על ידי אמא_לשתיים_ועוד_אחד* » 13 אוגוסט 2004, 03:13
טוב, איך להתחיל? לפני שנולדה ביתי הבכורה ידעתי בדיוק מה אני רוצה, איך אלד אותה, איך אניק אותה, איך אחזיק אותה.. . הייתי בלידת האחיין שלי (למרות שלא ילדתי הכניסו אותי כשאמרתי שאם לא אעמוד בזה אני אצא) .
היה לי בטחון במה שאני עושה או אעשה: לא רציתי עזרה, קראתי הרבה עיתונות וספרים, בהמשך התייעצתי בפורומים. לאחר הלידה עשיתי הכל לבד - רחצתי את התינוקת, לא הלכתי לשבועיים לאמא (אני שומעת את הנשים שמייד לאחר הלידה האמא מתייצבת אצלן 24שעות במשך זמן מה או שהן הולכות אליה להתפנק ואפילו לפעמים לא קמות לתינוק אלא האֵם) בקיצור, הרגשתי שאני יודעת, אם זה מאינטואיציה ואם זה מקריאה כמו שכתבתי. אמנם התרגשתי מאד להחזיק, לרחוץ, אבל עשיתי את כל הדברים לבד. במיוחד זכורות לי האמבטיות שעשיתי ביחד עם הקטנה, כשמסביבי נתנו את התינוק לאמא או לדודה שירחצו ואילו אני השתכשכתי איתה במים... ובסיום האמבטיה כמובן לא נעזרתי במישהו שיביא מגבת או יחזיק אותה עד שאני אתנגב וכו', פשוט ה כ ל לבד.
זו כל ההקדמה כדי להסביר שהרגשתי שאני יודעת דברים.
עכשיו פירוט לדוגמאות שבסופן אולי אדע היכן אני עומדת:
דוגמא לייעוץ או דבר מה אחר, שגרמו לי לעקם פרצוף:
חמותי מתקשרת ואומרת לי "מהר מהר תפתחי ערוץ2" כדי לראות שמדברים שם על כך שלא לתת דבש לילד מתחת לגיל שנה. אבל אני יודעת את זה.....
הילדה חולה, יש לה חום, אז מה... אני בפנים מתרגשת אבל לא ממהרת לתת לה אקמול, שוב - "מה את רופאה?" "חום זה דבר מסוכן"..אני לא רצה איתה ישר לרופא, אני מעדיפה שתנוח בבית ולא תצא (במיוחד אם זה יום חורפי וגשום) - "למה את לא ניגשת לרופא"? גיסתי - "טוב, שכחנו שאת רופאה"...
הילדה נמוכה לגילה (ורזונת מאד) - אני לא נלחצת, יודעת שגם אני לא אולסי פרי, אז היא תהיה כמוני, אז מה? (גם אבא שלה לא בדיוק ארוך כמו שרוך), אבל מתחילים שוב הגישושים - "ביררת אצל הרופא?" "היא גדלה בסדר?".. אני מנסה לא להתעצבן ואומרת שהכל בסדר ובסוף.... הולכים למומחה, עושים בדיקות דם (ואני כל כך לא רוצה שידקרו אותה סתם, ואני מרגישה שזה מיותר, אבל יש ל ח צ י ם).
לא אלאה בעוד דוגמאות, אבל הנה שורת המחץ (מבן זוגי) - "הכל את יודעת" בנימה אירונית (מה שגרם לי לפתוח דף זה).
האם לדעת מה טוב לילד שלך, מה לצפות ממנו (שמעתי ממישהי שאמרה ש"ילדים לא צפויים" או עושים "דברים לא צפויים", אבל לי יש הרגשה שאני כאילו יודעת אותן, שאני יודעת למשל שהיא מחזיקה משהו קטן אבל לא תכניס אותו לפה)
לסמוך עליהן (למרות שאני משקשקת בפנים) זה מוגזם?
זה מצטייר מגלומני לדעת דברים רבים הקשורים בענייני בריאות, תזונה, חינוך וכו'? מה לעשות שאני מתעניינת, קוראת, ורוב הדברים שאומרים לי לא מחדשים לי (דוגמאת הדבש).
לאחר שלמדתי ארומתרפיה, אז בכלל, יישמתי כל מיני דברים על הילדות (למשל בזמן אבעבועות הרוח שהיה להן ולא נתתי להן את המשחה שהרופא נתן, ובעצם, הרבה פעמים כשרופא נותן לי מרשם אני בדרך כלל לא נותנת את התרופה ורק קונה אותה, שיהיה..) , ואני יודעת שבתחום האלטרנטיבי יש הרבה שרלטנות, ועוד יותר גרוע, שיש כאלה שמאמינים למה ש"מוכרים" ללקוח, אבל האם אני מצטיירת ככזו? אני מאמינה בתמציות, לבעלי זה נראה לא מספיק בשביל לטפל בזה.
אני מרגישה שצברתי הרבה נסיון בחיי, הרבה שעות מסך/דף/... אבל אני נמצאת בסביבה, שכל דבר שקורה לילדות צריך ישר לרוץ לרופא, כדי לאשש או בעיקר להפריך, לודא שהכל בסדר. ואני מרגישה עצמי נגררת לזה בעל כרחי ונעלבת קמעה על כך שלא סומכים עליי וההיפך, שמרגישים ש"הנטייה" הזו ( או "הידענות" הזו) היא בעוכרי.
טוב, איך להתחיל? לפני שנולדה ביתי הבכורה ידעתי בדיוק מה אני רוצה, איך אלד אותה, איך אניק אותה, איך אחזיק אותה.. . הייתי בלידת האחיין שלי (למרות שלא ילדתי הכניסו אותי כשאמרתי שאם לא אעמוד בזה אני אצא) .
היה לי בטחון במה שאני עושה או אעשה: לא רציתי עזרה, קראתי הרבה עיתונות וספרים, בהמשך התייעצתי בפורומים. לאחר הלידה עשיתי הכל לבד - רחצתי את התינוקת, לא הלכתי לשבועיים לאמא (אני שומעת את הנשים שמייד לאחר הלידה האמא מתייצבת אצלן 24שעות במשך זמן מה או שהן הולכות אליה להתפנק ואפילו לפעמים לא קמות לתינוק אלא האֵם) בקיצור, הרגשתי שאני יודעת, אם זה מאינטואיציה ואם זה מקריאה כמו שכתבתי. אמנם התרגשתי מאד להחזיק, לרחוץ, אבל עשיתי את כל הדברים לבד. במיוחד זכורות לי האמבטיות שעשיתי ביחד עם הקטנה, כשמסביבי נתנו את התינוק לאמא או לדודה שירחצו ואילו אני השתכשכתי איתה במים... ובסיום האמבטיה כמובן לא נעזרתי במישהו שיביא מגבת או יחזיק אותה עד שאני אתנגב וכו', פשוט ה כ ל לבד.
זו כל ההקדמה כדי להסביר שהרגשתי שאני יודעת דברים.
עכשיו פירוט לדוגמאות שבסופן אולי אדע היכן אני עומדת:
דוגמא לייעוץ או דבר מה אחר, שגרמו לי לעקם פרצוף:
חמותי מתקשרת ואומרת לי "מהר מהר תפתחי ערוץ2" כדי לראות שמדברים שם על כך שלא לתת דבש לילד מתחת לגיל שנה. אבל אני יודעת את זה.....
הילדה חולה, יש לה חום, אז מה... אני בפנים מתרגשת אבל לא ממהרת לתת לה אקמול, שוב - "מה את רופאה?" "חום זה דבר מסוכן"..אני לא רצה איתה ישר לרופא, אני מעדיפה שתנוח בבית ולא תצא (במיוחד אם זה יום חורפי וגשום) - "למה את לא ניגשת לרופא"? גיסתי - "טוב, שכחנו שאת רופאה"...
הילדה נמוכה לגילה (ורזונת מאד) - אני לא נלחצת, יודעת שגם אני לא אולסי פרי, אז היא תהיה כמוני, אז מה? (גם אבא שלה לא בדיוק ארוך כמו שרוך), אבל מתחילים שוב הגישושים - "ביררת אצל הרופא?" "היא גדלה בסדר?".. אני מנסה לא להתעצבן ואומרת שהכל בסדר ובסוף.... הולכים למומחה, עושים בדיקות דם (ואני כל כך לא רוצה שידקרו אותה סתם, ואני מרגישה שזה מיותר, אבל יש ל ח צ י ם).
לא אלאה בעוד דוגמאות, אבל הנה שורת המחץ (מבן זוגי) - [b]"הכל את יודעת"[/b] בנימה אירונית (מה שגרם לי לפתוח דף זה).
האם לדעת מה טוב לילד שלך, מה לצפות ממנו (שמעתי ממישהי שאמרה ש"ילדים לא צפויים" או עושים "דברים לא צפויים", אבל לי יש הרגשה שאני כאילו יודעת אותן, שאני יודעת למשל שהיא מחזיקה משהו קטן אבל לא תכניס אותו לפה)
לסמוך עליהן (למרות שאני משקשקת בפנים) זה מוגזם?
זה מצטייר מגלומני לדעת דברים רבים הקשורים בענייני בריאות, תזונה, חינוך וכו'? מה לעשות שאני מתעניינת, קוראת, ורוב הדברים שאומרים לי לא מחדשים לי (דוגמאת הדבש).
לאחר שלמדתי ארומתרפיה, אז בכלל, יישמתי כל מיני דברים על הילדות (למשל בזמן אבעבועות הרוח שהיה להן ולא נתתי להן את המשחה שהרופא נתן, ובעצם, הרבה פעמים כשרופא נותן לי מרשם אני בדרך כלל לא נותנת את התרופה ורק קונה אותה, שיהיה..) , ואני יודעת שבתחום האלטרנטיבי יש הרבה [b]שרלטנות[/b], ועוד יותר גרוע, שיש כאלה שמאמינים למה ש"מוכרים" ללקוח, אבל האם אני מצטיירת ככזו? אני מאמינה בתמציות, לבעלי זה נראה לא מספיק בשביל לטפל בזה.
אני מרגישה שצברתי הרבה נסיון בחיי, הרבה שעות מסך/דף/... אבל אני נמצאת בסביבה, שכל דבר שקורה לילדות צריך ישר לרוץ לרופא, כדי לאשש או בעיקר להפריך, לודא שהכל בסדר. ואני מרגישה עצמי נגררת לזה בעל כרחי ונעלבת קמעה על כך שלא סומכים עליי וההיפך, שמרגישים ש"הנטייה" הזו ( או "הידענות" הזו) היא בעוכרי.