על ידי צפריר_שפרון* » 26 יוני 2005, 21:05
איגואנה,
קראתי בעבר את דבריך במקומות שונים, והפעם היית יותר ברור לי.
תמיד כאשר הדברים מופנים אל האדם הם מובנים לו יותר.
_אתבונן על התועלת. אנסה להתבונן על התועלת.
< אפשר לקבל רמז, מה לדעתך התועלת? >_
אם כך עולה התועלת הזו של האצלתך לעמדה של השופטת. כאן, בכל מקרה את נתפשת כבריאה בעצמה בעיני הילד. מכאן שבהתבוננותו בך הוא רואה את החסד שמספק לו את צרכיו. כאשר, לשם תחושה טובה של ידיעת הבירור, אותה העדפה בין כן ולא, משתמשת בהכרח במסרים סותרים - על מנת שתוכל ליישב את ההדורים. כאמור, בכוח הגיונה וערכיה היא.
אלא, שתועלת זו מסמאת את הנהפש לתחושת קיומה, כמו מזוהה השופטת כחיוניות פנימית. עם זאטת, כאשר שופטת מצב מסוים, התנהגות כזו או אחרת, כאשר שופטת את עצמה למשל אל הטלת הספק ואותה מגבלה של דין, האם שמה לב שנשפטת על פי פרמטרים מחמירים אשר אינם מייצגים את האנוש אלא את השאיפה הזו לטוב.
שאיפה זו לטוב אם כך במקרים רבים איננה צומחת ומתפרשת אל הטוב אלא מתעלמת, מתכחשת ומנסה למגר את מה שנתפש כמאיים על הטוב. במובן הזה הרע.
אז, מתוך התעלמות מהרע האפשרי לבירור, ברמה הזו האישית וברמה הזו הזוגית. שכן לב ועיקר המשפחה הוא אותו שיח אינטימי בין הוא והיא, עד ליצירת יחידת תודעה משותפת. זו המוגשמת בכל ילד וילד, וזו המאפשרת השלמה בין ניגודים, במובן הזה של זכר ונקבה, וזו שביטויה בפועל הוא שלמות הדדית של בני הזוג - כזוג ושל כל אחד מהם - בנפרד.
כאשר מתבוננת על תועלות אלה, או תעלות אלה, מתבקשת לא להגיב כלל. במובן הזה ברמה המילולית. עם זאת שמה את לבה להרגשתה. אז, מתוך הרגשה זו יכולה לנווט אל אותה הדרך שתאפשר את שינוי הגישה, או את שינוי נקודת המבט.
אז, רואה באותו מקום של רע - רֵעַ. שנמצא הרע הזה, שקיים בכל מקרה, שאין אור ללא צל, משרת את הבירור הזה הבינזוגי, כמציאת הנתיבים בהם מאבק מתאפס לשיתוף פעולה. ברבדים רבים כבר מתקיים אותו שיתוף פעולה. כמו גם באשרור המאבק מחדש. זה נעשה מתוך שיתוף פעולה ללא כל מאבק.
שכן המאבק מחייב התייחסות. עם זאת, ניתן להעלות התייחסות ללא כל מאבק.
כאן, על פני התייחסות שיפוטית או מבקרת, מתבקשת להניח לאלה ולהעלות, באופן מלאכותי התייחסויות אישיות ברמת ההרגשה. על פני דעתך או מחשבתך, יהיו חשובות ככל שיהיו מתבקשת לבטא את הרגשתה.
במקביל מתבוננת כיצד ממלכדת את עצמה אל דפוס הבקורת והשיפוט שכן מניחה משקל רב על דעותיה. דעת במובן הזה היא מצבור של מחשבות. וכאשר מניחה למחשבותיה להיחשב, בדעתה או בעיניה אבל אינה מאדירה את אלה אלא מפרידה בינן לבין עצמן, במובן של דעה המופרדת ממחשבה, ובמובן של מחשבה המופרדת מרעותה, ובתקופה הקרובה מתאמנת על האדרת ההרגשה, פותחת במו ידיה את השער הזה אל הקירבה האישית מבלי להקריב דבר. עם זאת, הויתור על משקל היתר לדעותיה ומחשבותיה עשוי לךהתפש כקורבן קשה. כאן מתבקשת לחבור אל הרגשתצה כאשר מקריבה קורבן.
התמקדות זאת בהרגשה, במובן הפיזי, הרגשת הגוף, על אבריו הפנימיים והחיצוניים ביא הפתח בעבורך.
_בדרך כלל, הורה מרגיש שייכות אוטומטית כלפי ילדו.
ילד, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחיש לו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות_
הבה נהפוך את המשפט -
בדרך כלל, ילד מרגיש שייכות אוטומטית כלפי הוריו.
הורה, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחיש לו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות.
_בלעדיות:
הוא מבקש ממני דברים בלתי אפשריים. לחבק אותו בשתי ידיים כשאני מרדימה בו זמנית גם את הפספוס, והפספוס כמובן על הציצי.
הוא מבקש לינוק._
התבונני היכן עובר הגבול מבחינתך. אז, הניחי רצועת בטחון וקבעי את הגבולות שלך בהתאם. עוד לפני שגדרותייך מתריעים על התקרבות יתירה. גבול שמונח כאשר את שלמה - מתקבל בשלמותו.
_אנחנו עובדים עכשיו על איפוק.
אני מתאפקת לא להתנהג אליו בדרכים שאינן נעימות לו ולי, דרכי כעס ואלימות. מתמללת לו את האיפוק ודורשת ממנו גם להתאפק ולא להרביץ ולא להתנהג בדרכים הללו._
כאשר את דורשת ממנו להתאפק ולא ולא ולא, אינך מתאפקת כלל וכלל. את כופה את התאפקותך על הסביבה. אימון עצמי בסבלנות ובסובלנות מחייב תגובה אל הסביה על פי הקוד החדש. כפיה של קוד חדש על הסביבה איננה יעילה, שכן היא עול, ומכאן עוול. ולא זו הכוונה של מי שאת היא.
לכן, שומרת על איפוק וריסון במיוחד במקומות בהם הריסון ירחיב את הגבוטלות מעבר למידתך. במילים אחרות: לא מרסנת את עצמך במקומות בהם עובר הגבול שלך, במקביל מרסנת את עצמך בתוך המסגרת שקבעת.
_איך להתבונן?
מה לנסות לראות?
רואה את מאבקי כוח. הם כמעט האויר שאנחנו נושמים. איך מפסיקה להיאבק?_
התבוננות ללא תגובה. מציינת בפני עצמה מה מרגישה אך לא מגיבה. נמצאת בעמדת המתבוננת, כמו הארוע או הסיטואציה מוקרנים על מרקע הקולנוע, נעצבת אל לבה כאשר הסיפור עצוב, וצוחקת בקול גדול כאשר הסרט משעשע. עם זאת, תגובותיה אינם רלוונטיים למה שמתרחש על המרקע.
על פני לנסות לראות - להתבונן.
<שלם>
איגואנה,
[u]קראתי בעבר את דבריך במקומות שונים, והפעם היית יותר ברור לי.[/u]
תמיד כאשר הדברים מופנים אל האדם הם מובנים לו יותר.
_אתבונן על התועלת. אנסה להתבונן על התועלת.
< אפשר לקבל רמז, מה לדעתך התועלת? >_
אם כך עולה התועלת הזו של האצלתך לעמדה של השופטת. כאן, בכל מקרה את נתפשת כבריאה בעצמה בעיני הילד. מכאן שבהתבוננותו בך הוא רואה את החסד שמספק לו את צרכיו. כאשר, לשם תחושה טובה של ידיעת הבירור, אותה העדפה בין כן ולא, משתמשת בהכרח במסרים סותרים - על מנת שתוכל ליישב את ההדורים. כאמור, בכוח הגיונה וערכיה היא.
אלא, שתועלת זו מסמאת את הנהפש לתחושת קיומה, כמו מזוהה השופטת כחיוניות פנימית. עם זאטת, כאשר שופטת מצב מסוים, התנהגות כזו או אחרת, כאשר שופטת את עצמה למשל אל הטלת הספק ואותה מגבלה של דין, האם שמה לב שנשפטת על פי פרמטרים מחמירים אשר אינם מייצגים את האנוש אלא את השאיפה הזו לטוב.
שאיפה זו לטוב אם כך במקרים רבים איננה צומחת ומתפרשת אל הטוב אלא מתעלמת, מתכחשת ומנסה למגר את מה שנתפש כמאיים על הטוב. במובן הזה הרע.
אז, מתוך התעלמות מהרע האפשרי לבירור, ברמה הזו האישית וברמה הזו הזוגית. שכן לב ועיקר המשפחה הוא אותו שיח אינטימי בין הוא והיא, עד ליצירת יחידת תודעה משותפת. זו המוגשמת בכל ילד וילד, וזו המאפשרת השלמה בין ניגודים, במובן הזה של זכר ונקבה, וזו שביטויה בפועל הוא שלמות הדדית של בני הזוג - כזוג ושל כל אחד מהם - בנפרד.
כאשר מתבוננת על תועלות אלה, או תעלות אלה, מתבקשת לא להגיב כלל. במובן הזה ברמה המילולית. עם זאת שמה את לבה להרגשתה. אז, מתוך הרגשה זו יכולה לנווט אל אותה הדרך שתאפשר את שינוי הגישה, או את שינוי נקודת המבט.
אז, רואה באותו מקום של רע - רֵעַ. שנמצא הרע הזה, שקיים בכל מקרה, שאין אור ללא צל, משרת את הבירור הזה הבינזוגי, כמציאת הנתיבים בהם מאבק מתאפס לשיתוף פעולה. ברבדים רבים כבר מתקיים אותו שיתוף פעולה. כמו גם באשרור המאבק מחדש. זה נעשה מתוך שיתוף פעולה ללא כל מאבק.
שכן המאבק מחייב התייחסות. עם זאת, ניתן להעלות התייחסות ללא כל מאבק.
כאן, על פני התייחסות שיפוטית או מבקרת, מתבקשת להניח לאלה ולהעלות, באופן מלאכותי התייחסויות אישיות ברמת ההרגשה. על פני דעתך או מחשבתך, יהיו חשובות ככל שיהיו מתבקשת לבטא את הרגשתה.
במקביל מתבוננת כיצד ממלכדת את עצמה אל דפוס הבקורת והשיפוט שכן מניחה משקל רב על דעותיה. דעת במובן הזה היא מצבור של מחשבות. וכאשר מניחה למחשבותיה להיחשב, בדעתה או בעיניה אבל אינה מאדירה את אלה אלא מפרידה בינן לבין עצמן, במובן של דעה המופרדת ממחשבה, ובמובן של מחשבה המופרדת מרעותה, ובתקופה הקרובה מתאמנת על האדרת ההרגשה, פותחת במו ידיה את השער הזה אל הקירבה האישית מבלי להקריב דבר. עם זאת, הויתור על משקל היתר לדעותיה ומחשבותיה עשוי לךהתפש כקורבן קשה. כאן מתבקשת לחבור אל הרגשתצה כאשר מקריבה קורבן.
התמקדות זאת בהרגשה, במובן הפיזי, הרגשת הגוף, על אבריו הפנימיים והחיצוניים ביא הפתח בעבורך.
[hr]
_בדרך כלל, הורה מרגיש שייכות אוטומטית כלפי ילדו.
ילד, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחיש לו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות_
הבה נהפוך את המשפט -
בדרך כלל, ילד מרגיש שייכות אוטומטית כלפי הוריו.
הורה, לא מרגיש את זה באופן אוטומטי. צריך להראות לו, להמחיש לו, להחיות, להנכיח לו את השייכות הזו, כדי שירגיש אותה ולא את הפחד של חוסר השייכות.
[hr]
_בלעדיות:
הוא מבקש ממני דברים בלתי אפשריים. לחבק אותו בשתי ידיים כשאני מרדימה בו זמנית גם את הפספוס, והפספוס כמובן על הציצי.
הוא מבקש לינוק._
התבונני היכן עובר הגבול מבחינתך. אז, הניחי רצועת בטחון וקבעי את הגבולות שלך בהתאם. עוד לפני שגדרותייך מתריעים על התקרבות יתירה. גבול שמונח כאשר את שלמה - מתקבל בשלמותו.
[hr]
_אנחנו עובדים עכשיו על איפוק.
אני מתאפקת לא להתנהג אליו בדרכים שאינן נעימות לו ולי, דרכי כעס ואלימות. מתמללת לו את האיפוק ודורשת ממנו גם להתאפק ולא להרביץ ולא להתנהג בדרכים הללו._
כאשר את דורשת ממנו להתאפק ולא ולא ולא, אינך מתאפקת כלל וכלל. את כופה את התאפקותך על הסביבה. אימון עצמי בסבלנות ובסובלנות מחייב תגובה אל הסביה על פי הקוד החדש. כפיה של קוד חדש על הסביבה איננה יעילה, שכן היא עול, ומכאן עוול. ולא זו הכוונה של מי שאת היא.
לכן, שומרת על איפוק וריסון במיוחד במקומות בהם הריסון ירחיב את הגבוטלות מעבר למידתך. במילים אחרות: לא מרסנת את עצמך במקומות בהם עובר הגבול שלך, במקביל מרסנת את עצמך בתוך המסגרת שקבעת.
[hr]
_איך להתבונן?
מה לנסות לראות?
רואה את מאבקי כוח. הם כמעט האויר שאנחנו נושמים. איך מפסיקה להיאבק?_
התבוננות ללא תגובה. מציינת בפני עצמה מה מרגישה אך לא מגיבה. נמצאת בעמדת המתבוננת, כמו הארוע או הסיטואציה מוקרנים על מרקע הקולנוע, נעצבת אל לבה כאשר הסיפור עצוב, וצוחקת בקול גדול כאשר הסרט משעשע. עם זאת, תגובותיה אינם רלוונטיים למה שמתרחש על המרקע.
על פני לנסות לראות - להתבונן.
<שלם>