על ידי צפריר_שפרון* » 11 אפריל 2008, 18:00
אליה,
נבין סוף סוף שאנחנו אף פעם לא נהיה הורים יותר טובים מהורינו, גם אם נדמה לנו, מתוך גאוותינו הצעירה. רק כשמתבגרים ומזדקנים, מתחילים להעריך ולהבין את זה. לעיתים מאוחר מדי.
במובן הזה, אף פעם, לא נוכל להיות הורים יותר טובים מעצמנו.
עם זאת, ככל שאנו מתבגרים אנו נעשים דומים יותר ויותר להורינו, ובמובן הזה - עושים כמיטב יכולתינו בתוך מגבלותינו.
כך, שכל דור, נמצא מתקן, מקדם ומרחיב את האפשרויות של חינוך, במובן של חניכה עצמית, המתרחשת ממילא בכל משפחה, כחניכה של המשפחה כולה, ההורים והצעירים, כיחידה משפחתית, התא האנושי, וחניכה אישית של כל דמות מבין בני המשפחה.
ומכאן, שעל פני להיות טובים יותר מהורינו, או לגלות שאנו גרועים מהורינו, טוב לנו, להיות הורים.
וכאשר הורה נמצא משליך את ילדיותו על ילדיו, הרי אלה הם מ"בית אבא", שכן, הדור הקודם, מן הסתם השליך על הדור הזה, תסכולים כאלה או אחרים.
כך, אם נתגלגל לאורך הדורות, למשל, במובן הזה של אלימות, דורות על גבי דורות, לקח לה לאנושות, למתן את האלימות, הן כלפי מבוגרים ובעיקר כלפי ילדים.
זה לא שהמצב טוב, אבל, הוא בהחלט טוב יותר, וככל שנביט לאחור בזמן, אל תקופות קדומות, כך האלימות בחיי האדם היתה קשה יותר, מוצדקת יותר ומקובלת יותר.
כאן, כאשר 'אני' כופה על ילדי, על עולמי, איזשהו אידיאל הורי - שאין כל סיכוי שמישהו בכלל יעמוד בו - מצדיק ה'אני' הזה, את האידיאל, דרך העוול שלדעתו נעשה כלפיו, בילדותו.
כך, האידיאל ההורי, מאפשר לו להורה, להתחמק מהתמודדות ובירור בקשר לעוולות ילדותו, להצטנף בהיבטי ההקרבה האישית, כשמאמין, שאם למשל, לא יצעק על הילד, זה, לא יפחד ממנו.
עם זאת, החיים מזמנים אל קרבת ההורה, מצבים בהם מוצא את עצמו ההורה צועק על הילד, שכן, אינו מושלם באמת.
אז, בוחר באשמה על פני אחריות.
ומתוך שבוחר באשמה, ונמצא חש אשם, מבקש לפרוק את אשמתו, המדומינת לחלוטין, בתוך מארג האידיאולוגיה, ובעודו מחזיק בכל כוחו ברעיון הזה, של הורה מושלם, מזהה ביתר קלות, כל גערה או נזיפה, או אמירת לא, כצעקה, ויכול אם כן, להשליך את אשמתו - חוסר מושלמותו כהורה, וכאדם, לדעתו, על האחר - כשמוצא בו פגמים.
כך, הקטנת הזולת, היא לשם קיום פנטסיה אישית, במקרה זה פנטסיה הורית, מדומינת לחלוטין, אשר במובנים רבים, מבקשת, ביהירותה, לקבוע את הכללים, מדמיינת שהדברים באמת בידי ההורות, או ההורים, ומכאן כל האחריות על ההורים, ומכאן - כל ההאשמות, כל התוכחות, כל הויכוחים - הם כלפי ההורים.
ואין הדברים כך!
שכן, מבלי משים, שוכחת הנפש שחייה שלה, מגובים ומופחים בה בנפש - עם כל נשימה, והאוויר - אינו ברשותה, אלא קיים כמובן מאליו.
שכן, מבלי משים, עם כל ההגנות שיכולות להינתן בעבור תהליך הלידה, מהבחינה הטכנולוגית, מבחינת בריאות האם והיילוד, עדיין, אין אף דבר שישווה, אל החסד הנגלה שם, באירוע הלידה, בזמן בו הילה של קדושה אופפת את כל הנוכחים, ומורגשת בעיקר, בלידה טבעית, ספונטאנית.
שכן, מבלי משים, המלאכים השומרים על הילדים, הם אלה, שאיפשרו חיים מלאים גם לילדים שנותרו לבדם בעולם, ואם אנו מדברים בדור אחורה, מי מאיתנו, שזכינו לומר אבא או אמא, יכול להבין מה זה להיוותר בעולם, לבד, בגיל צעיר, ולהקים משפחה ולחיות חיים מלאים?
והמלאכים, גם אם אנו כופרים בקיומם, כי לא עושים מלאכתם נאמנה בעיננו, שומרים על הילדים, גם המלאכים שומרים עליהם.
אין בדברים אלה להסיר את האחריות הבסיסית, את הזכות הזו להיות הורים, ולהתחייב, מתוך חיבה וחיוביות לעשות את המיטב, לטובת הילד, ובכך לממש את כלי הורותינו, את עצמנו.
עם זאת, כאשר אנו מוצאים את עצמינו, לוקחים מהבריאה, מהחיים, מכל היש, את האחריות הזו, ומדמים שגורל ילדינו רק בידינו, טוב להתבונן על האחריות הבסיסית של הורים לילדיהם, במובן של הנחת מסגרת בה הילד יכול להיות חופשי ובטחון בו יכול הילד לחוות את תסכוליו, צמיחתו.
אהבה, מסירות, קירבה ותקשורת הן שמקנות את הבטחון.
התנאים הפיזיים - את המסגרת.
בעוד נמצאים הדור שלא חוה כלל רעב או קור, או אובדן ומוות ושכול בילדותו ללא תחושת חוסר פיזי בילדותם, נמצאים מלינים כלפי הורים, על היעדר בטחון, היעדר אהבה, דאגה ואכפתיות רגשית, כשאלה, ברובם הגדול - לא חוו את אלה בילדותם, ועיקר תסכולם כלפי ילדותם, קשורה כאמור ברעב פיזי, מלחמה, אובדן.
מתוך התבוננות זו, עשויה לעלות הסכמה, אהבה, מסירות קירבה ותקשורת, דווקא כלפי הדור הקודם במובן של הורים.
שכן, מכאן, מנקודת המבט הזו, ניתן להגיע אל אותה אחווה אנושית, בה האדם הוא אדם הוא אדם, ומכל אלה, יש רק אדם אחד.
ומתוך ההכרה באדם שמולך, ומתוך ההכרה באדם שאתה, אחווה ממלאת את הלב, אל האדם הזה, שמבטא את אהבתו לילדיו, בפועל, בעוד שפתיו קפוצות במרירות כלפי הוריו הוא, ולא נמצא מחבק, ולא מדבר את רגשותיו, אלא, מתוך אהבתו, מתוך מסירות אין קץ, ועל אף היעדר התקשורת, נמצא מקדיש את חייו למען פת לחם לילדיו.
תודה רבה.
<שלם>
אליה,
[u]נבין סוף סוף שאנחנו אף פעם לא נהיה הורים יותר טובים מהורינו, גם אם נדמה לנו, מתוך גאוותינו הצעירה. רק כשמתבגרים ומזדקנים, מתחילים להעריך ולהבין את זה. לעיתים מאוחר מדי.[/u]
במובן הזה, אף פעם, לא נוכל להיות הורים יותר טובים מעצמנו.
עם זאת, ככל שאנו מתבגרים אנו נעשים דומים יותר ויותר להורינו, ובמובן הזה - עושים כמיטב יכולתינו בתוך מגבלותינו.
כך, שכל דור, נמצא מתקן, מקדם ומרחיב את האפשרויות של חינוך, במובן של חניכה עצמית, המתרחשת ממילא בכל משפחה, כחניכה של המשפחה כולה, ההורים והצעירים, כיחידה משפחתית, התא האנושי, וחניכה אישית של כל דמות מבין בני המשפחה.
ומכאן, שעל פני להיות טובים יותר מהורינו, או לגלות שאנו גרועים מהורינו, טוב לנו, להיות הורים.
וכאשר הורה נמצא משליך את ילדיותו על ילדיו, הרי אלה הם מ"בית אבא", שכן, הדור הקודם, מן הסתם השליך על הדור הזה, תסכולים כאלה או אחרים.
כך, אם נתגלגל לאורך הדורות, למשל, במובן הזה של אלימות, דורות על גבי דורות, לקח לה לאנושות, למתן את האלימות, הן כלפי מבוגרים ובעיקר כלפי ילדים.
זה לא שהמצב טוב, אבל, הוא בהחלט טוב יותר, וככל שנביט לאחור בזמן, אל תקופות קדומות, כך האלימות בחיי האדם היתה קשה יותר, מוצדקת יותר ומקובלת יותר.
כאן, כאשר 'אני' כופה על ילדי, על עולמי, איזשהו אידיאל הורי - שאין כל סיכוי שמישהו בכלל יעמוד בו - מצדיק ה'אני' הזה, את האידיאל, דרך העוול שלדעתו נעשה כלפיו, בילדותו.
כך, האידיאל ההורי, מאפשר לו להורה, להתחמק מהתמודדות ובירור בקשר לעוולות ילדותו, להצטנף בהיבטי ההקרבה האישית, כשמאמין, שאם למשל, לא יצעק על הילד, זה, לא יפחד ממנו.
עם זאת, החיים מזמנים אל קרבת ההורה, מצבים בהם מוצא את עצמו ההורה צועק על הילד, שכן, אינו מושלם באמת.
אז, בוחר באשמה על פני אחריות.
ומתוך שבוחר באשמה, ונמצא חש אשם, מבקש לפרוק את אשמתו, המדומינת לחלוטין, בתוך מארג האידיאולוגיה, ובעודו מחזיק בכל כוחו ברעיון הזה, של הורה מושלם, מזהה ביתר קלות, כל גערה או נזיפה, או אמירת לא, כצעקה, ויכול אם כן, להשליך את אשמתו - חוסר מושלמותו כהורה, וכאדם, לדעתו, על האחר - כשמוצא בו פגמים.
כך, הקטנת הזולת, היא לשם קיום פנטסיה אישית, במקרה זה פנטסיה הורית, מדומינת לחלוטין, אשר במובנים רבים, מבקשת, ביהירותה, לקבוע את הכללים, מדמיינת שהדברים באמת בידי ההורות, או ההורים, ומכאן כל האחריות על ההורים, ומכאן - כל ההאשמות, כל התוכחות, כל הויכוחים - הם כלפי ההורים.
[h=3]ואין הדברים כך![/h]
שכן, מבלי משים, שוכחת הנפש שחייה שלה, מגובים ומופחים בה בנפש - עם כל נשימה, והאוויר - אינו ברשותה, אלא קיים כמובן מאליו.
שכן, מבלי משים, עם כל ההגנות שיכולות להינתן בעבור תהליך הלידה, מהבחינה הטכנולוגית, מבחינת בריאות האם והיילוד, עדיין, אין אף דבר שישווה, אל החסד הנגלה שם, באירוע הלידה, בזמן בו הילה של קדושה אופפת את כל הנוכחים, ומורגשת בעיקר, בלידה טבעית, ספונטאנית.
שכן, מבלי משים, המלאכים השומרים על הילדים, הם אלה, שאיפשרו חיים מלאים גם לילדים שנותרו לבדם בעולם, ואם אנו מדברים בדור אחורה, מי מאיתנו, שזכינו לומר אבא או אמא, יכול להבין מה זה להיוותר בעולם, לבד, בגיל צעיר, ולהקים משפחה ולחיות חיים מלאים?
והמלאכים, גם אם אנו כופרים בקיומם, כי לא עושים מלאכתם נאמנה בעיננו, שומרים על הילדים, גם המלאכים שומרים עליהם.
אין בדברים אלה להסיר את האחריות הבסיסית, את הזכות הזו להיות הורים, ולהתחייב, מתוך חיבה וחיוביות לעשות את המיטב, לטובת הילד, ובכך לממש את כלי הורותינו, את עצמנו.
עם זאת, כאשר אנו מוצאים את עצמינו, לוקחים מהבריאה, מהחיים, מכל היש, את האחריות הזו, ומדמים שגורל ילדינו רק בידינו, טוב להתבונן על האחריות הבסיסית של הורים לילדיהם, במובן של הנחת מסגרת בה הילד יכול להיות חופשי ובטחון בו יכול הילד לחוות את תסכוליו, צמיחתו.
אהבה, מסירות, קירבה ותקשורת הן שמקנות את הבטחון.
התנאים הפיזיים - את המסגרת.
בעוד נמצאים הדור שלא חוה כלל רעב או קור, או אובדן ומוות ושכול בילדותו ללא תחושת חוסר פיזי בילדותם, נמצאים מלינים כלפי הורים, על היעדר בטחון, היעדר אהבה, דאגה ואכפתיות רגשית, כשאלה, ברובם הגדול - לא חוו את אלה בילדותם, ועיקר תסכולם כלפי ילדותם, קשורה כאמור ברעב פיזי, מלחמה, אובדן.
מתוך התבוננות זו, עשויה לעלות הסכמה, אהבה, מסירות קירבה ותקשורת, דווקא כלפי הדור הקודם במובן של הורים.
שכן, מכאן, מנקודת המבט הזו, ניתן להגיע אל אותה אחווה אנושית, בה האדם הוא אדם הוא אדם, ומכל אלה, יש רק אדם אחד.
ומתוך ההכרה באדם שמולך, ומתוך ההכרה באדם שאתה, אחווה ממלאת את הלב, אל האדם הזה, שמבטא את אהבתו לילדיו, בפועל, בעוד שפתיו קפוצות במרירות כלפי הוריו הוא, ולא נמצא מחבק, ולא מדבר את רגשותיו, אלא, מתוך אהבתו, מתוך מסירות אין קץ, ועל אף היעדר התקשורת, נמצא מקדיש את חייו למען פת לחם לילדיו.
תודה רבה.
<שלם>
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.