על ידי תמר* » 03 דצמבר 2010, 23:53
(אם יש דיון שעוסק בכך אנא הפנו אותי, ואחר כך אמחוק את הדף הזה).
השאלה היא אם מישהו כאן (שעושה חינוך ביתי או תומך בו) היה רוצה בדיעבד שאמא שלו (או אבא שלו) יהיו איתו בחינוך ביתי. אם מישהו חושב שזה היה עושה לו טוב.
זו שאלה שחברה שאלה אותי ואני מתחבטת בה רבות. היא טענה שלרוב האנשים המחשבה שהיו גדלים עם אמא שלהם בבית מעבירה צמרמורת. ומי אמר שאנחנו אמהות טובות יותר ולא מצמררות באותה מידה את ילדינו (אם לא כיום כשהם ילדים אז הם יצמטררו בדיעבד). היא גם טענה שגם אם אמא היא נפלאה, זו פשוט בעיה שאין בחיי הילד מקורות נוספים משמעותיים של סמכות/משענת/מבט, שבעצם כשגדלים בבית, אמא שולטת בכל, אם לא ישירות אז בעקיפין, שאין לאן לברוח ממנה ואין איפה להתאוורר, שאין מי שיתן לך מבט אחר על עצמך, יתן לך הזדמנות להפתיע, להיות אחר. לפחות לא במינון משמעותי. והרי ילדים באמת מתפקדים שונה לגמרי בהזדמנויות שבהן אמא לא שם וגם לא תדע מה עשו. ואני מתכוונת לתפקוד טוב (ברור לי שקיים גם רע).
אענה על עצמי תחילה:
אני בעד חינוך ביתי. הבכורה נכנסה בגיל רבע לארבע לגן לראשונה, ועדיין אני מקווה להחזיר אותה הביתה (דיון אחר). בן השנה וחצי בבית.
כן, מצמררת אותי המחשבה שאמא שלי הייתה עושה לי חינוך ביתי. אבל אולי היא הייתה אחרת אילו מראש הייתה בן אדם שחושב לעשות דבר כזה...
אני חושבת שכל הבעיות שחברתי העלתה הן נכונות וראוי לשים לב אליהן היטב כהורים, בין אם נמצאים עם הילד בבית כל היום ובין אם נמצאים איתו אחה"צ.
אני חושבת שבכל מקרה המבט של ההורים מלווה אותנו באשר נלך, וקשה להשתחרר ממנו. הוא רודף אותך גם בבית הספר. אולי באופנים אחרים.
אולי זו שאלה של מינונים: חשוב לדאוג שיהיה הרבה אוורור מאמא והרבה מפגשים עם אחרים שלא תחת מבטה. (האומנם? אין לי די ניסיון)
בכל מקרה נראה לי שקשה להגדיר בית ספר כאיוורור או מקום שנותן לך להיות מה שאתה רוצה או להפתיע את עצמך ואת סביבתך (אם כי חברתי ואני הצלחנו להסכים על כך שבית ספר מאוד פתוח, סאדברי למשל, יכול להיות כזה).
זה נכון שתחת אילוצים אתה לפעמים מגלה בעצמך כוחות שלא ידעת על קיומם (כמו שקרה לי בחוג התעמלות שאמא שלי דחפה אותי אליו. עד היום קשה לי להאמין מה הצלחתי לעשות שם).
זה נשמע כאילו התשובה שלי שקולה ושלמה, אבל השאלה שלה כן ערערה אותי. פתאום דמיינתי אותי הקטנה תחת המבט שלי כאמא גדולה, מנסה לחמוק ממנו, ונבהלתי. האם זה מה שאני רוצה שבתי תחווה כל היום, בכזו אינטנסיביות? וכן, אני נורא משתדלת לתת חופש, ולא לקבע את הדימוי של הילד בעיניי, ולאפשר, ולא להתערב וכו'... אבל בכל זאת אני כל כך שם, אני תמיד צד בסיטואציה.
(אם יש דיון שעוסק בכך אנא הפנו אותי, ואחר כך אמחוק את הדף הזה).
השאלה היא אם מישהו כאן (שעושה חינוך ביתי או תומך בו) היה רוצה בדיעבד שאמא שלו (או אבא שלו) יהיו איתו בחינוך ביתי. אם מישהו חושב שזה היה עושה לו טוב.
זו שאלה שחברה שאלה אותי ואני מתחבטת בה רבות. היא טענה שלרוב האנשים המחשבה שהיו גדלים עם אמא שלהם בבית מעבירה צמרמורת. ומי אמר שאנחנו אמהות טובות יותר ולא מצמררות באותה מידה את ילדינו (אם לא כיום כשהם ילדים אז הם יצמטררו בדיעבד). היא גם טענה שגם אם אמא היא נפלאה, זו פשוט בעיה שאין בחיי הילד מקורות נוספים משמעותיים של סמכות/משענת/מבט, שבעצם כשגדלים בבית, אמא שולטת בכל, אם לא ישירות אז בעקיפין, שאין לאן לברוח ממנה ואין איפה להתאוורר, שאין מי שיתן לך מבט אחר על עצמך, יתן לך הזדמנות להפתיע, להיות אחר. לפחות לא במינון משמעותי. והרי ילדים באמת מתפקדים שונה לגמרי בהזדמנויות שבהן אמא לא שם וגם לא תדע מה עשו. ואני מתכוונת לתפקוד טוב (ברור לי שקיים גם רע).
אענה על עצמי תחילה:
אני בעד חינוך ביתי. הבכורה נכנסה בגיל רבע לארבע לגן לראשונה, ועדיין אני מקווה להחזיר אותה הביתה (דיון אחר). בן השנה וחצי בבית.
כן, מצמררת אותי המחשבה שאמא שלי הייתה עושה לי חינוך ביתי. אבל אולי היא הייתה אחרת אילו מראש הייתה בן אדם שחושב לעשות דבר כזה...
אני חושבת שכל הבעיות שחברתי העלתה הן נכונות וראוי לשים לב אליהן היטב כהורים, בין אם נמצאים עם הילד בבית כל היום ובין אם נמצאים איתו אחה"צ.
אני חושבת שבכל מקרה המבט של ההורים מלווה אותנו באשר נלך, וקשה להשתחרר ממנו. הוא רודף אותך גם בבית הספר. אולי באופנים אחרים.
אולי זו שאלה של מינונים: חשוב לדאוג שיהיה הרבה אוורור מאמא והרבה מפגשים עם אחרים שלא תחת מבטה. (האומנם? אין לי די ניסיון)
בכל מקרה נראה לי שקשה להגדיר בית ספר כאיוורור או מקום שנותן לך להיות מה שאתה רוצה או להפתיע את עצמך ואת סביבתך (אם כי חברתי ואני הצלחנו להסכים על כך שבית ספר מאוד פתוח, סאדברי למשל, יכול להיות כזה).
זה נכון שתחת אילוצים אתה לפעמים מגלה בעצמך כוחות שלא ידעת על קיומם (כמו שקרה לי בחוג התעמלות שאמא שלי דחפה אותי אליו. עד היום קשה לי להאמין מה הצלחתי לעשות שם).
זה נשמע כאילו התשובה שלי שקולה ושלמה, אבל השאלה שלה כן ערערה אותי. פתאום דמיינתי אותי הקטנה תחת המבט שלי כאמא גדולה, מנסה לחמוק ממנו, ונבהלתי. האם זה מה שאני רוצה שבתי תחווה כל היום, בכזו אינטנסיביות? וכן, אני נורא משתדלת לתת חופש, ולא לקבע את הדימוי של הילד בעיניי, ולאפשר, ולא להתערב וכו'... אבל בכל זאת אני כל כך שם, אני תמיד צד בסיטואציה.