור וחד משמעי שהגן לא טוב לו. לא משנה בכלל מה הגננת אומרת. ואיך לילדים אחרים שם.
מאוד מסכימה עם דורותיאה. יכול להיות שהגן נפלא, אבל לבן שלך משהו לא עובד שם. אם הוא בוכה בפרידה ואחר כך נהנה בפעילות ומחובר חברתית אז משהו אחד. אבל אם הוא כל כך עקבי בבכי שלו, זה דורש בדיקה מעמיקה.
מה זה מעמיקה?
לעשות עליו תצפית ללא ידיעתו ולראות איך הוא מתפקד בגן. האם הוא אבוד. האם הוא מתחבר לצוות, לילדים לפעילות וכולי.
חוץ מזה קחי בחשבון שזה ממש נצח בשביל ילד: מ-8:00 ועד 16:00.
אולי לקחת אותו איתך לבירוקרטיות. אני אם חד הורית לשני ילדים צמודים ועושה את כל הבירוקרטיות יחד איתם. איך?
הם מתורגלים ואני גם עושה שיחה מקדימה (למרות שהיום זה כמעט לא דרוש מרוב הרגל P-:). לוקחים תיק גב קטן ובתוכו משחקים שהם רוצים, דפי צביעה או דפי ציור עם טושים ואם צריך לחכות בתור אני מביאה גם שנים שלושה ספרי קריאה. הם יושבים על הריצפה ומשחקים ואני יושבת עם הפקיד/עו"ד/ואפילו רופא שיניים (שאז אני מבקשת מהפקידה להיות ביבי סיטר כשאני בפנים ואת לא יודעת עד כמה הן נענות) בקיצור, קצת יצירתיות וכמובן מאמץ מצידך יכולים למנוע הרבה כאב ודמעות מבנך. זה שווה. זה זמני וכפי שדניאלה כתבה הם גדלים כל הזמן ושום דבר לא נשאר כשהיה. כרגע זה כיבוי שרפות.

מה שדורותיאה אמרה. אפשר לקשקש על "הסתגלות" עד מחר, ילדים שורדים בסופו של דבר כל מצב, אבל השאלה שלך היא הרי איפה יהיה טוב לילד. זה יכול להיות בבית או במקום אחר, אבל חייב להיות מישהו שרגיש לצרכים שלו שם.

גם אני במרכז. ובכל-זאת מצאתי פעמיים ובתקופות שונות של אמצע.
לחשוב מראש שאין סיכוי ואין מקום בשום מקום לא נראה לי נכון.
כרגע המצב גרוע - הילד במקום לא טוב. בטוח שאפשר למצוא פתרון - גן טוב יותר, מטפלת לאחד או לכמה ילדים.
מה שאני מדגישה זה שיש מקומות טובים ומוצלחים מאוד. ובהם לא בוכים. ילד בן שנתיים לא יבכה בכל מקום. המסקנה אינה חינוך בייתי. המסקנה היא טיפול מסור וטוב של דמות אוהבת שיכולה לעשות זאת. זה מה שצריך למצוא.

דורותיא,
צודקת.

אבל......איפה את גרה בארץ?
אצלנו בגבעתיים גנים טובים ככ נדירים, ומפוצצים, ואין שום סיכוי להעביר אליהם ילד באמצע השנה.

ללי......

תראי, אולי חלק מהבעיה זה שאין ודאות?
אולי לאסוף כל יום באותה שעה?
הגננת של בני אמרה לי פעם שזה גורם חוסר וודאות מאוד גדול. מסכימה..


ואולי להעביר גן?

ואולי מטפלת לחלק מהימים שאת עובדת?

ברור, נקודות.

פשוט התייחסתי לראיה הכוללת.
גם אני לא חושבת שבן שנתיים צריך להיות בגן.

אבל....
יש לפעמים מגוון של נסיבות וגורמים - אצלי, למשל, היה מצב לא נסבל בעליל משלל סיבות, כך שההכנסה של בני לגן בגיל זה היתה הכרחית.
עבורי, ועבורו, ועבור כולנו באופן כללי.

הפתרון שאני מצאתי היה להכניס לגן ל4 שעות בלבד. לא עד 4.
כ"א ופתרונו.

אבל בהחלט תומכת בלהשאיר בבית כמה שיותר.

חייבת להתערב כי מכירה מקרוב:
ילד שבוכה כי לא רוצה ללכת לגן - סימן ברור וחד משמעי שהגן לא טוב לו. לא משנה בכלל מה הגננת אומרת. ואיך לילדים אחרים שם.
להוציא ומיד.
כל הקשקושים הללו של מערכות החינוך למיניהן (גם של גננות בגנים פרטיים וגם של מורות ומורים ומנהלות בבתי ספר...) על כך שתמיד בוכים ותמיד לא רוצים ("יום ראשון הוא תמיד יום קשה")- בולשיט. כשטוב, ויכול להיות טוב ואפילו נהדר - לא בוכים. לא בגן ולא בבית הספר. להיפך, באים בששמחה ובדילוגים רחבים.
כל הדיון על חינוך ביתי לא קשור. זו נושא נפרד. ואם לא מתאים לך - אז לא. אבל זה לא קשור לגן הגרוע.
תעבירי גן.
עברתי את זה, פעמיים. פעם אחת עם הגדולה ופעם שנייה עם הקטנה. כשמוצאים גן / בית-ספר טוב זה כמו למצוא קהילה נהדרת שכיף להשתייך אליה ולגלות שהילד שלך פורח. ואת לא מאמינה כמה טוב ומוצלח יכול להיות בגן טוב - בלי יותר מדי ילדים, גננות מכבדות, עדינות ואדיבות, בלי חוקים מיותרים, אוירה נעימה, מספיק מרחב כדי לזוז בו (חצר עם חול!!), מספיק אביזרים כדי לשחק בהם, צוות קשוב ששם לב לילדים - יש מקומות כאלה. תעבירי גן.

הי ללי
מבקשת את המשך עזרתכן ועצותיכן אך אנא בחמלה רבה.
אנסה...

קודם כל זה:

ועכשיו כבר שבועות של בכי בערב בבוקר ובכל פעם שמוזכרת המילה גן. הוא יודע להתבטא נפלא והוא אומר שהוא לא אוהב את הגן והוא רוצה להישאר בבית.
השינויים קשים לו (לצאת החוצה, להיכנס םנימה, לאכול וכו')
זה נשמע לי מאוד מאוד מוכר. כך גם היה אצלנו.
בדיעבד היו לי כמה מסקנות ושתיים מהן:

1. היא פשוט קטנה מדי בשביל "מסגרת", זה עוד לא גיל שבו היא הייתה יכולה להתמודד עם הקושי שמביאה עמה מסגרת
2. הגן הספציפי, ובמקרה שלנו גם השיטה (אנתרופוסופית) - לא התאימו לה

קודם כל אני מבקשת להדגיש ולהזכיר שהמסקנות שלי חלות על הבת הפרטית שלי ולא בהכרח תופסות לילדים אחרים.
היה לי חשוב להתבונן בה ומההיכרות העמוקה איתה להבין מה טוב ומה לא טוב לה בזה,
מה משרת אותה ומה יכול להיות אחרת או יותר טוב וכמובן מה הצרכים שלה.

אני מאוד מאוד מזדהה עם הנאחס, תחושת הבטן שזה לא צריך להיות ככה.
בשבילי ההתנגדות לתחושה הזו פשוט גזלה ממני כוחות רבים מדי ובסופו של דבר הרגשתי ש"לא משתלם לי", רגשית, נפשית, להתמיד בזה.
וגם הבנתי שמה שנראה לי כמו גן שבראייה כוללת- גננת, גישה, מיקום, מחיר הוא מתאים, לא התאים לבת שלי. הצרכים שלה שונים ממה שחשבתי.
אולי שווה לשקול אלטרנטיבות למסגרת הספציפית הזו?
יש המון דרכים, אני לא יודעת מה יכול לעבוד בשבילכם.
אולי מטפלת או בייביסיטר?
אולי אמא עם עוד ילד או שניים?
אולי סידור משפחתי עם אבא או סבתות אם יש וכו'?
אולי גן רק באופן חלקי ושאר הזמן משהו אחר?

אם ברור לך שמה שיש עכשיו לא עובד, נסי לחשוב מה כן יכול לעבוד.
זה לא חייב להיות להישאר עם הילד בבית.

חוץ מזה - בסוף הוא יגדל ודברים יהיו יותר קלים, גם הפרידה (-:

קודם כל תודה.
לא קל לי עם הדיון הזה כי אני באמת לא יודעת מה אפשר לעשות. מבקשת את המשך עזרתכן ועצותיכן אך אנא בחמלה רבה.
אני במבוך שכרגע נראה סתום ומעורר בו תגובות רגשיות חזקות, בי ובכל המשפחה.
לשואלות -
הוא היה במשפחתון קטן ואינטימי 3 בקרים בשבוע והשאר איתי במשך חצי שנה. השנה אני עובדת יותר והרגשנו שהמסגרת ההיא לא מתאימה. לאחר התלבטויות רבות וחודש ניסיון (חלקי- ספטמבר, מלא חגים ) החלטנו לעבור. חיפשתי וחיפשתי ובסוף מצאתי גן שבראייה כוללת- גננת, גישה, מיקום, מחיר- התאים. התחלנו תהליך איטי והדרגתי שבתוכו לי היה חשוב לראות את הגן, הילדים, היומיום ובגדול- נראה שטוב.
בהתחלה היה נראה שגם לילדי זה נכון- פתאום נהיה הרבה עניין (במשפחתון הוא היה ה"מתקדם" והגדול ופה פתאום יש עוד גדולים ממנו) ואקשן
ועכשיו כבר שבועות של בכי בערב בבוקר ובכל פעם שמוזכרת המילה גן. הוא יודע להתבטא נפלא והוא אומר שהוא לא אוהב את הגן והוא רוצה להישאר בבית.
זה פורט על הנימים העמוקים ביותר של הפנטזיה של על לגדל אותו צמוד אליי שנים אבל זה פשוט לא הולך. לא רק טכנית, הייתי איתו עד גיל שנה וחצי בבית והפסקתי כשהרגשתי שלא טוב לי.
עד לרגע זה קשה לי לקבל את התנפצות הפנטזייה אבל הייתי רוצה ללמוד לעבוד עם מי שאני ועם מה שיש ולא להתרפק על אמא אידאלית עם קריטריונים שלא מתאימים לי ולהפסיד כל הזמן בהשוואה.
אז איך אדע להפריד בין ה"ריגשי" שלי לאמת שלו?
איך אדע אם "לא רוצה לגן" זה כי זה באמת באמת באמת לא נכון לו עכשיו/שם/בכלל או כי יש ילדים שם שרוצים לשחק בצעצוע שהוא משחק בו ולא בא לו לחלוק?
דיברתי עם הגננת הרבה, הוא אומרת שזה תהליך ההסתגלות ושנראה שטוב לו. עם זאת היא אומרת שהוא מתקשה לשחק עם חברים או לחלוק דברים. השינויים קשים לו (לצאת החוצה, להיכנס םנימה, לאכול וכו')

אוף אוף אוף אוף אוף אוף.
השינווים קשים גם לי ואני חייבת זמן לעכל אותם. רק בשבוע האחרון הוא נשאר עד 4 כי אני הרגשתי שגם אני וגם הוא מתחרפנים מחוסר היציבות (נדמה לי שסיפרתי שעברנו דירה ושהמציאות כרגע דורשת ממני ימים ארוכים של בירוקרטיות מה שאמר לפעמים יום עד אחת ולפעמים יום עד 4) ואז נוסף לבכי היו שאלות של "מה הולך לקרות"

לא מרגישה שיש לי כוחות נפשיים כרגע לתמרן בין עבודה לבקרים איתו בבית. זו לא אופציה אז מה כן?

או רורה

אני לא שיפוטית. מביעה את דעתי המאוד אישית. אני חשובת שזה נורא עבור ילד בגיל כה צעיר לחוות את חווית הנטישה הזו יומיום. מכיוון שללי ביקשה עזרה, אני מנסה לעזור, בדרכי. מביעה את דעתי ואולי היא תשתכנע? (-:
מעבר לכך שהיא כתבה בהודעתה:
_תמיד היה קשה להיפרד ממנו בגן ותמיד לווה ביסורים של האם זה הדבר הנכון, האם זה המקום הנכון, אולי הוא קטן מידי ואולי הגננת לא מתאימה ואולי ואולי ואולי
שנינו עובדים ולכן זה חייב לקרות ואני חושבת שזה נכון לנו ולו_

מרגישה שהיא משכנעת את עצמה. מצד אחד היא מגדירה את התהיות לנכונות המצב כיסורים ומצד שני אומרת שהיא חייבת לעבוד ואז היא כותבת שזה נכון לו וגם להורים.
נכון לילד זה לא.
אני לא שיפוטית, אני חושבת אחרת מרוב ההורים בישראל וכמו רוב האנשים באתר הזה. ילד לא אמור להיפרד מהוריו, מבחינתי לפחות עד שהוא יכול לדבר ולהביע את דעותיו וחוויותיו באופן חופשי וכשהוא מבין משכי זמן.
גם אני נפרדת היום מילדה בת 6 ובתחילת הדרך היו בכיות על הקושי להיפרד. זה היה קשה מנשוא, אבל - היא כבר גדולה ויכולה לספר מה קשה לה. אפשר לנהל איתה שיחה, היא מבינה לוגית כבר לא מעט דברים. הבכי נמשך זמן לא ארוך ועכשיו היא מאוד שמחה וכיף לה. היא גם הביעה את הקושי בכך שהיא מתגעגעת אלי, אבל כל הזמן אמרה שכיף לה שם וזה לא שלא טוב לה שם. אני חושבת שילד בן שנתיים צריך המון אהבה ותשומת לב. הוא עוד לא בנוי לקשרים של ילד-גננת (בדרך כלל הם די צוננים). הוא עוד לא בנוי להתאפק ולהתגבר ולחלוק את הצרכים והקשיים והדרישות שלו במשך היום עם עוד 20-3 ילדים. הוא ירגיש הרבה פעמים אבוד. מחפש את אמא שתגונן עליו ותחבק אותו ותיתן לו את שהוא רגיל אליו. הוא גם לא צריך לדעתי הרבה גירויים וחברה. הוא זקוק לאמא/אבא או לפחות מטפל צמוד מאוד.

אולי ללי, אפשר לחשוב על עבודה שתאפשר לכם לעשות משמרות עם הילד. אולי באמת לקחת מטפלת עם עוד 2-3 ילדים. אלה האפשרויות שאני מצליחה להעלות בדעתי.

וכל מחשבותיי הם לטובת הילדון הקטן @}

יש לי שאלה נוספת - האם דיברת עם הגננות על מה קורה בגן? האם כבר יש גננת שהוא נקשר אליה, מרגיש חיבור ואמון כלפיה?
אני חושבת שאם זה באמת מקום שאת מרגישה איתו טוב אז מאד חשוב לפעול מתוך שיתוף פעולה. אני יודעת שבשבילי גם כל שיחה עם הגננת מאד מחדדת את תחושת הבטן שלי (לכאן או לכאן) - האם יש כאן הקשבה אמיתית, האם אני יכולה לסמוך עליה שתטפל בילדתי האהובה כמו שצריך, האם יש כאן "עם מי לעבוד". ואם אין אפשרות לשיחה כזאת אז זה גם מידע חשוב ומהותי.....

כבר קרה לי יותר מפעם אחת ששיחה עם הגננת עזרה לשתינו להבין איפה מוקד הקושי, וכך לעזור בצורה הרבה יותר אפקטיבית ומשמעותית. אין תחליף לתקשורת הזאת.

כן, לא הצלחתי לערוך את זה....

וך יפל לךפוףלך]לפך]פלךףףףפםןאטםפפפפםם0-םו0-7ו.
את זה כתב הילד שלא הולך לגן?

וך יפל לךפוףלך]לפך]פלךףףףפםןאטםפפפפםם0-םו0-7ו

וזה נראה לי לא פייר לחסום לה לגמריי את האופציה.
לא מרגישה שחסמתי או פסלתי שום אופציה.

יש לי הרגשה של שיפוטיות, וזה לא נעים.
אם כך יצא, מצטערת.
ניסיתי לשתף בחוויה דומה שעברה עליי ובתובנות שהרווחתי ממנה,
דווקא בגלל שהתחלתי את הדרך בנקודת מוצא מאוד דומה לזו של ללי,
שבא חיפשתי פתרון שאינו כרוך בהישארות בבית.
לא מרגישה שבכך הבעתי חוסר לגיטימציה לכל דרך פעולה אחרת.
אני בעד מה שטוב לילד, להורים ולמשפחה כמכלול.
לא רלוונטי בעיניי איך קוראים לפתרון, העיקר שהוא משרת את המשפחה

היא הביעה תהיה לגיטימית, שיש בה כמה דרכי פעולה.
מסכימה. לא יודעת למה נראה כאילו אני בעד פתרון אחד ויחיד.

קראתי שוב יותר ביסודיות.
אם את חושבת שגן זה הכרחי, הייתי בכל זאת מנסה להחליף גן. לפעמים הדעות שלנו ושל ילדינו לגבי מה שטוב ונכון לא חופפות, וגן שהערכים שלו מאימים לאלו שבבית לא ימצא חן בעיני הילד שלך מכל מיני סיבות.
אם הילד סובל, ולא רוצה ללכת, לא הייתי מכריחה.
אני אישית, הייתי דבר ראשון מוציאה מהגן.
אחר כך הייתי עושה תקופת צינון, ובמהלכה מתחילה לחפש גן אחר (או אופציה אחרת, למשל מטפלת עם עוד ילד או משפחתון או לאיודעת מה). שמעתי על הרבה ילדים שמעבר גן פתר להם הרבה בעיות.

דניאלה ונקודות,

ברור שיש רבים באתר הזה שחושבים שזה בסדר שילד בן שנתיים יילך לגן לכמה שעות, סליחה, אבל נראה לי שזה מה שהתכוונה הכותבת שגם היא חשה.
וזה נראה לי לא פייר לחסום לה לגמריי את האופציה.
אז הצעתי אופציות אחרות, חלופיות.

יש לי הרגשה של שיפוטיות, וזה לא נעים.

היא הביעה תהיה לגיטימית, שיש בה כמה דרכי פעולה.

ומנסיון (אני עדיין בבית)...
ברור שהקטע הטכני הוא הכי קל (להסתפק בפחות, לפתור קשיים לוגיסטים), אבל יש הרבה הורים שזה לא לב העניין אצלם.

ילד בן שנתיים לא אמור לדעתי להיפרד מאמא. לא ל-4 שעות ובוודאי לא ל-8.
אם יש לכם אפשרות להיסתפק במשכורת אחת...
אם לא, אז לפחות להחליף גן או לקחת מטפלת עם עוד שני ילדים

אבל יש כאלה שלא יכולים או לא רוצים להשאיר את הילד בבית.
זה ברור.
מה שאני ניסיתי להגיד - ואני חושבת שגם תפוח אדמה - זה שלפעמים זה לא נראה לנו בכלל כמו אופציה
ואנחנו חוסמים לגמרי את האפשרות הזאת למרות שבעצם אנחנו יודעים שזה הפתרון המתאים כרגע.
אני חושבת שרבים כאן מאמינים שגיל שנתיים הוא לא גיל מתאים לילד להיות בגן
(נוסף לכל אלה שלא חושבים שצריך גן בכל גיל כן? בכל זאת יש כאן כאלה שכן שולחים ושחושבים שבגיל יותר מבוגר זה לא כזה נורא).
והרבה פעמים אנחנו בכלל לא מגיעים להתעסקות בשלב של "אוקיי, איך עושים את זה?"
ולא מנסים למצוא דרכים יצירתיות לעשות את זה כי זה לא נראה לנו אפשרי מלכתחילה.
אולי זה בכל זאת משהו שללי יכולה לשקול אותו אם הוא רק לתקופה מוגבלת,
או שהבטן שלה אומרת לה שהוא מה שנכון עכשיו אבל זה מפחיד מדי וגדול מדי כאפשרות ריאלית.
זו הסיבה שרציתי לשתף, כדי שאם זה בכל זאת מדגדג לה בקצה התודעה,
אז שתדע שהקשיים הטכניים הם החלק הקל של כל העניין. הם לא מה שחשוב, בעיניי.

אבל יש כאלה שלא יכולים או לא רוצים להשאיר את הילד בבית.
ולכן חשובות מגוון הדרכים לפעולה.
ומה עם לעבור גן, אם אפשר?

_אנחנו היינו במצב דומה.
בסופו של דבר הוצאנו מהגן והחלטנו לנסות עוד שנה בבית._
גם אנחנו עשינו את אותו הדבר (התלבטתי אם לשתף ואם זה מתאים אבל אחרי דניאלה לא הצלחתי להתאפק...)
הבן שלי היה במשפחתון מגיל צעיר, ובשלב כלשהו היתה תחושה שהעניינים שם לא כמו שצריך. זה מסוג הדברים שמאד קשה להביט בהם נכוחה - הרי אם הגן לא טוב, מה זה אומר על הבחירות שלנו, ועל הטיפול שלנו בילד?
בסביבות גיל שנתיים הוא התחיל להגיד במפורש שהוא לא רוצה ללכת, ולבכות בדרך ובכניסה למשפחתון. אחרי פעמיים כאלו הוצאתי אותו. עד היום קשה לי המחשבה שהשארתי אותו שם בכפייה אחרי שהוא ביקש במפורש לא ללכת (ובשביל מה? ישיבת צוות שנראתה לי חשובה באותו הרגע :-\ ) היה קצת קשה לתמרן עם העבודה, אבל גייסנו את כל המשפחה ועבדנו משמרות, וארבעה חודשים אחר כך ילדתי ומאז אנחנו בבית.

_נשמע כמו קלישאה, אבל הבטן תמיד אמרה לי שסצינות כאלה בכל הקשור לגן מעידות על שבר, קושי גדול שילדה קטנה לא אמורה לשאת.
החלטתי לתת אמון בעצמי, בה ובכולנו._

ומה עם להכניס אותו לגן רק עד הצהריים?
אם את חייבת לעבוד עד אחר הצהריים, אפילו שמישהי אמינה עלייך תוציא אותו בצהריים מן הגן והוא יוכל לנוח בבית, לישון בבית במיטה שלו, אולי לאכול אוכל של בית?
אצלי הגדול מגיל שנתיים ושלושה חודשים בגן, אבל תמיד רק עד רבע לאחת.

השעות הספורות שם מספקות את הצורך בחברה וגירויים ובכל זאת לא מעיקות (לדעתי) כמו להישאר 9 שעות ביום בגן.

יש לי חברה שבעלה, היא ומטפלת מתחלקים בהוצאה של 2 הילדים מהגן בצהריים.
הם חוסכים תשלום לשני צהרונים והילדים אוכלים בריא יותר.
זה דורש יותר פשרות וגאלינג, אבל אולי זה יתאים לכם?

אנחנו היינו במצב דומה.
בסופו של דבר הוצאנו מהגן והחלטנו לנסות עוד שנה בבית.
זה היה כרוך כמובן בשינויים גדולים עבורנו אבל עניין הגן התחיל להרגיש כמו ענן שחור שרובץ לנו על החיים.
הזמן בבית פשוט עשה נפלאות (לא רק לה אגב),
והיא כמובן גם התבגרה בינתיים, קיבלה ביטחון והתחילה להראות סימני נפרדות ועצמאות מיוזמתה הגמורה.

אני מבינה שאולי זו לא אופציה עבורכם, אבל שיתפתי בכל זאת
כי גם אני הרגשתי בהתחלה ש"זו בכלל לא אופציה".
רק כשהבנתי שכרגע הגן הוא לא אופציה - רק אז התחילו להתבהר האפשרויות שלא שקלתי אפילו לפני כן.
המסקנה שלי הייתה לא להתנגד לתחושות הבטן שלי.
נשמע כמו קלישאה, אבל הבטן תמיד אמרה לי שסצינות כאלה בכל הקשור לגן מעידות על שבר, קושי גדול שילדה קטנה לא אמורה לשאת.
החלטתי לתת אמון בעצמי, בה ובכולנו.
גם עבורנו חינוך ביתי הוא לא אופציה לטווח ארוך אבל אין מה להשוות בין גן בגיל שנתיים לגן בגיל ארבע או יותר.

מקווה שתמצאו את דרכם
@}

אם את לא עובדת או לא חייבת לעבוד- כמובן שלדעתי לשחרר אותו מהגן ולהיות איתו בבית עוד שנתיים

אני מאמינה בפרידה הדרגתית מאד מאד מאד. אם זה אפשרי ממש להיות איתו ביחד כמה ימים טובים ואח"כ לצמצם נוכחות בהדרגה. (ככה גם אפשר לתהות טוב יותר על הגננת). בד"כ הגננות לא ששות לארח הורים בגן אבל אם הילד כ"כ לא רוצה ללכת הייתי מתעקשת על זה. אצלינו זה עבד..

מותר להחיות את הדף ולהעזר בי לשאלה אישית או שזה דף של מישהי?
אם אני שואלת במקום לא לי- אנא מיחקו ואם לא- אשמח מאוד מאוד מאוד לעזרה
ילדי הקט והמופלא בן שנתיים וחודשיים נכנס לגן חדש לפניי חודש. הוא נכנס לראשונה למסגרת חלקית בגיל שנה וחצי ועכשיו לשבוע מלא בגן שאנחנו בגדול מאוד מרוצים ממנו.
תמיד היה קשה להיפרד ממנו בגן ותמיד לווה ביסורים של האם זה הדבר הנכון, האם זה המקום הנכון, אולי הוא קטן מידי ואולי הגננת לא מתאימה ואולי ואולי ואולי
שנינו עובדים ולכן זה חייב לקרות ואני חושבת שזה נכון לנו ולו
אבל לאחרונה זה הופך קשה יותר- כל ערב יש בכי סביב ההליכה למחרת לגן וכל בוקר יש בכי קורע לב ואנחנו כבר לא יודעים מה לעשות.
בתחילה היה נראה שהגן הנוכחי הרבה יותר מעניין לא ומשמח אותו וקל לו יותר ללכת ועכשיו- קשה מאי פעם.
הוא צורח עלי ועל אבא שלו שלא נלך לעבודה ושהוא רוצה להישאר בבית איתנו ולא ללכת לגן!!!!
אוף איזה סלע בחזה כל יום
מה עושים?
חשוב לציין שאנחנו בתקופה אינטנסיבית מאין כמוה של מעבר דירה והמון שינויים נוספים, הגן נעשה לפניי הכל כדי לתת לו הזדמנות להתרגל וליצור משהו קבוע ובטוח
חוץ מאיתנו כמובן (-:
אשמח לדעותיכם, אנא אל תתנו לי את מישנת החינוך ביתי- היא לא אופצייה עבורנו.

אני דווקא שמחה שלא מחקת. הערות מסוג זה מחזירות למקום ומעוררות מחשבה.
אבל בהחלט מצטרפת לדעה שאפשר לקבל השראה וללמוד, וביתרונות שיש לנו בזמנינו (ובכל זאת יש בתוך החסרונות הרבים (-: ), אפילו לשפר.

בשמת, יונת - תודה על התשובות הסובלניות.
האמת שנכנסתי מתוך חשש ומכוונה אולי למחוק את דברי מאתמול.
הרגשתי שהיייתי תוקפנית מידי.
אני לא יודעת למה אבל לעיתים כשאני נחשפת לדעות כאן באתר אז זה מקפיץ אותי.
באותה מידה, בשיחת חברים "בחוץ" אני יכולה להגן בלהט על עמדות כמו שלכם.

ארני חיה אמנם עם אינדיאנים, אבל לא עם היקואנה.
אבל אני מסכימה לטענה העיקרית: חברה שבטית היא לאו דווקא חברה מושלמת. אבל זה לא אומר שאי-אפשר ללמוד מחברות שבטיות, לקבל השראה מדברים מסויימים, לדחות אחרים.

מרביצים כשהילד מרגיז, נדבקים במחלות מין כי לא מבינים יותר מידי. מורכבות רגשית נמוכה, ומה לעשות- פרימטיבית.
זה קורה לא בשבטים מנותקים כמו היקואנה, אלא באוכלוסיות שכבר נחשפו למערב.
רק שם יש "עוני" וכל מה שהוא גורר. "עוני" כשלעצמו הוא מושג של המערב. "אלכוהוליזם" הוא מושג של המערב.
השימוש באלכוהול בשבטים הפרימיטיביים לא הפך ל"אלכוהוליזם" - לידלוף דווקא ראתה את גילויי האלכוהוליזם (ויתר הסמים) כאחד המאפיינים של אלה שנותקו מהחיים "המתאימים למין האנושי ביולוגית" (במינוח שלה: נותקו מהרצף), וזה אחד מביטויי החסך שלהם.

כמו כן, יש כל מיני שבטים. יש כאלה ויש כאלה.
אצל היקואנה אין אלימות בשבט - זה אחד הדברים שהרשימו את לידלוף.
גם בחברות אירופיות מסוימות לא היה דבר כזה אלימות כלפי ילדים או בין בני זוג, לא היכו ילדים בכלל, לא עלה על דעתם. לא רחוק מהם באותה תקופה חיו אירופים אחרים, שהתפלשו באלימות אכזרית לכל הכיוונים. שוב - לא כל חברות האדם זהות.

בעבר קראתי כאן דיווח של מישהי (בשם ארני אולי?) שסיפרה שהיא חייתה ממש בשבט שעליו אתן מדברות. היא דיווחה על אלימות, עוני ומערכות יחסים קשים בין בני משפחה (גבר לאשתו, אשה לחמותה וכו'), אלכוהוליזם. תיארה מציאות שחלקה- אכן קסום (בעיקר לאורח מהמערב שמוכן להוריד את הסטנדרטים של חייו לתקופה מסויימת) וחלקה- מזעזע. מדהים אותי שלמרות שמרבית הכותבות כאן קראו, כך אני מניחה, את מה שהיא כתבה ההיקסמות שלכן משבט היקואנה לא פסה ולא נפגמה בהוא זה.
ועימה גם הסירוב להבין שהטוב הולך כאן עם הרע. לא ניתן להפריד בינהם. זה אחלה לגדול בין עלי הבננה, אבל די באסה להאנס על ידי השכן השיכור כשאת בת 12.
("די באסה" נאמר כאן באירוניה, למי שחשבה אחרת)
האנשים בתרבויות כגון זה חיים בעצם במין רמה התפתחותית של ילדים. קצת עובדים, קצת צוחקים. מרביצים כשהילד מרגיז, נדבקים במחלות מין כי לא מבינים יותר מידי. מורכבות רגשית נמוכה, ומה לעשות- פרימטיבית.
אתן לוקחות את הדברים האלה, מנקות אותן מכל מה שלא נעים ומנסות להלביש אותן על אנשים חושבים, מודעים, אינדווידואלים.
זה פשוט לא הולך.

אני נוטה לחשוב שהפקטור העיקרי הוא האופי והמבנה הנפשי של הילד. אני לא בטוחה שגן בגיל צעיר מתאים לכל ילד

נכון. בתחילת השנה בגן של יובל היו ילדים שמררו בבכי, מי יותר ומי פחות, והיו ילדים שבכלל לא בכו.
יובל, עד תקופה מסוימת, היה שיך לזן השני. (אחרי 4 שנים של צמידות לאמא). היתה תקופה קצרה שבה היה לו קשה להפרד. הוא היה אחרי מחלה. הבטחנו לו שאם הוא ירצה לחזור הביתה - שיתקשר.
אני בכלל לא רואה הבדלים חברתיים בין ילדים למודי גנים ובין יובל. גם הגננת לא רואה שום הבדל (טוב, קצת קשה לראות מבעד ל35 ילדים....).
להפך - היא אמרה לי פעם, בשיחה אוף דה רקורד, שאפשר לראות על ילד אם הוא מקבל מספיק תשומת לב בבית.
אני עדיין חושבת שכל שנה של ילד בבית - זה מתנה.

אמא אינקובטור

(שני ילדים, אמא אחת, במקרה הטוב יש גם גינה, יום שלם כולם ביחד בלי אף אחד אחר)

זה מה שיש לי עכשיו. הגענו למצב שבו הצרכים שלהן והצרכים שלי הם mutually exclusive (איך אומרים את זה בעברית?). זה לא אמור להיות כך.

עוברת, לא קראתי את כל הדף, אבל יכול להיות שקשים לו המעברים. מהבית לגן ומתקשורת אחד לאחד לאוירה של גן שעשועים. לי זו נשמעת כמו תכונה שהייתי רוצה לטפח. מעין אנטנות מכוונות ורגישות יותר, ולוא דוקא בעיה. מרגע שרואים את זה ככה, אפשר ליצור טקס נעים ומוכר שבו יש מקום לאיטיות שלו, או שהוא מביא משהו משלו לגן הגננת משלבת את העולם שלו בסדר היום.

מנסיוני, אין מה לדחוק בילדים בכלל להיות חברותיים. יום אחד הם מתעניינים בחברים ואפילו מעדיפים את חברתם . זה משהו פלאי והכי טבעי בעולם באותה עת. (מי היה מאמין שנגיד לבן שלנו 'בוא שב קצת איתנו, אל תהיה קמצן')

מה עם מצב בו לילד פשוט משעמם בבית? נמאס לו לשחק באותם משחקים, נמאס לו ללכת לאותה גינה ציבורית, והוא משווע לגיוון? זה נכון שילדים בגילאי 1-2 בדר"כ אוהבים משחקים מונוטוניים, ילדים אחרים לא ממש מעניינים אותם ואפשר לקחת אותם כל פעם לאותה גבעה והם יהנו להטפס ולהתגלש ממנה עד אין סוף, אבל בשלב מסויים זה בכל זאת נמאס.
עם כל המגבלות של גן, אם מוצאים מסגרת לא גדולה, עם גישה פתוחה שמאפשרת לילדים להיות עצמאיים בתוך המסגרת, הרי שיתרון מרכזי הוא בסיפוק הגיוון לילד,עם פעילויות חדשות, עם משחקים קצת יותר מגוונים וכדומה. כמובן שהכול תלוי בטיב הגן. יש גנים הם יש 3 משחקי קופסא, פינת קוביות ומגלשה אחת בחצר, אז כבר עדיף לקחת את הילד כל יום לגין משחקים שם כבר יש יותר גיוון...
לגבי מיומנויות חברתיות, אני חייבת לומר שטרם הגעתי למסקנה עצמית בעניין. יש לי שתי דוגמאות הפוכות בבית. הגדול שהלך לגן מאוחר והתקשה מאוד בפיתוח מיומנויות חברתיות (ראו ב מה קורה לבת שלי) והקטן שהלך לגן יותר מוקדם והוא חברותי בצורה בלתי רגילה. לעומת זאת אני רואה מסביבי ילדים כמו בני הגדול שכן הלכו לגן מוקדם ולא ראיתי שזה שינה משהו ביכולות שלהם, וגם ילדים שבכלל לא הולכים לגן ויש להם מיומנויות חברתיות יוצאות מהכלל.
אני נוטה לחשוב שהפקטור העיקרי הוא האופי והמבנה הנפשי של הילד. אני לא בטוחה שגן בגיל צעיר מתאים לכל ילד. ודווקא אותם ילדים מופנמים אולי לא צריכים ללכת מוקדם לגן מאחר וזה עלול להציף אותם ולגרום להתכנסות עצמית גדולה יותר. אבל שוב זה רק ההתלבטויות שלי...
<שלא נגמרות לעולם>

שגן זה פחות טבעי מאשה בבית דירות בתל אביב עם שני ילדים כל יום לבד עד שבעלה חוזר מהעבודה בתשע בערב. שניהם, כמובן, לא טובים, אבל איזה משניהם הרע הקטן יותר זה כנראה עניין סובייקטיבי.
???
איפשהו צריך ואפשר למצוא פשרה. כשכתבתי למלעלה שגן זה לא טבעי, התכוונתי בעיקר לעובדה שהמסגרת היא חד-גילאית. זה כ"כ לא טבעי, (יחד עם ההפרדה מהאחים, בני דודים וכו'), וזה גורם לנזקים לטווח ארוך ביכולת לתקשר ביעילות עם אנשים אחרים ללא תיווך, נכון, לא אצל כולם, יש כאלה ש"נולדו" עם היכולות האלה. לא חייבים להשאר בבית עם 2 ילדים, גם אני לא עושה את זה. אבל אפשר למצוא מסגרת רב-גילאית, זה פותר המון מהבעיות.

האם ילד שלא נמצא במסגרת יוכל אחר כך להשתלב ללא כל בעיה?
ברוב המקרים אין קשר בין המסגרות הקודמות שאדם מסויים התנסה בהן לבין ההשתלבות שלו במסגרת הנוכחית שעליו להשתלב בה.
דווקא ילד עם מודעות עצמית שלמד לחשוב בשביל עצמו, אם הוא נכנס למסגרת מתוך רצון שלו להשתלב בה, הוא יעשה זאת בקלות יחסית. מדובר כמובן על ילדים יותר גדולים (בערך מגיל 10), שניתנה להם ההזדמנות לגדול בשקט ולהכיר את עצמם.

עודד - עקרונית אתה צודק, אבל אני מתרשמת שדווקא יש לו חברים בגן (למען האמת בעיקר חברות, אבל מה זה משנה).
יותר מוזר מזה: בכל בוקר כשהוא מגיע לגן (או לגן שעשועים שיש בו ילדים שמכירים אותו) תמיד יש איזה ילד או שניים שרצים אליו בשמחה וצועקים את שמו. הוא מתעלם מהם לגמרי. אפילו לא מוכן לומר להם שלום.

<ואני, אם עקבת אחר דברי, מאד מוגבלת במיומנויות החברתיות שאני יכולה ללמד את הבן שלי. מאד לא טבעי לי כל הנושא הזה, ולא הייתי רוצה להעביר לו את תחושת חוסר הטבעיות שלי.>

עוברת אורח,
מבחינתי נקודת המפתח היא הביטוי שלו

אין לי חברים בגן

למעשה, בעיני זה הרבה יותר חשוב מאשר האם הוא רוצה ללכת לגן.
אולי כדאי למשל לדבר איתו רכישת חברים, התעניינות אמיתית אחרים, שיתוף, הזמנה לשחק יחד (ולספוג דחייה ראשונה בלי להיפגע) וכדומה.

מעניין מאוד להסתכל על דרכים שונות משלנו לעשות דברים בשביל לקבל רעיונות איך להשתפר.

זה בטוח נכון, אבל כיוון שלרובנו לא מתאפשר ליישם את עקרון הרצף כפי שנצפה במקור (בגלל העדר שבט, בגלל שחלק ניכר מהתעסוקה שלנו היא בישיבה ולא בהסתובבות וכו') יש הגיון ביישום סלקטיבי של אותן דרכים.

עוד דבר שאני פתאום חושבת עליו - בחברות רצף אנשים נולדים לתוך התפקיד שלהם, כפי שנקבע וחזר ונשנה במשך מאות שנים לפניהם. אנחנו נולדנו לתוך חברה הרבה יותר "פרומה", במובן זה שכל אחד ואחת מאיתנו יכול, תיאורטית, להיות נשוי או רווק, עם או בלי ילדים, צייר או עו"ד, לגור במצפה בגליל או בשדרות רוטשילד, לאכול אורגני או מקדונלד'ס וכו'. גם הנורמות החברתיות הרבה פחות חזקות. גם הבטחון בצדקת הדרך, למי שבאמת מקפיד להטיל ספק, מאד לא יציב.

זה אומר שבחירה באורח חיים זה או אחר היא טעונה מאד: בהשלכות שלה על העתיד, בתחושת הפספוס או חוסר הגשמה, במשמעויות כלכליות, בבדידות הנובעת משוני מהסביבה וכו'. אימוץ של דרך אחרת כדי להשתפר - נניח לא לשלוח את הילד לגן ולהישאר בבית - עלול גם להביא לתוצאות שאין לנו יכולת לשערן מראש (סתם כדוגמא - אחרי שנתיים בן זוגי מחליט שנמאס לו מהקטע הרוחני החדש שלי ועוזב אותי לאנחות, בלי עבודה ובלי כסף. איך עכשיו אני עושה חינוך ביתי?)
כל הבלגן הזה הוא בשביל לומר, שאני לא יכולה לומר בבטחון שלכן שגן זה פחות טבעי מאשה בבית דירות בתל אביב עם שני ילדים כל יום לבד עד שבעלה חוזר מהעבודה בתשע בערב. שניהם, כמובן, לא טובים, אבל איזה משניהם הרע הקטן יותר זה כנראה עניין סובייקטיבי.

עוברת, ההערה על סדר-פסח הייתה בתגובה למה שאמרת שגם בחרה "פרימיטיבית" הילדים היו צריכים להתחרות על תשומת הלב שלך. אולי הסדר לא היה דוגמא טובה, אבל באופן כללי כשזה לא מצב של אמא-וילדים-מבודדים-משאר-העולם אלא משפחה שלמה ("שבט") אז יש עוד אנשים שיתנו תשומת לב ולא רק אמא.

לגבי הזמן הפנוי: אני רק חוזרת על דברים שקראתי אצל אנתרופולוגים. נדהמתי כשנתקלתי פעם ראשונה במספרים שלהם. (שעתיים עבודה ביום בממוצע, אם אני זוכרת נכון.) ככה שיש להם המון זמן פנוי להיות עם הילדים, או לעשות דברים יותר לאט בשביל שגם הילדים יוכלו להשתתף.

לגבי מספר הילדים: מרדית סמול מדברת על הממוצע העולמי, שזה כולל את העולם התעשייתי. ואי-שימוש באנטיביוטיקה מקטין את מספר הילדים בערך בחצי (תלוי בתנאים נוספים).

לא שאני חושבת שכדאי לחזור לג'ונגל -- לי דווקא טוב מאוד עם אינטרנט ומקלחת בבית. אבל אני חושבת שמעניין מאוד להסתכל על דרכים שונות משלנו לעשות דברים בשביל לקבל רעיונות איך להשתפר.

אמא נוגי, אותי יותר מטרידה השאלה אם ילד שכן נמצא במסגרת יוכל להשתלב ללא בעיה. כלומר, מה במסגרת כל כך עוזר להשתלבות?

<בתור בוגרת מסגרות קשת-השתלבות>

האם ילד שכן נמצא במסגרת משתלב בהתחלה בלי בעיה?
מתי עדיף שיהיה לו קשה להשתלב - כשהוא בן שנה, בוכה את קשייו, ומרגילים אותו, או כשהוא בן 15 (סתם דוגמה), וחולק את קשייו בדף מה אעשה כשאהיה גדולה?

מה דעתכם בכול זאת לחזור לתקופתינו? כי בכול זאת אנחנו חיים בעולם אחר, ומרבית הילדים בו כן הולכים למסגרת כלשהיא ולומדים מיומנויות (נכונות או לא, זה פחות רלוונטי), שמשמשות אותם בהמשך הדרך. האם ילד שלא נמצא במסגרת יוכל אחר כך להשתלב ללא כל בעיה?

אבל - בסדר פסח ישנם גם סבאסבתא והגיסים הרווקים (מעטים הזמינו אותם לפארק הירדן, וחבל.).

זה קצת כמו להיות בסדר-פסח כל השנה מציעה להחליף ב זה קצת כמו להיות ב סופשבוע ארוך בפארק הירדן כל השנה.