תנסי רפואה סינית - דיקור/צמחי מרפא סיניים
לי זה עזר להסדיר את הווסת לאחר ההפסקה של הגלולות

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[b]איך לחזור ולקבל שוב וסת?[/b]
הפסקתי לקחת גלולות לפני חצי שנה. מאז הוסת שלי לא הגיעה. רופא הנשים שלי נתן לי תשובה מאוד לא מספקת (אגב, אשמח להחליף גם אותו) ואין לי רצון לחזור ולקחת הורמונים. אני רוצה שהגוף שלי יחזור לתפקד.
האם יש למישהי המלצה לגבי הסדרה של הוסת וכל המחזור?
תודה רבה!

שלום לכל הנשים הממחזרות
ווסת היא אחת התקופות הנפלאות בחייה של אישה
בה היא יכולה להתחבר אל האמת הפנימית שלה ,
למצוא חוכמה לאתגרי החיים וריפוי לטראומות וכאבים.
היחס החברתי למחזור הווסת נוראי ואינו נותן לגיטימציה לנשים להתחבר אל הווסת שלהן
מסיבה זו פתחתי אתר חדש שנקרא מדברות מהרחם- http://medabrotmeharehem.weebly.com/
אתר שבו כל אישה שמעוניינת יכולה לפתוח דף ( מעין בלוג) ולשתף מידי חודש בחווית המחזור לה .
לנשים שמעוניינות במחזור ווסת בריא ומחובר אני ממליצה בחום להכנס.
בנוסף אני מחפשת נשים שיהיו מעוניינות להצרף לשורותינו ולכתוב פעם בחודש על המחזור באתר
בברכה ובאיחולי ווסת קל
לב גדול
גלית

עוד תובנה שהיתה לי לפני כשבועיים -לגבי הנשיות.
הקדמה - בתקופה שניהלתי צוות - בהתחלה הרגשתי מאוד טוב עם זה והייתי גם מאוד טובה. אני חושבת שאחד הדברים שעזרו לי זה שהייתי אני באמת. שלא ניסיתי לסגל לי "שיטות ניהול גבריות". היה לי מאוד חשוב שכל אחד מאנשי הצוות ימצא את מקומו מכל הבחינות. גם אם מקומו לא היה בצוות שלי בסופו של דבר. ככל שעליתי בדרגות הניהול ניהלתי יותר אנשים ויותר נושאים והלחץ גבר הרגשתי שאני מאבדת את זה - אני עדיין מנהלת טובה בעיני המנהלים שלי אבל לא בעיני עצמי. המשפט שלי היה זה - שאני מרגישה שאני מאבדת את הנשיות שלי. זה היה בשיא ההיי-טק - יותר עבודה עם אותו מספר אנשים.
ניסינו אז להכנס להריון - ואמרתי לבוס שלי - שאין סיכוי שאני נכנסת ככה להריון - אני פשוט לא מסוגלת להכיל יותר ממה שיש לי. עשינו כל מיני שינויים - זה לא הלך - עד שלא עזבתי את הניהול לא נכנסתי להריון.

למה ההקדמה הארוכה הזאת? ההרגשה לפעמים שתחת עומס ולחץ אני מאבדת את הנשיות שלי (את זה כבר אמרתי) וכשאני מאבדת את הנשיות שלי זה אומרת שהרחם נסגר. הרחם מייצג בצורה כלשהי את היכולת שלי להכיל ולקבל.
כבר זמן רב אני נמצאת תחת לחץ כבד מאוד - עבודה, בית, לימודים. אני לומדת בכדי לסלול לי את הדרך החוצה מהעבודה הנוכחית. אבל מה אני לא רואה התקדמות. והגעתי לגבול של [po]פשטות מרצון[/po] לפחות לעת עתה. ואני עושה כמעט את כל הדברים של [po]איך לחסוך או מקומות שכדאי לקנות[/po] ו- [po]עצות לחסכון בכל התחומים[/po] ועוד כל מיני דפים שעברתי פה ופתאום הבנתי שאני כ"כ עסוקה בלמצוא פתרונות למיניהם - איך אני יכולה לקצר את זמן המעבר הזה - שאני בעצם בוחרת בדרך הקשה. כאילו זה חייב לבוא בעבודה קשה. אבל בד"כ - במיוחד פעם הכל הלך כ"כ בקלות - אז מה קרה עכשיו.
אז החלטתי לשנות גישה - קשה לי להסביר איך מה שכתבתי וכתבו פה אחרות היה חלק משינוי הגישה. אבל זה היה.
שכבתי בערב והחלטתי להזמין את השפע אליי - בלי תירוצים - והרגשתי שהבקשה הזאת באה מהרחם (לא יודעת להסביר למה - אבל כך זה היה). ובאמת זה קורה. אני מבקשת והדברים מגיעים. ואפילו העזתי להגיד שזה לא מספיק - אני צריכה משהו יותר טוב. וזה מגיע.
ואני ממש מרגישה שזה קשור לנשיות. ופתאום עולות לי מחשבות - שהדגש על נשיות - הוא כל-כך חשוב - שהוא ממש יכול לקבוע אם תהיה עני או עשיר אם המשפחה תהיה מאושרת או אומללה.
וזה מזכיר לי סיפור שסיפרה לי המדריכה שלי - שאצל האינדיאנים - ראש השבט כל הזמן דאג שכל הנשים תהיינה מאושרות כי אחרת אמא אדמה היתה כועסת ודואגת שהבעל של האישה הלא מאושרת לא יימצא צייד כל-כך מהר כדי שהוא יהיה מחוץ לבית - וכמובן לא להביא צייד לשבט זה לא דבר כל-כך טוב.
אני לא אומרת שרק נשים יכולות להזמין שפע - אבל אני מרגישה שאצלי זה בא משם.

נראה לי שבחיים לא כתבתי כ"כ הרבה בנשימה אחת.

[u]כל אחת והסביבה שלה[/u]

האמת היא שמדי פעם אני חוזרת ומאשימה את הסביבה וזה לא בסדר.
אני מתנצלת בפני הסביבה.
הרי הסביבה שלי היתה כ"כ מגוונת ואני בכל זאת בחרתי להתייחס לחלק מסוים.
בבית אף פעם לא אמרו לי שאני צריכה להתנהג לפי סטנדרטים מסוימים. היה לי חופש מוחלט מגיל מאוד צעיר.
כ"כ הרבה דברים השפיעו עלי לראות את מה שבחרתי לראות. אבל התובנות שהיו לי בשנים האחרונות - עזרו לי מאוד לשנות את התפיסה שלי כלפי עצמי.
התובנה הכי משמעותית שלי - זה שאני תמיד עושה את הבחירה. גם כאשר אני עם הגב לקיר (שכמובן זה כמעט ולא קורה) גם אז יש לי את אפשרות הבחירה - להלחם או להכנע או אפשרויות נוספות.
מה שמביא אותי למחשבה שעד גיל מאוחר - חשבתי שנולדתי בעידן הלא נכון - חשבתי שיש משהו קסום ורומנטי בכל מיני תקופות שדמיינתי לעצמי. היום אני אומרת - זו התקופה הכי מדהימה לחיות בה - כי זה לא רק למראית עין - חופש הבחירה שיש לנו בעידן הזה.
החופש שיש לנו בעידן הזה הוא מדהים. ויש גם את החופש להיות אסיר. כמעט הכל אפשר לעשות ולהכל אפשר להגיע - כל אחד באמת באמת יכול לבחור את הדרך שלו.
אני זוכרת שגרתי בשנקין וזה אחד הדברים שאהבתי שם - עם כל הפוזה - מי שבאמת רצה חופש היה שם את זה והרבה. אפשר היה לרדת בכל צורה בכל מצברוח - ואף אחד לא יגיד לך - מה קרה לך, אתה לא כמו אתמול. כל יום אתה יכול להיות אדם אחר לגמרי. וזה בסדר. כולם כאלה. כל יום אחרים. זה חופש מדהים. כמובן שאפשר להכנס לקטע של הפוזה שיש שם - אבל אז מאבדים את החופש. אבל גם זו בחירה.
וברגע שיצאתי משם לקחתי את החופש הזה איתי. וזה באמת כך - התחושה היא שאין גבולות אבל גם יש אם רוצים בכך.
וזה כמובן משפיע על כל תפיסת הנשיות שלי.

[u]אני לא חשבתי שזה מחוייב המציאות להיות בת ולהתאהב. אבל הסביבה כל הזמן שידרה שכן. הסביבה שידרה שזה חלק מלהיות בת - להפסיק לטפס על העצים, להתגנדר קצת, לפתח גינונים נשיים[/u]
כל אחת והסביבה שלה.
אני התחלתי להתאהב בגיל 7, אם לא קודם. לא היה לזה קשר ללהיות בת... חוץ מזה שזה היה בבנים... (-:
על עצים טיפסתי מאז ומתמיד. וגם על גדרות. זה נפסק רק כשעברנו דירה לאיזור בלי עצים לטיפוס )-:
להתגנדר עדיין לא התחלתי (או אולי השבוע? D-: )
לפתח גינונים נשיים?
מה זה?

(זאת שאלה רצינית, אני מאוד אשמח לתשובה: מה זה "נשיות" ו"גינונים נשיים", לדעתכן? בכל מקרה די בטוח שאין לי את זה).

[u]היא קמה, הראתה לי בנינוחות טמפון (...), והסבירה לי לאן הוא צריך להכנס[/u]
אצלי אני זוכרת שגיליתי בשירותים, שמחתי נורא וגם אמא שלי שמחה, כי אני כבר דאגתי שכל החברות שלי קיבלו ואני עוד לא, ואמא שלי כל הזמן אמרה שגם היא קיבלה רק בגיל 13 וחצי, ובטח גם אני, אז שלא אדאג.
טמפונים לא היו אז, לדעתי, היו רק התחבושות העבות האלה, חלק עם רשת, לא זוכרת איך שמנו אותן, כי נדמה לי שאת הפס הדביק המציאו אחר כך, והרבה שנים אחר כך את הדקות יותר ואת הכנפיים.
אני זוכרת שכשניסיתי לראשונה טמפון זה היה טמפקס, כשקיבלתי בצבא ולא היה לי כלום וחברה נתנה לי טמפקס. "ניסיתי" פירושו ניסיתי להכניס ולא הלך בשום פנים ואופן. הרגשתי שזה יותר מדי גדול לי.
אחר כך ניסיתי או.בה. מיני. בשום אופן לא נכנס. כאב לי רק מלנסות להכניס את הראש שלו. ויתרתי, מה אני צריכה להכאיב ככה לעצמי?
הצלחתי להכניס טמפון אך ורק כשכבר לא הייתי בתולה (וגם זה לא היה סיפור פשוט, כמו שאפשר לנחש מהעובדה שאו.בה. מיני היה יותר מדי בשבילי D-: D-: ).

[po]מים שקטים[/po] , אני מרגישה שכל פעם ש"שד" קופץ מאיתנו, זה בגלל שלא התיחסנו כראוי לצרכינו. טוב, קל להגיד.... אני מנסה לראות בהתפרצויות האלה "שיעורים", לפי- מה הייתי צריכה אחרת כדי שלא אתפרץ ככה... ווסת...זה קל- לנוח, עזרה עם הילדה... וגם אם אין אפשרות להשיג את הדברים האלה, לפעמים כשאני מפרידה בין "אוף הילדה הזו" לבין "אני זקוקה בעצם למנוחה", יכול לעשות את ההבדל עבור ה"שד" הקופץ...

ווסת ראשונה...זה באמת מענין, איך נכנסנו דרך השער הזה לנשיות...
אצלי, ידעתי מה זה, כנראה מחברות, אחת שקיבלה לפני...ולא התרגשתי מעצם הענין...
כשקיבלתי... זה היה בשירותים, גיליתי את הדימום, קיבלתי את זה קודם כל כפשוטו, הערתי את אמא שלי וסיפרתי לה.
היא קמה, הראתה לי בנינוחות טמפון (...), והסבירה לי לאן הוא צריך להכנס.
אני זוכרת שבאיזשהו שלב שאלתי אותה "מה, מעכשיו כל חודש? זה לא סיפור? זה לא מפריע לך?" ואני זוכרת שהיא ענתה שלהיפך, זה חסר כשזה נגמר (בגיל המעבר).
אני זוכרת מאוד את סצינת השירותים עם אמא שלי ואחותי, את כל התנוחות ניסיתי, וממש לא הצלחתי להחדיר את הטמפון הזה, אחרי הרבה נסיונות אמרתי "אני בכלל לא חושבת שאני מוצאת את החור!" ואמא שלי אומרת בחיוך שאני נשמעת כמו גבר בפעם הראשונה במיטה...
אח"כ היא הבינה שבנוכחות שלה אני מאבדת כנראה פוקוס. היא יצאה, וידעתי שהיא איתי, רק נותנת לי את המרחב, ואז באמת התעשתתי, ומצאתי את הדרך.
הכנסתי עד הקצה (החיצוני) ולא מעבר. ולא הבנתי למה זה כל כך כואב, וכל תנוחה היא בלתי אפשרית, אז אמא שלי אמרה שלפעמים הוא לא יושב טוב, וצריך קצת ללכת וזה עוזר. אז אני ואחותי יצאנו לסיבוב לילי ברחוב...
למחרת אני זוכרת שאמה שלי הביאה לי מתנה שרשרת עם שני לבבות קטנים וטבעת. מאוד אהבתי את המתנה הזו.
ועם הטמפונים...בסוף לקח לי כמה פעמים לעבור ווסת עם פד ובושה (היה אצלינו אחד בשכבה, דווקא זה שאהבתי, שהיה מזהה בנות בווסת מקילומטרים...ופעם אחת קלט אותי, אוףףף כמה מביך זה היה), עד שהצלחתי להחדיר טמפון.
הטמפונים למעשה ליוו אותי עד השנה הזו, ביציאות מהבית.
וברגע ההוצאה של הטמפון האחרון נפל לי האסימון הראשון ....

אני "קיבלתי" בגיל מאוד מאוחר יחסית.... 16 ...
כבר חשבו ש"משהוא לא בסדר", זוכרת את הפעם הראשונה ,הייתי מופתעת לאללה :-),
שכחתי שזה אמור להגיע.. בעיקרון כל יום....
בכל אופן זה היה מאוד מסורבל ומאוד כואב, ומאוד קשה, אבל אני הבנתי למה ארחי עבוןדה מאוד קשה עם עצמי, בלבילי באופן לא מודע הוסת היוותה את ההוכחה החותכת להיותי אישה/נערה/ילדה, א-ב-ל, אני גדלתי עם הידיעה שאבי לא אהב אותי/נטש/ לא היה שם, בגלל היותי בת (זה מה שאימי "האכילה אותי"), ואני חושבת, שאפשר לייחס את הוסת הקשה עם כל הכאבים והזרימה וכו' לרצון שלי להרחיק להדחיק לא להיות שם, וחושבת שרק בשנים האחרונות (3 בערך), אני באמת מקבלת את עצמי כמי שאני שזה גם אישה, ובאמת חל שיוני גדול מאוד במחזוריות אומנם עדיין יש שינויים במצבי הרוח אבל כאבים לא כ"כ הרבה וזרימה ממש אין מה להשוות- אני פשוט משלימה ומוכנה להכיר יותר יותר בנשיות שלי , וזה מוביל גם לבגדים וקבלה עצמית וצורות ביטוי אין סוף.. - כמו שאישי לעיתים אומר לי איזו אישה את!, ואני מסכימה עימו בכל פה,
א-ב-ל, אצלי נדרש כאן תהליך של קבלה גם אני הייתי טום בוי- ועד היום אני לא תמיד מתנהגת (בעיקר ליד חמותי) כמו אישה ראוייה , אני מתייחסת לגינוני נשיות כמו לשבת עם רגלים משולבות ולא לצעוק, חחחח
נורא מצחיק אותי עד שהגעתי לדף הזה לא חשבתי בכלל שזה משהוא שאני בכלל חושבת עליו,
אז הנה אני הפסקתי עם הגלולות לפני כמה חודשים, ומרגישה מאוד מוזר , ומאוד קשה לי עם השינויים שקורים בגופי אבל אני מקבלת אותם באהבה/הבנה , עוד לא החלטתי, מה קורה , אבל אני משתדלת [b]לזרום[/b] .... @}

לא יודעת מה קרה לי - אבל פעם ראשונה שהפכתי למשהו דומה שמתארת [po]אמא מפלצת[/po] בזמן הווסת. אולי זה בעקבות מה שעלה פה או בעקבות הדף [po]מודעות ווסת לפי שיטת מירב שרמן[/po].
הייתי ממש רעה ומגעילה.
הבת שלי אמרה לי "אמא אל תצעקי עלי" - "למה את צועקת עלי?" - היא כולה בת שנתיים . החזירה אותי לאיפוס. אמרתי לה שאני מצטערת והיא צודקת. אבל הרגשתי כאילו משהו משתלט עליי - אלו היו יומיים נוראיים.

דף מרתק.

[u]גם אני הייתי בת-בן,[/u] גמני
כשקבלתי את הוסת הראשונה זה היה ביום הולדתי ה-11 ובכלל לא ידעתי מה זה. חשבתי שלא ניגבתי טוב את הטוסיק או שאני חולה במשהו נורא. (היתה אז מגיפת כולירה בארץ).
לבסוף כשנודע לי מה זה, לא היה בזה שום טקס מעבר, שום כניסה לעולם הנשיות, שום כלום, סתם. בעיקר הבנתי מהם התחבושות והטמפונים שהיו תמיד בארון במקלחת. אחרי שנה היתה לי בת מצוה. אחרי שנתיים אחות ביה"ס נכנסה לכתה והסבירה לנו מה זה. :-/

מסקרנת אותי המשמעות הקוסמית של התסמונת הקדם ויסתית. מה זה, וסת-לחץ? שכל חודש אנחנו רגועות ונותנות ומקדישות ומקבלות את כולם ופתאום אנחנו לעצמינו ושימות העולם?

זה העניין שאני לא ראיתי סתירה בין לטפס על העצים ולהיות בת. אני לא חשבתי שזה מחוייב המציאות להיות בת ולהתאהב. אבל הסביבה כל הזמן שידרה שכן. הסביבה שידרה שזה חלק מלהיות בת - להפסיק לטפס על העצים, להתגנדר קצת, לפתח גינונים נשיים (בעיקר מול בנים), ולהתאהב. (נו, מה עם חבר?). וכשאני אני מדברת על הסביבה זה ממש לא המשפחה הקרובה שלי. זו היתה ההתנגשות הגדולה. אני אף פעם לפני לא חשבתי שיש הבדל גדול בין בנים לבנות או בין אשכנזים לספרדים או עוד הבדלים ופתאום בגיל הזה היתה חלוקה לכל-כך הרבה קבוצות.

אני תמיד הייתי מאוהבת - אבל היה בזה משהו אחר. כל הזמן אני חוזרת בראש על המילה ציפיות. אולי בכלל פה שורש הבעייה. פתאום מה שהחברה שידרה לי זכה להתייחסות יותר רצינית שלי. אולי תמיד החברה שידרה זאת רק שאני לא התייחסתי. לא יודעת אני צריכה לחשוב על זה יותר לעומק.
כאילו עד גיל מסוים יכולתי להסתכל על העולם במשקפיים מאוד מסוימות - שלי - ובגיל הזה התחלתי להסתכל גם בעיניים של אחרים. אולי היה מאבק כל הזמן על להיות כמו כולם או להיות אני. זה קורה בגיל הזה, לא?

הפלא שלי מהעניין, הוא בגלל שהוא לא דומה לכל שאר הדברים שקשורים אצלי בנשיות ובהתפתחות-
גם אני הייתי בת-בן, גם אני הייתי עצובה עם בוא כל יום הולדת, עד גיל עשרים אולי, ואני אחות קטנה כזאת, שלקחה את תפקיד הקטנה לכל מקום, ועד עכשיו די ילדה.
ולא גדלתי במשפחה בה מדברים על נשיות, ובכל זאת- כל מה שקשור לאותה שנה מופלאה, בה קיבלתי את הוסת הראשונה- מתקשר לי עם חדוות הגדילה, אני ממש זוכרת שזו היתה פעם ראשונה דווקא, שהכרזתי לי בלב שאני אוהבת להיות [b]בת[/b], פעם ראשונה שגידלתי שער, וזו גם שנת הבת-מצווה, וגם בשנה זו התאהבתי פעם ראשונה, ובעוצמה גדולה.
נו, אז מה שאני לומדת פה, זה שהנשיות שלי הרבה יותר זורמת משחשבתי. אם להאמין ליערת הדבש בת ה-12, יש פה קבלה גדולה וזרימה (ויערת הדבש בת השלושים אמרה שם למעלה שחסרה לה זרימה... אל תאמינו לה!).
[img]http://shilav.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo39.gif[/img]

אני חושבת על זה עוד. ומנסה לחשוב מה עוד הפריע לי שם. אז גם ההתרגשות, וההתעסקות בגדילה והתפתחות שיערה מתארת - זה הפריע לי. אני לא רציתי לגדול. אני המשכתי לטפס על עצים על גיל מאוד מאוחר - והיה לי טוב עם זה. לא אהבתי את מה שראיתי בין בנים לבנות. יכול להיות שהווסת גם היתה סמל לזה.
לא אהבתי את הקבוצות שנוצרו - את המתח הסמוי שהיה בין בנים לבנות.
האמת היא כשראיתי את מה שיש בין בנים לבנות - אני פשוט העדפתי להשאר על העץ.
סך הכל מה שראיתי היה בגיל מוקדם מדי לטעמי - יש כאלה שזה התחיל אצלהם בכיתה ו' ואצלי זה היה מוקדם מדי עד אחרי התיכון.
זה לא שהייתי ילדותית - בכלל לא - אבל ההתעסקות בגדילה ובהתפתחות ובכל מה שבא מסביב לזה - מבחינתי זה לא היה סמל לבגרות.
אולי מכיוון שרוב הבנות קיבלו לפני - ואיך שראיתי הרבה מהן מתנהגות - התפתחות ווסת התקשרו יחד - ולא רציתי "להתפתח".
אני מדברת על זה שיש בנות - שמדברות שונה, שהולכות שונה - כאשר יש בן לידן. - לא יודעת זה היה מוזר לי בגיל כל-כך מוקדם. גם היום - אבל יותר קל לי לקבל את זה אצל אישה מאשר אצל ילדה/נערה.

וכשאני שואלת את עצמי, אם ראיתי את קבלת הוסת הראשונה ככניסה לעולם הנשים- התשובה היא לא.
היתה המון התרגשות, כל החברות ידעו אחת את השניה וחיכו להיות הבאה בתור שמספרת, והתעסקנו בזה הרבה, ובגדילה ובהתפתחות, אבל זה בעצם דומה מאד לחיים שלי-
לא ראיתי בזה- הנה, מהיום, אני אישה, משהו הולך להשתנות מ-עכ-ש-יו!
ההפך, זה היה נקודת ציון בתהליך שהתחיל מגיל שמונה, ולא נגמר עדיין. זו היתה הוכחה ואישור בכתב אדום מאלוהים להתפתחות, וגם שההתפתחות תקינה והכל בסדר- אני בדרך!
גם עכשיו, החיים שלי הם תמיד בדרך, בתהליך.
איזה כיף לראות את זה.

רציתי לשתף אתכן במחשבה שעלתה לי אתמול. זה היה בעקבות המשפט של [po]מים שקטים[/po]:
[u]זה היה מדהים גם כי פתאום גם אני הבנתי שהסיבה ששנאתי מחזור כל-כך הרבה שנים - מהרגע הראשון שקיבלתי - כי זה היה כרטיס כניסה בשבילי לבית כלא של החיים - כנראה שכך תפסתי נשיות.[/u]

חשבתי לעצמי שבעצם המחזור הוא דווקא חופש עצום. כי בעצם נוספת לנו אפשרות לחיים - אפשרות להיות אימהות. וזה כל כך חופשי ולא מוגבל, כי אנחנו יכולות לבחור מתי נהיה אימהות (בגיל 13 או בגיל 45). תארו לכן שהמחזור היה מופיע בגיל 21 עד גיל 24, וזה היה הזמן היחיד שבו יכולנו להביא ילדים לעולם. אלוהים כל כך התחשב בנו ובאמת נתן לנו טווח רחב מאוד שיכול להתאים לשאיפות של כל אישה כמעט (חוץ מאלו שרוצת ללדת בגיל 5 או 75. אבל אתן רואות - הרי זה לא הגיוני ללדת בגילאים הללו).

לפני כמה שנים סייעתי לערוך מחקר על איך נודע לנשים על המחזור, ואיך הן קיבלו את הוסת הראשונה. היו סיפורים שונים ומשונים, חלקם מזעזעים למדי, של נשים שלא ידעו על זה שום דבר ונבהלו נורא כשהיה להן הפצע הנוראי הזה שלא מפסיק לרדת דם ממנו... והיו סיפורים של הרבה השלמה. לדעתי לא היה אז אף סיפור אחד שבו מדברים על "אבן המחזור" (כמו באתר לגעת אשה) היו סיפורים בהם נשים אמרו שהן הבינו שמעכשיו הן נשים, וזה היה משמעותי עבורן, אבל לא מעבר לכך. באתר לגעת אשה אכן מספרים על טקסים שעורכים היום לנערות שמקבלות את המחזור.
באותו מחקר לא בדקו את תפיסת הנשיות בהקשר לזה.
אגב, בהקשר הזה מעניין אותי לדעת אם בנות למשפחות "באופניות" גם כן מקדימות את הבגרות המינית בהשוואה לאמהותיהן כפי שזה קורה יותר ויותר כיום.
לגבי עצמי, מאז הלידות המחזור הרבה יותר קל לי, בעיקר אולי כי אין לי כל כך אפשרות לנוח ולהרגיש אותו במלואו... וגם כי יש יותר זרימה איתו מאשר לחימה בכאב ובאי הנוחות. גם אני משתמשת פחות ופחות בטמפונים, מרגישה שצריכה לתת לדם לצאת ולטהר את הגוף שלי... מרגישה שהטמפונים זה מין פקק כזה.. ורק לפעמים שמה אותם כשממש לא נוח אחרת בנסיבות של ים וכדומה.

אהה!

[u]עולם שבו נשיות היא לא באופנה[/u]
אני כבר הרבה שנים לא מרגישה כך. אני מרגישה שהנשיות חזרה לאופנה. אבל יכול להיות שזה בגלל שאני נמצאת יותר מדי באתר.

מיכל, מה זה קורס מודעות לפריון?

כל סוף השבוע אני מנסה לחשוב מתי חלה התפנית - מתי הפסקתי להתייחס למחזור כאל קללה?
אני חושבת שהיו שתי נקודות.
הראשונה שהפסקתי לקחת גלולות - לפני 8 שנים כמעט - המערכת ההורמונלית שלי התחילה להשתגע ועוד כל מיני שיבושים פיזיים ונשלחתי מרופא לרופא - עד שרופאה אחת העלתה השערה שיכול להיות שהכל התחיל מהגלולות. ואז הפסקתי ובמקביל פניתי לתזונה. אני חושבת שהבנתי שהגוף שלי הוא לא סתם מחשב. פתאום היתה לי הערכה לגוף שלי. וואלה - הוא לא מוכן שהתייחסו אליו כך וישפילו אותו ללא הרף.
השנייה שהפסקתי להשתמש בטמפונים. - לא יודעת למה דווקא הזמן הזה - אבל היום אני מסתכלת על טמפון כמו לכלוך ששמים מתחת לשטיח. זה חלק מההתייחסות לווסת - לכלוך.

המשך להתבחבשות אותה תיארתי למעלה-
כן, חסר לי מהזרימה, מההקשבה, מהנשיות.
אבל אל לי לקחת את זה למקום אישי, ודאי לא ביקורתי.
אני אישה, שחיה שעולם קשה לנשיות, עולם שבו נשיות היא לא באופנה. כמו תינוק שלא יקבל את מנת המגע שלו, ותמיד יבקש אותה- הנשיות שלי, שהיא ידע וזכרון עתיקים, שהם [b]אני[/b], מה שלא יהיה, עד שלא תחווה את עצמה לפי הפוטנציאל שלה, תמיד תבקש לחוות עוד מאותן תכונות- זרימה, הכלה, הקשבה. אני שמחה בוסת, כי אין לי מספיק את חווית הזרימה והזדמנות לשקט ו"התפנמות" שאותן אני חווה באותם ימים. במזג שלי הכללי, אני נוטה להדבק בקצב הזה של העולם, שבו הנשיות לא באופנה.

אני עברתי תהליך שעדיין מוקדם להגיד עליו משהו ברור... אולי עוד שנה שנתיים...
לא חזרתי לגלולות אחרי הלידה, וגם עשיתי את הקורס של מודעות לפריון, ואכן נהייתי מאד מודעת, אולי לראשונה בחיי, לכל מה שקורה במהלך המחזור החודשי כולו. מצד אחד זה מאד עניין אותי, כל מיני מצבים שקודם נראו מקריים קיבלו היגיון ולפעמים היה גם אפשרי יותר להתמודד איתם או להשתמש בהם (דיכאון לפני דימום, אנרגיה בזמן ביוץ), אבל מצד שני זה היה לי המון עומס רגשי. עכשיו אני בהריון וגיליתי שאני מרגישה הקלה רבה להיות יותר יציבה רגשית ללא כל העליות והמורדות האלה.

אני נדהמת מחדש איך ביומיים שלפני קבלת הווסת אני הופכת לעצבנית ביותר. יכולה לטרוף כל ישות מזדמנת ,חסרת מנוחה , סגנון הדיבור שלי הופך לתוקפני , וכל חושי דרוכים. אני מבקשת לי הפוגה מכל מה שקורה סביבי, אך כמובן שזה לא קורה ואז המצב מחריף. אני נאבקת עם התחושות הקשות הללו ולמעשה בא לי לצרוח. פראית משהו.
ואז כבמטא קסם, כשהטיפה הראשונה משתחררת לה, ומעין פיק פנימי מהדהד לו בתוכי, הכל מתפוגג כלא היה. רק תשישות עמוקה ,נפשית וגופנית. ודחף פנימי להיות לבד.

עד היום אני למעשה מתקשה לקבל את העובדה שיש לי ווסת אחת לחודש. רואה בה מטרד. רואה בה משהו שנכפה עלי בניגוד לרצוני שמחייב אותי לצאת למחול השדים הזה שוב ושוב. עד היום אני חווה את היותי בווסת כדיכדוך, כמשהו שמרחיק אותי בכפיה מתנהלותם התקינה והשגרתית של החיים.

מה אגיד לכם? נמנעתי אפילו להכנס לדפים שנגעו לווסת. אבל עכשיו כשאני שוב חווה את כל המחול המטורף הזה אני מקוה למצוא מעט נחמה ....
מצד אחד אני רוצה לפתוח ולהכיר את החלק המסתורי הזה אצלי ומצד שני אני נרתעת, נגעלת, מתבישת, ונבוכה.

מאד מאד מעניין הנושא הזה..
עקב [po]מודעות ווסת לפי שיטת מירב שרמן[/po] גם הנושא הזה מדובר ביני לביני ובנין חברותי.
הגיג ראשון-
שימו לב להבדל בין הביטוי "יש לי מחזור" ל"אני בוסת".
דבר נוסף שאני מתבחבשת איתו בימים אלה-
האם האהבה שלי לנושא, ההנאה מהזרימה בימי הוסת, מתחבושות הבד, מההקשבה המחודשת למחזוריות הנשית- דוקא מציינים את החוסר שלי בהם: בזרימה, בהקשבה, בנשיות אולי.

בכל אופן, תמיד מפתיע אותי לגלות, שמעולם לא זכרתי (ופליטת-מקלדת כתבה בהתחלה "זכרית" במקום "זכרתי") את קבלת הוסת הראשונה כבושה, את תום הילדות כאכזבה.
וזה לא שאני שוחה בעולם שהנשיות בו מתפרצת וחוגגת- זה אולי רק בסביבת אנשים כמוכם.

אני לא בטוחה שכל התופעות האלה קשורות לתפיסת הנשיות. אצלי, כשיש לי מחזור אני צריכה יותר מרחב (נפשי ופיזי). אם חודרים לי את המרחב אני באמת נהיית מגעילה. לפעמים נראה לי שאני צריכה לשים על עצמי תמרור אזהרה: נא לא להתקרב -- אני במחזור!

היום היתה לי שיחה מדהימה עם בחורה מהעבודה. שאלתי אותה אם היא בסדר היא אמרה שיש לה ווסת. ותמיד בווסת היא מרגישה נורא. היא נהיית מגעילה בהתנהגות - בעיקר לבעלה. היא שונאת את עצמה ואת הגוף שלה וכשהיא לא בווסת אז זה בדיוק המצב ההפוך - היא מעריצה את עצמה.
אמרתי לה שזה משהו שניתן לשנות. שהיא לא חייבת לקבל את זה שכך זה צריך להיות כל הזמן. דיברתי איתה שזה בד"כ משהו הרבה יותר עמוק מסתם מחזור והורמונים ויכול להיות שזה קשור לאיך שהיא תופסת את הנשיות שלה. את המהות הנשית שלה.
והגענו לזה שבעצם היא חושבת שהיא הרבה יותר בן מבת. שתמיד אנשים אומרים לה שיש לה סממנים גבריים בהתנהגות. למרות שהיא מעריצה נשים וחושבת שזה המין הנבחר. שהיא משתמשת בנשיות שלה להשגת מטרות - זאת אומרת שלטענתה היא מודעת לכוח הנשי.
וחשבנו שאולי בעצם בתקופת הווסת שזה חלק מהמהות הנשית אז מתחולל בה המאבק כל פעם מחדש - של כמה היא אישה וכמה היא גבר וכמה היא מוכנה לקבל את עצמה כאישה עם הסממנים האלה שנחשבים גבריים. או כמה היא מוכנה לקבל את עצמה כאישה עם הסממנים שנחשבים כנשיים.
היא גם הזכירה שהיא מעדיפה שיהיו לה רק בנים (כרגע זה מה שיש). והיא לא היתה רוצה בת.
אחרי זה חזרנו לדבר בנושאי עבודה. בסוף השיחה היא אמרה שאנחנו חייבות להפגש לארוחת צהריים כי זה ממש מעניין נושא היחס שלה לנשיות.
זה היה מדהים גם כי פתאום גם אני הבנתי שהסיבה ששנאתי מחזור כל-כך הרבה שנים - מהרגע הראשון שקיבלתי - כי זה היה כרטיס כניסה בשבילי לבית כלא של החיים - כנראה שכך תפסתי נשיות.
למה בית כלא? - בתור נערה כי פתאום אני לא יכולה ללכת לבריכה מתי שאני רוצה. כי באופן סימבולי נהיה לי כתם ענק שמספיק אנשים ראו שמסמן אותי - והתביישתי בזה, והרגשתי שאני צריכה להסתיר.
כי זה משהו שאני לא בוחרת אלא חייבת לקבל - מעין סמל לכל האחריות שתהיה לי בתור אישה.
פתאום הרגשתי שאני צריכה קצת לתכנן את החיים שלי - לפי הווסת. ולעצור את החיים שלי פעם בחודש - טוב לא ממש לעצור את החיים אבל לא הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל עם הווסת.
הרגשתי שעם הווסת קיבלתי אחריות שאני לא יכולה להתחמק ממנה - שזה כתם לכל החיים.